מד מן, עונה 7 פרק 14: טעם החיים

פרולוג

Don Alive

הפרק הזה מייצר בתחילה תחושה אמביוולנטית. מתיו ויינר, לזכותו ייאמר, קיבל הכרעה: הוא בחר בתקווה, בהארה, בסיום האופטימי. התשובה לשאלה מתחילת העונה, "האם אפשר להתחיל מחדש?", היא כן מהדהד. גם למשבר הזהות שמאפיין את הסדרה כולה יש פתרון אופטימי: ניתן לאחות את השברים. אדם יכול להיוולד מחדש.

יש בסיום שכזה משהו מאכזב. זה נראה כמו הפתרון הקל. כולם – הדמויות וחשוב מכך הקהל – מקבלים את מה שהם רוצים. זה האמא של הסופים הטובים, ואיך אנחנו יכולים – אחרי הסופרנוס, אחרי שובר שורות, אחרי הסמויה ובעיצומה של הדרמה נטולת המוסר מכולם, משחקי הכס – לחזור לסוף-טוב-הכל-טוב?

אבל יש בסיום הזה גם משהו מרגש. ובהפוך על הפוך: דווקא בעידן פוסט-הסופרנוס, הסוף הטוב הוא לא הבחירה המתבקשת. זהו סוף שעובר על כל הדמויות, ביי דה בוק, תופר את כל הקצוות, פורט על מיתרי האמוציות בלי להתבייש. ויותר מהכל: זהו סוף שנותן לך תקווה, משאב די נדיר בימינו.

המחשבה הראשונה היתה שהפוסט הזה חייב לעלות כמה שיותר מהר. אבל במחשבה שניה, העדפתי לתת לו להתבשל קצת לפני שהוא הופך לפומבי. וככל שהוא התחמם לו במוחי, כך חיבבתי את הפרק הזה יותר. סצינת הסיום שעוברת בין הדמויות מרגשת במיוחד.

פעם אחרונה, ארוכה מהרגיל.

אדם לאדם

כל התמות הגדולות שהסדרה טיפלה בהן הופיעו בפרק הזה: פמיניזם, שאלות זהות, משפחה מול עבודה, זנות וכסף. אבל כמצופה מאקורד סיום משולש, על כתפי הפרק הזה הועמסו הסיפור של הפרק, זה של העונה וזה של הסדרה כולה.

"אדם לאדם", Person to Person, מתייחס לשתי שיחות הטלפון שעושה דון – לבטי ולפגי. אבל זו כמובן מטאפורה לאלמנט המרכזי של הפרק: יחסים בין אדם לאדם. בין פגי לסטן, בין רוג'ר למארי, בין פיט לטרודי, בין בטי לסאלי, בין דון לפגי, בין דון לבטי ובסופו של דבר: בין דון לעצמו.

"אדם לאדם" הוא גם הפתרון לתמה של העונה כולה – האם אפשר להתחיל מחדש – ושל הסדרה כולה: האם אדם יכול לפתור משבר זהות. הפתרון בשני המקרים הוא אותו פתרון: הגאולה האישית תבוא מהאנשים מסביבך. הנוכחות שלך בעולם היא המשמעות שלך עבור אנשים אחרים.

בהקשר הזה, כדאי להיזכר בסצינה בין אנה דרייפר לדון מהעונה השניה, שהביא הבלוג באסקט אוף קיסז, בה אנה קוראת לדון בקלפי טארוט:

Tarot text Tarot

ומעבר לכך, הפרק הזה היה פרידה מהעשור שהסדרה ליוותה ותיעדה באובססיביות, הסיקסטיז, העשור של הבייבי בומרס. הסבנטיז ניכרים בכל פינה בפרק הזה, ובמיוחד בפרסומת המסיימת של קוקה קולה. אבל, כרגיל, אנחנו מקדימים את המאוחר.

פיט

פיט ותמי. איפה טוטו והדחליל?

פיט ותמי. איפה טוטו והדחליל?

