זמן מד מן

ארץ זבת חלב ודבש

בטי. סצינה שוביניסטית להפליא – שני גברים מדברים על גורלה של אשה

עוד פרק אחד ודי. וחייבים כבר לומר: למתיו ויינר יש 6 מתוך 6 בחצי העונה הזו. כבר אמרנו כאן שמד מן קהתה, איבדה מעוקצה בשתי העונות האחרות. היא התחילה את הישורת האחרונה כשהיא אינה בשיא כוחה. אבל ההום-ראן האחרון מסתמן כאחת העונות הטובות ביותר של מד מן, עם סיכוי טוב לעמוד בציפיות הכל כך גבוהות ממנה. עוד פרק אחד ודי.

כרגיל, לפרק הזה יש תמות מרכזיות ששזורות בין כל קווי העלילה. שם הפרק, "נתיב החלב והדבש", מתייחס לשמות שונים שנתנו נוודים לנתיבי הנדידה שלהם באמריקה, כש"נתיב החלב והדבש" התייחס לנתיב שעבר בסולט לייק סיטי וביוטה ובו היו הנוודים זוכים לתרומות/נדבות מזון (ותודה לעינב, בירנית ושאר המגיבים שהוסיפו את הפרט הזה). ההתייחסות היא כמובן לנתיב הנדידה של דון. אני מפרש את השם גם כ"ארץ זבת חלב ודבש", או במלים אחרות: הארץ המובטחת. המנוחה והנחלה. והמנוחה והנחלה מגיעים כשאדם משלים עם גורלו, עם מה שיש ועם מה שאין. הפרק הזה כולו סובב סביב השלמה. אולי זה מגורי בלונדון, אבל באנגלית זה נשמע לי טוב יותר: Reconciliation.

השלמה היא הדבר המשותף המרכזי לסיפורים של פיט, בטי ודון, אבל כדאי לשים לב לעוד נקודת השקה:  בכל הסיפורים יש ניסיון הונאה. דאק משקר לפיט ומוביל אותו לראיון עבודה. בטי מנסה להסתיר את מחלתה מסאלי ופרנסיס מביא את סאלי הביתה בתואנת שווא. דון מובל לאירוע ההתרמה לאיש ששרף את המטבח שלו תחת הרושם שהוא מגיע לערב של ותיקי מלחמות. בכל המקרים הכוונות האמיתיות הן טובות, והן נחשפות. הייתי רוצה לומר שההשלמה, המנוחה והנחלה, קשורות בטבור ל"אמת הפנימית", אבל כיוון שזהו ביטוי שאני מתעב באופן מיוחד, אומר: הן קשורות להשלמה של אדם עם עצמו.

ועוד דבר על המבנה התמתי של הפרק, גם הוא לא צריך להפתיע: שני הסיפורים של בטי ושל פיט – אחד של התחלה ואחד של סיום – מציעים שני פתרונות שונים לסיפור השלישי, של דון. הם מתכתבים עם התמה שנבנית לכל אורך העונה כולה: האם זה כל מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק באמת נפתח, או שמדובר באשליה?

פיט

פיט וטרודי. הוא עוד יהרוס את זה, אבל עכשיו – למי אכפת?

יש משהו יפה בדרך שבה מובל פיט אל הצעת העבודה שהוא מקבל. פיט תמיד היה בלתי מסופק, תמיד חיפש משהו נוסף, וככל שהוא חיפש יותר – כך היה אומלל יותר. זו אחת הפעמים היחידות שפיט אינו אקטיבי. כל מי שאי פעם חוזר על ידי מקום עבודה, יודע שהדברים הטובים ביותר קורים לך כשאתה לא רודף אחריהם. ככל שאתה אדיש יותר – כך אתה קוסם יותר לאלה שחושקים בך. הניסיון של פיט לעזור לדאק, והעקביות שבה הוא מסרב לקחת חלק במשחק, הם הם שהופכים אותו לכל כך אטרקטיבי ומעלים את מחירו. וכל זה קורה לפיט בדיוק כשהוא משלים עם מצבו ושמח בחלקו.

פיט בסוף מחליט ללכת על ההצעה, לא בגלל הקריירה. שום דבר מקצועי לא הופך את וויצ'יטה לקוסמת יותר ממנהטן. אבל פיט מזהה כאן הזדמנות להחזיר לו את גן העדן האבוד – את משפחתו. זה כמובן מתכתב עם המשפט שלו מהפרק השני של חצי העונה הזו (התשיעי בסך הכל): "אתה חושב שתתחיל את חייך מהתחלה, אבל מה אם אף פעם לא תעבור את ההתחלה?".

מתיו ויינר מציע לנו פתרון אחד: האופציה להתחיל מחדש קיימת. הבט אל האופק הפתוח! החיים מתחילים מחדש. כמובן, איש לא מבטיח לנו שפיט אכן יצליח לעבור את ההתחלה. עם איך שאנחנו מכירים אותו, לא הייתי מהמר על זה, ואנחנו כנראה לעולם לא נדע. מה שחשוב הוא שלאורך כל הפרק חיכיתי לקטסטרופה שיביא פיט על עצמו – פיטורים והשפלה ממקאן. אולי זה עוד יקרה. אבל בשביל הפרק הזה, האופציה של פיט היא גן עדן. האפשרות לשינוי ולידה מחדש. הקטסטרופה שמורה לסיפור של מישהי אחרת.

בטי וסאלי

בטי. סידורים אחרונים.

אל לנו להיות קהי לב. רגע לפני שננתח את קו העלילה של בטי בפסים תמתיים אנליטיים וקוגניטיביים, תנו לנו רגע להזדעזע. כי אדם שאוהב את מד מן, אדם שצופה בה במסירות לאורך 8 שנים, אדם כזה, אם אינו מחסיר פעימה בסצינה בה משוחחים פרנסיס והרופא מעל ראשה של בטי על מותה הקרב – מפספס משהו עצום בחוויית הצפיה בסדרת טלוויזיה.

מישהו היה חייב למות מסרטן ריאות. על בסיס "אקדח שמונח במערכה הראשונה" וגו' – סיגריה שמודלקת בסצינה הראשונה, ומאז מופיעה בכל סצינה, בכל פרק, בכל עונה – סופה שתסתיים בסרטן ריאות. ועדיין, כשהגרזן הונף, אי אפשר להישאר אדישים.

