פלאטה או פלומו: למה נרקוס דומה למשחקי הכס

Escobar money

ואגנר מורה כפבלו אסקובר. זה אף פעם לא היה הכסף. זה היה הכוח.

(הטור הזה פורסם לראשונה בליברל)

פבלו אסקובר הוא דמות טלוויזיונית מופלאה. הסיפור שלו גדול מהחיים. ילד האשפתות, גנב המכוניות, שהמציא את הקוקאין התעשייתי, שינה את העולם (שינוי אינו חייב להיות לטובה) פשוטו כמשמעו והגיע עד למקום השביעי בדירוג עשירי העולם של פורבס ("אני לא עשיר", הוא נהג לומר. "אני עני עם הרבה כסף"). האיש חילק כסף להמונים, בנה עשרות מגרשי כדורגל, הקים אחוזה מבודדת על שטח של עשרות קילומטרים רבועים ורץ לפרלמנט הקולומביאני. אה, ועל הדרך הוא רצח אלפים, חיסל מתחרים, התנקש בחיי מועמדים לנשיאות המדינה והיה האויב מספר אחת של נשיא המעצמה הגדולה בעולם. הוא שילוב מטורף של רובין הוד, טרוריסט על, מאפיונר בסקאלה שהמציא לעצמו ונער החידות ממומביי.

היכן אפשר למקם את אסקובר בסולם דמויות הטלוויזיה הגדולות? הנטייה הטבעית היא באזור המאפיוזים הבולטים, במיוחד כשאחד מיוצריה והבמאי שלה, ז'וזה פדיליה, אמר שהוא שאב השראה מהסרט "החבר'ה הטובים". והמועמד המתבקש ביותר הוא כמובן טוני סופרנו.

אכן, יש לא מעט קווי דימיון בין שני הלטינים האלו שעשו כסף מעסקי פשע מאורגן ביבשת אמריקה. נכונה במיוחד התחושה ששניהם מצליחים לייצר אמפתיה אצל הצופים למרות הרוע שהם מייצגים. אולי הנקודה המעניינת ביותר היא יחסיהם המורכבים עם נשים. זה מתחיל באמא: בשני המקרים היא בעלת השפעה קרדינלית. בשני המקרים שני האנשים החזקים האלו מונעים על ידי הרצון הבסיסי לרצות את אמא. אצל טוני הטוויסט הוא שהיא למעשה רוצה ברעתו. אצל אסקובר היא למעשה הכוח המניע, כשהיא מעניקה גיבוי מוסרי לפעולותיו. אבל יתרה מכך: לשניהם חשוב מוסד הנישואין והמשפחה (ועוד נחזור לזה) כשבמקביל הם מנהלים רומנים. לא מזיינים מהצד. רומן זה משהו אחר לגמרי. אלמנט האלפא-מייל המתפקע אצלם מושך אליהם נשים חזקות שגם מתמרנות אותם לפעמים.

Narcos 1

חאבייר גאצ'ה. המציאות היא התסריט הטוב ביותר

אבל עם כל הכבוד, מבחינה "מקצועית" טוני הוא לכל היותר שורת קוק של ארוחת בוקר של אסקובר. טוני היה הרוזן של ניו ג'רזי. אסקובר הוא המלך הבלתי מעורער של תעשיית הקוק העולמית. הוא רוצח פוליטיקאים. עבור טוני, האף.בי.איי היה קו אדום. איתם לא מתעסקים. עבור פבלו זה שם המשחק.

קשה למצוא מקבילה טלוויזיונית לאסקובר מסיבה אחת מרכזית: פבלו אסקובר איננו דמות פיקטיבית. הוא דמות אמיתית. לכל פעולה שהוא מבצע על המסך – מפיצוץ מטוס על נוסעיו, עבור בהטמנת מיליארדי דולרים באדמה וכלה במשלוח עשרות טונות של קוקאין מדי יום – מתלווה אצלנו הצופים גם השאלה: "באמת?? זה באמת קרה?". כמו מירי רגב לסאטירה כך אסקובר לדרמה: אי אפשר להמציא דמות טובה יותר. המציאות היא הסיפור הטוב ביותר.

