מד מן, עונה 7 פרק 13: בין גן עדן לקטסטרופה

ארץ זבת חלב ודבש

בטי. סצינה שוביניסטית להפליא - שני גברים מדברים על גורלה של אשה

בטי. סצינה שוביניסטית להפליא – שני גברים מדברים על גורלה של אשה

עוד פרק אחד ודי. וחייבים כבר לומר: למתיו ויינר יש 6 מתוך 6 בחצי העונה הזו. כבר אמרנו כאן שמד מן קהתה, איבדה מעוקצה בשתי העונות האחרות. היא התחילה את הישורת האחרונה כשהיא אינה בשיא כוחה. אבל ההום-ראן האחרון מסתמן כאחת העונות הטובות ביותר של מד מן, עם סיכוי טוב לעמוד בציפיות הכל כך גבוהות ממנה. עוד פרק אחד ודי.

כרגיל, לפרק הזה יש תמות מרכזיות ששזורות בין כל קווי העלילה. שם הפרק, "נתיב החלב והדבש", מתייחס לשמות שונים שנתנו נוודים לנתיבי הנדידה שלהם באמריקה, כש"נתיב החלב והדבש" התייחס לנתיב שעבר בסולט לייק סיטי וביוטה ובו היו הנוודים זוכים לתרומות/נדבות מזון (ותודה לעינב, בירנית ושאר המגיבים שהוסיפו את הפרט הזה). ההתייחסות היא כמובן לנתיב הנדידה של דון. אני מפרש את השם גם כ"ארץ זבת חלב ודבש", או במלים אחרות: הארץ המובטחת. המנוחה והנחלה. והמנוחה והנחלה מגיעים כשאדם משלים עם גורלו, עם מה שיש ועם מה שאין. הפרק הזה כולו סובב סביב השלמה. אולי זה מגורי בלונדון, אבל באנגלית זה נשמע לי טוב יותר: Reconciliation.

השלמה היא הדבר המשותף המרכזי לסיפורים של פיט, בטי ודון, אבל כדאי לשים לב לעוד נקודת השקה:  בכל הסיפורים יש ניסיון הונאה. דאק משקר לפיט ומוביל אותו לראיון עבודה. בטי מנסה להסתיר את מחלתה מסאלי ופרנסיס מביא את סאלי הביתה בתואנת שווא. דון מובל לאירוע ההתרמה לאיש ששרף את המטבח שלו תחת הרושם שהוא מגיע לערב של ותיקי מלחמות. בכל המקרים הכוונות האמיתיות הן טובות, והן נחשפות. הייתי רוצה לומר שההשלמה, המנוחה והנחלה, קשורות בטבור ל"אמת הפנימית", אבל כיוון שזהו ביטוי שאני מתעב באופן מיוחד, אומר: הן קשורות להשלמה של אדם עם עצמו.

ועוד דבר על המבנה התמתי של הפרק, גם הוא לא צריך להפתיע: שני הסיפורים של בטי ושל פיט – אחד של התחלה ואחד של סיום – מציעים שני פתרונות שונים לסיפור השלישי, של דון. הם מתכתבים עם התמה שנבנית לכל אורך העונה כולה: האם זה כל מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק באמת נפתח, או שמדובר באשליה?

פיט

פיט וטרודי. הוא עוד יהרוס את זה, אבל עכשיו - למי אכפת?

פיט וטרודי. הוא עוד יהרוס את זה, אבל עכשיו – למי אכפת?

יש משהו יפה בדרך שבה מובל פיט אל הצעת העבודה שהוא מקבל. פיט תמיד היה בלתי מסופק, תמיד חיפש משהו נוסף, וככל שהוא חיפש יותר – כך היה אומלל יותר. זו אחת הפעמים היחידות שפיט אינו אקטיבי. כל מי שאי פעם חוזר על ידי מקום עבודה, יודע שהדברים הטובים ביותר קורים לך כשאתה לא רודף אחריהם. ככל שאתה אדיש יותר – כך אתה קוסם יותר לאלה שחושקים בך. הניסיון של פיט לעזור לדאק, והעקביות שבה הוא מסרב לקחת חלק במשחק, הם הם שהופכים אותו לכל כך אטרקטיבי ומעלים את מחירו. וכל זה קורה לפיט בדיוק כשהוא משלים עם מצבו ושמח בחלקו.

פיט בסוף מחליט ללכת על ההצעה, לא בגלל הקריירה. שום דבר מקצועי לא הופך את וויצ'יטה לקוסמת יותר ממנהטן. אבל פיט מזהה כאן הזדמנות להחזיר לו את גן העדן האבוד – את משפחתו. זה כמובן מתכתב עם המשפט שלו מהפרק השני של חצי העונה הזו (התשיעי בסך הכל): "אתה חושב שתתחיל את חייך מהתחלה, אבל מה אם אף פעם לא תעבור את ההתחלה?".

מתיו ויינר מציע לנו פתרון אחד: האופציה להתחיל מחדש קיימת. הבט אל האופק הפתוח! החיים מתחילים מחדש. כמובן, איש לא מבטיח לנו שפיט אכן יצליח לעבור את ההתחלה. עם איך שאנחנו מכירים אותו, לא הייתי מהמר על זה, ואנחנו כנראה לעולם לא נדע. מה שחשוב הוא שלאורך כל הפרק חיכיתי לקטסטרופה שיביא פיט על עצמו – פיטורים והשפלה ממקאן. אולי זה עוד יקרה. אבל בשביל הפרק הזה, האופציה של פיט היא גן עדן. האפשרות לשינוי ולידה מחדש. הקטסטרופה שמורה לסיפור של מישהי אחרת.

בטי וסאלי

בטי. סידורים אחרונים.

בטי. סידורים אחרונים.

אל לנו להיות קהי לב. רגע לפני שננתח את קו העלילה של בטי בפסים תמתיים אנליטיים וקוגניטיביים, תנו לנו רגע להזדעזע. כי אדם שאוהב את מד מן, אדם שצופה בה במסירות לאורך 8 שנים, אדם כזה, אם אינו מחסיר פעימה בסצינה בה משוחחים פרנסיס והרופא מעל ראשה של בטי על מותה הקרב – מפספס משהו עצום בחוויית הצפיה בסדרת טלוויזיה.

מישהו היה חייב למות מסרטן ריאות. על בסיס "אקדח שמונח במערכה הראשונה" וגו' – סיגריה שמודלקת בסצינה הראשונה, ומאז מופיעה בכל סצינה, בכל פרק, בכל עונה – סופה שתסתיים בסרטן ריאות. ועדיין, כשהגרזן הונף, אי אפשר להישאר אדישים.

המחלה של בטי מניעה את גלגלי הפרק והסדרה בארבע רמות שונות. ראשית, היא עושה חסד לדמותה של בטי, שעברה התעללויות חוזרות ונשנות על ידי ויינר. אני עדיין מתקשה לשכוח את חליפת ההשמנה. בטי מסיימת את חייה, ואת הסדרה, בראש מורם. ההחלטה שלה לא להילחם בסרטן כאילו לקוחה מהעולם של שנת 2015. פיט משלים עם מצבו ומביא אליו התחלה חדשה. ההשלמה של בטי קשה ואמיצה הרבה יותר – היא מקבלת בהכנעה את הסוף.