המחלה של בטי מניעה את גלגלי הפרק והסדרה בארבע רמות שונות. ראשית, היא עושה חסד לדמותה של בטי, שעברה התעללויות חוזרות ונשנות על ידי ויינר. אני עדיין מתקשה לשכוח את חליפת ההשמנה. בטי מסיימת את חייה, ואת הסדרה, בראש מורם. ההחלטה שלה לא להילחם בסרטן כאילו לקוחה מהעולם של שנת 2015. פיט משלים עם מצבו ומביא אליו התחלה חדשה. ההשלמה של בטי קשה ואמיצה הרבה יותר – היא מקבלת בהכנעה את הסוף.

שנית, זוהי כמובן תמונת מראה תמתית לסיפור של פיט. בעזרת פיט, ויינר אומר לנו שהתחלה חדשה היא אופציה. בעזרת בטי, הוא אומר לנו שהיא איננה האופציה היחידה. רק החלה בטי לחיות את חייה, רק דרכה באוניברסיטה, וכבר כבתה הסיגריה שלה. על השאלה "האם אי פעם נעבור את ההתחלה", התשובה כאן היא לא מהדהד. ואלה כמובן שני הקצוות שבהן נע דון, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

שלישית, המחלה של בטי מניעה קדימה את דמותה של סאלי. עול האחריות והבגרות מונח על כתפיה. כמו ילדים בשואה שהתבגרו בדקה אחת – עבור סאלי זוהי ללא ספק שואה פרטית. הדרך שהיא נאלצת לעשות מלהניח את ידיה על האוזניים כשפרנסיס מספר לה על המחלה, ועד הצורך לנחם אותו היא מהירה כמהירות האור וארוכה כשנת אור. דרכה של בטי להיפרד ממנה, גם אם היא נראית לנו קרה (ותואמת את אופיה), היא למעשה תעודת בגרות. טו דו ליסט. כי את כבר לא ילדה.

וכאן כדאי לציין: סאלי, ילידת 55', היא מטאפורה לדור הבייבי בום באמריקה. זהו טקס העברת השרביט. רבים מצופי הסדרה הם בני הדור הזה, וסאלי מזכירה להם את הרגע המנטלי שבו הם הפכו למרכז הכובד של החברה, המשפחה ושל אמריקה כולה.

ורביעית – היתמות של ג'ין, בובי וסאלי תניע גם את קו העלילה של דון. כי אי אפשר להמשיך במסע השורשים כשהפרחים והניצנים שגידלת עשויים ליפול מהעץ.

דון

אתם יודעים, יש לי רק עוד הזדמנות אחת לומר זאת – הכל מתחיל, נגמר וסובב סביב דון. מהפרק השמיני והלאה, מסע ההתפשטות של דון ממשיך ללא מעצורים. הוא איבד את ביתו, את אשתו, את עבודתו, את כספו, ועכשיו את מכוניתו. וככל שהוא עירום יותר, כמו פקיר הודי, כך הוא קל ומאושר יותר. בתחנת האוטובוס בסוף הפרק הוא נראה מאושר יותר מאי פעם. מייד נחזור לשם.

המנוחה והנחלה הם השלמה, והשלמה היא פיוס של אדם עם עצמו. את הפרק הזה אנו מתחילים בסיוט – דון עדיין חושש יעצרו אותו על גניבת הזהות. המסע שלו לאורך הפרק הוא התקרבות שלו אל מקורותיו, אל דיק ויטמן. זה מתחיל מהמקום עצמו – לבה של אמריקה, רחוק מהחוף המערבי והמזרחי. זה מתבטא בכך שהוא לא מפתה את הבחורה שעל שפת הבריכה. בכך הוא מוותר למעשה על הדרך שבה תמיד בחר למלא את החלל שבתוכו.

זה ממשיך עם ותיקי המלחמה, רפרור מובהק לנקודת האל חזור בקוריאה. דון לראשונה אומר את האמת לגבי אותו אירוע: הרגתי את דון דרייפר. וזה מסתיים ביחסיו עם אנדי, הנער הגנב, שבו ללא ספק דון רואה את עצמו בצעירותו. "אל תתחיל ככה את החיים", הוא אומר לו. "אתה רוצה לעזוב, אין לך מושג כמה תרצה לחזור". אלה משפטים שאומר דון לעצמו.

וכך אנו מגיעים לסצינה האחרונה. כשדון נותן לאנדי את האוטו, הוא לא רק מתפשט. הוא לא רק עושה ג'סטה לעצמו הצעיר, כדי שאנדי יימנע מגורלו הנפשי שלו. באקט הזה, דון מתחלף למעשה עם אנדי. דון חוזר להיות דיק ויטמן הצעיר רגע לפני שעזב את העיירה שכוחת האל במסעו להיות דון דרייפר.

זה היה יכול להיות סיום הסדרה. דון דרייפר שלם עם עצמו וחוזר להיות דיק ויטמן. אבל אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. אי אפשר לאיין את דון כשילדיו מתייתמים מאם. בין התחלה חדשה ובין מוות, בין פיט ובין בטי, ברווח העצום והבלתי קיים הזה כאחד – שם ישייט דון בפרק האחרון, ועד לרגע זה אין לי מושג ירוק איך זה יסתיים.

קטנות

• קוקה קולה היא מוטיב חוזר בעונה הזו. זו גיזת הזהב שמבטיח לו ג'ים הובארט, ולא בכדי דון מתקן מכונת קוקה קולה בפרק הזה.
• ובהקשר הזה, שווה לקרוא את ההימור של טוד דון דר וורף מווקס לגבי סיום הסדרה. זה קשור לפרסומת הזו:

• אין לדעת אם נזכה לראות שוב את פיט, אבל הקצוות שעדיין צריכים להיסגר הם של פגי, ג'ואן ואולי גם רוג'ר.
• ים של רפרנסים והקשרים תרבותיים בפרק הזה (שיר הסיום, שיר הפתיחה, "הבוגר"). אני אשאיר את הרוב לעינב, אבל הפוסט הזה של באסקט אוף קיסז, אחד הבלוגים המזוהים ביותר עם הסדרה, מאזכר ארבעה ספרים שמופיעים בפרק ומציע פרשנות לכך.
• אחרי בנו של מתיו ויינר, גם אשתו, לינדה, מופיעה בפרק בתור המזכירה של פיט
• יש לכם הימור איך זה יסתיים? מוזמנים לרשום אותו בתגובות.