כך, הדיון על דמותו של פבלו אסקובר מתנהל ברובד המציאות. דמותו, תוצר של מציאות שעברה השבחה תסריטאית, על אף היותה מורכבת ורבת פנים, בסופו של דבר מושתתת על שני מרכיבים.

המרכיב הראשון הוא תאווה בלתי נלאית לכוח. לא לכסף. כסף אף פעם לא היה באמת העניין. אסקובר הוציא 2,500 דולר בחודש על גומיות לקשירת השטרות שלו בחבילות. הוא הטמין מילארדי דולרים ועל פי הערכות, 10% מכספו נאכל על ידי תולעים. אם כסף היה העניין, הוא מזמן היה מגיע למנוחה ולנחלה. אסקובר רצה כוח. שליטה. השפעה. זו הסיבה שהוא רץ לקונגרס, חילק כסף לעניים או סירב להיכנע גם במחיר חייהם של אלפי בני אדם.

המרכיב השני הוא שבטיות: נאמנות וקשר דם. לאסקובר אין אידיאולוגיה. הוא נאמן לבני משפחתו, בראש ובראשונה לאמו, אשתו וילדיו, ולכל מי שהוא יכול לסמוך עליו, ואין ממש הרבה כאלה. כל השאר, גורלם ייחרץ לפי הכלל: פלאטה או פלומו. כסף משוחד, או כדור בראש. אולי הדוגמא שמייצגת את שני האלמנטים האלה בצורה הטובה ביותר היא הסיפור שפעם אזלו העצים להסקה בביתו של אסקובר. לבתו בת השנתיים היה קר. אסקובר לקח שטרות כסף בשווי שני מיליון דולר והצית אותם באח.

תאווה לכוח ונאמנות שבטית. אלה שני האלמנטים הבסיסיים ביותר עבור האדם הזכר. הסר מאיתנו את כל רובדי התרבות, וזה מה שנשאר. כשמביטים בפרימאטים או ביונקים כמו אריות בטבע, זה מה שרואים: הזכר החזק ביותר הוא השולט. הוא זכה בנשים ובאוכל. הוא מגן על צאצאיו. כל שאר הזכרים חיים תחת שלטון האימים שלו. אם ימות – כל צאצאיו בסכנה.

פרופסור יובל נח הררי כתב ברב המכר שלו "קיצור תולדות האנושות" שכוחו של ההומו ספיינס היה ביכולתו להמשיג מושגים ולבנות מבנים חברתיים מורכבים יותר. שים 30 הומו ספיינס מול 30 ניאנדרטלים – הניאנדרטלים קורעים לנו את הצורה. שים אלף מול אלף – ואנחנו מוחים את הניאנדרטלים מעל פני האדמה. ההומו ספיינס תמיד ישאף ליותר כוח ושליטה, ותמיד יגן בראש ובראשונה על השבט שלו. לכן חיסלנו את כל מתחרינו, לכן השתלטנו על העולם. לכן עדיין לא די לנו. תמיד נרצה עוד.

פבלו אסקובר הוא מניפסטציה של הרעיון הבסיסי הזה. כל מי שאינו איתו – נגדו. וכל מה שהשיג, הוא תמיד הבסיס לתאוות הכוח הבאה. ההיסטוריה היא רצף של פבלו אסקוברים שנלחמו זה בזה. מקיסרי רומא דרך ג'ינג'יס חאן ועד סדאם חוסיין. אפס אידיאולוגיה, תאוות כוח בלתי נשלטת, נאמנות לשבט וכלל בסיסי: פלאטה או פלומו. זה המצב ברבות ממדינות העולם, חלקן שכנותינו הקרובות.

אבל האנושות צעדה צעד אחד (לפחות) נוסף. היא המציאה את "מדינת החוק": במקום "החזק שולט" – עולם עדין של איזונים. במקום "פלאטה או פלומו" – חוק. במקום נאמנות לשבט – נאמנות לעקרונות הצדק. אלה תמיד היו חדשות טובות לכולם, מלבד לחזקים.

