פלאטה או פלומו: למה נרקוס דומה למשחקי הכס

Escobar money

ואגנר מורה כפבלו אסקובר. זה אף פעם לא היה הכסף. זה היה הכוח.

(הטור הזה פורסם לראשונה בליברל)

פבלו אסקובר הוא דמות טלוויזיונית מופלאה. הסיפור שלו גדול מהחיים. ילד האשפתות, גנב המכוניות, שהמציא את הקוקאין התעשייתי, שינה את העולם (שינוי אינו חייב להיות לטובה) פשוטו כמשמעו והגיע עד למקום השביעי בדירוג עשירי העולם של פורבס ("אני לא עשיר", הוא נהג לומר. "אני עני עם הרבה כסף"). האיש חילק כסף להמונים, בנה עשרות מגרשי כדורגל, הקים אחוזה מבודדת על שטח של עשרות קילומטרים רבועים ורץ לפרלמנט הקולומביאני. אה, ועל הדרך הוא רצח אלפים, חיסל מתחרים, התנקש בחיי מועמדים לנשיאות המדינה והיה האויב מספר אחת של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. הוא שילוב מטורף של רובין הוד, טרוריסט על, מאפיונר בסקאלה שהמציא לעצמו ונער החידות ממומביי.

היכן אפשר למקם את אסקובר בסולם דמויות הטלוויזיה הגדולות? הנטייה הטבעית היא באזור המאפיוזים הבולטים, במיוחד כשאחד מיוצריה והבמאי שלה, ז'וזה פדיליה, אמר שהוא שאב השראה מהסרט "החבר'ה הטובים". והמועמד המתבקש ביותר הוא כמובן טוני סופרנו.

אכן, יש לא מעט קווי דימיון בין שני הלטינים האלו שעשו כסף מעסקי פשע מאורגן ביבשת אמריקה. נכונה במיוחד התחושה ששניהם מצליחים לייצר אמפתיה אצל הצופים למרות הרוע שהם מייצגים. אולי הנקודה המעניינת ביותר היא יחסיהם המורכבים עם נשים. זה מתחיל באמא: בשני המקרים היא בעלת השפעה קרדינלית. בשני המקרים שני האנשים החזקים האלו מונעים על ידי הרצון הבסיסי לרצות את אמא. אצל טוני הטוויסט הוא שהיא למעשה רוצה ברעתו. אצל אסקובר היא למעשה הכוח המניע, כשהיא מעניקה גיבוי מוסרי לפעולותיו. אבל יתרה מכך: לשניהם חשוב מוסד הנישואין והמשפחה (ועוד נחזור לזה) כשבמקביל הם מנהלים רומנים. לא מזיינים מהצד. רומן זה משהו אחר לגמרי. אלמנט האלפא-מייל המתפקע אצלם מושך אליהם נשים חזקות שגם מתמרנות אותם לפעמים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה Uncategorized, טלוויזיה, ליברל, משחקי הכס | עם התגים , | כתיבת תגובה

מרטין לותר של ווסטרוס: קווים לדמותו של טיריון לניסטר

הטור הזה פורסם החודש במגזין ליברל.

"זכור תמיד מי אתה, כי העולם לעולם לא ישכח זאת. הפוך את חסרונך ליתרונך".
טיריון לניסטר

המשפט הזה, שנאמר לג'ון סנואו בעונה/ספר הראשונים במסעם המשותף לחומה, ושמעטר את חשבון הטוויטר הפיקטיבי (והמומלץ, @GoT_Tyrion) של טיריון לניסטר מתמצת את מרבית הסיבות שבגללן עבור צופים וקוראים רבים, טיריון הוא הדמות האהובה בסדרה.

קל להבין את האמפתיה הראשונית כלפי טיריון. אחרי הכל, מדובר בגמד מכוער ודוחה – בספרים הרבה יותר מאשר בסדרה, עיניו אינן שוות וכל פרצופו מעוות, ודאי לאחר הקרב בבלאקווטר שבעקבותיו עמד במרכז פניו של טיריון חור במקום אף. בעולם בו הוא חי, המקבילה של אירופה בימי הביניים, אנשים האמינו כי עיוות חיצוני הוא עדות לעיוות נפשי. התוצאה היא, במקרה הטוב ניצול לרעה של חולשותיך, ובמקרה הרע – אמונה שאלוהים גמל לך כגמולך, ואם ככה אתה נראה, רק אלוהים יודע מה עשית.

מעבר לכך – טיריון שנוא על משפחתו, דחוי על ידי אביו, ומעולם לא חווה אהבה, למעט נערה אחת (טישה), שהוא גדל להאמין שגם היא היתה למעשה זונה ששירותיה נשכרו על ידי אחיו. בספרים אגב, מתברר כי טישה לא היתה זונה, מה שהופך את המצב אפילו לגרוע יותר: טייווין שונא את בנו טיריון כל כך שהוא מוכן לעמוד מאחורי הונאה נוראית שכזו.

אבל אמפתיה איננה הערכה. אנחנו אמפתיים גם כלפי הודור. אנחנו מעריכים את טיריון כיוון שהוא איננו חסר אונים. כיוון שאיננו מובס על ידי תנאי הפתיחה הקלוקלים שלו. כיוון שהוא לוקח את הקלפים שחילק לו אלוהים (בו איננו מאמין) ומפיק מהם את הטוב ביותר האפשרי. כמאמר משפט הפתיחה, זכור מי אתה: גמד, מכוער, שנוא, אבל גם בן למשפחה העשירה ביותר בווסטרוס. ובעולם של ג'ורג' ר.ר. מרטין, עשיר ומכוער עדיף אלפי מונים על עני וחתיך. וטיריון לא רק מודע לכך, אלא גם נהנה מכך. אם אהבה אין בעולם – כסף קונה את כל הזונות בממלכה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ליברל, משחקי הכס | עם התגים , , | 4 תגובות

ההיסטוריה המטורפת של משחקי הכס, עונה 5 פרקים 7-8: מה הקשר בין הלבנים המהלכים להתחממות הגלובלית?