אם פרק הסיום הוא האמא של הסוף הטוב, מה שקורה לפיט הוא המלכה האם של הסופים הטובים כולם. למרות שכל דמות מקבלת מה שהיא רוצה, ומה שאנו רוצים עבורה, כולם עושים איזו מיני פשרה. כולם – חוץ מפיט. פיט מקבל את המשפחה הגרעינית, את העבודה המושלמת, את ההכרה לה ייחל כל חייו ואת המטוס הפרטי.

מפיט כבר נפרדנו בפרק הקודם, אבל הוא מופיע כאן (מלבד הצורך להיפרד מכל הדמויות המרכזיות) שוב כדי להסביר שמדובר באגדה: אחרי הכל, הוא נוסע לקנזס. לארץ עוץ. וכדי להוסיף לתמה של הפרק, נזכיר את הציטוט הזה מהספר: "הלב שלך אינו נמדד על פי כמה אתה אוהב; אלא על פי כמה אחרים אוהבים אותך".

ועוד דבר קטן: כדי לסגור עוד מעגל (כבר אמרנו, שום קצה לא נשאר פרום), פיט מדבר עם פגי, בידיו קקטוס והוא נותן לה אותו כי "יש לו ילדה בת 5". הילד שאיננו מעולם לא היה נוכח יותר.

רוג'ר

רוג'ר ומארי. ממש סבא וסבתא.

רוג'ר ומארי. ממש סבא וסבתא.

במשך עונות על גבי עונות, רוג'ר היה תמרור האזהרה של דון. אם הוא היה מת ולא קופר, לא היינו מופתעים. אבל במסגרת הסוף הגואל, רוג'ר במשך כל העונה הזו השיל את נשל הנחש. הוא מוותר על חיי ההוללות, על החופש המוחלט ובסופו של דבר גם על מקום העבודה שהקים, כדי לא לסיים את חייו לבד. הוא מתחתן עם מארי. ובמקום שם על הדלת – הוא יוריש את הונו לבנו הבלתי חוקי. זהו המסר שרוצה ויינר להעביר, והוא מסר שמרני, בל נכחיש זאת: קח לך אשה וקנה לה בית, או לפחות בקבוק שמפניה.

ועוד זיץ לסיום: כשהוא מתחתן עם מארי, הופך רוג'ר לחמו לשעבר של דון. זה היה יכול להיות מאוד מוזר אם מייגן היתה נשארת עם דון. וזה גם מסמל את מוטיב האב-בן שקיים בין דון לרוג'ר, למרות הכל.

ג'ואן

לפני

לפני

אחרי.

אחרי.

גם ג'ואן מקבל את מה שהיא רוצה ומה שאנו רוצים עבורה: הכרה. האשה שסבלה יותר מכל מסקסיזם מקבלת את המקום שלה. יש לכך מחיר – ריצ'רד יוצא מחייה. אבל אחרי הסטירה ממקאן ג'ואן לא תקבל תכתיבים מאף גבר ותעמוד בזכות עצמה.

על דלת המשרד העתידי יהיה כתוב שמה הכפול: "הולווויי-האריס". זהו כמובן מסר פמיניסטי רב עוצמה (שהיה אפילו עוצמתי יותר לו היתה נשארת עם הולוויי בלבד). בעיטה לשוביניזם הקשה של הסיקסטיז בפתחו של עשור חדש. זה גם יכול להתפרש כטו-גוד-טו-בי-טרו.

ועוד דבר קטן: ריצ'רד וג'ואן עושים קוקאין. גם מבחינת הסמים, אלה כבר הסבנטיז.

פגי וסטן

פגי וסטן. הביאו את הממחטות ושקיות ההקאה.

פגי וסטן. הביאו את הממחטות ושקיות ההקאה.

אם יש סצינה שבה הקאתי קצת בפה, אם יש קו עלילה שמשחק לידי מי שטוענים שמד מן איננה יותר מטלנובלה מסוגננת, אם יש דיאלוג מופרך – הרי זה בין פגי לסטן. זה עוד חצי בסדר לתת לקהל את מה שהוא רצה, אבל הדרך שבה זה נעשה מעוררת תהיות האם לא מדובר בסוג של פרודיה שעברה מתחת לשפם שלנו.

