מד מן, עונה 7 פרק 12: אבודים בחלל

Lost Horizon

אי שם, מעבר לאופק, יש מקום טוב יותר

אי שם, מעבר לאופק, יש מקום טוב יותר

אם שם הפרק נשמע לכם מוכר, אין זו יד המקרה. זהו שמו של סרט שבו צפה דון אי שם בפרק הראשון של העונה השביעית (ששודר לפני שנה). הוא בוהה במסך (ראו צילום) ובטקסט המופיע בו:
shangrila

In these days of wars and rumors of wars – – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace and security, where living was not a struggle but a lasting delight?

Of course you have.

So has every man since Time began. Always the same dream. Sometimes he calls it Utopia – – Sometimes the Fountain of Youth – – Sometimes merely “that little chicken farm”.

הפרק הזה הוא על התנפצותו של החלום. התאיידותה של האוטופיה. זה לא ש-SC&P או חיי הדמויות השונות היו חלום שהתגשם, אבל לפעמים צריך שיקרה משהו רע כדי שתבין שחיית בסוג של אוטופיה. ובכל מקרה, גם אם אין זה המצב – מקאן אריקסון היא הגיהנום מבחינתם. "הגעתם לגן עדן", אמר להם ג'ים הובארט, מנכ"ל מקאן,  בפרק הקודם. זה נראה יותר כמו האינפרנו של דנטה.

"חיכיתי 10 שנים לרגע הזה, אתה הלווייתן הלבן שלי", אומר הובארט לדון (ויתכן שבמשפט הזה גורם לו ללכת). מקאן היא האקדח שהונח אי שם במערכה הראשונה לפני 10 שנים. וכשהוא יורה – כל הגיבורים חוזרים לתפקידם בעונה הראשונה ומנסים להיחלץ מהם.

הפרק הזה ממשיך את התמה והנרטיב הכללי שנבנים – כעת אפשר לומר, ביד אמן – במהלך שבעת פרקי הסיום. האם כל זה מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק שנפתח מדי פעם הוא אשליה בלבד?

כל הדמויות בפרק מתמודדות עם השינוי היסודי במציאות, אובדן השליטה, אובדן המעמד, אובדן הבית ואובדן המשפחה. בהתאם, את שם הפרק אפשר לפרש כפשוטו: האופק הנעלם. היה ואיננו עוד. כמו ב"אודיסיאה בחלל", שיר הסיום, אדם אחד מושלך אל החלל, אל העולם הגדול. ומה שנראה כאופק חדש, הוא למעשה ההיפך ממנו: אבודים בחלל. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

רוג'ר

ריקוד אחרון ודי

ריקוד אחרון ודי

רוג'ר יודע שהכל נגמר. אין לו קריירה לרדוף אחריה כמו פגי. כל שנשאר לו היה הממלכה הקטנה שלו, שבו הוא היה הכל יכול, והיה זה עם השם על הדלת. ועכשיו הכל הלך. רוג'ר עבר טרנספורמציה בעונה האחרונה. לאורך השנים הוא היה הניהיליסט ההולל (זיכרו את חדר המלון עם 7 הנשים בתחילת העונה השביעית). אבל בפרקים האחרונים הוא לקח את המושכות לידיו. הוא הציל את דון, הוא הנהיג את החברה אחרי לכתו של קופר, והוא זה שבמו ידיו הביא לחיסולה הצפוי. ולכן, דווקא בנקודה הזו, האובדן קשה יותר.

כמו הזקנים שחזרו לצ'רנוביל כי אין להם מקום אחר, כך רוג'ר חוזר למשרדים הישנים של SC&P. עוד רגע, עוד שבוע, עוד משקה אחרון ודי. אין מה לדאוג לעתידו, כמו שאנו חרדים לפגי וג'ואן, אבל יש כאן עניין אחר:  רוג'ר היה שנים תמרור אזהרה לדון. כעת נראה שדון הפך למה שרוג'ר היה ורוג'ר רץ קדימה, אבל הנה תמרור האזהרה מופיע בצורה שונה: כל מה שבנית, כל מה ששקדת עליו, יכול להיעלם בבת אחת. רוג'ר חוזר לימיה הבלתי זוהרים של הסוכנות שהקים, כשאיש לא ממש ספר אותו ואת קופר. כסף זה כל העניין, הוא אומר לג'ואן. הוא נשאר עם הכסף. זו היתה הספינה, אומר רוג'ר. ועכשיו מייג'ור תום לבדו בחלל.

אבל היי, לפחות קיבלנו את הסצינה המופלאה של פגי מחליקה במשרד לצלילי האורגן שלו.

פגי

פגי. זה תמנון ביד שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?

פגי. זה תמנון ביד שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?