במובן הזה, המאבק של פבלו אסקובר בקולומביה הוא מאבק החזקים במדינת החוק. ניסיונותיו להיבחר לנשיאות, לקנות את הפוליטיקאים או לחסלם, ולקנות את הבוחרים או לחסלם, מטרתם אחת: חזרה משלטון החוק לשלטון החזק. מאות מאבקים כאלה מתנהלים מדי יום בעשרות מדינות חוק מתוקנות, כולל אחת במזרח התיכון. פבלו אסקובר וקולומביה של שנות השמונים הם תזכורת לאיך נראית מדינה שהפסידה בקרב הזה, אפילו זמנית.

ולכן, אם נחזור למישור הטלוויזיוני, הסדרה הקרובה ביותר ל"נרקוס" היא דווקא משחקי הכס, ולא רק בגלל שפדרו פסקאל משחק בשתיהן – את אוברין מארטל ואת חאבייר פניה. על אף שמשחקי הכס מומצאת לחלוטין, היא למעשה סדרה היסטורית. היא תיעוד מומצא של העולם המערבי טרום המצאת מדינת החוק. כשם שנרקוס היא מציאות מתוסרטת, משחקי הכס היא תסריט מציאותי. ואם צריך למקם את פבלו אסקובר על סקאלת הדמויות הטלוויזיוניות, המקום הנכון עבורו הוא בין אלו שהכוח הוא הדבר היחיד שמניע אותם, ושמוכנים לשרוף הכל כדי להגן על משפחתם ושבטם: טייווין לניסטר, סרסיי לניסטר, חאליסי, סטניס ברתיאון ורמזי בולטון. "במשחקי הכס אתה מנצח או מת", אומרת סרסיי לנד סטארק בספר/עונה הראשונים. אסקובר מתרגם את זה לקולומביאנית: פלאטה או פלומו.

לשחק את פבלו אסקובר

Escobar blood

 

"זה היה ללא ספק הדבר הקשה ביותר שעשיתי בחיי", אומר וגנר מורה, השחקן שמגלם את פבלו אסקובר. מורה, ברזילאי, לא דיבר ספרדית לפני כן. הוא למד ספרדית (שדומה, יש לציין, לפורטוגזית שפת האם שלו) עבור התפקיד. הוא בילה חצי שנה במדיין, עיר הבסיס של אסקובר, כדי ללמוד את סביבתו הטבעית, והוא העלה 20 ק"ג במשקלו כדי להיות דומה יותר לאסקובר, על כך הוא אמר: "זה לא כזה מסובך. וזה בטח לא מעיד על כישורי משחק". אסקובר תיעד את עצמו לא מעט כך שלמורה ולצוות היו מספיק חומרים כדי לנסות להביא את הדמות קרוב למציאות ככל שניתן: מסגנון השפם, דרך הביגוד ועד תנועות הגוף.

הדבר החשוב ביותר היה לייצג את צדדיו השונים של אסקובר ולא להציגו כרוע מוחלט. "זו לא סדרה על שוטרים אמריקאים טובים שבאים למדינת עולם שלישי ומצילים את העניים מהרעים", הוא אומר. "זו בכלל לא סדרה על רעים וטובים". אסקובר, לדבריו, היה זה שהרג אלפי אנשים מצד אחד, והקריא סיפור לפני השינה לילדים מצד שני.

מי היא ולריה ולז, הפילגש של אסקובר?

אסקובר מנהל בסדרה רומן עם ולריה ולז, עיתונאית, שבהתאם זוכה ללא מעט סקופים בסיפור המרכזי שהסעיר את קולומביה במשך עשור. כמו אסקובר, גם הדמות הזו מבוססת על אשה אמיתית: וירחיניה ואייחו, שהיתה אשת תקשורת בקולומביה. היא אמנם ניהלה רומן עם אסקובר במשך חמש שנים, אבל היא גם מסרה מידע על פוליטיקאים וקרימינלים שעבדו עם הקרטל וסייעה להפלילם. היא העידה נגד ברוני סמים, ניצלה ממספר ניסיונות התנקשות ולבסוף הגישה בקשה למקלט מדיני והיגרה לארה"ב ב-2006. ואייחו עומדת לפרסם ספר ב-2016, שמן הסתם ינצל את ההצלחה של נרקוס. שמו: "לאהוב את פבלו, לשנוא את אסקובר".

הטור הזה פורסם לראשונה בליברל.

פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, טלוויזיה, ליברל, משחקי הכס, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s