וכדי להפוך את קו העלילה הזה לדביק במיוחד, ויינר לא מאכיל אותנו עם כפית, אלא עם אינפוזיה לווריד: "יש דברים בחיים שיותר חשובים מהעבודה", אומר סטן לפגי. שיר של עמיר בניון יותר מרומז מזה.

הדבר המענג ביותר מבחינת פגי הוא האזכור הבלתי פוסק של הפרק "המזוודה": פגי עובדת על בריף של סמסונייט, אזכורה של אנה דרייפר בפרק וכמובן השיחה בין פגי לדון. ללמדנו: גם מתיו ויינר חושב שזה הפרק הטוב ביותר של מד מן.

סאלי ובובי

סאלי ובטי. סיגריה אחרונה ופרידה.

סאלי ובטי. סיגריה אחרונה ופרידה.

יש משהו אירוני בכך שהדבר המשמעותי ביותר שבובי עשה אי פעם בסדרה מגיע בפרק הסיום. בכל מקרה, סאלי ובובי מופיעים שוב גם כדי שניפרד מהם (ומבטי) וגם כדי לסמן את חילופי הדורות: לקראת מות האם והיעדרות האב, דור הבייבי בום תופס את מקומו. הסצינה בה בטי יושבת ומעשנת סיגריה כשמאחוריה סאלי עושה כלים יפה במיוחד. יש בה השלמה. השלמה עם המוות ועם האחריות.

דון

דון. רגע לפני ההארה.

דון. רגע לפני ההארה.

תרשו לי לומר זאת בפעם האחרונה: הכל מתחיל, סובב, נגמר ומתנקז לדון. ובפרק הזה, על אחת כמה וכמה. כל סיפורי הדמויות האחרות הם פלקטים שנועדו להאיר את הדרך של דון אל ההארה.

כל מי שלמד קצת בודהיזם מכיר את המפתח להארה: האנאטמן. בחיפוש אחר ההארה עליך להתפשט מכל מה שאינו "מהותי" ל"אני" שלך: אתה קיים גם ללא העבודה, ללא הרכוש, ה"אני" שלך אמור להיות עצמאי מהעובדה שאתה איש משפחה או חבר. פשוט את כל הדברים האלו ותגיע אל המהות עצמה – ואז תגלה שמתחת לכל אלו אין כלום. אין גרעין. כמו בצל שקולף עד תום לא נותר בך דבר. ה"אני", האטמן, הוא אשליה. אין אני. קרי, אנאטמן. וכשתגלה זאת – תגיע להארה. לנירוונה. זה מקור החיוך הרחב של הבודהה.

לכל אורך העונה הזו דון הולך ומתפשט. מתפשט והולך. אחרי העבודה והדירה והאשה והמכונית, אנחנו מגיעים ללב העניין: דון שומע שבטי חולה, אבל במקום לחזור מזרחה, הוא מגלה שלמעשה בתו ואם ילדיו הדיחו אותו מהמשפחה. הוא אינו אב. הוא אינו בעל. הוא נוסע מערבה, אל המקום בו תמיד חש יותר הוא עצמו. בדרך הוא עושה את כל הדברים שעשו אותו דון דרייפר: שוכב עם זרות תמורת כסף, שותה ומייצר תדמיות חדשות. המפגש עם סטפני, מלבד האזכור של אנה דרייפר, הוא ניסיון נואש לחפש משפחה בכל זאת, למצוא נקודת אחיזה. זוהי גם התפשטות נוספת: עבורה הוא דיק ולא דון.

יש משהו מאוד גס בדרך שבה ויינר מוביל אותנו ואת דון בפסטיבל השאנטי שאליו הוא הולך: הזקנה שדון לא מביט בה, הסיפור של סטפני שזנחה ילד, לאונרד הגבר שבוכה ומוציא מדון אמפתיה והחזרה הבלתי נלאית על המשפט חסר כל הסאבטקסט "מה זה נותן לך להרגיש?". כל אלו לא יזכו בתואר האנדרסטייטמנט של השנה.

מכל אלה חשוב להזכיר רגע אחד: דון רץ אחר סטפני ואומר לה: אל תקשיבי להם. את יכולה להתגבר. "מוב פורוורד". המלים שאמר לעצמו, לפגי ולליין פרייס. נו, תראו לאן זה הוביל את כולם. דון מנסה עד הרגע האחרון להיאחז באסטרטגיה היחידה שהכיר כדי להתמודד עם החור השחור שבנפשו.