Lost Horizon

אי שם, מעבר לאופק, יש מקום טוב יותר

אם שם הפרק נשמע לכם מוכר, אין זו יד המקרה. זהו שמו של סרט שבו צפה דון אי שם בפרק הראשון של העונה השביעית (ששודר לפני שנה). הוא בוהה במסך (ראו צילום) ובטקסט המופיע בו:

In these days of wars and rumors of wars – – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace and security, where living was not a struggle but a lasting delight?

Of course you have.

So has every man since Time began. Always the same dream. Sometimes he calls it Utopia – – Sometimes the Fountain of Youth – – Sometimes merely “that little chicken farm”.

הפרק הזה הוא על התנפצותו של החלום. התאיידותה של האוטופיה. זה לא ש-SC&P או חיי הדמויות השונות היו חלום שהתגשם, אבל לפעמים צריך שיקרה משהו רע כדי שתבין שחיית בסוג של אוטופיה. ובכל מקרה, גם אם אין זה המצב – מקאן אריקסון היא הגיהנום מבחינתם. "הגעתם לגן עדן", אמר להם ג'ים הובארט, מנכ"ל מקאן,  בפרק הקודם. זה נראה יותר כמו האינפרנו של דנטה.

"חיכיתי 10 שנים לרגע הזה, אתה הלווייתן הלבן שלי", אומר הובארט לדון (ויתכן שבמשפט הזה גורם לו ללכת). מקאן היא האקדח שהונח אי שם במערכה הראשונה לפני 10 שנים. וכשהוא יורה – כל הגיבורים חוזרים לתפקידם בעונה הראשונה ומנסים להיחלץ מהם.

הפרק הזה ממשיך את התמה והנרטיב הכללי שנבנים – כעת אפשר לומר, ביד אמן – במהלך שבעת פרקי הסיום. האם כל זה מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק שנפתח מדי פעם הוא אשליה בלבד?

כל הדמויות בפרק מתמודדות עם השינוי היסודי במציאות, אובדן השליטה, אובדן המעמד, אובדן הבית ואובדן המשפחה. בהתאם, את שם הפרק אפשר לפרש כפשוטו: האופק הנעלם. היה ואיננו עוד. כמו ב"אודיסיאה בחלל", שיר הסיום, אדם אחד מושלך אל החלל, אל העולם הגדול. ומה שנראה כאופק חדש, הוא למעשה ההיפך ממנו: אבודים בחלל. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

רוג'ר

ריקוד אחרון ודי

רוג'ר יודע שהכל נגמר. אין לו קריירה לרדוף אחריה כמו פגי. כל שנשאר לו היה הממלכה הקטנה שלו, שבו הוא היה הכל יכול, והיה זה עם השם על הדלת. ועכשיו הכל הלך. רוג'ר עבר טרנספורמציה בעונה האחרונה. לאורך השנים הוא היה הניהיליסט ההולל (זיכרו את חדר המלון עם 7 הנשים בתחילת העונה השביעית). אבל בפרקים האחרונים הוא לקח את המושכות לידיו. הוא הציל את דון, הוא הנהיג את החברה אחרי לכתו של קופר, והוא זה שבמו ידיו הביא לחיסולה הצפוי. ולכן, דווקא בנקודה הזו, האובדן קשה יותר.

כמו הזקנים שחזרו לצ'רנוביל כי אין להם מקום אחר, כך רוג'ר חוזר למשרדים הישנים של SC&P. עוד רגע, עוד שבוע, עוד משקה אחרון ודי. אין מה לדאוג לעתידו, כמו שאנו חרדים לפגי וג'ואן, אבל יש כאן עניין אחר:  רוג'ר היה שנים תמרור אזהרה לדון. כעת נראה שדון הפך למה שרוג'ר היה ורוג'ר רץ קדימה, אבל הנה תמרור האזהרה מופיע בצורה שונה: כל מה שבנית, כל מה ששקדת עליו, יכול להיעלם בבת אחת. רוג'ר חוזר לימיה הבלתי זוהרים של הסוכנות שהקים, כשאיש לא ממש ספר אותו ואת קופר. כסף זה כל העניין, הוא אומר לג'ואן. הוא נשאר עם הכסף. זו היתה הספינה, אומר רוג'ר. ועכשיו מייג'ור תום לבדו בחלל.

אבל היי, לפחות קיבלנו את הסצינה המופלאה של פגי מחליקה במשרד לצלילי האורגן שלו.

פגי

פגי. זה תמנון ביד שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?

ליפול בין הכיסאות, זה מה שקורה לפגי. ליפול עד שאין לה ממש כיסא. זה מה שקורה בחברות ענק, בעולם הגדול, בגלקסיה העצומה שבה אתה גרגר אבק. וזה קורה דווקא לפגי כיוון שפגי היא היחידה מרביעיית הדמויות שבפרק שהחליטה, גם אם בלב כבד, שמקאן הוא המקום בשבילה. רוצה לומר – גם כשאתה רוצה להיטחן על ידי המכונה הקורפורטיבית, זה לא יהיה לך קל. זה נחמד להיות קופירייטרית ראשית, אבל הנה – חושבים שאת מזכירה. בדיוק מה שעשית לפני 10 שנים.

קו העלילה של פגי גורם לנו להבין שהעסק נגמר: ככה נראה בסיס של צה"ל אחרי הנסיגה מלבנון. אבל פגי לא רק מאפשרת לנו להיפרד ממשרדי החברה. ההתנהלות שלה בתוך המשרדים הנטושים הם מטאפורה חזקה וברורה לקשיי ההסתגלות של כולם למצב החדש.