Nights King

תקציר הפרקים הקודמים: משחקי הכס היא סדרה נפלאה עובר חובבי היסטוריה. ג'.ר.ר מרטין מבסס לא מעט מקווי העלילה על אירועים, אנשים ומגמות שקרו בעבר. כמעט לכל מהלך במשחקי הכס יש רפרנס היסטורי.  המטרה בבלוג הזה היא להצביע על המקור המשוער. והפעם: הלבנים המהלכים וההתחממות הגלובלית, האל רב הפנים וכת האססינים, גלידאטורים ועבדים, והקשר בין סרסיי למלכה ההיסטורית ברונהילדה והדמות ברינהילד מהמיתולוגיה הנורדית.

פרקים 1-2 בעונה 5: מירסלה ואלינור מאקוויטניה, חאליסי ושלטון החוק

פרקים 3-4: הקשר בין אל האור לדת הזורואסטרית, ובין דורן למורים כובשי ספרד

פרקים 5-6: מה בין הוויילדלינגס לסקוטים ובין "דת השבעה" לנצרות הקתולית

 הראשון לשמו: הלבנים המהלכים

סצינת הקרב בסיומו של הפרק השמיני היא ללא ספק התפתחות דרמטית בעלילה. למאבקים על הכס בין בתי האצולה השונים מצטרף כרגע אויב, והוא לא אנושי. מאין באים "האחרים"? קודם כל, כדאי להבדיל בין הלבנים המהלכים לבין הווייטס (Wights). הלבנים המהלכים הם יצורים על אנושיים. אחד מהם נהרג על ידי ג'ון סנואו, ארבעה מהם נראים בקרב על גבעה, ואחד מהם הוא המנהיג, וככל הנראה שמו "מלך הלילה" (The Night’s King). הווייטס הם גופות של בני אדם שקמות לתחיה על ידי הלבנים המהלכים וניתן להרוג אותם בנשק "קונבנציונלי".

שננו: לבנים מהלכים

שננו: לבנים מהלכים

וייטס

וייטס

.

.

.

.

.

.

.

.

מקור ההשראה לווייטס הם ככל הנראה הזומבים. האמונה במתים שקמים לתחיה וצבועים בלבן מקורה בהאיטי. כיוון שהאיטי היתה מושבת עבדים, קשה לדעת אם מדובר באמונה מקומית ילידית, או כזו שיובאה מאפריקה ועברה כמה גלגולים.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, משחקי הכס | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

ההיסטוריה המטורפת של משחקי הכס, עונה 5 פרקים 5-6: ז'ן ד'ארק, האונס של סנסה ומושבות מצורעים

תקציר הפרקים הקודמים: משחקי הכס היא סדרה נפלאה עובר חובבי היסטוריה. ג'.ר.ר מרטין מבסס לא מעט מקווי העלילה על אירועים, אנשים ומגמות שקרו בעבר. כמעט לכל מהלך במשחקי הכס יש רפרנס היסטורי.  המטרה בבלוג הזה היא להצביע על המקור המשוער. והפעם: קנאות דתית, אונס כפרקטיקה מייד לאחר טקס נישואים, מושבות מצורעים ושיתוף פעולה על גבול החומה.

לפוסט על פרקים 1-2 בעונה 5.
לפוסט על פרקים 3-4

הראשון לשמו: קנאות דתית ואינקוויזציה

Seven Seven

בפעם הקודמת עסקנו באל האור. הגיע הזמן לדון גם באמונת "השבעה". כפי שציינתי בפוסט הקודם, מרטין בעצמו אמר שהיא מבוססת על הנצרות הקתולית. זו לא רק הדת הנפוצה בווסטרוס, אלא דת המדינה, או יותר נכון המדינות. כמו הכנסיה הקתולית, "השבעה" היא למעשה מוסד רב עוצמה פוליטית וכלכלית, עם אינספור ענייני שחיתות – כלכלית ומוסרית – מסביבה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה משחקי הכס | עם התגים , , , , , , | 3 תגובות

מד מן, עונה 7 פרק 14: טעם החיים

פרולוג

Don Alive

הפרק הזה מייצר בתחילה תחושה אמביוולנטית. מתיו ויינר, לזכותו ייאמר, קיבל הכרעה: הוא בחר בתקווה, בהארה, בסיום האופטימי. התשובה לשאלה מתחילת העונה, "האם אפשר להתחיל מחדש?", היא כן מהדהד. גם למשבר הזהות שמאפיין את הסדרה כולה יש פתרון אופטימי: ניתן לאחות את השברים. אדם יכול להיוולד מחדש.

יש בסיום שכזה משהו מאכזב. זה נראה כמו הפתרון הקל. כולם – הדמויות וחשוב מכך הקהל – מקבלים את מה שהם רוצים. זה האמא של הסופים הטובים, ואיך אנחנו יכולים – אחרי הסופרנוס, אחרי שובר שורות, אחרי הסמויה ובעיצומה של הדרמה נטולת המוסר מכולם, משחקי הכס – לחזור לסוף-טוב-הכל-טוב?

אבל יש בסיום הזה גם משהו מרגש. ובהפוך על הפוך: דווקא בעידן פוסט-הסופרנוס, הסוף הטוב הוא לא הבחירה המתבקשת. זהו סוף שעובר על כל הדמויות, ביי דה בוק, תופר את כל הקצוות, פורט על מיתרי האמוציות בלי להתבייש. ויותר מהכל: זהו סוף שנותן לך תקווה, משאב די נדיר בימינו.

המחשבה הראשונה היתה שהפוסט הזה חייב לעלות כמה שיותר מהר. אבל במחשבה שניה, העדפתי לתת לו להתבשל קצת לפני שהוא הופך לפומבי. וככל שהוא התחמם לו במוחי, כך חיבבתי את הפרק הזה יותר. סצינת הסיום שעוברת בין הדמויות מרגשת במיוחד.

פעם אחרונה, ארוכה מהרגיל.

אדם לאדם

כל התמות הגדולות שהסדרה טיפלה בהן הופיעו בפרק הזה: פמיניזם, שאלות זהות, משפחה מול עבודה, זנות וכסף. אבל כמצופה מאקורד סיום משולש, על כתפי הפרק הזה הועמסו הסיפור של הפרק, זה של העונה וזה של הסדרה כולה.