שנית, זוהי כמובן תמונת מראה תמתית לסיפור של פיט. בעזרת פיט, ויינר אומר לנו שהתחלה חדשה היא אופציה. בעזרת בטי, הוא אומר לנו שהיא איננה האופציה היחידה. רק החלה בטי לחיות את חייה, רק דרכה באוניברסיטה, וכבר כבתה הסיגריה שלה. על השאלה "האם אי פעם נעבור את ההתחלה", התשובה כאן היא לא מהדהד. ואלה כמובן שני הקצוות שבהן נע דון, אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

שלישית, המחלה של בטי מניעה קדימה את דמותה של סאלי. עול האחריות והבגרות מונח על כתפיה. כמו ילדים בשואה שהתבגרו בדקה אחת – עבור סאלי זוהי ללא ספק שואה פרטית. הדרך שהיא נאלצת לעשות מלהניח את ידיה על האוזניים כשפרנסיס מספר לה על המחלה, ועד הצורך לנחם אותו היא מהירה כמהירות האור וארוכה כשנת אור. דרכה של בטי להיפרד ממנה, גם אם היא נראית לנו קרה (ותואמת את אופיה), היא למעשה תעודת בגרות. טו דו ליסט. כי את כבר לא ילדה.

וכאן כדאי לציין: סאלי, ילידת 55', היא מטאפורה לדור הבייבי בום באמריקה. זהו טקס העברת השרביט. רבים מצופי הסדרה הם בני הדור הזה, וסאלי מזכירה להם את הרגע המנטלי שבו הם הפכו למרכז הכובד של החברה, המשפחה ושל אמריקה כולה.

ורביעית – היתמות של ג'ין, בובי וסאלי תניע גם את קו העלילה של דון. כי אי אפשר להמשיך במסע השורשים כשהפרחים והניצנים שגידלת עשויים ליפול מהעץ.

דון

Don

אתם יודעים, יש לי רק עוד הזדמנות אחת לומר זאת – הכל מתחיל, נגמר וסובב סביב דון. מהפרק השמיני והלאה, מסע ההתפשטות של דון ממשיך ללא מעצורים. הוא איבד את ביתו, את אשתו, את עבודתו, את כספו, ועכשיו את מכוניתו. וככל שהוא עירום יותר, כמו פקיר הודי, כך הוא קל ומאושר יותר. בתחנת האוטובוס בסוף הפרק הוא נראה מאושר יותר מאי פעם. מייד נחזור לשם.

המנוחה והנחלה הם השלמה, והשלמה היא פיוס של אדם עם עצמו. את הפרק הזה אנו מתחילים בסיוט – דון עדיין חושש יעצרו אותו על גניבת הזהות. המסע שלו לאורך הפרק הוא התקרבות שלו אל מקורותיו, אל דיק ויטמן. זה מתחיל מהמקום עצמו – לבה של אמריקה, רחוק מהחוף המערבי והמזרחי. זה מתבטא בכך שהוא לא מפתה את הבחורה שעל שפת הבריכה. בכך הוא מוותר למעשה על הדרך שבה תמיד בחר למלא את החלל שבתוכו.

זה ממשיך עם ותיקי המלחמה, רפרור מובהק לנקודת האל חזור בקוריאה. דון לראשונה אומר את האמת לגבי אותו אירוע: הרגתי את דון דרייפר. וזה מסתיים ביחסיו עם אנדי, הנער הגנב, שבו ללא ספק דון רואה את עצמו בצעירותו. "אל תתחיל ככה את החיים", הוא אומר לו. "אתה רוצה לעזוב, אין לך מושג כמה תרצה לחזור". אלה משפטים שאומר דון לעצמו.

וכך אנו מגיעים לסצינה האחרונה. כשדון נותן לאנדי את האוטו, הוא לא רק מתפשט. הוא לא רק עושה ג'סטה לעצמו הצעיר, כדי שאנדי יימנע מגורלו הנפשי שלו. באקט הזה, דון מתחלף למעשה עם אנדי. דון חוזר להיות דיק ויטמן הצעיר רגע לפני שעזב את העיירה שכוחת האל במסעו להיות דון דרייפר.

זה היה יכול להיות סיום הסדרה. דון דרייפר שלם עם עצמו וחוזר להיות דיק ויטמן. אבל אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים. אי אפשר לאיין את דון כשילדיו מתייתמים מאם. בין התחלה חדשה ובין מוות, בין פיט ובין בטי, ברווח העצום והבלתי קיים הזה כאחד – שם ישייט דון בפרק האחרון, ועד לרגע זה אין לי מושג ירוק איך זה יסתיים.

קטנות

  • קוקה קולה היא מוטיב חוזר בעונה הזו. זו גיזת הזהב שמבטיח לו ג'ים הובארט, ולא בכדי דון מתקן מכונת קוקה קולה בפרק הזה.
  • ובהקשר הזה, שווה לקרוא את ההימור של טוד דון דר וורף מווקס לגבי סיום הסדרה. זה קשור לפרסומת הזו:

  • אין לדעת אם נזכה לראות שוב את פיט, אבל הקצוות שעדיין צריכים להיסגר הם של פגי, ג'ואן ואולי גם רוג'ר.
  • ים של רפרנסים והקשרים תרבותיים בפרק הזה (שיר הסיום, שיר הפתיחה, "הבוגר"). אני אשאיר את הרוב לעינב, אבל הפוסט הזה של באסקט אוף קיסז, אחד הבלוגים המזוהים ביותר עם הסדרה, מאזכר ארבעה ספרים שמופיעים בפרק ומציע פרשנות לכך.
  • אחרי בנו של מתיו ויינר, גם אשתו, לינדה, מופיעה בפרק בתור המזכירה של פיט Linda Weiner
  • יש לכם הימור איך זה יסתיים? מוזמנים לרשום אותו בתגובות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

52 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 13: בין גן עדן לקטסטרופה

  1. מירב הגיב:

    תודה גדי פוסט מבריק. נוגע בדיוק במהות. לדעתי וויינר לא רק שם את הטווח בין פיט לבטי, הוא מגדיל ונותן כאן וכנראה בפרק הבא את תשובותיו שלו לפתרון הסבל הקיומי של דון (של אמריקה, של החברה המערבית..) סבל הניכור והזרות. מעצמך, מהחיים… . ועל כך שאפו ענק!. תשובותיו הן בשתי רמות, הפסיכולוגית, והיותר רוחנית. פסיכולוגית דון מסיים הפרק מסע פסיכולוגי שתחילתו בעונה השניה בגילוי סוד זהותו על ידי בטי, של מגע ברמה זו או אחרת בכל פצעי העבר. הפרק הוא נגע בפצע הקשה מכל ומסיים את הפרק בהתאם: קל ומחובר ומאושר. התשובה הרוחנית (שלא במקרה באה אחרי הפסיכולוגית) הנתמכת בעיקר על ידי קו העלילה האגרוף לפנים של מותה הקרב של בטי (אבל גם של פיט ושל דון עצמו המשיל מעליו עבודה ושלושה מליון (מקאן ומייגן) ואחד קאדי, היא – האושר הוא כאן, בדברים הפשוטים, פשוט בחיים, במשפחה… .
    ״ופשוטים הדברים וחיים ומותר גם לנגוע ומותר ומותר לאהוב״.