ועוד עניין חשוב על פמיניזם, תמה משמעותית בפרק. פגי היא הדמות הקרייריסטית. האשה שפרצה אל עולמם של הגברים. כשהיא צועדת לתוך מקאן בסוף, עם תמונת התמנון המענג, משקפי השמש והסיגריה, זה נראה כאילו היא הולכת לכבוש את המקום. אבל אנחנו עדיין זוכרים את קו העלילה של ג'ואן. את דבריו של ג'ים הובארט על פגי, ואת העובדה שגם היא נכחה באותה סצינה בפרק הראשון (8) בחצי העונה הזו, בה שני מקאניסטים סנטו בה ובג'ואן. קל זה לא יהיה. נאחל לחיילת בהצלחה.

ג'ואן

ג'ואן. לא מאיימים על מקאן עם עורכי דין.

האקדח שהונח בפרק הראשון בחצי העונה הזו – הפגישה השוביניסטית בין ג'ואן ופגי לשני בחורים ממקאן על מסע הפרסום של טופז – ירה את הצרור שלו מהר ומדוייק. יותר מפגי, הרבה יותר מרוג'ר – ג'ואן חוזרת עשר שנים לאחור תוך יומיים. שוב היא הבחורה שהדבר היחיד שיש לה הוא שכולם רוצים לזיין אותה. לפני 10 שנים היא בנתה את מעמדה מרומן עם רוג'ר. עכשיו פרג מציע לה את אותו דיל.

זה לא שהמקום הזה לא מוכר לה. היא השתמשה בסקס לא אחת. היא הרוויחה את מעמדה כשותפה בעזרתו. אבל ג'ואן מבוגרת בעשר שנים, ומה שעושים עבור הספינה שלך לא עושים בשביל הצי של דארת' ויידר.

ג'ואן מקבלת את עצתו של ריצ'רד, ג'יימס בונד שלה. אבל ריצ'רד לא לוקח בחשבון שג'ואן היא אשה. את מקאן אריקסון אי אפשר להרתיע עם עורכי דין, ואת ג'ים הובארט אי אפשר להפחיד עם "לקרוא למישהו". הוא המישהו הזה. הבחירה שלה ללכת בדרך הזו רק מבליטה יותר את השוביניזם האינהרנטי בעולם באותה תקופה.

הניסיון של ג'ואן לעמוד מול השוביניזם וההטרדה המינית הגלויים כל כך מסתיים בתבוסה. זו תזכורת לאיך החיים נראו באמת ב-1970, שלא נתבלבל לרגע. אבל זה גם ניצחון קטן: כי ג'ואן לא נכנעת לכך. היא הרוויחה מספיק במהלך הדרך כדי שיהיה לה מה שלא היה לה אף פעם: זכות בחירה.

דון

דון. זה מטוס? זה ציפור? זו דיאנה?

בכל הקשור לדון, זהו פרק יפייפה ומענג. הוא גם גורם לנו לתחושה שהסיפור שלו בעונה הזו, האחרונה, בנוי, מתוכנן ומשורטט ביד אמן.

בניגוד לכל האחרים, דון מתקבל למקאן על מגש של כסף. הוא גיזת הזהב, הוא הפרס שבו חשק ג'ים הובארט. בעיקרו, זוהי התגשמותה של האוטופיה: לכבוש את מנהטן ואת עולם הפרסום. אבל עוד מסוף הפרק הקודם אנחנו מבינים שמשהו רקוב בגן העדן הזה.

נקודת המפנה היא כמובן המבט מהחלון – אל האופק, אל האמפייר סטייט בילדינג, אל המטוס ברקיע – בזמן ישיבת הקריאייטיב שבה מתברר לדון שהוא מיוחד כמו בערך עוד 10 אנשים, ושארוחת הצהריים תוגש בקרטון. זה הזמן לקום וללכת.

פעמיים בפרק דון עושה את מה שהוןא עשה כל חייו – מתחפש. מייצר תדמית. פעם אחת כשהוא אומר לבקשת הובארט "דון דרייפר ממקאן אריקסון", ובפעם השניה כשהוא מגיע לביתה של דיאנה. בשני המקרים אנו רואים את הזיוף. אמן התחפושות עייף. השאלה מיהו דון דרייפר עדיין נותרה פתוחה.

כל העונה מובילה אותנו אל המסע הזה. לאורך כל העונה דון מתפשט מכל נכסיו, וזה ממשיך גם בפרק הזה. עוד אין לו דירה, עכשיו גם אין לו את החברה שלו. מרדית מנהלת את חייו. היא זו שמעצבת את דירתו שטרם קנה. אפילו סאלי לא נמצאת כשהוא בא לקחת אותה מביתה של בטי. זהו פרופיל של אדם ללא עוגן. ללא נקודת אחיזה. אדם שאין לו מה להפסיד. אדם המוכן למסע אל החלל.

המסע שלו אחר דיאנה הוא חוסר השקט שבנפשו. ממש כמו בעונה הראשונה, שום דבר לא הצליח לרפא זאת. "היא כמו טורנדו", אומר לו בעלה לשעבר של דיאנה. דון רודף אחר הרוח. וכשקופר מופיע במכוניתו, אפשר לומר: הוא רודף אחר רוחות רפאים. נוסע 7 שעות בכיוון הלא נכון.

בסוף הפרק הוא אוסף טרמפיסט שנוסע לסנט פול. בדקתי במפה. סנט פול היא מערבית לרסין. ניו יורק נמצאת במזרח. האם דון יחזור אי פעם? ואם כן – האם יש לאן לחזור?

"אודיסיאה בחלל" של דיוויד בואי היא סיום מושלם לפרק הזה. "זה הזמן לעזוב את הכמוסה" או "אני חושב שהחללית שלי יודעת לאן לנסוע" – בשני המקרים, מייג'ור דון אבוד בחלל.

לאן אתה נוסע? שואל אותו קופר. לאן את נוסעת, אמריקה?

יש לנו שני פרקים לגלות זאת.