ליפול בין הכיסאות, זה מה שקורה לפגי. ליפול עד שאין לה ממש כיסא. זה מה שקורה בחברות ענק, בעולם הגדול, בגלקסיה העצומה שבה אתה גרגר אבק. וזה קורה דווקא לפגי כיוון שפגי היא היחידה מרביעיית הדמויות שבפרק שהחליטה, גם אם בלב כבד, שמקאן הוא המקום בשבילה. רוצה לומר – גם כשאתה רוצה להיטחן על ידי המכונה הקורפורטיבית, זה לא יהיה לך קל. זה נחמד להיות קופירייטרית ראשית, אבל הנה – חושבים שאת מזכירה. בדיוק מה שעשית לפני 10 שנים.

קו העלילה של פגי גורם לנו להבין שהעסק נגמר: ככה נראה בסיס של צה"ל אחרי הנסיגה מלבנון. אבל פגי לא רק מאפשרת לנו להיפרד ממשרדי החברה. ההתנהלות שלה בתוך המשרדים הנטושים הם מטאפורה חזקה וברורה לקשיי ההסתגלות של כולם למצב החדש.

ועוד עניין חשוב על פמיניזם, תמה משמעותית בפרק. פגי היא הדמות הקרייריסטית. האשה שפרצה אל עולמם של הגברים. כשהיא צועדת לתוך מקאן בסוף, עם תמונת התמנון המענג, משקפי השמש והסיגריה, זה נראה כאילו היא הולכת לכבוש את המקום. אבל אנחנו עדיין זוכרים את קו העלילה של ג'ואן. את דבריו של ג'ים הובארט על פגי, ואת העובדה שגם היא נכחה באותה סצינה בפרק הראשון (8) בחצי העונה הזו, בה שני מקאניסטים סנטו בה ובג'ואן. קל זה לא יהיה. נאחל לחיילת בהצלחה.

ג'ואן

ג'ואן. לא מאיימים על מקאן עם עורכי דין.

ג'ואן. לא מאיימים על מקאן עם עורכי דין.

האקדח שהונח בפרק הראשון בחצי העונה הזו – הפגישה השוביניסטית בין ג'ואן ופגי לשני בחורים ממקאן על מסע הפרסום של טופז – ירה את הצרור שלו מהר ומדוייק. יותר מפגי, הרבה יותר מרוג'ר – ג'ואן חוזרת עשר שנים לאחור תוך יומיים. שוב היא הבחורה שהדבר היחיד שיש לה הוא שכולם רוצים לזיין אותה. לפני 10 שנים היא בנתה את מעמדה מרומן עם רוג'ר. עכשיו פרג מציע לה את אותו דיל.

זה לא שהמקום הזה לא מוכר לה. היא השתמשה בסקס לא אחת. היא הרוויחה את מעמדה כשותפה בעזרתו. אבל ג'ואן מבוגרת בעשר שנים, ומה שעושים עבור הספינה שלך לא עושים בשביל הצי של דארת' ויידר.

ג'ואן מקבלת את עצתו של ריצ'רד, ג'יימס בונד שלה. אבל ריצ'רד לא לוקח בחשבון שג'ואן היא אשה. את מקאן אריקסון אי אפשר להרתיע עם עורכי דין, ואת ג'ים הובארט אי אפשר להפחיד עם "לקרוא למישהו". הוא המישהו הזה. הבחירה שלה ללכת בדרך הזו רק מבליטה יותר את השוביניזם האינהרנטי בעולם באותה תקופה.

הניסיון של ג'ואן לעמוד מול השוביניזם וההטרדה המינית הגלויים כל כך מסתיים בתבוסה. זו תזכורת לאיך החיים נראו באמת ב-1970, שלא נתבלבל לרגע. אבל זה גם ניצחון קטן: כי ג'ואן לא נכנעת לכך. היא הרוויחה מספיק במהלך הדרך כדי שיהיה לה מה שלא היה לה אף פעם: זכות בחירה.

דון

דון. זה מטוס? זה ציפור? זו דיאנה?

דון. זה מטוס? זה ציפור? זו דיאנה?

בכל הקשור לדון, זהו פרק יפייפה ומענג. הוא גם גורם לנו לתחושה שהסיפור שלו בעונה הזו, האחרונה, בנוי, מתוכנן ומשורטט ביד אמן.

בניגוד לכל האחרים, דון מתקבל למקאן על מגש של כסף. הוא גיזת הזהב, הוא הפרס שבו חשק ג'ים הובארט. בעיקרו, זוהי התגשמותה של האוטופיה: לכבוש את מנהטן ואת עולם הפרסום. אבל עוד מסוף הפרק הקודם אנחנו מבינים שמשהו רקוב בגן העדן הזה.

נקודת המפנה היא כמובן המבט מהחלון – אל האופק, אל האמפייר סטייט בילדינג, אל המטוס ברקיע – בזמן ישיבת הקריאייטיב שבה מתברר לדון שהוא מיוחד כמו בערך עוד 10 אנשים, ושארוחת הצהריים תוגש בקרטון. זה הזמן לקום וללכת.