ולכן כשסטפני בורחת לו, משהו נשבר. הוא נותר לבד בעולם. וכשהוא מביט אל תוך עצמו ורואה כלי ריק. "אני לא יכול לצאת מכאן", הוא אומר לפגי ומתכוון באופן מטאפורי – הוא כלוא בתוך עצמו. אבל הרגע השפל ביותר, זהו רגע ההארה. לרגע אנחנו חושבים שדון הולך להתאבד. שהוא יסיים כמו האיש הנופל מהפתיח. אבל בואה של הנירוונה תלוי באנשים אחרים – בזרה שלוקחת אותו לסדנה, באיש שהוא מחבק, בפגי ובסאלי. כשאדם מבין שהוא ריק, אדם חדש נולד. וחיוך של בודהה מתפשט על פניו. מושלם, נכון? אז יש טוויסט.

עוד פעם אחת ודי.

עוד פעם אחת ודי.

קוקה קולה

על הסימבוליות והחשיבות של קוקה קולה בעונה הזו כבר דובר הן פה והן בבלוגים אחרים. הפליא לעשות טוד ון דר וורף מווקס כשחזה במדוייק את השימוש בפרסומת הזו.

לפרסומת יש סיפור מעניין ונפלא כשלעצמו, אותו אפשר לקרוא באתר של קוקה קולה. רק נציין שהאיש האמיתי שהמציא אותה הוא ביל בקר, והשם הזה דומה באופן מחשיד לדון דרייפר. האם יתכן שוויינר תיכנן את כל זה מהתחלה, 8 שנים אחורה?

בכל מקרה, הסוף נראה כאילו הוא מעורפל: האם דון נשאר בסדנה ולא חוזר לניו יורק? או שהוא למעשה ממציא את הפרסומת הזו בהשראת החוויה הזו? לטעמי התשובה על כך ברורה ונחרצת: הוא חוזר לניו יורק ולמקאן וכותב את הפרסומת הזו. ראשית, התמונה הזו, שמסבירה שללא ספק לכך ויינר התכוון:

מימין: ילדת הפרחים מהפרסומת. משמאל: אחותה מהפרק

מימין: ילדת הפרחים מהפרסומת. משמאל: אחותה מהפרק

שנית, הפתרון הזה מתחבר טוב יותר לביקורת שיש לוויינר על הרוחניאדה של הסיקסטיז. ממרגרט, בתו של רוג'ר, דרך העובדה שתרבות הנגד תמיד צוירה בסדרה כמשהו שולי ולא מרכזי בסיקסטיז.

השאלה הגדולה היא מה אומר החיוך של דון/בודהה: האם זהו חיוך של הארה, או חיוך כי הוא בדיוק בורא את הפרסומת הזו? האם הרוחניות גוברת על החומריות, או שכל ההארי-קרישנה הזה יהפוך לעוד מוצר קפיסטליסטי. או במלים אחרות: קוקה קולה או נירוונה. אני חושב שהתשובה ברורה. להתראות סיקסטיז, שלום סבנטיז.

אפילוג ופרידה

רגע לפני שמסיימים, כמה מלים אישיות: אין ספק שעבורי מד מן לא היתה עוד סדרת טלוויזיה. מה שהתחיל חצי בטעות, הפך למוסד שליווה אותי תקופה ארוכה. את הבלוג התחלתי בקבוצת הארץ, שם עבדתי, המשכתי בוואלה, לאחר שמוניתי לעורך הראשי שלו, ולבסוף פתחתי את האתר הזה. התחלתי לכתוב בישראל ואני מסיים בלונדון, שם אני גר, במובנים מסויימים – קליפורניה שלי.

זה דרש לא מעט עבודה בלי תמורה "ממשית". התמורה היחידה היתה העובדה שגיליתי שיש כל כך הרבה אנשים שנהנים לצפות בסדרה כמוני. וזו ההזדמנות לומר לכל מי שליווה אותי תודה. הבלוג הזה לא היה נראה אותו דבר ללא שובל התגובות שמופיע בסופו של כל פוסט, וכל פעם מפתיע אותי מחדש. "מה זה נותן לך להרגיש?". לא יודע אם זו נירוונה, אבל דבר אחד בטוח: ההרגשה הטובה תלויה באנשים אחרים.