קטנות

• שירלי, המלצרית השחורה, מחזיקה באמת אחת משמעותית בפרק הזה: "עולם הפרסום לא מתאים לכל אחד". יש אלטרנטיבות שהגיבורים שלנו לא מצליחים אפילו להעלות על הדעת
• ואם באוטופיה עסקינן, כדאי לזכור מה אמרה רייצ'ל מנקין על אוטופיה בעונה הראשונה: "למילה הזו ביוונית יש שתחי משמעויות. הראשונה – מקום מושלם. השניה – מקום שאינו קיים".
• "אם זה שייך לאמא שלי, אז זה שייך לי", אומרת הבת של דיאנה בפרק. אני סקרן לשמוע ממכם מה לדעתכם המשמעות של המשפט הזה. האם זה קשור לסאלי?
• כשג'ואן אומרת לרוג'ר "זה לא בגלל הכסף", והוא עונה לה "זה רק בגלל הכסף" – הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא הפרק "המזוודה" מהעונה הרביעית, בו פגי אומרת לדון: "אתה לעולם לא אומר תודה" והוא צורח עליה “That what the money is for!”.
• וזה כדי שגם אתם תוכלו לתלות את זה במשרד.
  

Time & Life

שם הפרק, עמוס משמעות כמו כל שם פרק במד מן, מתייחס בראש ובראשונה לבניין שבו נמצאים משרדי SC&P. הבניין בו נולדו מחדש בסוף העונה השלישית. הבניין בו העבירו הרבה זמן בחייהם. מעבר לכך, את שם הפרק ניתן גם לפרש כפשוטו: הזמן שעובר. המעשים שעשינו בעבר והשלכותיהם, והמבט אל המשך החיים.

במובן הזה הפרק הזה מתחבר ישירות אל התמות מהפרקים הקודמים – "החיים שלא חיית" (פרק 8), האם הגיבורים כלואים ללא מוצא בשל עברם (9) והתחזית אל העתיד (10). הדיון בכל אלה נעשה בעזרת אלמנטים בסיסיים בחיים: ילדים, משפחה ועבודה. אנחנו מכירים את הגיבורים שלנו, ואת הוויתורים שעשו במשפחה ובחייהם הפרטיים תמורת העבודה. לכל דבר יש השלכות. העבר מצמצם את טווח האפשרויות לעתיד.

זה היה פרק מצוין של מד מן כיוון שמעבר להמשך מרתק של הסיפור של העונה כולה, הוא התכתב עם הסדרה כולה. זה פרק שמרפרר בכוונה תחילה לפרק Shut the Door, Have a Seat, מסוף העונה השלישית, בו SCDP נולדת כדי להתחמק מבליעת הסוכנות הישנה (SCD) על ידי מקאן. זה פרק שבו אנו רואים את פגי ופיט, פיט וטרודי, דון ורוג'ר, ג'ואן ורוג'ר – וכל סצינה כזו מחזירה אותנו לסצינות קודמות שלהם יחד. ובמיוחד – זהו פרק שמודע לסוף המתקרב, וכשמד מן משחקת בכל כך הרבה רבדים – היא מזכירה לנו למה זו סדרה שחרותה על קיר הנצח של הטלוויזיה. במובנים רבים (למעט אחד, ונחזור אליו בסוף) – זה היה יכול להיות פרק הסיום. דון אומר בסוף: "זה לא הסוף. זו ההתחלה של משהו". ואנחנו, כמו העובדים בסוכנות, יודעים שהוא יודע ומתיו ויינר יודע שהוא משקר.

פיט

פיט. זה בשביל בת'!

הסיפור של פיט (שמקבל סוף סוף את זמן המסך לו הוא ראוי) הוא שילוב של כל האלמנטים שהזכרנו עד כה. המבט לעתיד מגולם בבתו, תמי. ומה חשוב יותר לעתידה מאשר החינוך שלה? פיט רוצה לדאוג לעתיד הזה, אבל הוא מגלה שהוא כלוא בהשלכות מעשי העבר.

בהתחלה אנו חושבים שהסיבה היא הגירושים מטרודי, אבל ויינר מוסיף לכך את סיפור הטבח בגלנקו. לאזכר מאבק בין שבטי מקדונלדס לקמפבל בסקוטלנד במאה ה-17, שהיה חלק מהמרד היעקוביני (הניסיון להחזיר את ג'יימס השני לשלטון במקום ויליאם מאורנג') הוא להפוך את העבר לדטרמינסטי באופן מגוחך ומיתולוגי כאחד. אבות אכלו בוסר, בסדר, אבל לפני 300 שנה?

כל סצינה של פיט וטרודי גורמת לא רק לנו לפרץ נוסטלגיה, אלא גם להם. כך הוקרבה המשפחה לטובת הקריירה. וכדי שהנוסטלגיה תהיה שלמה, הבוקס שנותן פיט למקדונלד שמולו הוא אזכור ישיר את האגרוף שחטף ברכבת בסוף העונה החמישית מבעלה של בת'. אבל פיט וטרודי לא ישובו להיות יחד. הזמן עובר, החיים ממשיכים. מה שהיה לא ישוב עוד.

פגי

פגי וסטן. נו תתחתנו כבר

גם אצל פגי ילדים, משפחה ועבודה מתערבבים להם בחולות. אבל אצלה ילדים הם לא סתם ילדים, והפעם העסק הזה, הסוד שהיה שמור בכספת במשך 6 עונות שלמות, סוף סוף מונח על השולחן. "תמשיכי הלאה. זה לעולם לא קרה. זה ידהים אותך כמה זה לעולם לא קרה", אמר לה דון בסוף העונה הראשונה. פגי המשיכה הלאה אבל אנחנו מגלים שהדבר הזה הכי קרה. היא לגמרי זוכרת. ואת ההשלכות של מעשי העבר היא עדיין סופגת. הזמן עובר, החיים ממשיכים.

היעדרה של המשפחה בחייה של פגי הוא הקורבן שהקריבה למען הקריירה. אבל במובן מסוים, זו תוצאה של אותו ילד שזנחה. כי הקריירה נראית עכשיו כניסיון נואל להשכחה, להדחקה. פתאום, קו ישיר מחבר בין הוויתור על הילד, להיעדרה של המשפחה. המבט אל העתיד כלוא בתוך השלכות העבר, ולפי הפרק הזה, ההשלכות האלו דטרמיניסטיות. כמה דטרמיניסטי? כשהיא מספרת על כך לסטן, היא מיד אומרת: טוב, די, יש לנו עבודה לעשות.

האופציה היחידה לתקווה היא התגובה המפייסת, האמפתית של סטן. כי הסצינה הזו משחקת על התקווה של כולנו, באמת כולנו, שהשניים האלו יהיו יחד.