פעמיים בפרק דון עושה את מה שהוןא עשה כל חייו – מתחפש. מייצר תדמית. פעם אחת כשהוא אומר לבקשת הובארט "דון דרייפר ממקאן אריקסון", ובפעם השניה כשהוא מגיע לביתה של דיאנה. בשני המקרים אנו רואים את הזיוף. אמן התחפושות עייף. השאלה מיהו דון דרייפר עדיין נותרה פתוחה.

כל העונה מובילה אותנו אל המסע הזה. לאורך כל העונה דון מתפשט מכל נכסיו, וזה ממשיך גם בפרק הזה. עוד אין לו דירה, עכשיו גם אין לו את החברה שלו. מרדית מנהלת את חייו. היא זו שמעצבת את דירתו שטרם קנה. אפילו סאלי לא נמצאת כשהוא בא לקחת אותה מביתה של בטי. זהו פרופיל של אדם ללא עוגן. ללא נקודת אחיזה. אדם שאין לו מה להפסיד. אדם המוכן למסע אל החלל.

המסע שלו אחר דיאנה הוא חוסר השקט שבנפשו. ממש כמו בעונה הראשונה, שום דבר לא הצליח לרפא זאת. "היא כמו טורנדו", אומר לו בעלה לשעבר של דיאנה. דון רודף אחר הרוח. וכשקופר מופיע במכוניתו, אפשר לומר: הוא רודף אחר רוחות רפאים. נוסע 7 שעות בכיוון הלא נכון.

בסוף הפרק הוא אוסף טרמפיסט שנוסע לסנט פול. בדקתי במפה. סנט פול היא מערבית לרסין. ניו יורק נמצאת במזרח. האם דון יחזור אי פעם? ואם כן – האם יש לאן לחזור?

"אודיסיאה בחלל" של דיוויד בואי היא סיום מושלם לפרק הזה. "זה הזמן לעזוב את הכמוסה" או "אני חושב שהחללית שלי יודעת לאן לנסוע" – בשני המקרים, מייג'ור דון אבוד בחלל.

לאן אתה נוסע? שואל אותו קופר. לאן את נוסעת, אמריקה?

יש לנו שני פרקים לגלות זאת.

קטנות

  • שירלי, המלצרית השחורה, מחזיקה באמת אחת משמעותית בפרק הזה: "עולם הפרסום לא מתאים לכל אחד". יש אלטרנטיבות שהגיבורים שלנו לא מצליחים אפילו להעלות על הדעת
  • ואם באוטופיה עסקינן, כדאי לזכור מה אמרה רייצ'ל מנקין על אוטופיה בעונה הראשונה: "למילה הזו ביוונית יש שתחי משמעויות. הראשונה – מקום מושלם. השניה – מקום שאינו קיים".
  • "אם זה שייך לאמא שלי, אז זה שייך לי", אומרת הבת של דיאנה בפרק. אני סקרן לשמוע ממכם מה לדעתכם המשמעות של המשפט הזה. האם זה קשור לסאלי?
  • כשג'ואן אומרת לרוג'ר "זה לא בגלל הכסף", והוא עונה לה "זה רק בגלל הכסף" – הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא הפרק "המזוודה" מהעונה הרביעית, בו פגי אומרת לדון: "אתה לעולם לא אומר תודה" והוא צורח עליה “That what the money is for!”.
  • וזה כדי שגם אתם תוכלו לתלות את זה במשרד.
    Octopus
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

33 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 12: אבודים בחלל

  1. תמי הגיב:

    איזה פרק מעולה. המבט של דון אל עבר האופק עם המטוס היה השיא, ואפרופו התמנון שהוא האנקדוטה המשעשעת של הפרק הזה 🙂 קבלו קישור
    http://fusion.net/story/129910/what-you-need-to-know-about-that-octopus-erotica-on-mad-men-last-night/

  2. דנה הגיב:

    פרק מאוד קשה….לא היה קל לראות אותו, למרות העניין הרב.
    כל מה שבנו נחרב ונעלם…..הכל בגלל פזיזות לחתום על מקאן אריקסון (מהלך חפוז שנחתם רק בגלל בצע כסף), וזו התוצאה הלא נעימה.
    כל אחד נבלע …..אין אינדיבידואל…..איכות זו מילה גסה.
    היה מאוד שקוף שדון יברח….הפוסטר של העונה אמר זאת בבירור.
    ויסקונסין……אח"כ ככל הנראה יפנה לפנסליבניה (שהופיע בשלט)
    לא ברור אם יחזור בכלל.
    אין לו למה….חוץ מילדיו שלא אפכת לו מהם כ"כ כפי שלהם לא כ"כ אכפת ממנו.
    ד.א- Space Oddity של בואי, גיליתי שיצא ב69…..חשבתי שהרבה יותר מאוחר.
    גדי…זו רק אני או שהקטעים של רוג'ר ופגי עם הפסנתר והגלגליות היו הכי טווין פיקס. בעיקר הקטע שפגי נכנסת למקאן אריקסון עם המשקפי שמש זה היה פשוט דונה מטווין פיקס.