בעוד כמה שבועות אעלה כאן טור אחרון על מד מן (שאני כותב למגזין ליברל). אני גם אמשיך לכתוב על טלוויזיה. מקווה לראות אתכם גם בסדרות הבאות.

פוסט זה פורסם בקטגוריה מד מן עונה 7, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

120 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 14: טעם החיים

  1. דנה הגיב:

    תודה רבה לך. אני צופה הדוקה במד מן ממש מההתחלה. וכשגיליתי את הבלוג הזה, הייתי מחכה בסוף כל פרק לראות מה תכתוב, האם זה קולע למה שחשבתי או לא, ואיזה הערות והארות נוספות יש לך. זה גרם לרובד נוסף להתווסף לסדרה רוויית הרוודים גם ככה. כשתתחיל לכתוב על סדרה חדשה, תן תזכורת. 🙂

    • gadilahav הגיב:

      תודה דנה. למעשה אני כותב עכשיו על משחקי הכס. אם את עוקבת אחר הסדרה – את במקום הנכון. את מוזמנת להירשם לקבלת עדכונים במייל מהבלוג – בחלון בצד שמאל למעלה.

  2. מירב הגיב:

    גדי הבטחת פוסט מסכם. מחכה..

  3. gadilahav הגיב:

    הפוסט המסכם הוא טור שאני כותב למגזין ליברל ויפורסם פה מאוחר יותר.
    אבל אל תצפי לסיכום סטנדרטי. הכל בסוף מתנקז לדון אבל טחנו את דון מכל הכיוונים, פה ובכל אתר אפשרי מ"אצבעוני" ועד הניו יורק טיימס.

    זה יהיה טור על דור ההמשך: סאלי דרייפר

  4. מירב הגיב:

    בטוחה שיהיה מעניין

  5. רפאל הגיב:

    אהלן
    1. אין סתירה פנימית בין ההתחלה לסוף הטור? בהתחלה אתה אומר שניתן להיוולד מחדש ולחזור בתשובה וכו. ואז בסוף אתה אומר שדון חזר לניויורק כדי לכתוב את הפרסומת כלומר אי אפשר להשתנות ואדם תמיד יחזור לסורו.. אגב באופן אישי אני דוקא סיימתי את הפרק אופטימי וחשבתי שמתיו וינר רוצה להפיח בנו תקווה אבל אז הסתבר בראיונות שנתן זה שדון חזר למקאן כדי לכתוב את הפרסומת לקוקה קולה..
    2. לדעתי בסופו של דבר אחרי שוינר מפרק את המשפחתיות לחלוטין ובעצם שוחט את הפרה הקדושה הזו לאורך כל הסדרה בסוף הוא מחזיר אותה לקדמת הבמה ומראה לנו שמשפחה זה האידיאל. אמנם לא כולם סיימו בזוגיות מאושרת (ג'ואן) אבל גם פיט וגם רוגר ואפילו פגי כולם מבססים תא משפחתי יציב ורק כך הם מאושרים. בגידות וסמים לא נותנים אושר לבן אדם..
    3. לא כתבת כלום על הסצנה החזקה ואפילו קורעת לב על הבן של בטי ששורף טוסטים לארוחת ערב עי אמו לא מתפקדת. אחת הסצנות החזקות בסדרה לדעתי.. לראות את היתמות עוד בחיי האם
    4. שאלה כללית- האם אתה סבור שמתיו וינר הביא ערכים יהודיים כלשהם לסדרה? למעט אנטישמיות היהדות נעדרה לחלוטין מהסדרה. אני מתכוון כמובן ליהדות אמריקאית ליברלית ולא מסורתית אבל עדיין מאכזב שאפילו המובן הכי ליברלי של יהדוץ נעדר מהסדרה. ואולי אני טועה וכן יש יהדות? מה דעתך?