SC&P

זה לא נגמר. זה שקר כלשהו

אם העלילות של פגי ושל פיט יכולים להיות פרק הסיום של הדמויות שלהן, מה נגיד על העלילה של הסוכנות כולה? כל כך הרבה מעגלים נסגרים כאן: מקאן אריקסון היא החברה שמרכישתה ברחו הגיבורים בסוף העונה השלישית, כשביקשו מליין פרייס שיפטר אותם ואז יצטרף אליהם. ג'ים הוברט, מנכ"ל מקאן, הוא האיש שהציע לדון עוד בעונה הראשונה לעזוב את הסוכנות ולהצטרף למקאן. וכמובן, שם הפרק והבניין.

כשדון מעלה את הרעיון שכולם יעברו ללוס אנג'לס, יש לנו דה-ז'ה-וו לכל הפרקים שבהם הסוכנות ביצעה מהלך של הרגע האחרון וניצלה. אבל הפעם העסק רץ קצת יותר מכמה דקות מסך – ומתיו ויינר מחסל אותו באבחה. "ניצחתם", אומר הוברט. "אתם מגיעים לגן עדן של עולם הפרסום". אתם יודעים מי מגיע לגן עדן.

הדטרמיניזם של העבר מעולם לא היה חזק יותר: כל תהפוכות החברה – מ-SC ל-SCD, משם ל-SCDP, המיזוג עם טד וקאטלר והמכירה למקאן – כל אלו לא מצילים את הסוכנות מהסוף שהיה ידוע וכתוב כבר בהתחלה: בליעתה בתוך תאגיד ענק. וכל התמות של העונה מרוכזות ברגע הזה: האם אי פעם נעבור את ההתחלה? האם אפשר להשתחרר מהעבר? מהי התחזית לעתיד?

ג'ואן ופיט, רוג'ר ודון – כולם נאחזים בסוכנות כיוון שהסוכנות היא הבית. היא המשפחה. הם ויתרו על כל כך הרבה למענה. הנשיקה של רוג'ר לדון היא נשיקה של אב לבנו. רוג'ר אומר זאת בצורה גלויה: אין לי יורשים. מחיקת השם היא סופה של השושלת.

ויש עוד אלמנט חשוב בהחלטה שהפעם זה לא יילך. ההרגשה הזו שהנה, העבר חוזר על עצמו. "כבר עשינו את זה פעם", אומר דון. וגם לנו יש הרגשה כזו. אבל ויינר אומר לנו: הזמן עובר והחיים ממשיכים. מה שהיה לא יחזור עוד. כל שנותר להם היא תחושת הנוסטלגיה. וזה כל מה שנותר גם לנו.

דון

דון ורוג'ר. אתה כמו בן שלי

זה היה יכול להיות פרק הסיום של העונה ושל הסדרה, כפי שכתבתי בפתיח. פגי, פיט, רוג'ר, הסוכנות – הקצוות הפרומים נשזרים. הסיבה היחידה שזהו אינו פרק סיום שלם היא דון דרייפר. הדמות המרכזית של הסדרה טרם השלימה את מעגל חייה. אבל היא ממשיכה להתקדם לשם.

בפרק הקודם חשבנו שדון יביא אותה בעוד אחד מנאומי הניצחון שלו. אבל שיחקו בנו. הפעם אנו מאמינים שהנה שוב דון פורץ את הדרך ברגע האחרון. ושוב היתלו בנו. הקסם של דון דרייפר התפוגג. ויינר אומר לנו שוב ושוב – מה שהיה לא ישוב. 1970 איננה 1964.

הכל משתנה – ורק דון נותר אותו דבר. ואין שום דבר חינני באדם מחוץ לזמן שבו הוא חי. ככל שמתקדמת העונה, דון מתפשט מנכסיו, במובן הנפשי והפיזי ביותר – הוא איבד את אשתו, הוא איבד חלק מכספו, הוא איבד את דירתו. הפעם זה נאמר בגלוי. מרדית אומרת לו: אתה רוצה לאבד גם אותי? רוג'ר וטד, שהיו תמיד המקבילים שלו, נמצאים בזוגיות. דון עדיין דופק על דלתות ומחפש את דיאנה. רוג'ר היה תמיד סימן האזהרה, אבל נראה שהם התחלפו בתפקידים.

בסצינת הסיום הוא פונה אל העובדים, ואלינו הצופים: זה לא הסוף, זו התחלה של משהו, הוא אומר. אבל איש לא מקשיב. דון איבד גם את סמכותו. ההתפשטות המתמדת הזו חייבת להוביל לאנשהו. יש לנו עוד 3 פרקים לגלות לאן.

אפילוג

אחרי שבפוסט הקודם אמרנו שזו ההזדמנות האחרונה של מד מן להתעורר. הפרק הזה רק מפיח בנו עוד תקווה. ארבעה פרקים שזורים זה בזה נותנים תחושה שיש פה סיפור גדול שנרקם אט אט. וגם אם אנו עוד עשויים להתאכזב, תענוג לגלות שיש לוויינר יומרה שאפתנית לבנות סיפור שעשוי להיות פורץ דרך ברמה הטלוויזיונית.

קטנות

• הפרק הזה הוא, כאמור, אורגיה של רפרנסים לפרקי עבר. הנה מאמר מצויין בווקס על 11 אזכורים.
• עוד תמה שמופיעה בפרק הזה, כמו בעונה כולה ובסדרה כולה, היא חילופי המשמרות בחברה. האליטה הישנה והמנוונת מגולמת כאן בקרב המגוחך בין מקדונלד לקמפבל. הכוחות החדשים הם ההומואים שגרים היכן שגרה דיאנה. ב-1970 הם כבר לא צריכים להתחבא ומזמינים את דון להצטרף. וגם: ג'ואן, כוח נשי עולה, חרדה לגורלה בחברה השמרנית מקאן. את השוביניזם שלהם כבר פגשנו בפרק הראשון בחצי העונה הזו. זה כנראה רמז אפי מקדים.
• לו. לא סגרנו בפרק הקודם שלא נראה אותו יותר?
• וגם, התמונה הזו:

  

  היא ההיפוך של התמונה הזו:

  

פרולוג

שם הפרק הוא "התחזית" ואין פה שום סבטקסט. זהו טקסט ברור וישיר, אבל כדי שחלילה לא נתבלבל, רוג'ר מבקש מדון לכתוב את התחזית, או החזון של החברה. הפרק הזה אם כך דן במבט אל העתיד של כל אחת מהדמויות ושל החברה כולה. וכיוון שהחברה היא תמיד מטאפורה לאמריקה – הדיון הוא על עתידה של ארצות הברית של אמריקה.