"אדם לאדם", Person to Person, מתייחס לשתי שיחות הטלפון שעושה דון – לבטי ולפגי. אבל זו כמובן מטאפורה לאלמנט המרכזי של הפרק: יחסים בין אדם לאדם. בין פגי לסטן, בין רוג'ר למארי, בין פיט לטרודי, בין בטי לסאלי, בין דון לפגי, בין דון לבטי ובסופו של דבר: בין דון לעצמו.

"אדם לאדם" הוא גם הפתרון לתמה של העונה כולה – האם אפשר להתחיל מחדש – ושל הסדרה כולה: האם אדם יכול לפתור משבר זהות. הפתרון בשני המקרים הוא אותו פתרון: הגאולה האישית תבוא מהאנשים מסביבך. הנוכחות שלך בעולם היא המשמעות שלך עבור אנשים אחרים.

בהקשר הזה, כדאי להיזכר בסצינה בין אנה דרייפר לדון מהעונה השניה, שהביא הבלוג באסקט אוף קיסז, בה אנה קוראת לדון בקלפי טארוט:

Tarot text Tarot

ומעבר לכך, הפרק הזה היה פרידה מהעשור שהסדרה ליוותה ותיעדה באובססיביות, הסיקסטיז, העשור של הבייבי בומרס. הסבנטיז ניכרים בכל פינה בפרק הזה, ובמיוחד בפרסומת המסיימת של קוקה קולה. אבל, כרגיל, אנחנו מקדימים את המאוחר.

פיט

פיט ותמי. איפה טוטו והדחליל?

פיט ותמי. איפה טוטו והדחליל?

אם פרק הסיום הוא האמא של הסוף הטוב, מה שקורה לפיט הוא המלכה האם של הסופים הטובים כולם. למרות שכל דמות מקבלת מה שהיא רוצה, ומה שאנו רוצים עבורה, כולם עושים איזו מיני פשרה. כולם – חוץ מפיט. פיט מקבל את המשפחה הגרעינית, את העבודה המושלמת, את ההכרה לה ייחל כל חייו ואת המטוס הפרטי.

מפיט כבר נפרדנו בפרק הקודם, אבל הוא מופיע כאן (מלבד הצורך להיפרד מכל הדמויות המרכזיות) שוב כדי להסביר שמדובר באגדה: אחרי הכל, הוא נוסע לקנזס. לארץ עוץ. וכדי להוסיף לתמה של הפרק, נזכיר את הציטוט הזה מהספר: "הלב שלך אינו נמדד על פי כמה אתה אוהב; אלא על פי כמה אחרים אוהבים אותך".

ועוד דבר קטן: כדי לסגור עוד מעגל (כבר אמרנו, שום קצה לא נשאר פרום), פיט מדבר עם פגי, בידיו קקטוס והוא נותן לה אותו כי "יש לו ילדה בת 5". הילד שאיננו מעולם לא היה נוכח יותר.

רוג'ר

רוג'ר ומארי. ממש סבא וסבתא.

רוג'ר ומארי. ממש סבא וסבתא.

במשך עונות על גבי עונות, רוג'ר היה תמרור האזהרה של דון. אם הוא היה מת ולא קופר, לא היינו מופתעים. אבל במסגרת הסוף הגואל, רוג'ר במשך כל העונה הזו השיל את נשל הנחש. הוא מוותר על חיי ההוללות, על החופש המוחלט ובסופו של דבר גם על מקום העבודה שהקים, כדי לא לסיים את חייו לבד. הוא מתחתן עם מארי. ובמקום שם על הדלת – הוא יוריש את הונו לבנו הבלתי חוקי. זהו המסר שרוצה ויינר להעביר, והוא מסר שמרני, בל נכחיש זאת: קח לך אשה וקנה לה בית, או לפחות בקבוק שמפניה.

ועוד זיץ לסיום: כשהוא מתחתן עם מארי, הופך רוג'ר לחמו לשעבר של דון. זה היה יכול להיות מאוד מוזר אם מייגן היתה נשארת עם דון. וזה גם מסמל את מוטיב האב-בן שקיים בין דון לרוג'ר, למרות הכל.

ג'ואן

לפני

לפני

אחרי.

אחרי.

גם ג'ואן מקבל את מה שהיא רוצה ומה שאנו רוצים עבורה: הכרה. האשה שסבלה יותר מכל מסקסיזם מקבלת את המקום שלה. יש לכך מחיר – ריצ'רד יוצא מחייה. אבל אחרי הסטירה ממקאן ג'ואן לא תקבל תכתיבים מאף גבר ותעמוד בזכות עצמה.

על דלת המשרד העתידי יהיה כתוב שמה הכפול: "הולווויי-האריס". זהו כמובן מסר פמיניסטי רב עוצמה (שהיה אפילו עוצמתי יותר לו היתה נשארת עם הולוויי בלבד). בעיטה לשוביניזם הקשה של הסיקסטיז בפתחו של עשור חדש. זה גם יכול להתפרש כטו-גוד-טו-בי-טרו.

ועוד דבר קטן: ריצ'רד וג'ואן עושים קוקאין. גם מבחינת הסמים, אלה כבר הסבנטיז.

פגי וסטן

פגי וסטן. הביאו את הממחטות ושקיות ההקאה.

פגי וסטן. הביאו את הממחטות ושקיות ההקאה.

אם יש סצינה שבה הקאתי קצת בפה, אם יש קו עלילה שמשחק לידי מי שטוענים שמד מן איננה יותר מטלנובלה מסוגננת, אם יש דיאלוג מופרך – הרי זה בין פגי לסטן. זה עוד חצי בסדר לתת לקהל את מה שהוא רצה, אבל הדרך שבה זה נעשה מעוררת תהיות האם לא מדובר בסוג של פרודיה שעברה מתחת לשפם שלנו.

וכדי להפוך את קו העלילה הזה לדביק במיוחד, ויינר לא מאכיל אותנו עם כפית, אלא עם אינפוזיה לווריד: "יש דברים בחיים שיותר חשובים מהעבודה", אומר סטן לפגי. שיר של עמיר בניון יותר מרומז מזה.