    • gadilahav הגיב:

      ראיתי את טווין פיקס לפני 23 שנה אז אני לא האדם לשאול אותו. מי שראה מוזמן להגיב

    • יאיר הגיב:

      המכירה למקאן היתה יוזמה של רוג'ר כדי להציל את דון מסילוק ע"י קאטלר והשותפים האחרים (בעקבות מותו של ברט קופר). במידה רבה רוג'ר הקריב את מפעל חייו כדי לסייע לחברו הטוב. סוג של צעד חסר אנוכיות ונשאר לראות אם יתוגמל על כך בסופו של דבר

      • דנה הגיב:

        לא מדויק לטעמי….רוג'ר לא הקריב למען דון אלא יותר למען עצמו.
        הוא פחד שג'ים קאטלר ישתלט על החברה יחד עם הארי קריין, ברגע שקופר מת.
        רוג'ר לא אוהב להיות נשלט….צחוק הגורל….
        גם במקאן הציעו לו שהוא יהיה הנשיא.

  3. יאנה הגיב:

    גדי, מבחינתי הפרק והבלוג משלימים לכדי תמונה אחת, ומיד לאחר הפרק אני רצה למחשב לבדוק אם כבר העלית פוסט חדש. אז אני אליך אתגעגע מאד כמו למד מן שליוותה אותי שנים רבות.

    רציתי לציין משהו בנוגע לג'ואן. היו שני רגעים בפרק אתמול שגרמו ללב שלי להתכווץ.
    האחד, השיחה שהיא ניהלה עם הובארט. מזה הרבה זמן לא היה משהו כל כך מציאותי במד מן, את המבט של הובארט ראיתי בכמה וכמה מנהלים שונים. אבל ג'ואן כבשה אותי, היא כבשה אותי, כי למרות שהיא ידעה לאורך השנים איך תופסים אותה מהצד, היא לא עשתה הנחות. לא מבחינת העמידה שלה על מקומה בעולם ולא מבחינת העמדת האחר במקום ואני חייבת להודות שהסצנה בה היא אומרת לו את כל מה שהיא חושבת מבלי להניד עפעף אף כי ברור שבתוך תוכה היא מפוחדת מאד, היה פשוט מדהים. אמיתי ונכון. נכון לגבי המון מצבים בחיים שלנו בהם אנחנו נאלצים לעמוד על שלנו מול כוחות חזקים יותר ולעשות זאת מבלי לפגוע בעקרונות שלנו ובלי לאבד מקום עבודה. אומנם אצל ג'ואן התוצאה לא מוצלחת, אך זהו צעד משמעותי כמכלול, אני בטוחה שהיא מהווה השראה.

    סצנה נוספת שצבטה לי את הלב, הייתה השיחה של ג'ואן עם רוג'ר, אחרי שהוא משכנע אותה לקחת את העסקה היא מביטה בו כמה שניות מתוך תקווה למצוא הבנה במבטו של רוג'ר. ועל אף השטוטניקיות של רוג'ר, אין ספק שהוא הבין הבין היטב. אך גם ג'ואן וגם רוג'ר לא יכולים לתקן את העולם. עם זאת, נשים כמו ג'ואן סללו לטוב ולרע את דרכן של הנשים כיום, אז כנראה בכל זאת שינו את העולם.

  4. יאיר הגיב:

    פוסט מעולה על פרק נפלא.
    דון הולך וסוגר מעגלים וגם ויינר סוגר מעגלים לקראת סופה של הסדרה.
    בפרק הזה דון משלים את הפיוס עם ג'ואן אחרי שהיתה מהקשות באויביו בחצי העונה שעברה. הסצנה שלהם במעלית נהדרת ומזכירה את התקופות שבהם היו שותפים וידידי אמת.
    גם הפגישה (פרידה?) עם בטי מלבבת, בחיבה אמיתית וללא טינה ומרירות.
    גם לגבי עולם הפרסום נראה שהמעגל נסגר, דון בעצם הגיע לפסגה הבלתי מעורערת של הענף עם מעמד ולקוחות שתמיד חלם עליהם אבל הוא כבר לא שם, זה היה ברור כבר ב"התחזית". ובטח שלא כעוד אחד מחבורת הכפילים לובשי החליפות של מקאן. הוא היה פורץ דרך אבל עכשיו כולם כבר יודעים את התורה, הוא לא רוצה ויתכן שכבר לא מסוגל להמשיך במשחק הזה.
    רק המעגל של דיאן עוד לא פתור, הוא מתמיד במרדף אחריה במשך כל ה(חצי) עונה ולדעתי יש שם משמעות עמוקה מעבר לאובססיה שלו עם "ברונטיות עצובות". אבל ויינר עוד לא חושף את הקלפים לגביה.
    ה Road Trip הספונטני של דון בפרק הוא "דרייפר קלאסי": לעזוב הכל בבת אחת, להתעלם מאחריות, מחויבויות ומאנשים שסומכים עליו, וללכת לגמרי לבד בעקבות אינסטינקט או גחמה של רגע. בעבר התנהגות כזו הביאה לכמה מרגעי ההשראה והמהפכים הגדולים שלו, אבל גם לסיטואציות של הרס עצמי ופגיעה קשה בסובבים אותו. איזה מהם יקרה הפעם? לא ברור אבל מתרבים הסימנים לכך שויינר ישאיר לדון פתח של תקווה להשלמה עצמית ולעתיד חיובי יותר.
    ב"אודיסיאה 2001" (שהיוותה השראה לפחות לפרק אחד בחצי הראשון של העונה) הגיבור עובר דרך יקומים שלמים רק כדי שיוכל להוולד מחדש כתינוק, נקי ממטענים ומוכן לפרק הבא. בסוף הפרק שראינו אתמול ברור שדון מוכן לקראת "הפרק הבא" אבל מה הוא כולל? דיאן? קליפורניה? קריירה אחרת? חזרה וקבלה מלאה של הזהות של דיק ויטמן? או משהו אחר לגמרי? עוד שני פרקים וזהו.

  5. אלונה הגיב:

    אותי הטריד שדון נגע בחלון משרדו החדש ובדק אם הוא נפתח.. קצת התחבר לפתיח של האיש שנופל מהחלון..גם המבט לאמפייר סטייט חיזק את התחושה הזו..

  6. דורון (אחר) הגיב:

    עוד פרק לפנתיאון, ואת ה-GIF של רוג'ר ופגי, אני שומר אצלי לימים קשים, ברשותך, גדי.
    כמה הערות שלי.
    בהמשך לתהיות לאן מועדות פניו של דון – לדעתי את פנסילבניה הוא כבר עבר מזמן. גאוגרפית זה כמובן נכון (פנסילבניה נמצאת קרוב יחסית לניו יורק והרבה לפני וויסקונסין, השלט שמוציא אותו לדרך הושם שם אולי כדי שנחשוב שהוא יוצא לפנסילבניה, אבל הוא יותר כדי שנבין שהוא לא חוזר לניו יורק), אבל לדעתי גם נפשית, הוא סגר את הפרק הזה בחייו בסוף עונה 5. סנט פול היא מילולית בדרך לשום מקום, ואין לו שום סיבה לנסוע לשם חוץ מאשר להוריד את הטרמפיסט. לדעתי התחנה הבאה, וכנראה הסופית שלו תהיה אכן בקליפורניה, המקום ש"בהחלט יש לו משמעות בעבורו" כפי שאמר לטד בפרק הקודם.
    בישיבה אותה הוא עוזב, הוא באמת מבין, כפי שכתב יאיר, שהוא כבר ניצח בקרב, גם לטד אומרים שהוא בא להעלות את הרמה של מילר לייט (אחד המותגים החזקים בעולם הפרסום האמריקאי עד היום, אגב – כנראה שמקאן פיצחו את הנוסחה שלו), ואפילו איש המחקר של מקאן משתמש בטרמינולוגיה ובגישה של דון דרייפר מלפני 10 שנים, אז לו באמת שאין כבר מה לתרום שם.
    שיר הסיום הוא Space Oddity – מוזרות בחלל (ולא אודיסאה בחלל, את זה כבר היה לנו בפרק עם המחשב והפטמה של גינסבורג*), לדעתי השיר נבחר משתי סיבות – 1. דון מקביל למייג'ור טום מהשיר, שמתעופף ללא קשר לכדור הארץ או לחללית שלו, נסחף בחלל. 2. זה שיר שבישר בזמנו עידן חדש ברוק, אולי הוא מבשר עידן חדש לדון?
    הכניסה של פגי למשרדים החדשים, ההליכה שלה במסדרון, הזכירה לי ממש את הכניסה שלה לסטרלינג קופר בתחילת הפרק הראשון בעונה הראשונה, אז המעגל שלה נסגר, מהמזכירה המפוחדת, היא הפכה לקופי סופרוויזורית עם אטיטיוד (סליחה על הצרפתית). כמובן שבהמשך לקו של ג'ואן, היא הולכת לסבול מאוד במקאן, אבל היא מראש שם לתקופה קצרה, כדי להרוויח את מה שהיא צריכה מבחינת רזומה, והלאה להגשים את החלום שלה, להפוך בעצמה לסוג של דון דרייפר (מבחינת ההצלחה).
    אני עדיין חושש שרוג' ימות לפני תום הסדרה, שוב ושוב מזכירים לנו את מצב הלב שלו, והוא לא ממש מקל על עצמו מבחינה רפואית..
    ג'ואן – הפסד שהוא ניצחון. יש קרבות שאי אפשר לנצח, אבל כפי שכבר נכתב כאן, הנצחון שלה הוא בעצם היותה בעמדה שמאפשרת לה לצאת משם בשלום, ועם רבע מיליון דולר.