והנושא הזה יושב היטב בתוך התמה המרכזית של העונה הזו. הפרק הראשון דן ב"חיים שלא חיית", ושואל האם המציאות היא כל מה שיש. הפרק השני מראה איך הגיבורים מתקשים לעבור את ההתחלה וכלואים בעברם. הפרק הזה הוא המבט קדימה, השאלה מה צופן העתיד, וכמה מרחב תמרון משאיר לנו העבר והשלכותיו. לכך אני רוצה להוסיף עוד נקודה: ילדים. אולי האירוע המשמעותי ביותר בעברו של אדם, המגביל ביותר, אבל גם הפתח המשמעותי ביותר לתקווה, לשינוי ולעתיד טוב יותר.

ועוד עניין אחד: בפתיחה אנו צופים בדון ובג'ואן מתעוררים, בנפרד. כאילו ויינר רוצה לומר: עורו, אחים. הסוף קרב, הגיע הזמן להשתנות. כיוון שלג'ואן קורים רק דברים טובים בפרק הזה, נטיית הלב היא לראות בעניין הזה הקבלה בינה לבין דון. האמת היא יותר מדוייק לראות בכך ניגוד. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

ג'ואן

ג'ואן. ג'יימס בונד בגמלאות ונערת ג'יימס בונד

כמו בפרקים הקודמים, גם כאן יש קו עלילה אחד רחוק במיוחד מדון (למעשה, הקו היחיד בו אינו מעורב) אבל משליך עליו תמתית. התחזית לעתיד שנוחתת על ג'ואן היא האוטופיה בהתגלמותה: ריצ'רד, מיליונר פנוי מקליפורניה, משוחרר מכל כבל ורעב לחיות את החיים. ג'יימס בונד בגמלאות לנערת ג'יימס בונד. או כמו שהוא בעצמו אומר: התכנית היא שאין לי תכניות לעתיד. היש חלום ורוד מזה לכולנו?

מה שעוצר את האידיליה היא המחוייבות של ג'ואן – הבן שלה קווין. ג'ואן היא אמא ברמ"ח אבריה. היא לא מאלו שתזנח את בנה. העבר אינו מאפשר לה לנסוע לפירמידות בלי חשבון. וגם אם ג'ואן מתרעמת על כך ומציאה את העצבים על הבייביסיטר (כתחליף ללהתהפך על קווין), אין לה באמת חרטות בעניין.

רגע לפני שנדמה לנו שבפנינו עוד התחלה שאי אפשר לעבור אותה ועוד חיים שלא נחוו ולעולם לא יחוו, ויינר הופך את הקערה על פיה, וסיפור סינדרלה מקבל את הנסיך שלו. לפחות כרגע, ג'ואן אולי במצב הטוב ביותר בו היתה מאז ומתמיד: המזכירה העניה, הרווקה המזדקנת ששכבה עם הבוס, שכל מה שיש לה הוא המראה שלה, היא עכשיו אמא, עשירה עם אופציה לאהבה גדולה. אין לדעת אם זה יישאר כך, אבל כרגע – איט איז אס גוד אס איט גטס. ומשפט אחרון: ריצ'רד הולך לקנות דירה בניו יורק, כשהבית הפיזי מופיע כאן כמטאפורה לבית מטאפיזי, לתחושת שייכות. אם כבר דיברנו על הנגדה לדון.

פגי ומאתיס

דון ומתיס. אם זה עבד ב-1960, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-1970

גם פגי, לבקשת דון, מדברת על העתיד שלה. הוא לא אגדתי כמו של ג'ואן והוא לא חסר מעוף כמו זה של טד. העתיד שהיא מציירת יפה, מציאותי, שאפתני ומעורר השראה. אבל הסיבה שהיא ומתיס פה היא בעיקר כדי להציג לנו את הצד האבהי הקלוקל של דון.

כאמור, ילדים הם אירוע מגביל מהעבר ומשחרר עבור העתיד. פגי ומתיס אמנם אינם ילדיו של דון אבל בכל תפקיד של בוס יש אלמנט אבהי ומה שאנחנו מגלים הוא אב/בוס לא מתפקד. פגי ממש מבקשת הכוונה אבהית ("אני רוצה שיתנו לי הערכה על העבודה שלי") ודון משתמש בכך לצרכיו – כדי לקבל השראה לחזון שהוא צריך לכתוב, עד שפגי פשוט חוטפת את הקריזה והולכת. מדהים לראות איך הוא הפך דון ממנטור שהיא מעריצה בעונות 1-4, לאדם שהיא מעריכה בעונה 5 בו היא פורשת, ועד לבוס שיחסה אליו נע מאכזבה לבוז.

עם מתיס המצב עוד יותר חמור. "מה אתה רוצה", אומר לו דון בחוסר חשק מבולט כשהוא בא לדבר איתו ולבקש את הגנתו. העצה שנותן לו דון – להיות ציני עם הלקוחות במקום להתנצל – לקוחה מהניסיון של דון. זו דוגמא חיה למגבלה של דון הכלוא בעברו. כשהיא גורמת לכישלון קולוסאלי – דון מסרב להכיר באחריות שלו לעניין ומפטר את מתיס. אתם יכולים לא להסכים איתי, אבל ככה לא נוהג אב שמביט אל העתיד.

בטי

בטי וגלן בתצוגת המשחק הגרועה בתולדות מד מן 

שלושה פרקים מתחילת העונה וחמישה פרקים מסיום הסדרה מקבלת סוף סוף בטי את הבמה ויש לי הרגשה שנראה אותה לפחות עוד פעם אחת. היא אמנם פה בזכות עצמה, אבל גם כדי להשליך על דון כהורה על ידי הקבלה בינה לבינו.