הדבר המענג ביותר מבחינת פגי הוא האזכור הבלתי פוסק של הפרק "המזוודה": פגי עובדת על בריף של סמסונייט, אזכורה של אנה דרייפר בפרק וכמובן השיחה בין פגי לדון. ללמדנו: גם מתיו ויינר חושב שזה הפרק הטוב ביותר של מד מן.

סאלי ובובי

סאלי ובטי. סיגריה אחרונה ופרידה.

סאלי ובטי. סיגריה אחרונה ופרידה.

יש משהו אירוני בכך שהדבר המשמעותי ביותר שבובי עשה אי פעם בסדרה מגיע בפרק הסיום. בכל מקרה, סאלי ובובי מופיעים שוב גם כדי שניפרד מהם (ומבטי) וגם כדי לסמן את חילופי הדורות: לקראת מות האם והיעדרות האב, דור הבייבי בום תופס את מקומו. הסצינה בה בטי יושבת ומעשנת סיגריה כשמאחוריה סאלי עושה כלים יפה במיוחד. יש בה השלמה. השלמה עם המוות ועם האחריות.

דון

דון. רגע לפני ההארה.

דון. רגע לפני ההארה.

תרשו לי לומר זאת בפעם האחרונה: הכל מתחיל, סובב, נגמר ומתנקז לדון. ובפרק הזה, על אחת כמה וכמה. כל סיפורי הדמויות האחרות הם פלקטים שנועדו להאיר את הדרך של דון אל ההארה.

כל מי שלמד קצת בודהיזם מכיר את המפתח להארה: האנאטמן. בחיפוש אחר ההארה עליך להתפשט מכל מה שאינו "מהותי" ל"אני" שלך: אתה קיים גם ללא העבודה, ללא הרכוש, ה"אני" שלך אמור להיות עצמאי מהעובדה שאתה איש משפחה או חבר. פשוט את כל הדברים האלו ותגיע אל המהות עצמה – ואז תגלה שמתחת לכל אלו אין כלום. אין גרעין. כמו בצל שקולף עד תום לא נותר בך דבר. ה"אני", האטמן, הוא אשליה. אין אני. קרי, אנאטמן. וכשתגלה זאת – תגיע להארה. לנירוונה. זה מקור החיוך הרחב של הבודהה.

לכל אורך העונה הזו דון הולך ומתפשט. מתפשט והולך. אחרי העבודה והדירה והאשה והמכונית, אנחנו מגיעים ללב העניין: דון שומע שבטי חולה, אבל במקום לחזור מזרחה, הוא מגלה שלמעשה בתו ואם ילדיו הדיחו אותו מהמשפחה. הוא אינו אב. הוא אינו בעל. הוא נוסע מערבה, אל המקום בו תמיד חש יותר הוא עצמו. בדרך הוא עושה את כל הדברים שעשו אותו דון דרייפר: שוכב עם זרות תמורת כסף, שותה ומייצר תדמיות חדשות. המפגש עם סטפני, מלבד האזכור של אנה דרייפר, הוא ניסיון נואש לחפש משפחה בכל זאת, למצוא נקודת אחיזה. זוהי גם התפשטות נוספת: עבורה הוא דיק ולא דון.

יש משהו מאוד גס בדרך שבה ויינר מוביל אותנו ואת דון בפסטיבל השאנטי שאליו הוא הולך: הזקנה שדון לא מביט בה, הסיפור של סטפני שזנחה ילד, לאונרד הגבר שבוכה ומוציא מדון אמפתיה והחזרה הבלתי נלאית על המשפט חסר כל הסאבטקסט "מה זה נותן לך להרגיש?". כל אלו לא יזכו בתואר האנדרסטייטמנט של השנה.

מכל אלה חשוב להזכיר רגע אחד: דון רץ אחר סטפני ואומר לה: אל תקשיבי להם. את יכולה להתגבר. "מוב פורוורד". המלים שאמר לעצמו, לפגי ולליין פרייס. נו, תראו לאן זה הוביל את כולם. דון מנסה עד הרגע האחרון להיאחז באסטרטגיה היחידה שהכיר כדי להתמודד עם החור השחור שבנפשו.

ולכן כשסטפני בורחת לו, משהו נשבר. הוא נותר לבד בעולם. וכשהוא מביט אל תוך עצמו ורואה כלי ריק. "אני לא יכול לצאת מכאן", הוא אומר לפגי ומתכוון באופן מטאפורי – הוא כלוא בתוך עצמו. אבל הרגע השפל ביותר, זהו רגע ההארה. לרגע אנחנו חושבים שדון הולך להתאבד. שהוא יסיים כמו האיש הנופל מהפתיח. אבל בואה של הנירוונה תלוי באנשים אחרים – בזרה שלוקחת אותו לסדנה, באיש שהוא מחבק, בפגי ובסאלי. כשאדם מבין שהוא ריק, אדם חדש נולד. וחיוך של בודהה מתפשט על פניו. מושלם, נכון? אז יש טוויסט.

עוד פעם אחת ודי.

עוד פעם אחת ודי.

קוקה קולה

על הסימבוליות והחשיבות של קוקה קולה בעונה הזו כבר דובר הן פה והן בבלוגים אחרים. הפליא לעשות טוד ון דר וורף מווקס כשחזה במדוייק את השימוש בפרסומת הזו.

לפרסומת יש סיפור מעניין ונפלא כשלעצמו, אותו אפשר לקרוא באתר של קוקה קולה. רק נציין שהאיש האמיתי שהמציא אותה הוא ביל בקר, והשם הזה דומה באופן מחשיד לדון דרייפר. האם יתכן שוויינר תיכנן את כל זה מהתחלה, 8 שנים אחורה?

בכל מקרה, הסוף נראה כאילו הוא מעורפל: האם דון נשאר בסדנה ולא חוזר לניו יורק? או שהוא למעשה ממציא את הפרסומת הזו בהשראת החוויה הזו? לטעמי התשובה על כך ברורה ונחרצת: הוא חוזר לניו יורק ולמקאן וכותב את הפרסומת הזו. ראשית, התמונה הזו, שמסבירה שללא ספק לכך ויינר התכוון:

מימין: ילדת הפרחים מהפרסומת. משמאל: אחותה מהפרק

מימין: ילדת הפרחים מהפרסומת. משמאל: אחותה מהפרק

שנית, הפתרון הזה מתחבר טוב יותר לביקורת שיש לוויינר על הרוחניאדה של הסיקסטיז. ממרגרט, בתו של רוג'ר, דרך העובדה שתרבות הנגד תמיד צוירה בסדרה כמשהו שולי ולא מרכזי בסיקסטיז.