    – אצטער מאד אם לא נפגוש שוב את כל הדמויות המרכזיות כולל רוג׳ר. אולי מסיבת מחזור בלוויה של בטי?… מייגן ומארי יגיעו..?
    – עוד אחד ודי… לא יאמן כמה זה קשה ובלתי נתפס.

    • מירב הגיב:

      המשך: בריפריימינג לזווית של ההשלמה : השלמה פסיכולוגית (פלוס אחת קריאת התעוררות אגרוף מלאך המוות לפנים) מאפשרים השלמה עם החיים

  2. דבורה הגיב:

    פוסט מעולה וניתוח מקסים. מצטרפת לבקשת ההימורים על סיום הסדרה.
    מתחשק לי שמישהו יעשה רשימה של כל הדברים הטובים שדון דרייפר עשה לאורך כל העונות, כי בסופו של דבר נראה לי שהיו הרבה כאלה קטנים שהוסתרו על ידי כל השקרים והנשים שהוא שכב איתן… למשל – עודד את רוחו של גלן ונתן לו לנהוג במכונית, עצר שיחה מגונה במעלית בין שני גברים ובפרק הנוכחי – עוצר את הנער מגלישה במדרון חלקלק של גניבות ואפילו מעניק לו את רכבו. בקיצור – יש עוד מעשים טובים קטנים כאלה לאורך כל הדרך של דון. זה הוסיף לדעתי לתחושות המעורבות שרצו שנחוש כלפי הדמות הזו.

  3. עינב הגיב:

    לאור ההברזה מהשבוע שעבר, אקדים הפעם. כמו כל מחזור הפרקים הנוכחי, "מד מן" עוסקת פחות ברפרנסים תרבותיים משמעותיים ויוצאי דופן ויותר ברפרנסים לעצמה. הפרק הזה, למשל, מהדהד לעלילת "קנדי נגד ניקסון" ולפרק שבו מת סבא ג'ין. הוא גם ממשיך את הקשר בין דון לסרטן (אנה, רייצ'ל, המודעה ההיא נגד לאקי סטרייק) ובין "מד מן" לשריפות. אחסוך את דעתי על כך. אסתפק בלעולם לא תצעדי לבד, סאלי דרייפר.

    1. דווקא יש להתעקש על "נתיב החלב והדבש". מדובר בסלנג של נוודים, נושא שהעסיק את "מד מן" בעבר (ע"ע הפרק Hobo Code מהעונה הראשונה), שפירושו מסלול שבסופו הבטחה לעתיד טוב יותר. הסוציולוג האמריקאי נלס אנדרסון כתבת מאמר תחת הכותרת "נתיב החלב והדבש" והסביר: "מה שעשוי להיות נתיב חלב ודבש לנווד אחד, אינו כזה לאחר". דון, מן הסתם, מחפש את נתיב החלב והדבש שלו. ואם אפשר שיהיה שם משהו לשתות.

    2. הסיוט של דון בפתיחה – סצנה סופרנוסית קלאסית, וזו לא הפעם הראשונה שויינר מהנהן למנטור שלו, דיוויד צ'ייס – מלווה בשיר משעשע, המנון אנטי-היפי בשם "Okie From Muskogee" המבוצע על ידי מרל הגארד. https://www.youtube.com/watch?v=-iYY2FQHFwE

    3. חברת לירג'ט, המעוניינת בשירותיו של פיט, הייתה האקססורי המועדף על סלבס. בין לקוחות החברה היו הראט-פאק של סינטרה ואלביס פרסלי, שלקח מטוס לסיבוב כדי להרשים את פריסילה.

    4. פיט מבטיח לתמי לקחת אותה לאכול ב-Friendly's, רשת גלידריות מצליחה שנקנתה בסוף שנות ה-70 על ידי תאגיד הרשי.

    5. את הטיים-ליין הראשון של הפרק מבססת הטלוויזיה של דון במוטל: הוא צופה במופע של הבדרן פליפ ווילסון, בפרק ששודר ב-NBC ב-1 באוקטובר. הרי הוא לפניכם https://www.youtube.com/watch?v=lm6fLKz5ByU

    6. פיט לעומת זאת צופה בסדרת הבלש הפופולרית באותם ימים, Mannix.

    7. הוא גם מבסוט מהעתיד בעבודה בחברת תעופה שפועלת מוויציטה. אירוני: בדיוק באותם ימים (תחילת אוקוטובר 1970) התרסק מטוס עם קבוצת פוטבול של קולג' – נחשו מאיזו עיר. http://en.wikipedia.org/wiki/Wichita_State_University_football_team_plane_crash

    8. מכונת קוקה קולה מהסוג שדון נדרש לתקן: http://i.ytimg.com/vi/l5ACsGThHt0/hqdefault.jpg

    9. מדלג על הספרים, כנסו ללינק של גדי.

    10. המוטל שדון שהה בו נמצא במציאות בפאתי לוס אנג'לס: http://laist.com/2015/05/12/mad_men_motel.php

    11. הסטודנטים השובבים מכנים את בטי "מיסז רובינסון", כמובן על שם "הבוגר" שיצא בשנת 67' ובוים על ידי מייק ניקולס – שהפרק הראשון במחזור הפרקים הנוכחי הוקדש לזכרו.

    12. שיר הסיום מחזיר אותנו להתרסקות מטוסים: "Everyday" הנפלא של באדי הולי, שמצא את מותו בתוך המכונה המעופפת. כל יום זה מתקרב. https://www.youtube.com/watch?v=GMezwtB1oCU

    • gadilahav הגיב:

      כרגיל, ממצה ומעשיר. ותודה על התיקון לגבי שם הפרק, העייפות מנעה ממני לבדוק את זה כמו שהייתי צריך לפני הפרסום

    • דנה הגיב:

      מדהים.
      ואכן היית חסר שבוע שעבר.
      (הייתה שם גם איזה סדרת טלווזיה שפגי צפתה בה)

  4. מירב הגיב:

    ותיקון הציטוט: ומותר בם לנגוע.. מתקן השגיאות האוטומטי של גוגל..

  5. Biranit הגיב:

    חשוב להבהיר משהו לגבי שם הפרק.

    The Milk and Honey Route: A Handbook for Hobos הוא ספר שיצא בארצות הברית בשנות ה-30׳ ונחשב לטקסט מכונן בשנות השפל הכלכלי והתפשטות האוכלוסיה אל המיד-ווסט ומיד-סאות׳.

    Hobo הוא נווד, לרוב חסר כל, ושווה לקרוא את ההגדרה כפי שהיא מופיעה בוויקיפדיה, כי היא מסבירה יפה איך אותו ״המדריך לנווד״ רלוונטי לפרק זה:

    A hobo is a migratory worker or homeless vagabond—especially one who is penniless. The term originated in the Western—probably Northwestern—United States around 1890. Unlike "tramps", who work only when they are forced to, and "bums", who do not work at all, "hobos" are traveling workers.

    ״מסלול החלב והדבש״ היה השם שניתן באותם שנים למסלול הרכבות אשר עברו דרך מקומות שבהם נוודים יכלו למצוא עבודה זמנית ו/או לינה ו/או אוכל. לפיכך, בעוד ש״ארץ זבת חלב ודבש״ הינה תחנה סופית, הרי ש״מסלול החלב והדבש״ איננו הארץ המובטחת כי אם מסע הישרדות.

