משחקי הכס היא סדרת טלוויזיה מופלאה באופן כללי, אבל היא מענגת באופן מיוחד לחובבי ההיסטוריה. ובאופן מיוחד, לחובבי היסטוריה של ימי הביניים. ובאופן עוד יותר מיוחד – היסטוריה של ימי הביניים בצפון אירופה. בגדול, אפשר לומר שג'.ר.ר מרטין לא המציא דבר. הוא פשוט לקח דמויות ואירועים היסטוריים, שינה קצת, הוסיף קורטוב של דרמה, הגזים בקטנה – והופ, הרי לנו משחקי הכס.

כל מהלך במשחקי הכס הוא רפרנס היסטורי. והמטרה שלי פה היא להצביע על המקור המשוער.

לפוסט הקודם: פרקים 1-2 בעונה 5: לאיזו דמות היסטורית דומה מירסלה,ף מי עוד ניסה לרצןח את אביו כמו טיריון ועוד תופינים.

הראשון לשמו: אל האור

You know nothing, John Snow

ככל שמתקרב סטניס למעלה מלך, כך גדלה משמעותם של אל האור, עדת מאמיניו ומליסנדרה נביאתו. כיוון שאל האור הוא אל יחיד, מתבקש להשוות אותו למונותיאיזם – ליהדות ולנצרות. פוטנציאל רפרנס אחר הוא רה, אל מצרי, שנחשב לעליון ושולט על שאר האלים. יתכן שמאמיניו היו המונותיאיסטים הראשונים, ומי יודע אם השפיעו על משה.

אבל מלבד המונותיאיזם, יש מעט מן המשותף בין האל האדום לקב"ה או לשילוש הקדוש.  ראשית, כיוון שהנצרות והיהדות היו דתות טהרניות שהתייחסו לסקס כחטא, וזה לא ממש מסתדר עם השדיים של מליסנדרה ושערה האדמוני המתבדר. שנית, אל האור הוא מתחרה לדת "השבעה" השלטת בווסטרוז, שמרטין בעצמו אמר שהיא מבוססת על הנצרות הקתולית.

האמונה באל האור מזכירה יותר את הדת הזורואסטרית, דת פרסית שנוסדה על ידי דמות ספק מיתולוגית ספק היסטורית בשם זרתוסטרא אי שם לפני כ-3,000 שנה. האימפריות הפרסיות היו זורואסטריות, ובין מאמיניה היה למשל המלך כורש, מנהיג האימפריה במאה השישית לפני הספירה. הזורואסטרים האמינו באהורה מזדה – אל האור שבורא רק טוב. מולו עמד אנגרה מאיניו, מקור כל הרע בעולם, שהוא זירת המאבק ביניהם.  נשמע כמו משהו שמליסנדרה היתה חותמת עליו.

אלמנט היסטורי נוסף שכדאי לשים אליו לב: האמונה באל האור היא תופעה חדשה בווסטרוס ולכן היא בסופו של דבר מתחרה באמונה בשבעה. זו עשויה להיות הקבלה לרפורמציה שהביאה להולדת הנצרות הפרוטסטנטית ולמלחמות הדת באירופה.

השני לשמו: המלך טומן והכהן הגדול

טומן הצעיר נחשף בחולשתו בפרק הרביעי כשהוא בא לפגוש את כהן הדת הגדול (High Sparraw) והמאמינים לא נותנים לו לגשת כיוון שהכהן "מתפלל". זוהי דוגמא קלאסית למאבק הכוח שבין הדת והמדינה, State and Church.

כפי שכבר ציינו, האמונה בשבעה מוקבלת לנצרות הקתולית, ובהתאם יש לדת הזו מוסדות, אינטרסים ומוקדי כוח עצומים. בימי הביניים באירופה האפיפיור היה נותן את ברכתו לכל מלכי הממלכות הקתוליות. זה היה תפקיד בעל עוצמה פוליטית וכלכלית, כיוון שדת היתה שווה כוח וכסף. האפיפיור היה גם זה שמכתיר את קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

מאבקים בין מלכים לאפיפיורים או ארכיבישופים היו למכביר. נזכיר שניים משמעותיים: הראשון הוא בין המלך הנרי השני לתומס בקט, הארכיבישוף מקנטנברי, סמכות הדת העליונה באנגליה. בקט היה שנים רבות יועצו הקרוב של הנרי השני, אבל כשמונה על ידו לארכיבישוף סירב לאפשר לשפוט את אנשי הדת והכמרים בבית המשפט של הממלכה, כיוון שלטענתו הם כפופים לכנסיה ולאלוהים. העסק הזה לא הסתיים טוב. ארבעה שליחים של הנרי השני רצחו את בקט בתוך הכנסייה ב-1170. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לבקר באתר ההיסטוריה של הבי.בי.סי.