השאלה הגדולה היא מה אומר החיוך של דון/בודהה: האם זהו חיוך של הארה, או חיוך כי הוא בדיוק בורא את הפרסומת הזו? האם הרוחניות גוברת על החומריות, או שכל ההארי-קרישנה הזה יהפוך לעוד מוצר קפיסטליסטי. או במלים אחרות: קוקה קולה או נירוונה. אני חושב שהתשובה ברורה. להתראות סיקסטיז, שלום סבנטיז.

אפילוג ופרידה

רגע לפני שמסיימים, כמה מלים אישיות: אין ספק שעבורי מד מן לא היתה עוד סדרת טלוויזיה. מה שהתחיל חצי בטעות, הפך למוסד שליווה אותי תקופה ארוכה. את הבלוג התחלתי בקבוצת הארץ, שם עבדתי, המשכתי בוואלה, לאחר שמוניתי לעורך הראשי שלו, ולבסוף פתחתי את האתר הזה. התחלתי לכתוב בישראל ואני מסיים בלונדון, שם אני גר, במובנים מסויימים – קליפורניה שלי.

זה דרש לא מעט עבודה בלי תמורה "ממשית". התמורה היחידה היתה העובדה שגיליתי שיש כל כך הרבה אנשים שנהנים לצפות בסדרה כמוני. וזו ההזדמנות לומר לכל מי שליווה אותי תודה. הבלוג הזה לא היה נראה אותו דבר ללא שובל התגובות שמופיע בסופו של כל פוסט, וכל פעם מפתיע אותי מחדש. "מה זה נותן לך להרגיש?". לא יודע אם זו נירוונה, אבל דבר אחד בטוח: ההרגשה הטובה תלויה באנשים אחרים.

בעוד כמה שבועות אעלה כאן טור אחרון על מד מן (שאני כותב למגזין ליברל). אני גם אמשיך לכתוב על טלוויזיה. מקווה לראות אתכם גם בסדרות הבאות.

פורסם בקטגוריה מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , , , , , | 122 תגובות

מד מן, עונה 7 פרק 13: בין גן עדן לקטסטרופה

ארץ זבת חלב ודבש

בטי. סצינה שוביניסטית להפליא - שני גברים מדברים על גורלה של אשה

בטי. סצינה שוביניסטית להפליא – שני גברים מדברים על גורלה של אשה

עוד פרק אחד ודי. וחייבים כבר לומר: למתיו ויינר יש 6 מתוך 6 בחצי העונה הזו. כבר אמרנו כאן שמד מן קהתה, איבדה מעוקצה בשתי העונות האחרות. היא התחילה את הישורת האחרונה כשהיא אינה בשיא כוחה. אבל ההום-ראן האחרון מסתמן כאחת העונות הטובות ביותר של מד מן, עם סיכוי טוב לעמוד בציפיות הכל כך גבוהות ממנה. עוד פרק אחד ודי.

כרגיל, לפרק הזה יש תמות מרכזיות ששזורות בין כל קווי העלילה. שם הפרק, "נתיב החלב והדבש", מתייחס לשמות שונים שנתנו נוודים לנתיבי הנדידה שלהם באמריקה, כש"נתיב החלב והדבש" התייחס לנתיב שעבר בסולט לייק סיטי וביוטה ובו היו הנוודים זוכים לתרומות/נדבות מזון (ותודה לעינב, בירנית ושאר המגיבים שהוסיפו את הפרט הזה). ההתייחסות היא כמובן לנתיב הנדידה של דון. אני מפרש את השם גם כ"ארץ זבת חלב ודבש", או במלים אחרות: הארץ המובטחת. המנוחה והנחלה. והמנוחה והנחלה מגיעים כשאדם משלים עם גורלו, עם מה שיש ועם מה שאין. הפרק הזה כולו סובב סביב השלמה. אולי זה מגורי בלונדון, אבל באנגלית זה נשמע לי טוב יותר: Reconciliation.

השלמה היא הדבר המשותף המרכזי לסיפורים של פיט, בטי ודון, אבל כדאי לשים לב לעוד נקודת השקה:  בכל הסיפורים יש ניסיון הונאה. דאק משקר לפיט ומוביל אותו לראיון עבודה. בטי מנסה להסתיר את מחלתה מסאלי ופרנסיס מביא את סאלי הביתה בתואנת שווא. דון מובל לאירוע ההתרמה לאיש ששרף את המטבח שלו תחת הרושם שהוא מגיע לערב של ותיקי מלחמות. בכל המקרים הכוונות האמיתיות הן טובות, והן נחשפות. הייתי רוצה לומר שההשלמה, המנוחה והנחלה, קשורות בטבור ל"אמת הפנימית", אבל כיוון שזהו ביטוי שאני מתעב באופן מיוחד, אומר: הן קשורות להשלמה של אדם עם עצמו.

ועוד דבר על המבנה התמתי של הפרק, גם הוא לא צריך להפתיע: שני הסיפורים של בטי ושל פיט – אחד של התחלה ואחד של סיום – מציעים שני פתרונות שונים לסיפור השלישי, של דון. הם מתכתבים עם התמה שנבנית לכל אורך העונה כולה: האם זה כל מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק באמת נפתח, או שמדובר באשליה?

פיט

פיט וטרודי. הוא עוד יהרוס את זה, אבל עכשיו - למי אכפת?

פיט וטרודי. הוא עוד יהרוס את זה, אבל עכשיו – למי אכפת?