    ניתן למצוא כאן חלק מהטקסט של המדריך: http://xroads.virginia.edu/~ma01/white/anthology/stiff.html
    ופה יש תמונה של עטיפת הספר המקורי: https://www.flickr.com/photos/mfspeccoll/5373410384/sizes/z/

    • gadilahav הגיב:

      תודה על התיקון. חשבתי שאת לא עוקבת. 🙂

      • Biranit הגיב:

        שלושת הפרקים האחרונים היו מצוינים ומרגשים. אם ניתן היה למחוק את השנתיים הקודמות (נקרא לזה עידן מייגן), הייתי מגדירה את ״מד מן״ כסדרה מושלמת. Alas, כמו שנאמר ב״חמים וטעים״: אף אחד לא מושלם 🙂

    • זמיר הגיב:

      לדעתי זה גם וגם במקרה הזה. שם הפרק אכן מייצג את מסלול הרכבות שבמקור היה ביוטה אבל בהמשך התייחס בעצם לקווי רכבת רבים בהם עשו הנוודים שימוש בכדי למצוא עבודה. אבל לכל מסלול יש גם יעד וגם אם היעד של נוודים רבים היה פשוט הדרך עצמה ללא יעד סופי מוגדר – הרי שהיעד הסופי והאולטימטיבי של מרבית הנוודים היה קליפורניה. ארץ הזהב שאחד מכינוייה הוא גם The Land of Milk and Honey. זו היתה הארץ המובטחת של מיליוני נוודים שהיגרו אליה במהלך השפל הגדול בשנות השלושים, בעיקר אחרי ה-Dust Bowls שחיסלו לחלוטין את הגידולים החקלאיים באזורים ענקיים של צפון טקסס, אוקלהומה ומדינות נוספות למשך שנים. הכינוי של כולם היה Okies, וזו כנראה הסיבה שדון נתקע דווקא באוקלהומה.
      אין לי מושג כמובן מה יהיה. מקווה מאוד שהסיום מהלינק של גדי לא יתרחש. וגם לא שיחזור אל הבית בו נולד ויחזור להיות דיק וויטמן. כי אי אפשר לחזור הביתה. צריך להמשיך קדימה.
      אז הלוואי שיגיע אל ארץ זבת חלב ודבש שלו, אל האוטופיה. קליפורניה. עם הילדים כמובן

      • גל הגיב:

        זה ההימור שלי: דון והילדים עוזבים לקליפורניה. לא עוד פרסום וקונצרנים; דבר מה מקומי, קרוב לקרקע, גוף ונפש; דבר מה שיש בו חיבור ושורש.

    • גל הגיב:

      נפלא.

  6. יאיר הגיב:

    פוסט מעולה ובאמת אין הרבה מה להגיד אחריו.
    לפי בלוגרים אחרים הביטוי The Milk and Honey Route לקוח מאוצר המילים של הנוודים בתקופת השפל הגדול ומתייחס לאחד ממסלולי הנדודים לכוון מערב. http://xroads.virginia.edu/~ma01/white/anthology/stiff.html למעשה יש כאן סגירת מעגל עם הפגישה עם הנווד שהשפיעה כל כך על דיק ויטמן הצעיר בעונה הראשונה (הקרדיט לחיבור הזה לא שלי).
    פיט ובטי שהיו במידה רבה דמויות נלעגות במהלך הסדרה וזכו ל"התעללויות" רבות מצד התסריטאים, זוכות כאן מויינר לפרידה אוהבת ומכובדת, ולקתרזיס רגשי לצופה, אם כי באופן שונה לגמרי. מכיוון אחר, סאלי זוכה לגורל דומה לזה של הוריה – התייתמות והתבגרות מאולצת בגיל צעיר, ועוד הוכחה אכזרית למה שדון אמר לה לפני כמה פרקים – "את ממש כמונו"
    ובאופן רחב יותר – ווינר שמודע לחשיבות הטלוויזיונית של "סיום הסדרה" (כל סדרה משמעותית) כארוע שייזכר ושידברו עליו שנים רבות, נותן לנו שפע של ווריאציות ומשחקים סביב הקונספט של "סוף טלוויזיוני הולם". כמו שף שבמקום להגיש מנת קינוח מרכזית אחת, מגיש מבחר של דגימות מיניאטוריות של קינוחים מפורסמים אחרים. וכך יש לנו את הטוויסט של ויינר על שורה של "קלישאות סיום" טלוויזיוניות – האישה שזוכה לאהבת חלומות אחרי שנים של אכזבות (ג'ואן), הזוג הגרוש שזוכה להזדמנות שנייה באושר ועושר (פיט וטרודי), הגוססת שנפרדת מהעולם באופן אצילי וסוחט דמעות (בטי). ובפרק הבא – אולי – סיום לסיפורים של רוג'ר ופגי, וכמובן – במרכז הצלחת – הסיום של דון, שעדיין פתוח לגמרי.
    אני כבר מתגעגע לסדרה הזו!

  7. אורית הגיב:

    אכן פרק מעולה. חבל שנגמר.. מחכה לניתוח שלך אחרי כל פרק .
    לדעתי בפרק הסיום דון יציג את עצמו כ דיק ויטמן. נגמר דון דרייפר.

  8. דנה הגיב:

    כל הזמן נאמר בנוגע לסדרה לכל דבר שעושים יש השלכות.
    אם זה הבגידות של דון שהובילו לגירושין שלו, ולמראה של בתו תופסת אותו על חם.
    אם זה המכירה של החברה והעברת הבעלות שגרמה לפירוקה וסילוקה מן העולם. אקדח שיורה במערכה הראשונה יורה באחרונה……כמה שזה נכון.
    הפרק הראשון של הסדרה- עשן לעיניך- גרם לנו "להתאהב" בסיגריות…..האשימו את הסדרה שהיא גורמת לצמיחה באחוז המעשנים ובלה בלה בלה. תמיד חשבתי שמישהו מגיבורי הסדרה ימות מסרטן ריאות, תאמת הימרתי כל הדרך על דון…..אבל הפתיעו עם בירדי.
    נראה לי שמתיו ווינר בזה רצה לסגור את המעגל גם עם הסיגריות וגם עם דון.
    שאחרי שדון יפסיק לחפש הוא ימצא את זה שיש לו שלושה ילדים באחריותו , בלי אמא, וזה הייעוד הבא שלו.
    פיט באמת הצליח לסגור מעגל. אחת הדמויות הפחות עגולות בסדרה דווקא למד להעריך את הדברים הטובים בחיים.
    רוג'ר , ג'ואן ופגי יסגרו מעגל בשבוע הבא.
    אחד הפרקים היותר כבדים ויפים של הסדרה. ומשחק מדהים של קירנן שיפקה (סאלי), מרגש!

  9. דורון (אחר) הגיב:

    טוב, אחרי שקראתי את כל התגובות, התחושה הרעה שהיתה לי לגבי פיט וחברת התעופה רק מתגברת. להזכירכם – אבא שלו נהרג בהתרסקות מטוס בעונה הראשונה. מקווה שזה לא מה שמצפה לפיט, טרודי ותמי!
    מעניין – פיט מקבל את ההצעה לעבור לוויצ'יטה, קנזס, דון נמצא בעיירה קטנה, קנזס – ליבה של אמריקה, המקום ממנו הועפה דורותי אל ארץ עוץ, ושאליו היא כמובן רצתה כל הזמן לחזור.