    • דורון (אחר) הגיב:

      * את הסשחקן שגילם את גינסבורג אפשר לראות בקומדיה המצוינת סיליקון ואלי, בתפקיד קטן ומפתיע (ביחס לתפקיד שלו במד מן

    • יאיר הגיב:

      מסכים שההפסד של ג'ואן הוא בעצם תיקו מכובד או סוג של נצחון. היא מאבדת את המשרה אבל שומרת על כבודה וגם על (חצי) מהכסף. כנראה שבעולם של 1970 (וגם היום?) נשים לא יכולות גם, גם וגם. ווינר לא כנראה לא הולך לסדר סוף מושלם מהאגדות לכולם אבל משאיר טעם טוב בפה.

      • מירב הגיב:

        מסכימה ולדעתי זה יותר ממחצית הסכום. זה מחצית הסכום שעוד נשאר אבל לדעתי העיסקה המקורית היא היתה אמורה לקבל יותר ממליון (?)

      • דנה הגיב:

        רוג'ר צדק…..נתנו לך דרך מילוט… תברחי!!!!!
        המשרדים האלה מדכאים ולא מתאימים למישהי כמוה.

    • הראל הגיב:

      צודק לגבי Oddity שזה מוזרות – אבל סורי גבר ממש לא נכון שהשיר בישר עידן חדש ברוק (האלבום יצא ב69' ודיוויד בואי לא זכה להכרה עדיין – זה קרה רק ב72' עם זיגי..)

  7. אסף הגיב:

    רק לי המטוס מעל האמפייר סטיט בילדינג ריפרף לפיגוע מגדלי התאומים? אני הרגשתי שעוד רגע המטוס הולך להיכנס בבניין בו הם יושבים, כמו בצילומים המפורסמים מ2001

  8. אורי הגיב:

    אף אחד לא הזכיר את הפנסים של המכונית מאחורי המכונית של דון. זה נראה כאילו מישהו עוקב אחריו.

  9. סיון הגיב:

    אנקדוטה קטנה וחמודה: עפ״י הביוגרפיה של בוב דילן, בגיל 17 הוא עזב את ביתו אשר בעיירה קטנה במינסוטה ותפס טרמפ לסנט פול מיניאפוליס, כשעליו רק תרמיל וגיטרה, כדי להתחיל את קריירת המוזיקה שלו..
    חייבים להודות שהטרמפיסט בסצינת הסיום די דומה לדילן באמת 🙂

    • גל הגיב:

      מקסים. ולבטח מכוון.

    • הראל הגיב:

      למה לכתוב דברים בלי לבדוק קצת?
      דילן הוא יליד 41' שזה אומר שגיל 17 זה 1958 והסדרה כבר ב-1970.. והוא גם לא דומה לו בכלל (שניהם אנשים לא שחורים – זהו)

  10. פינגבאק: מד מן 7 פרק 12

  11. lazygraphomaniac הגיב:

    רק תיקון קטן וקטנוני – השיר של בואי הוא לא "אודיסאה בחלל" (כמו סרטו של קובריק) אלא "מוזרות בחלל"

  12. Uri Misgav הגיב:

    רק מוסיף: הסצינה האחרונה היא לדעתי מחווה לדילן. הטרמפיסט השעיר שדון אוסף נראה בול כמוהו. בביוגרפיה של דילן יש נקודה ידועה – יום אחד הוא פשוט תלה גיטרה על הגב, יצא מעיירת הולדתו הקטנה במינסוטה, ותפס טרמפ לעיר הגדולה סנט פול-מיניאפוליס כדי להתחיל שם את קריירת המוזיקה שלו. מטאפורית כך בעצם התחילו הסיקסטיז, וזה מתכתב יפה עם התמה של הפרק שגדי זיקק לכל אורך הפוסט – החזרה לאיך שהכל התחיל, עשור אחד אחורה.

    • הראל הגיב:

      אותה תגובה כמו להוא שמעליך: דילן הוא יליד 41' שזה אומר שגיל 17 זה 1958 והסדרה כבר ב-1970.. והוא גם לא דומה לו בכלל (שניהם אנשים לא שחורים – זהו)
      בלי קשר שתכיר: דילן "פרץ" (בגרשיים כי זה ביטוי שונה ממה שמוכר לנו היום) רק ב1963 עם freewheelin'..