יש משהו יפה בדרך שבה מובל פיט אל הצעת העבודה שהוא מקבל. פיט תמיד היה בלתי מסופק, תמיד חיפש משהו נוסף, וככל שהוא חיפש יותר – כך היה אומלל יותר. זו אחת הפעמים היחידות שפיט אינו אקטיבי. כל מי שאי פעם חוזר על ידי מקום עבודה, יודע שהדברים הטובים ביותר קורים לך כשאתה לא רודף אחריהם. ככל שאתה אדיש יותר – כך אתה קוסם יותר לאלה שחושקים בך. הניסיון של פיט לעזור לדאק, והעקביות שבה הוא מסרב לקחת חלק במשחק, הם הם שהופכים אותו לכל כך אטרקטיבי ומעלים את מחירו. וכל זה קורה לפיט בדיוק כשהוא משלים עם מצבו ושמח בחלקו.

פיט בסוף מחליט ללכת על ההצעה, לא בגלל הקריירה. שום דבר מקצועי לא הופך את וויצ'יטה לקוסמת יותר ממנהטן. אבל פיט מזהה כאן הזדמנות להחזיר לו את גן העדן האבוד – את משפחתו. זה כמובן מתכתב עם המשפט שלו מהפרק השני של חצי העונה הזו (התשיעי בסך הכל): "אתה חושב שתתחיל את חייך מהתחלה, אבל מה אם אף פעם לא תעבור את ההתחלה?".

מתיו ויינר מציע לנו פתרון אחד: האופציה להתחיל מחדש קיימת. הבט אל האופק הפתוח! החיים מתחילים מחדש. כמובן, איש לא מבטיח לנו שפיט אכן יצליח לעבור את ההתחלה. עם איך שאנחנו מכירים אותו, לא הייתי מהמר על זה, ואנחנו כנראה לעולם לא נדע. מה שחשוב הוא שלאורך כל הפרק חיכיתי לקטסטרופה שיביא פיט על עצמו – פיטורים והשפלה ממקאן. אולי זה עוד יקרה. אבל בשביל הפרק הזה, האופציה של פיט היא גן עדן. האפשרות לשינוי ולידה מחדש. הקטסטרופה שמורה לסיפור של מישהי אחרת.

בטי וסאלי

בטי. סידורים אחרונים.

בטי. סידורים אחרונים.

אל לנו להיות קהי לב. רגע לפני שננתח את קו העלילה של בטי בפסים תמתיים אנליטיים וקוגניטיביים, תנו לנו רגע להזדעזע. כי אדם שאוהב את מד מן, אדם שצופה בה במסירות לאורך 8 שנים, אדם כזה, אם אינו מחסיר פעימה בסצינה בה משוחחים פרנסיס והרופא מעל ראשה של בטי על מותה הקרב – מפספס משהו עצום בחוויית הצפיה בסדרת טלוויזיה.

מישהו היה חייב למות מסרטן ריאות. על בסיס "אקדח שמונח במערכה הראשונה" וגו' – סיגריה שמודלקת בסצינה הראשונה, ומאז מופיעה בכל סצינה, בכל פרק, בכל עונה – סופה שתסתיים בסרטן ריאות. ועדיין, כשהגרזן הונף, אי אפשר להישאר אדישים.

המחלה של בטי מניעה את גלגלי הפרק והסדרה בארבע רמות שונות. ראשית, היא עושה חסד לדמותה של בטי, שעברה התעללויות חוזרות ונשנות על ידי ויינר. אני עדיין מתקשה לשכוח את חליפת ההשמנה. בטי מסיימת את חייה, ואת הסדרה, בראש מורם. ההחלטה שלה לא להילחם בסרטן כאילו לקוחה מהעולם של שנת 2015. פיט משלים עם מצבו ומביא אליו התחלה חדשה. ההשלמה של בטי קשה ואמיצה הרבה יותר – היא מקבלת בהכנעה את הסוף.

שנית, זוהי כמובן תמונת מראה תמתית לסיפור של פיט. בעזרת פיט, ויינר אומר לנו שהתחלה חדשה היא אופציה. בעזרת בטי, הוא אומר לנו שהיא איננה האופציה היחידה. רק החלה בטי לחיות את חייה, רק דרכה באוניברסיטה, וכבר כבתה הסיגריה שלה. על השאלה "האם אי פעם נעבור את ההתחלה", התשובה כאן היא לא מהדהד. ואלה כמובן שני הקצוות שבהן נע דון, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

שלישית, המחלה של בטי מניעה קדימה את דמותה של סאלי. עול האחריות והבגרות מונח על כתפיה. כמו ילדים בשואה שהתבגרו בדקה אחת – עבור סאלי זוהי ללא ספק שואה פרטית. הדרך שהיא נאלצת לעשות מלהניח את ידיה על האוזניים כשפרנסיס מספר לה על המחלה, ועד הצורך לנחם אותו היא מהירה כמהירות האור וארוכה כשנת אור. דרכה של בטי להיפרד ממנה, גם אם היא נראית לנו קרה (ותואמת את אופיה), היא למעשה תעודת בגרות. טו דו ליסט. כי את כבר לא ילדה.

וכאן כדאי לציין: סאלי, ילידת 55', היא מטאפורה לדור הבייבי בום באמריקה. זהו טקס העברת השרביט. רבים מצופי הסדרה הם בני הדור הזה, וסאלי מזכירה להם את הרגע המנטלי שבו הם הפכו למרכז הכובד של החברה, המשפחה ושל אמריקה כולה.

ורביעית – היתמות של ג'ין, בובי וסאלי תניע גם את קו העלילה של דון. כי אי אפשר להמשיך במסע השורשים כשהפרחים והניצנים שגידלת עשויים ליפול מהעץ.

דון

Don

אתם יודעים, יש לי רק עוד הזדמנות אחת לומר זאת – הכל מתחיל, נגמר וסובב סביב דון. מהפרק השמיני והלאה, מסע ההתפשטות של דון ממשיך ללא מעצורים. הוא איבד את ביתו, את אשתו, את עבודתו, את כספו, ועכשיו את מכוניתו. וככל שהוא עירום יותר, כמו פקיר הודי, כך הוא קל ומאושר יותר. בתחנת האוטובוס בסוף הפרק הוא נראה מאושר יותר מאי פעם. מייד נחזור לשם.