    • דורון (אחר) הגיב:

      מסתבר שדון נמצא בקנזס רק בפתיחת הפרק, בשיחה עם סאלי. המכונית נתקעת באוקלהומה, ושם נמצא גם המוטל וכו'.

  10. נאור הגיב:

    דבר אחד לא הבנתי..
    מדוע דאק פיליפס כל כך להוט שפיט יעבור ללירג'ט?
    זה לא שהוא פגש בו סתם כך, הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים..
    לא הבנתי מהו האינטרס.. מה יוצא לו מכל העניין? :>

    • דורון (אחר) הגיב:

      דאק הוא סוכן פרסומאים, מקבל עמלה יפה על כל העסקה שהוא מסדר.

    • זמיר הגיב:

      שאלה מצויינת. זה יכול להיות קשור לתסריט הפסימי האפשרי השני לגבי פיט – ייתכן שדאק עובד למעשה בשביל ג'ים הובארט שרוצה להיפטר מפיט. עכשיו הוא יוכל גם לפטר אותו וגם לא לשלם לו את המיליונים. תזכור שבתחילת הפרק פיט ניסה להחביא את דאק בכדי שלא יחשדו בו שהוא מחפש עבודה.
      יותר מדי דברים בהקשר של פיט היו too good to be true בפרק הזה, ככה שאם רכבת ההרים מהשיר של באדי הולי עלתה בשבילו בפרק הזה – יש אכן סיכוי סביר שבפרק הבא היא תרד – בתאונת המטוס שהוזכרה ע"י עינב ודורון, או בתסריט הזה.

      • דנה הגיב:

        דווקא לא הייתי הולכת לכיוון הזה.
        פיט הוא תקציבאי מאוד יעיל.
        הוא גם כמו פלסטלינה….מתאים את עצמו לאן שזורקים אותו
        וגם מתיו ווינר הוכיח שהוא לא הולך לכיוון של ארועי אמת וקונספירציות מוות

      • דורון (אחר) הגיב:

        וואלה, לא חשבתי על האופציה הזו.

      • gadilahav הגיב:

        אני מתקשה להאמין. זה נשמע לי מופרך

      • זמיר הגיב:

        גם לי קשה להאמין אבל זו אפשרות לא בלתי סבירה. את ג'ים הובארט אנחנו כבר קצת מכירים.
        ומעבר לזה, ההפי אנד של פיט לא לגמרי מסתדר לי עם רוח הסדרה. גם לג'ואן יש (כנראה) הפי אנד, אבל היא שילמה מחיר כבד, ולא רק כספי כמובן.
        ופיט – השקר שלו לטרודי (שרק אותה הוא אהב) היה צורם במיוחד הפעם. ובכלל – דון ממשיך ללכת לכל אורך העונה הזו לכיוון ה-Best thing in life are free – אולי הצוואה של ברט בשבילו; פיט (וגם טרודי בכך שהסכימה לחזור אליו) – הולכים אחרי הכסף. פיט – הניו-יורקי שקליפורניה היתה קטנה עליו (לדבריו) – הולך לוויצ'יטה.
        משהו כאן לא מסתדר.

      • סמדר הגיב:

        לגבי פיט – השיחה שלו עם אחיו מראה גם היא איזו דרך ארוכה הוא עבר: פיט בעצם מעודד את אחיו שלא ללכת למאהבת שלו ולהישאר נאמן לאשתו.
        זה משהו שכל כך נוגד את פיט כפי שהכרנו אותו עד עכשיו ובכל זאת זה מתקבל בטבעיות רבה.

  11. יעל הגיב:

    אין לי הרבה מה להוסיף, כולם כאן מבינים הרבה יותר גדולים ממני ומה עוד שעד עכשיו הייתי רק צופה מן הצד:)
    בכל זאת, אני לא יכולה שלא לכתוב על התחושה הקשה שלי כלפי בטי, שלמרות מצבה הסופני לא מצליחה לעורר בי רחמים. היא היחידה אמנם שמשלימה עם המוות הקרוב, כלומר הכי מציאותית וסקפטית (גם ביחס לטיפול שאמור להאריך את חייה) ומצד שני מקפידה שלא לצאת מהסרט של עצמה עד הרגע האחרון. הפאסון שלה גובל ברוע לב, לפחות במקרה הזה.
    בסצנה שבה סאלי שוכבת בחושך ובטי נכנסת, רציתי לראות אותה מתנצלת על ההתעלמות שלה מסאלי קודם לכן. במקום זה היא התנצלה רק על זה שבעלה הפחיד את סאלי. אפילו עכשיו אין לה קורט אהבה לתת לבתה, לא חיבוק, לא נשיקה, לא מילת ניחומים. למרות שסאלי מבוהלת ואבודה בידיעה שהיא הולכת להתייתם.
    גם ברגעים הכי קשים של חייה בטי, בסופו של דבר, לא חושבת על שום דבר אלא על התדמית שלה. שתשאר אלגנטית ויפה עד הרגע האחרון ומעבר לו. ההוכחה היתה כמובן המכתב שהיא נתנה לסאלי ביד ושאותו היא, איך לא, פתחה הרבה לפני המועד המתוכנן. אם היתה לי תקווה קלושה שהיא לפחות תכתוב כמה שורות של מילים חמות, מנחמות, הוראות לחיים או בקשות מלב של אמא לילדתה הבכורה שאחראית על אחיה, מעצבי דמותה של בטי דאגו להוכיח ששום דבר לא התרכך בה, גם לא כשהיא גוססת: מלבד הוראות מפורטות באיזה בגד להלביש אותה בטקס האשכבה ואיך צריכים להיראות האיפור והתסרוקת שלה, לא היה בה כלום, במעטפה. וכי לא יכלה את ההוראות האלה להשאיר לבעלה? לא, כי מיסטר פרנסיס לא אמור להתעסק עם זה, על פי בטי השוביניסטית.
    רציתי גם להוסיף, אבל ראיתי שמישהו כבר כתב, על הכינוי שהדביקו לה הסטודנטים הצעירים "מיסיז רובינסון", על שם הדמות בסרט 'הבוגר', שהיתה מבוגרת אבל מושכת. גם השיר על שמה כבר היה אז להיט.
    תודה שהקשבתם לי:)

    • דבורה הגיב:

      בהקשר להתנהגותה של בטי , רציתי להוסיף שגם לאורך כל העונות לא זכור לי נשיקה אחת חמה שנתנה לסאלי, והדבר בלט לי לעומת דון שאוהב אותה ובכל מפגש איתה העניק לה נשיקה… ושימו למרות כל מה שסאלי עברה איתו היא לובשת השרשרת שנתן לה.

    • סמדר הגיב:

      הסיום של המכתב של בטי היה נוגע ללב במידה שלא תאמן. דווקא מאחר והייא לא השתפכה קודם וגם במכתב היתה כל כך עניינית.
      אם היא היתה מתחילה להשתפך זה היה נוגד את כל הדמות שלה כמו שהכרנו אותה עד עכשו והיתה לא אמינה בעליל
      והמשפט האחרון הוא בכל זאת: אוהבת אותך אמא.

      • דבורה הגיב:

        נו, באמת, היא היתה חיבת לכתוב את זה. מין סיום מדוקלם שצריך לכתוב בסוף מכתב שכותבים לבת, לא?

      • סמדר הגיב:

        זה ממש לא נשמע לי כמו סיום מדוקלם. זה נשמע מאוד אמין בעיני.