      • דנה הגיב:

        בוב דילן כבר הוזכר בעונות מוקדמות יותר.
        נראה לי הכוונה שזה דמות כמו בוב דילן

      • זמיר הגיב:

        ברור שזה לא דילן עצמו. רק מחווה (ואולי כן? מי יודע איפה בדיוק הוא היה בקיץ 1970?)
        אבל.. הטרמפיסט כן נראה דומה מאוד לדילן שלב-1970. הנה כאן על העטיפה של If Not For You מתוך New Morning שיצא באוקטובר אותה שנה – https://i1.wp.com/images.45cat.com/bob-dylan-if-not-for-you-cbs-2.jpg
        ואם אנחנו כבר כאן – דילן הושפע מאוד מקרואק. קיבל את New Mexico Blues, ספר שירה של קרואק, ב-59 בסט. פול.. ואמר שנים לאחר מכן שזו היתה הפעם הראשונה שקרא שירה שדיברה בשפה שלו. אז אם הטרמפיסט הוא אכן רוחו של דילן – זה חיבור נפלא יחד עם הציטוט הישיר מ"בדרכים".
        ומעבר לזה – דילן היה ב-1970 במעין חיפוש דרך. שני האלבומים שהוציא באותה שנה לא זכורים במיוחד (למרות שבשניהם יש כמובן כמה אוצרות כמו בכל אלבום של דילן). אחד מהם אפילו יצא בשנה שעברה בהוצאה מחודשת ופתאום נתגלו בו קטעים נפלאים. אבל בהקשר של מד מן חשובים השמות – Self Portrait היה הראשון – הוא יצא ביוני (בערך נקודת הזמן בה אנחנו נמצאים בסדרה) ו-A New Morning יצא באוקטובר. אם נלך עוד קצת עם השמות.. הם מתאימים ואפילו אופטימיים.
        אהה כן, גם דילן שינה את שמו. ואת זהותו.

  13. קרן הגיב:

    נקודה בה אני חולקת עליך גדי:
    אני לא חושבת שדון הוא באמת הפרס בו חשק הובארט, ולא גיזת הזהב שלו או ה״לוויתן הלבן״, או שהוא מתקבל על מגש של כסף. אני חושבת שאת הכל מכרו לו היטב, כיאה לחברת פרסום מהשורה הראשונה כמו מקאן.
    נקודת המפנה בעצם חלה איך שדון נכנס לפגישה עם מילר וקולט שזה לא פגישה של הלקוח הגדול מול הכוכב (דון), אלא שהוא אחד מתוך רבים. הרגשתו מתחזקת כשטד אומר לו שהמון האנשים שבחדר הם רק חצי ממנהלי המחלקה האומנותית, כשהביף בורגיניון ששאלו אותו אם הוא רוצה מראש זה בעצם אוכל מוזמן בקופסה (אחת מיני רבות ששמו כתוב עליה), והכי גרוע, אחד ממנהלי מקאן שואל את טד אם גם לו אמרו שהוא כאן ״כדי להעלות את הרמה״, בדיוק כמו שאמרו לדון. ברגע זה נופל לו האסימון שהוא לא כוכב ולא נעליים- יש אלף כמוהו בשקל, וכנראה גם להם מכרו את החלום הגדול של אתה יחיד ומיוחד. והוא נפל בפח, בדיוק כמו שהוא מפיל את הצרכנים של עולם הפרסום, ע״י מכירת החלום הכמוס הכי גדול שלהם.

    עוד נקודה קטנה:
    כשדון מופיע על הדלת של משפחת בעלה לשעבר של דיאנה, לאחר שנסע שבע שעות כדי להגיע לשם, וממציא שקר מוגזם כדי לברר איפה היא, מיד קפצה לי לראש השאלה ״מה יש לו מהבחורה הזאת לעזאזל?״.
    התשובה מבחינתי ברורה: יש לה את התכונה המושכת ביותר גברים בעלי אגו מפותח- היא לא רוצה אותו. אם אני לא טועה, עוד לא הייתה אף אישה שסירבה לו בסדרה. ודיאנה לא רק שלא רוצה אותו, היא רוצה ממנו רק סקס. לא משפחה, לא פרנסה, לא ילדים. היא הכיבוש הבלתי מושג שלו, וכנראה היחיד שנשאר לו בשלב זה.

    • gadilahav הגיב:

      זה שיש עוד לווייתנים לבנים לא אומר שהוברט לא חשק בו. אני לא חושב שהוברט חושב שדון הוא יחיד במינו. הוא רק הנכס האמיתי ב-SC&P. נקודת מבט עסקית וקרה נטו – קנה את המתחרה שלך, שים אותו על המדף יחד עם שאר המתחרים שקנית. ושמור על הביזנס שלך.
      זה כמו וואטספ ואינסטגרם לפייסבוק.