המאבק השני שנזכיר הוא בין הנרי השמיני, מלך אנגליה, והאפיפיור קלמנס השביעי, שהוביל לפרישת אנגליה מהכנסיה הקתולית וייסוד הכנסיה האנגליקנית. הנרי השמיני רצה שהאפיפיור יבטל את נישואיו לקתרינה כדי שיוכל לשאת לאשה את אן בוליין. רבים טועים לחשוב שמדובר בסיפור אהבה רומנטי, אבל למעשה הנרי השמיני רצה בן זכר כדי שיוכל לרשת אותו. מעבר לכך, הוא התאהב ברעיון שבכך שיוכל לפתור את עניין הנאמנות הכפולה של נתיניו – למלך ולכנסיה – בכך שיהיה הסמכות השלטונית והדתית העליונה באנגליה דם יחד.

טומן, בינתיים, לא הולך בדרכי הנרי השני והשמיני.

השלישי לשמו: דורן

דורן, הממלכה הדרומית, תופסת נוכחות משמעותית בעונה הזו. ההיסטוריה של דורן מלמדת שהיא תמיד היתה חצי-עצמאית ושונה מהותית משאר ממלכות ווסטרוס: באקלים החם והמדברי שלה, במנהגיה המתירניים, ובאופן כללי ביצריות שלה. לדורן יש מספר רפרנסים היסטוריים שממנה נשאבו מאפייניה, אבל נראה לי שהמרכזי שביניהם הוא תושבי צפון אפריקה – השבטים המורים והברברים שהפכו אחר כך לכוח האיסלאמי שכבש את ספרד. הם דומים לדורנים בצבע העור, באלמנט הייצרי (או לפחות בדרך שבה נתפסו על ידי האירופאים) ובמיקומם הגיאוגרפי. גם סיפורי אלף לילה ולילה, הגם שמקורם בבגדד, מהדהדים בצבעוניות הדורנית.

מקור השפעה אפשרי נוסף הוא שבט הדוריאנים היווני שפלש ליוון כנראה ממקדוניה והשתמשו בחניתות. הדימיון הזה מוסבר טוב יותר בלינק הבא.

הרביעי לשמו: רמזי סנואו וסנסה סטארק

נישואים לנשים בעלות דם כחול ובנות למשפחות אצולה היו דרך פופולרית מאוד לייצר לגיטימציה למשפחות שתפסו מוקדי כוח או שלטון בכוח הזרוע. זה בדיוק מה שעושים הבולטונים.

אביא רק מקרה אחד, שאינו חופף אחד לאחד, אבל הוא מעניין ברמה ההיסטורית: במאה ה-11 היטלטלה אנגליה בין בית ווסקס לבין המלכים הדנים שכבשו אותה. אחד הרוזנים החזקים במדינה, כמו בולטון בצפון,  היה גודווין. גודווין היה פוליטיקאי מיומן מספיק כדי לתמרן בין בתי המלוכה. כשהדנים, בהנהגת קאנוט הגדול, כבשו את אנגליה, הוא הפך ליד ימינו של קאנוט. כדי לקבל לגיטימציה בשלטון החדש הוא נשא לאשה את גיתה תורקלסדוטיר, נכדתו מלך דנמרק האראלד הראשון וגיסתו של קאנוט. את בתו השיא גודווין לאדווארד מבית ווסקס, כך שבסופו של דבר, כשבית ווסקס שב לכס המלוכה לאחר מותו של קאנוט (ובנו), הפכה בתו למלכה.

כשמת אדווארד ללא יורשים, טען בנו של גודווין ואחיה של המלכה, הרולד, שהוא זכאי לרשת את הכס. למרות שלא היה לו קשר דם ישיר – קשרי הנישואים במשפחה, כמו גם הקשרים הכלכליים ויחסי הכוחות שיצרו הגודווינים בתוך החצר, סייעו לו והוא הוכתר כהרולד השני. כל זה לא ממש עזר לו בטווח הארוך, כיוון שטוען לכתר אחר – גם הוא ללא קשר דם ישיר  – סירב להכיר בכך. זה היה ויליאם הכובש, דוכס נורמנדי, ממזר כמו רמזי, שניצח בקרב הייסטינגס ב-1066, כבש את אנגליה והתחיל את העידן הנורמני באי הבריטי.