  12. פרנקו הגיב:

    ועוד רפרנס אחד של מדמן לעצמה- השיחה של הרופא ופרנסיס על על בטי מזכירה את השיחה של דון עם הפסיכיאטר (בטלפון) מהעונה הראשונה (נראה לי). מצד אחד, נראה שלמרות סצנת הפאם-פאטאל הנהדרת של פגי מהפרק שעבר, ושאר עדויות לקידום מעמד האשה לאורך השנים שהסדרה עוסקת בהן, אשה היא עדיין אישה היא עדיין אישה. מצד שני, התגובה של בטי מספרת סיפור אחר.

  13. מור הגיב:

    בפרק חזר המוטיב שעומד גם בבסיס העלילה מראשיתה – ניצול הזדמנות לטוב ולרע וההשלכות של זה. פיט שואל את אחיו -"איך יודעים כשמשהו הוא הזדמנות אמיתית ומה הסיכונים?" גם בעונה הקודמת דון אומר (באחד הפרקים עם סילביה ובעלה) ש"צריך פשוט לדעת לזהות הזדמנויות בחיים". כל הדמות של דון דרייפר מבוססת על כך, מהטרגדיה בקוריאה ועד כנסיתו לעולם הפרסום דרך פגישה מקרית עם רוג'ר. אהבתי את סצנת ה"תיקון" והעימות עם עברו במוטל: דון מוענש במכות כביכול על גניבת הכסף אבל בעצם משלם על גניבת הזהות (סצינה מבריקה ועשויה היטב שממשיכה בעצם את ההתעוררות שלו מהחלום של הבוקר בקנזס.) וההזדמנות של אנדי לשנות את גורלו שלו . מזל שאנדי העיז לבקש ממנו טרמפ אחרי מה שעשה – וואחד הזדמנות! (don't waste this כפי שאומר לו דון).

  14. נדב הגיב:

    כמה מחשבות וקווי ועלילה שנמשכים לאורך כל הסדרה:

    צבא – כבר מתחילת הסדרה, ויינר בז לכל המערכת הצבאית האמריקאית ולייצוגה בחברה. זה מתחיל בדון, ה"גיבור" הגדול ששרד את מלחמת קוריאה למרות שהצית את מפקדו, ממשיך בבעלה הסדיסט לשעבר של ג'ואן שמתגייס למען המלחמה בוייטנאם כאשר הוא מזניח בדרך את אשתו והילדים וכלה עכשיו בפרק הנוכחי – בלעג לדור הותרנים שעשה הכול למען לשרוד את המלחמות השונות (גם אם זה אומר להתעלל בחיילים אחרים ולהרוג את המפקד שלך) ומכה למעשה אדם חף מפשע על לא עוול בכפו (למרות שדון די ראוי לעונשו על כל מה שעשה בחייו…).

    פיט ודון – פיט, האדם שלאורך כל הקריירה שלו רדף אחר הצל של דון וניסה להשתוות לו, מצליח לזכות עכשיו בכל הקופה. האמנם? פיט השיג את כל מה שרצה בסופו של יום – משפחה, ילדים, אהבה ועבודה מספקת ומשתלמת (שימו לב לאירוניה שפיט הולך להרוויח כסף בדיוק מהעסק שהרג את אביו…). אבל למעשה פיט בנה סביבו עולם חומרני שעלול להתפרק בכל רגע, מוכר לכם מאיפה שהוא? פיט עוד לא למד מה שדון כבר שכח מזמן, וייתכן שגם כשיש לך הכול בחיים – כמו דון בעונות הראשונות, המצב שביר מאי פעם.

    הסנדק – רק אני שמתי לב שדון קורא את הסנדק? אין יותר ראוי ממנו לקרוא את הספר הזה. הסנדק הוא למעשה סיפור טרגדי ביסודו – אדם למעשה ניסה לשלוט בכוח בעסקיו ובמשפחתו (בסדר הזה) גומר למעשה מנותק ממשפחה וזקן ערירי. דון הוא הסנדק החדש, האדם שלמעשה מנסה לשלב בכוח בין העסק המשגשג לבין משפחה לתפארת, אך למעשה גומר את חייו (לפחות עד הפרק הזה) חסר כל, תרתי משמע. אך בניגוד לסנדק, הטרגדיות של דון מביאות אותו לכדי היטהרות מוחלטת, כאשר עכשיו נותר רק לראות מה יהיה המהלך הסופי…

    • gadilahav הגיב:

      למה זה העסק שהרג את אביו של פיט? לא בטוח שהבנתי אותך.

      לגיבה הסנדק = יש ארבעה ספרים שמוזכרים בפרק, הסנדק הוא אחד מהם. השאר מפורטים בלינק ששמתי ב"קטנות".

      • נאור הגיב:

        אני מאמין שיש בלבול קל..
        אביו של פיט נהרג ב תאונה(?) באוניה, והוא חושב שמדובר על מטוס :>

      • נאור הגיב:

        טעות שלי, אבא של פיט אכן נהרג בתהרסקות מטוס..

    • זמיר הגיב:

      לא נראה לי שוויינר בז לצבא האמריקאי. חוסר התוחלת שבמלחמה הוא העניין. דיק וויטמן היה ילד שנשלח למלחמה בקצה השני של העולם רק בגלל שהגיע מבית עני וניצל בנס. אם לא המצית, הוא היה כנראה נהרג בהמשך. גלן נשלח לווייטנאם כי נכשל במבחנים באוניברסיטה ולכן לא היה זכאי יותר לשחרור מהגיוס, ובסבירות גבוהה לא יחזור משם (והשחקן הוא כמובן הבן של ויינר).
      לרוג'ר ששירת בצי בקרבות נגד היפנים באוקיאנוס השקט ויינר לא לעג (אבל על ג'ים שהפציץ את בית מטבחיים 5 / דרזדן הדעה שלו היתה ברורה מאוד).
      בכל מקרה, ספציפית לגבי הפרק הזה – אני לא חושב שהוא לעג ל-Veterans שהעלו זכרונות בערב ההתרמה. ממש לא. והסיבה היא הקרב הספציפי הזה עליו סיפר פלויד. מסתבר שזה היה הקרב הבודד הארוך ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ואחד הנוראיים והמזוויעים ביותר. נהרגו בו 33,000 חיילים אמריקאיים לאורך תקופה של מספר חודשים בחורף של 1944-45.
      שלושים ושלושה אלף.
      והדבר הנורא ביותר הוא שהקרב הזה כנראה היה מיותר.
      אפשר לקרוא עוד כאן – http://ww2db.com/battle_spec.php?battle_id=117
      ככה שברור שוויינר בחר דווקא בקרב הספציפי והנשכח הזה בכדי להמחיש את חוסר התוחלת שבמלחמה. כל מלחמה.
      —–
      והעובדה שהם היכו את דון בלי לבדוק את העובדות לא קשורה למלחמה. לדעתי היא פשוט באה לסמן לדון שגם בעיירות הנידחות של האנשים ה"פשוטים" לא הכל פשוט ותמים כמו שהוא נראה על פני השטח.
      ולכן הוא לא יחזור אל עיירת הולדתו ולא יחזור להיות "דיק ויטמן". וכמובן שעכשיו הוא כבר לא דון דרייפר הישן. הוא יילך קדימה.