  14. זמיר הגיב:

    רוג'ר היה צריך רק דחיפה מחבר בכדי לקפוץ מן הספינה אל מי האוקיאנוס. ודחיפה כזו בדיוק מן הספינה SCP אל המים הגועשים ושורצי הכרישים של מקאן הוא נתן לפגי עם ה-"Who told you that" הנפלא הזה שהוא ירה מן המותן בתגובה לשאלה הכמעט רטורית שלה. וככה, בסצינה מן הנפלאות בסדרה כולה – הועברה מורשת סטרלינג-קופר של דון, רוג'ר וגם קופר כמובן דרך הציור וכל מה שהוא מייצג אל פגי. היא היורשת החוקית והגנים של החברה ימשיכו לעבור דרכה אל כל מקום בו תהיה. הדחיפה הקטנה הזו יחד עם ערב השתיה והעלאת הזכרונות עם רוג'ר הם אלו שאיפשרו לפגי להגיע ככה לעבודה החדשה. קל זה לא יהיה כמובן, אבל יש לי הרגשה שממש כמו שלכל אורך הסדרה הודגשו ההבדלים בינה לבין ג'ואן – כך יהיה גם במקרה הזה. היא תתמודד עם הקשיים ותצליח, ואז תעבור הלאה למקום טוב יותר. ויש אולי עוד אינדיקציה אחת לכך – בטלוויזיה היא רואה את מקלאוד! הדמות הראשית בסדרה היתה של בלש שהגיע מדנבר או מניו-מקסיקו לניו-יורק והראה לניו-יורקים שתמיד חושבים שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם איך לפתור את תעלומות הרצח או מה שזה לא יהיה שהיה שם בדרך קיבוצניקית וישירה. או משהו כזה. אני מאוד מקווה שכך יהיה עם פגי, וגם די בטוח.
    ולדעתי שני המבטים של דון בחלונות אל קו הרקיע של מנהטן מייצגים משאלת חופש וחיים ולחלוטין לא משאלת מוות. תזכורת: בפרק הראשון של הסדרה, שהסתיים בפיץ' ללאקי סטרייק, הוא דחה ולמעשה השליך לפח את אסטרטגיית משאלת המוות שהוצעה לו ע"י מחלקת המחקר, ובחר לקשר את הסיגריות אל האושר ואל ה"הדבר הנכון". אז משב האוויר שנכנס דרך החלון בראשונה, והמטוס בשניה – מייצגים את הכמיהה לעוף ולברוח מן הגיהנום המקאנאי אל מקום טוב ונכון יותר. לא להיות חלק מצבא הרובוטים הלבנים של דארת' ויידר (שטד כבר נטמע בו בשמחה ובאופן מושלם), אלא להמשיך או לחזור להיות מי שהוא. והוא כבר לא "דון דרייפר" ובוודאי ובוודאי שלא "דון דרייפר ממקאן אריקסון". מי הוא כן יהיה? בקרוב אולי נדע.
    אז דון ממשיך להתגלגל בדרכים. איזה קישור נפלא ל"בדרכים". ושם – הנסיעות בדרכים היו כמובן תמיד בריחות מן המציאות האפרורית, כמו גם מסעות אל תוך הנפש. וקרואק – כמו דון – תמיד יצא מניו-יורק מערבה, אל משאת הנפש סן-פרנסיסקו. ודון נסע מערבה בכל מקרה כי הוא אסף את הטרמפיסט והמשיך באותו כיוון. וכשנוסעים מוויסקונסין למערב עוברים אכן דרך סט. פול, עוברים את המיסיסיפי (הירדן?), וממשיכים אל השמיים הגדולים של המערב – שתמיד מייצגים תקווה וחופש.
    הלוואי וזו הדרך.

  15. צפיחית הדבש הגיב:

    לאחרונה צפיתי שוב בכל הסדרה והתעוררה לי שאלה לגבי מייגן, לי הרגיש שמייגן ניצלה את דון, שחקה אותה אמא אוהבת כדי שיתחתן איתה ויהיה לה גישה לכל הכסף שלו. מי מימן לה את לימודי המשחק? מי נתן לה דירה בקלפורניה ? וכד'. כל הזוביזו היה לדעתי הפגנת תשומי אחת גדולה "תראו אותי ולא אכפת לי שבעלי לא בנוי לזה" כמו כן שמתי לב שדון בתחילת הנישואין איתה מתגבר ושולט על עצמו ולא נסחף לנשים אחרות (גם כשהן היו זמינות ומפתות…) אבל בסוף הוא כן עוזב אותה כי מייגן לא ספקה אותו כי היא לא התחתנה אותו אלא את כספו. והסוף – מיליון דולר, וכל הרהוט ו—. בקיצור, מעניין אותי לדעת איזה חלק חיובי ראו בה כולם בכל הפוסטים והתגובות שקרתי על העונות הקודמות. מחכה לתגובה.

  16. גדי הגיב:

    ואולי בכלל דון נוסע חזרה לפנסילבניה (או אילינוי) אל עיר הולדתו של דיק ויטמן ואולי אפילו כדי לשוב (או לברוח) לזהותו המקורית??

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s