המנוחה והנחלה הם השלמה, והשלמה היא פיוס של אדם עם עצמו. את הפרק הזה אנו מתחילים בסיוט – דון עדיין חושש יעצרו אותו על גניבת הזהות. המסע שלו לאורך הפרק הוא התקרבות שלו אל מקורותיו, אל דיק ויטמן. זה מתחיל מהמקום עצמו – לבה של אמריקה, רחוק מהחוף המערבי והמזרחי. זה מתבטא בכך שהוא לא מפתה את הבחורה שעל שפת הבריכה. בכך הוא מוותר למעשה על הדרך שבה תמיד בחר למלא את החלל שבתוכו.

זה ממשיך עם ותיקי המלחמה, רפרור מובהק לנקודת האל חזור בקוריאה. דון לראשונה אומר את האמת לגבי אותו אירוע: הרגתי את דון דרייפר. וזה מסתיים ביחסיו עם אנדי, הנער הגנב, שבו ללא ספק דון רואה את עצמו בצעירותו. "אל תתחיל ככה את החיים", הוא אומר לו. "אתה רוצה לעזוב, אין לך מושג כמה תרצה לחזור". אלה משפטים שאומר דון לעצמו.

וכך אנו מגיעים לסצינה האחרונה. כשדון נותן לאנדי את האוטו, הוא לא רק מתפשט. הוא לא רק עושה ג'סטה לעצמו הצעיר, כדי שאנדי יימנע מגורלו הנפשי שלו. באקט הזה, דון מתחלף למעשה עם אנדי. דון חוזר להיות דיק ויטמן הצעיר רגע לפני שעזב את העיירה שכוחת האל במסעו להיות דון דרייפר.

זה היה יכול להיות סיום הסדרה. דון דרייפר שלם עם עצמו וחוזר להיות דיק ויטמן. אבל אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. אי אפשר לאיין את דון כשילדיו מתייתמים מאם. בין התחלה חדשה ובין מוות, בין פיט ובין בטי, ברווח העצום והבלתי קיים הזה כאחד – שם ישייט דון בפרק האחרון, ועד לרגע זה אין לי מושג ירוק איך זה יסתיים.

קטנות

  • קוקה קולה היא מוטיב חוזר בעונה הזו. זו גיזת הזהב שמבטיח לו ג'ים הובארט, ולא בכדי דון מתקן מכונת קוקה קולה בפרק הזה.
  • ובהקשר הזה, שווה לקרוא את ההימור של טוד דון דר וורף מווקס לגבי סיום הסדרה. זה קשור לפרסומת הזו:

  • אין לדעת אם נזכה לראות שוב את פיט, אבל הקצוות שעדיין צריכים להיסגר הם של פגי, ג'ואן ואולי גם רוג'ר.
  • ים של רפרנסים והקשרים תרבותיים בפרק הזה (שיר הסיום, שיר הפתיחה, "הבוגר"). אני אשאיר את הרוב לעינב, אבל הפוסט הזה של באסקט אוף קיסז, אחד הבלוגים המזוהים ביותר עם הסדרה, מאזכר ארבעה ספרים שמופיעים בפרק ומציע פרשנות לכך.
  • אחרי בנו של מתיו ויינר, גם אשתו, לינדה, מופיעה בפרק בתור המזכירה של פיט Linda Weiner
  • יש לכם הימור איך זה יסתיים? מוזמנים לרשום אותו בתגובות.

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , | 52 תגובות

ההיסטוריה המטורפת של משחקי הכס, עונה 5 פרקים 3-4: אל האור, השבעה והנצרות הקתולית

משחקי הכס היא סדרת טלוויזיה מופלאה באופן כללי, אבל היא מענגת באופן מיוחד לחובבי ההיסטוריה. ובאופן מיוחד, לחובבי היסטוריה של ימי הביניים. ובאופן עוד יותר מיוחד – היסטוריה של ימי הביניים בצפון אירופה. בגדול, אפשר לומר שג'.ר.ר מרטין לא המציא דבר. הוא פשוט לקח דמויות ואירועים היסטוריים, שינה קצת, הוסיף קורטוב של דרמה, הגזים בקטנה – והופ, הרי לנו משחקי הכס.

כל מהלך במשחקי הכס הוא רפרנס היסטורי. והמטרה שלי פה היא להצביע על המקור המשוער.

לפוסט הקודם: פרקים 1-2 בעונה 5: לאיזו דמות היסטורית דומה מירסלה,ף מי עוד ניסה לרצןח את אביו כמו טיריון ועוד תופינים.

הראשון לשמו: אל האור

You know nothing, John Snow

You know nothing, John Snow

ככל שמתקרב סטניס למעלה מלך, כך גדלה משמעותם של אל האור, עדת מאמיניו ומליסנדרה נביאתו. כיוון שאל האור הוא אל יחיד, מתבקש להשוות אותו למונותיאיזם – ליהדות ולנצרות. פוטנציאל רפרנס אחר הוא רה, אל מצרי, שנחשב לעליון ושולט על שאר האלים. יתכן שמאמיניו היו המונותיאיסטים הראשונים, ומי יודע אם השפיעו על משה.

אבל מלבד המונותיאיזם, יש מעט מן המשותף בין האל האדום לקב"ה או לשילוש הקדוש.  ראשית, כיוון שהנצרות והיהדות היו דתות טהרניות שהתייחסו לסקס כחטא, וזה לא ממש מסתדר עם השדיים של מליסנדרה ושערה האדמוני המתבדר. שנית, אל האור הוא מתחרה לדת "השבעה" השלטת בווסטרוז, שמרטין בעצמו אמר שהיא מבוססת על הנצרות הקתולית.

האמונה באל האור מזכירה יותר את הדת הזורואסטרית, דת פרסית שנוסדה על ידי דמות ספק מיתולוגית ספק היסטורית בשם זרתוסטרא אי שם לפני כ-3,000 שנה. האימפריות הפרסיות היו זורואסטריות, ובין מאמיניה היה למשל המלך כורש, מנהיג האימפריה במאה השישית לפני הספירה. הזורואסטרים האמינו באהורה מזדה – אל האור שבורא רק טוב. מולו עמד אנגרה מאיניו, מקור כל הרע בעולם, שהוא זירת המאבק ביניהם.  נשמע כמו משהו שמליסנדרה היתה חותמת עליו.