      • gadilahav הגיב:

        החיילים הוותיקים מופיעי בפרק הזה גם כדי להוביל את דון (ואותנו) בחזרה אל נקודת האל חזור, כדי לפתוח שוב את עניין הזהות, וגם כדי לסמן את הדור אליו שייך דון. אני לא חושב שויינר מגחיך אותם, אבל הוא בהחלט מציג אותם כ"אנשי העבר", ודאי ביחס לילדי המהפכה. הסצינות האלו מבהירות לנו לאן דון שייך – למיד ווסט המסורתי, האולד פאשנד, של הדור הקודם של אמריקה. זה לא ממש תואם את תדמית הפרסומאי מהחוף המזרחי/מערבי, העירוני, ההיפ והסופיסטיקייטד

  15. אבי הגיב:

    בתור אחד שתמיד קורא ואף פעם לא מגיב- רציתי להגיב דווקא הפעם בעניין האמינות של הדמויות (ולמעשה אני לא מוסיף כאן שום דבר חדש): בטי נשארה בטי, ואני ממש מזדהה עם מה שכתבה סמדר בעניין- כי דווקא המכתב הענייני שלה וההתנהלות כהת הרגשות שלה מאפיינים אותה מאד. כנ"ל תגובתה למצבה הבריאותי. מאד יפה בעיני שלא הפכו את הסיפור לטלנובלה.
    פיט- האם לא ייתכן שפיט כבנאדם שעבר המון תהפוכות בכל שנות הסדרה, הבין שהגיע הזמן לנוח? דווקא האמנתי לו כשאמר לה שהוא אוהב אותה ותמיד אהב אותה. כל הנשים שהיו לו מהצד היו סקס מזדמן בלי אהבה.
    עוד משהו לגביו- האם תסתיים הסדרה בלי שידע שיש לו בן בכור שנמסר לאימוץ? לא זכור לי שפגי שיתפה אותו אי פעם במה שקרה.
    בנוגע לנוודים- במידה מסוימת כל החבורה נודדים במהלך הסדרה ממקום למקום, תחת כותרת כזו או אחרת. דון אמנם נודד פיזית במהלך שני הפרקים האחרונים, אבל גם שאר חבריו עוברים מסע נדודים לא פשוט בעקבות החלטת מקאן.

    מילת תודה לסיום- גדי, כפי שהרבה כתבו כאן לאורך השנים, גם אני רוצה להודות לך על הבלוג המשובח שליווה את הפרקים והשאיר אותי תמיד עם הרבה חומר למחשבה. יישר כוח!

  16. דיק הגיב:

    ניתוח מצויין. חבל לי שגיליתי את הבלוג שלך רגע לפני הסוף, עדיף מאוחר מאף פעם.

    אולי הדברים כבר נאמרו, אבל בכל זאת:

    מעניין לשים לב לשורה הארוכה של מכשירים שהתקלקלו במהלך הפרק: המכונית של דון, הטלוויזיה בחדר המלון, מכונת הכתיבה, וכאמור- מכונת הקוקה קולה. את שתי האחרונות דון עוזר לתקן (הוא תמיד היה טוב עם מילים ומוצרי צריכה). אולי מות המכשירים הוא מעין מראה למותה הקרב של בטי? אולי זה עוד רמז, אחד מבין רבים, בנוגע להתרסקות מטוס עתידית? (שלא נדע).

    בהקשר למותה של בטי (ביי ביי בירדי) שווה להזכר בציטוט נבואי זה של סאלי מפרק מוקדם יותר של עונה 7, בעודה משחקת אותה הבת המורדת והמגניבה מול חברותיה בפנימייה-
    “I’d stay here till 1975 if I could get Betty in the ground”
    אז לא רק שמותה של אימה שובר אותה, יכול להיות שזה יהיה הדבר שיחזיר אותה הביתה.

    ההבעה המתפשטת על פניו של אנדי כאשר דון מעניק לו חינם אין כסף את המכונית שלו, היא הבעה של אושר צרוף. אולי הדהוד לפרק הראשון של הסדרה, בו דון אומר לאנשי לאקי סטרייק:
    “Do you know what happiness is?- Happiness is a new car”

    עוד דוגמא לעיסוק של הסדרה בדמות הנווד הוא הפרק האלמותי מהעונה השלישית- "The Hobo and the Gypsy" שבו דון מגלה לבטי אודות עברו, ובעייני סצנת הסיום שלו היא הטובה בתולדות הסדרה. ("Who are you suppose to be").

    • דנה הגיב:

      עניין הHobo אוזכר פעמים רבות…..בפעם הראשונה בעונה הראשונה. גם בעונה השלישית….דון פשוט שואף להיות איזה נווד, ככל הנראה, אפס מחויבות.
      לגבי בטי- מרגיש לי שהיו הרבה רמזים שלא קראנו אותם.
      גם בעונה החמישית היא חשבה שיש לה גידול, אז התברר שהיא סתם שמנה.
      בעונה הראשונה בפרק השני, גם היא החלה לרעוד, זה היה אז התקפי חרדה.
      הפרק הקודם ל]רק הנוכחי היא כבר לא הרגישה טוב (לא הבנו זאת) ודון עשה לה מסאג,

  17. זמיר הגיב:

    Now I am quietly waiting for
    the catastrophe of my personality
    ,to seem beautiful again
    .and interesting, and modern

    The country is grey and
    brown and white in trees
    snows and skies of laughter
    always diminishing, less funny
    .not just darker, not just grey

    It may be the coldest day of
    the year, what does he think of
    that? I mean, what do I? And if I do
    .perhaps I am myself again

    זה הבית האחרון של Mayakovsky של פרנק או'הרה מתוך Maditation in an Emergency.
    בסצינת הסיום של הפרק הראשון בעונה השניה, דון מסיים לקרוא את הספר, כותב את ההקדשה הזו בעמוד הראשון: Made me think of you -D, מכניס את הספר למעטפה ואז, כשהוא מוציא את הכלב לטיול הולך אל תיבת הדואר הקרובה ושולח את הספר. ברקע שומעים אותו מקריא את השורות האלו.
    וזו אחת הסצינות הנהדרות ביותר בכל הסדרה, הרבה בזכות השיר הנפלא הזה שאומר בעצם הכל.
    ויש כאן הכל – משבר הזהות והאישיות יחד עם הרצון להיות בשני העולמות – גם העולם המודרני (העבודה) וגם להיות מעניין – מישהו שהוא הרבה מעבר ל"חליפה" ולמעמד.
    כלומר לא רק "דון דרייפר" כמו שכולם מכירים אותו (חוץ מזו שאליה נשלח הספר), אבל בהחלט גם לא רק "דיק וויטמן" חסר ההשכלה מהדור הישן, אלא מישהו שמשלב בין שתי הזהויות האלו (שהייצוג של שתיהן הופיע בצורה קיצונית במצגת במקאן שממנה יצא ואליה לא שב דון – מנהלי הקריאטיב של מקאן בתלבושתם האחידה מול דמות הגבר הסטריאוטיפית מן המיד-ווסט שהוא קהל היעד של הפרסומת).
    ומכאן אולי החיוך הזה של דון בסוף הפרק האחרון – הוא שוב הוא עצמו. לא פרסומאי מתוחכם, לא ילד מהפכה, אבל גם לא הדור הישן. הוא הוא עצמו בלבד,D – בדיוק כמו שחתם על ההקדשה בספר ששלח אל אנה, שהוא בעיני שילוב של דון ודיק. זהות חדשה ושלמה.