בטי האם הקשוחה, שממשטרת את בובי וג'ין ומנסה עדיין לאלף את סאלי, נמסה לחלוטין כשהיא מבינה שהחתיך ההורס שעומד מולה הוא גלן. פתאום הילד הסוטה, שסגד לשערותיה, שהיא הרחיקה מבתה, הוא אורח רצוי. בטי האם נעלמת ונמוגה אל מול תשומת הלב המחמיאה שהיא מקבלת מגלן. זה כמובן מוקבל לדון ולפלירט שמנהלת איתו החברה של סאלי.

לזכותו של ויינר נאמר שבטי אינה דמות שטוחה. גם היא התבגרה וכשגלן חוזר כדי להתחיל איתה, היא הופכת למבוגר האחראי. היא מסרבת לו אבל לא בצורה שתשבור את לבו. יתרה מכך – היא תומכת בהחלטה שלו להתגייס, גם כשהיא מתנגדת לכך, כיוון שהיא יודעת כמה חשוב שגלן ייצא לוויאטנם עם תמיכה רגשית.

דון

דון. בדד, בנתיב ללא כלום.

הפרק מתחיל כאמור בכך שרוג'ר מבקש מדון לכתוב נאום חזון עבור החברה. אנו מצפים שהוא יסתיים בעוד אחת מהפיצ'ים הנהדרים הזכורים לנו מימיו היפים של דון. אבל שום פיץ' כזה לא מגיע. דון עדיין יודע למכור אשליות ("ספרי להם שגר כאן אדם שהרוויח מיליון דולר ועבר לבית גדול יותר", הוא אומר לסוכנת הנדל"ן) אבל אין לו שום מושג ירוק כשהוא מביט קדימה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אנחנו מגלים אדם שכלוא בעברו. שיודע לתת עצות רק באופן אינדוקטיבי, שנראה בדיוק כמו לפני 10 שנים כשמסביב כולם בחליפות סבנטיז ושפמים. בניגוד לתקווה שמצייר הפרק לג'ואן, בניגוד לרצונות הקונקרטיים והשאפתניים של פגי, כולם מסביב אומרים לדון: הדירה שלך נראית כמו כישלון, אין לך אופי, אתה רק פרצוף יפה. וגם אם הם לא מדייקים – זו התחושה שהוא מייצר.

ההקבלה לג'ואן היא למעשה ניגוד: היא מתעוררת בבית מלון ומזמינה פרנץ' טוסט. הוא מתעורר בדירה ריקה שנראית שייכת לג'אנקי עם הרבה יותר מדי כסף. היא "כלואה" בעברה כי היא מחוייבת לבן שלה, ולבסוף מקבלת את מה שהיא רוצה. הוא מצטייר כאב גרוע שנותר ללא כלום. המחזר שלה רוכש דירה בניו יורק – דון מוכר את דירתו.

עכשיו הוא נותר ללא אהבה, ללא משפחה וללא דירה. בדד עם הזמן הבורח. בדד, בנתיב ללא כלום.

אבל, וזה אבל גדול – דון מתעורר. כך מתחיל הפרק. ויש הרגשה שהתחתית הזו, הפריים האחרון שלו במסדרון, זו ההזדמנות האחרונה שלו להתעורר.

סאלי

סאלי. העתיד, התקווה, החלום

הכל, אתם יודעים, תמיד מתנקז לדון, וכך גם במקרה הזה, אולם הפעם יש להוסיף: ומדון הכל זורם אל סאלי.

מעבר לכך שכל שניה של קירנן שאפקה על המסך היא תענוג, ושהבגרות של סאלי הופכת אותה לדמות האהובה עלינו בסדרה, לסאלי יש תפקיד מכריע בדרמה הזו. כפי שאמרנו, ילדים הם גם העבר המגביל וגם התקווה לעתיד. סאלי, אם כך היא היא עתידו של דון. היא התקווה, העתיד, החלום.

ההתנהגות שלה בפרק הזה מגלמת את השילוב הזה של עבר ועתיד. "אני רוצה לנסוע רחוק ומקווה שאני אהיה אדם שונה מכם", היא אומרת לדון בהתרסה. אבל הבה נביט נכוחה: גלן נוסע לוויאטנם, כמו שדיק ויטמן נסע לקוריאה, וסאלי עולה על אוטובוס ורוצה לברוח כמו שדיק ויטמן לא ירד מהרכבת בעיירת נעוריו והמשיך הלאה כדון דרייפר. בעצם הרצון של סאלי להתרחק היא מגשימה את דבריו של דון: "את הרבה יותר דומה לנו ממה שנראה לך". מה שנכון לסאלי, נכון לדון. וכיוון שדון הוא אמריקה, סאלי וגלן הם הדור הבא של אמריקה.

אפילוג

קשה להתעלם מהעובדה שמד מן אינה מגיעה לסופה בשיאה. את האוויר הצח ביותר נשמנו עד העונה החמישית. מהעונה השישית והלאה הסדרה איבדה מהתנופה ומהחדשנות שלה. אבל זה רק גורם לנו לקוות שהסוף יהיה טוב מספיק כדי שנזכור ממנה את אוויר הפסגות ההוא. וכל זה אינו תלוי בסיפור של כל פרק, אלא בסיפור של העונה כולה, ושל הסדרה כולה. הפרק האחרון נותן לי לפחות הרגשה שויינר יודע לאן הוא מוביל אותנו. ההתעוררות של דון היא אולי ההתעוררות של הסדרה. ובכל מקרה – זו ההזדמנות האחרונה שלה להתעורר.

קטנות

• קווין, הבן של ג'ואן, רואה בטלוויזיה את רחוב סומסום. התכנית המיתולוגית היתה בת פחות משנה ב-1970

• גם בפרק הזה נפרדנו כנראה מאחת הדמויות, והפעם היינו מוותרים לגמרי על התענוג: לו, שנרקב לו בסבבה בלוס אנג'לס.
• באמצע הפרק דון הולך למכונת החטיפים. המצלמה מתפקסת על הרשי, אבל דון בוחר בחטיף אחר. האם זה אומר שדון הולך להשתחרר מהעבר ולהתעורר?
• וזו שום ההזדמנות לציין שאת גלן משחק בנו האמיתי של מתיו ויינר. הנפוטיזם הזה לא בא בלי מחיר: סצינת הפיתוי של בטי היא מתצוגות המשחק הגרועות שנראו בסדרה.