אלמנט היסטורי נוסף שכדאי לשים אליו לב: האמונה באל האור היא תופעה חדשה בווסטרוס ולכן היא בסופו של דבר מתחרה באמונה בשבעה. זו עשויה להיות הקבלה לרפורמציה שהביאה להולדת הנצרות הפרוטסטנטית ולמלחמות הדת באירופה.

השני לשמו: המלך טומן והכהן הגדול

טומן הצעיר נחשף בחולשתו בפרק הרביעי כשהוא בא לפגוש את כהן הדת הגדול (High Sparraw) והמאמינים לא נותנים לו לגשת כיוון שהכהן "מתפלל". זוהי דוגמא קלאסית למאבק הכוח שבין הדת והמדינה, State and Church.

כפי שכבר ציינו, האמונה בשבעה מוקבלת לנצרות הקתולית, ובהתאם יש לדת הזו מוסדות, אינטרסים ומוקדי כוח עצומים. בימי הביניים באירופה האפיפיור היה נותן את ברכתו לכל מלכי הממלכות הקתוליות. זה היה תפקיד בעל עוצמה פוליטית וכלכלית, כיוון שדת היתה שווה כוח וכסף. האפיפיור היה גם זה שמכתיר את קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

מאבקים בין מלכים לאפיפיורים או ארכיבישופים היו למכביר. נזכיר שניים משמעותיים: הראשון הוא בין המלך הנרי השני לתומס בקט, הארכיבישוף מקנטנברי, סמכות הדת העליונה באנגליה. בקט היה שנים רבות יועצו הקרוב של הנרי השני, אבל כשמונה על ידו לארכיבישוף סירב לאפשר לשפוט את אנשי הדת והכמרים בבית המשפט של הממלכה, כיוון שלטענתו הם כפופים לכנסיה ולאלוהים. העסק הזה לא הסתיים טוב. ארבעה שליחים של הנרי השני רצחו את בקט בתוך הכנסייה ב-1170. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לבקר באתר ההיסטוריה של הבי.בי.סי.

המאבק השני שנזכיר הוא בין הנרי השמיני, מלך אנגליה, והאפיפיור קלמנס השביעי, שהוביל לפרישת אנגליה מהכנסיה הקתולית וייסוד הכנסיה האנגליקנית. הנרי השמיני רצה שהאפיפיור יבטל את נישואיו לקתרינה כדי שיוכל לשאת לאשה את אן בוליין. רבים טועים לחשוב שמדובר בסיפור אהבה רומנטי, אבל למעשה הנרי השמיני רצה בן זכר כדי שיוכל לרשת אותו. מעבר לכך, הוא התאהב ברעיון שבכך שיוכל לפתור את עניין הנאמנות הכפולה של נתיניו – למלך ולכנסיה – בכך שיהיה הסמכות השלטונית והדתית העליונה באנגליה דם יחד.

טומן, בינתיים, לא הולך בדרכי הנרי השני והשמיני.

השלישי לשמו: דורן

דורן, הממלכה הדרומית, תופסת נוכחות משמעותית בעונה הזו. ההיסטוריה של דורן מלמדת שהיא תמיד היתה חצי-עצמאית ושונה מהותית משאר ממלכות ווסטרוס: באקלים החם והמדברי שלה, במנהגיה המתירניים, ובאופן כללי ביצריות שלה. לדורן יש מספר רפרנסים היסטוריים שממנה נשאבו מאפייניה, אבל נראה לי שהמרכזי שביניהם הוא תושבי צפון אפריקה – השבטים המורים והברברים שהפכו אחר כך לכוח האיסלאמי שכבש את ספרד. הם דומים לדורנים בצבע העור, באלמנט הייצרי (או לפחות בדרך שבה נתפסו על ידי האירופאים) ובמיקומם הגיאוגרפי. גם סיפורי אלף לילה ולילה, הגם שמקורם בבגדד, מהדהדים בצבעוניות הדורנית.

מקור השפעה אפשרי נוסף הוא שבט הדוריאנים היווני שפלש ליוון כנראה ממקדוניה והשתמשו בחניתות. הדימיון הזה מוסבר טוב יותר בלינק הבא.

הרביעי לשמו: רמזי סנואו וסנסה סטארק

נישואים לנשים בעלות דם כחול ובנות למשפחות אצולה היו דרך פופולרית מאוד לייצר לגיטימציה למשפחות שתפסו מוקדי כוח או שלטון בכוח הזרוע. זה בדיוק מה שעושים הבולטונים.

אביא רק מקרה אחד, שאינו חופף אחד לאחד, אבל הוא מעניין ברמה ההיסטורית: במאה ה-11 היטלטלה אנגליה בין בית ווסקס לבין המלכים הדנים שכבשו אותה. אחד הרוזנים החזקים במדינה, כמו בולטון בצפון,  היה גודווין. גודווין היה פוליטיקאי מיומן מספיק כדי לתמרן בין בתי המלוכה. כשהדנים, בהנהגת קאנוט הגדול, כבשו את אנגליה, הוא הפך ליד ימינו של קאנוט. כדי לקבל לגיטימציה בשלטון החדש הוא נשא לאשה את גיתה תורקלסדוטיר, נכדתו מלך דנמרק האראלד הראשון וגיסתו של קאנוט. את בתו השיא גודווין לאדווארד מבית ווסקס, כך שבסופו של דבר, כשבית ווסקס שב לכס המלוכה לאחר מותו של קאנוט (ובנו), הפכה בתו למלכה.

כשמת אדווארד ללא יורשים, טען בנו של גודווין ואחיה של המלכה, הרולד, שהוא זכאי לרשת את הכס. למרות שלא היה לו קשר דם ישיר – קשרי הנישואים במשפחה, כמו גם הקשרים הכלכליים ויחסי הכוחות שיצרו הגודווינים בתוך החצר, סייעו לו והוא הוכתר כהרולד השני. כל זה לא ממש עזר לו בטווח הארוך, כיוון שטוען לכתר אחר – גם הוא ללא קשר דם ישיר  – סירב להכיר בכך. זה היה ויליאם הכובש, דוכס נורמנדי, ממזר כמו רמזי, שניצח בקרב הייסטינגס ב-1066, כבש את אנגליה והתחיל את העידן הנורמני באי הבריטי.

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, משחקי הכס | עם התגים , , , , , , , | 9 תגובות