  18. מורן הגיב:

    איך אתם מבינים את הסצנה עם הריקוד של אשת הפינאפ המזדקנת שקופצת מהעוגה בבגד גוף מנצנץ בצבעי הדגל?? בפרק הקודם אמריקה היתה דון נוסע בלילה ברכב אל הלא נודע. עכשיו היא פתיינית מבוגרת, רקדנית שמתאמצת לשאת חן. האשה בעוגה היא אותה שרון נדמה לי, אשתו של דל מהמלון, נכון? בכל אופן נמצאה גברת רובינסון נוספת, בטי יכולה להרגע.

    קשר מעניין בין טרודי ובטי בפרק, מאוד ענייניות וריאליסטיות שתיהן. בלי פילטרים של נוסטלגיה ואשליות לעתיד. לזכור את הדברים כמו שהם היו- טרודי זוכרת במדויק וכך בטי מבקשת להיזכר, כמו שהיא בתצלום, כמו שהיא בחייה. ההנחיה שלה לסאלי לאחר מותה, הליפסטיק הספציפי, השמלה והשיער- לדעתיי זה לא נובע מאיזה רצון להתייפות, היא מבקשת דיוק.
    משלב מסוים בטי מתייחסת למותה כאמצעי עריכה כמעט. במיוחד כשהיא מברכת על המתנה של לדעת מתי משהו נגמר. למרות שבעלה והרופא מדברים מעל ראשה, היא מחליטה איך ייראה המשך חייה ובמידת האפשר גם כמה שוטים אחרי מותה. אני לא חושבת שהמכתב לסאלי הוא קריר באופן חריג לדמות או אכזרי. היא מפקידה בידיה משהו שמאוד חשוב לה, היא מעבירה אליה את השליטה. אני סומכת עליך ואוהבת אותך. אני מכירה אותך למרות שדרכך שונה וחושבת שתהיי בסדר. זה אישור שלא זכור לי שסאלי קיבלה מבטי במפורש כך.

    בכלל יפה הבניה של הסצנה בלילה ביניהן, ואפשר להסתכל עליה רגע מחוץ לעלילה כסצנה שמדברת איתנו על סיום הסדרה. כשבטי מופיעה היא פשוט רוח רפאים, היא לא שם ואז היא שם בכותונת לבנה מוצפת אור. זה יפה. היא כמו איזה פורטל פתאום, מדיום שבורא הסדרה משתמש בקולה כדי להכין את הצופים לסוף העולם שיצר.

    • דנה הגיב:

      שמתי לב שבפרק השני של העונה הנוכחית (ששודר לפני שנה), סאלי תיארה את ההלוויה של אמא של חברתה לכיתה:"אמרו שהיא הייתה יפה….הפאה המגוחכת הזאת"
      לדעתי בראיה לאחור…אולי מדובר ברמז לגבי ההלוויה של בטי.
      גם בטי אישה מאוד יפה, מוקפדת.
      סביר להניח שבמותה רוצה עדיין להיות יפה. לכן גם אינה רוצה לעבור טיפולים כימותרפיים, אפשר להבין אותה.

      • דורון (אחר) הגיב:

        כל העונה הזו, וכפי שהגיבו מתחתינו – גם חלקים נכבדים בסדרה, מתבררים כרמזים לגורל של בטי. הסצנה שהזכרת, המוות של רייצ'ל מנקין מסרטן, גם המוות של אנה דרייפר מסרטן – שתי נשותיו הראשונות של דון דרייפר, כמובן העישון המתמיד בכל מקום והמאבק לזכות/להשאיר/לוותר על לאקי – החברה שאיפשרה לסטרלינג קופר להישאר עצמאית בעונות הראשונות, עד שדון הסתבך איתם ואז יצא נגד כל תעשיית הטבק, ובוודאי יש עוד…

      • gadilahav הגיב:

        כל הסימנים שציינת – רייצ'ל מנקין, לאקי סטרייק, סיגריות – מרמזים שמישהוימות מסרטן, לאו דווקא בטי.
        מלבד המוות של אמה של החברה של סאלי.

  19. דבורה הגיב:

    לאחרונה יצא לי לראות קטעים אהובים מפרקים קודמים בסדרה, ושוב אני מבחינה בגאונות של יוצריה. יש כל כך הרבה רמזים שהושתלו לאורך כל העונות שמובילים אל מותה של בטי.לדוגמא: יכול להיות שכבר מההתחלה טבע ויינר שכינויה של בטי בפיו של דון יהיה "בירדי", כדי שכולנו נוכל לשיר לה בעצב: "בי, בי בירדי"?

  20. צפיחית הדבש הגיב:

    לאחרונה יצא לי לראות קטעים אהובים מפרקים קודמים בסדרה, ושוב אני מבחינה בגאונות של יוצריה. יש כל כך הרבה רמזים שהושתלו לאורך כל העונות שמובילים אל מחלתה של בטי. יכול להיות שכבר מההתחלה טבע ויינר שכינויה של בטי בפיו של דון יהיה "בירדי", כדי שכולנו נוכל לשיר לה בעצב: "בי, בי בירדי"?

  21. נועם הגיב:

    אמנם הסדרה כבר נגמרה אבל אני עדיין בפרק 13 (פרק הסיום לפני!) ורציתי לציין כמה דברים, לטובת הדורות הבאים שיראו את הסדרה ו(אולי)יקראו את הבלוג:
    1) ג'ק קרואק – סופר "בדרכים" הוזכר פה ושם במהלך הסדרה כולל בפרק הקודם, וכמובן שהנסיעה של דון מזכירה את סיפור הספר המונומנטלי. אזכור חשוב של קרואק הוא בעונה 1 פרק 2 אז המאהבת הביטניקית של דון, מידג', מאוכזבת שהוא לא שקרואק לא הגיע לערב שירה. באותו פרק היא זורק את הטלויזיה שלה מהחלון ואומרת לדון שעבורה "כלום זה הכל". מאוד מזכיר את ההתפשטות של דון מנכסיו.
    2) ברגע שבו קפצו הוטרנים על דון במוטל חשבתי שהם הולכים להרביץ לו על כך מה שהוא סיפר להם, שהוא הרג את המפקד שלו בקוריאה. לאכזבתו הגדולה של דון (ושלי) הם רק היו בענייני כסף. לדעתי זו הייתה הנקודה שבה דון הבין שאין פה רומנטיקה בלחזור לפעם ואין רומנטיקה בתושבי עיירות מרכז אמריקה ולכן הוא הצליח להמשיך הלאה בפרק בלי רגשות אשמה.
    3) כשבטי השאירה את המכתב לסאלי הייתי בטוח שהיא הולכת לקבור אותה ואת העתיד שלה במטלות בית ובדאגה לילדים. אולם, בסוף היא השאירה לה הוראות איך לקבור אותה. מצד אחד זה עוד מעשה נרקיסיסטי של בטי האינפנטלית, מצד שני אפשר לראות בעיקר במה שלא כתוב במכתב (תתחתני, תטפלי באחים שלך, תלדי ילדים, תטפלי בגבר שלך) קריאה לסאלי ללכת לעשות מה שהיא רוצה.
    זהו. עכשיו אני הולך לקרואת את הפרק האחרון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s