    • gadilahav הגיב:

      1. לטעמי אין שום סתירה. הכוונה, לדעתי, ב"להיוולד מחדש" איננה להתחיל עבודה חדשה או חיים חדשים. דון כבר התחיל חיים חדשים ועדיין נותר פגום. "להיוולד מחדש" הוא תהליך פנימי של גאולה. התהליך הפנימי של דון הוא הכי חשוב, וכל סיפורי הדמויות מסביב, גשמיים ככל שיהיו, הן מטאפורה והשלכה על הסיפור שלו. כדי להיוולד מחדש הוא לא צריך להישאר נזיר בסטלה-לנד ארץ הרוחניקים (שוויינר מאוד ביקורתי כלפיהם). להיפך – הוא יכול לחזור הביתה כאדם חדש. מי אמר שזה שהוא חוזר לניו יורק אומר שהוא נשאר אותו דבר? כפי שאמר הרקליטוס: אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים.
      לכן גם הזכרתי עקרונות מהבודהיזם. גם שם הגאולה היא פנימית לחלוטין. הנירוונה איננה חיי פרישות.
      בנוסף – אני לא בטוח שמה שראינו זה "סוף טוב הכל טוב" ושום דבר לא ישתנה. לדמויות במד מן, כמו לחיים, יש עליות וירידות. איש לא מבטיח לנו שפיט או ראוג'ר לא יחרבנו את הכל שוב. אבל הבחירה של ויינר היא לסיים את הסדרה ברגע שיא של כולם. במבט אופטימי לעתיד טוב יותר. ולכן המסר שלו לךצופים הוא: אפשר להתחיל מחדש. שאו עיניים קדימה בתקווה.
      2. הצבר של ויינר הוא שתחושת שייכות היא חשובה. לאו דווקא משפחה במבנה מסורתי. המשמעות לחייך נמצאת בחשיבותך לאנשים אחרים. או במלים אחרות: פרסון טו פרסון/
      3. לטעמי היא לא היתה כה משמעותית, רבל אתה מוזמן להוסיף עליה.
      4. ולגבי היהדות, ויינר אמר שמבחינתו הסיפור של דון הוא סיפור יהודי לחלוטין:
      http://www.salon.com/2015/03/30/matthew_weiner_on_mad_men_and_the_jewish_experience_it%E2%80%99s_the_same_story_as_don%E2%80%99s_identity/

      • שחר הגיב:

        הי- קודם כל רציתי להגיד המון תודה על הבלוג.. (בתור קוראת שקטה) כל כך מוסיף לצפייה בסדרה הזאת, שפשוט אי אפשר לעכל לבד את כל מליוני השכבות שהיא ארוגה מהן. סיימתי לראות באיחור את הסדרה ואני עדיין מתרגשת, כמה שאני יותר הופכת בסיום אני יותר אוהבת אותו ומוצאת בו עוד ועוד רבדים.
        אני רוצה להתייחס לנושא ההורות-ילדים. בעיני, העירו כאן שהתמה של ילדים נטושים חוזרת שוב ושוב בסדרה (ומונכחת דרך סטאפני בפרק האחרון, והילדה הנטושה שהתבגרה שמביאה את הקול של הילד במעגל ה SHARING). יש שני חלקים לעניין הזה- מה זה עושה לנטושים ומה זה עושה לנוטשים.. ודון מחזיק בשתי הקצוות כילד נטוש בכל דרך אפשרית, ועל ידי מגוון של דמויות, וכהורה שנטש רגשית, ובסוף הסדרה גם פיזית את ילדיו (בטי אומרת לו- מתי היית כאן פעם אחרונה).
        אני חושבת שכשסאלי ובובי מתמודדים עם מות אימם בדרך בו הם מתמודדים, שיש בו כל כך הרבה בגרות, ואחאות וחברות זה כלפי זה, יש בזה גם מן העצב על כך שההיסטוריה הדורית חוזרת על עצמה, וגם הוכחה להיעדר של ההורים, אבל גם בהפוך על הפוך תקווה לדור הזה, שיודע יותר להיות ביחד ולא בורח (סאלי לוקחת את מקומה כמטפלת גם באחים וגם בבטי, בחירה שאף אחד אחר בסדרה לא היה עושה בגילה). וזה גם מראה שבכל זאת דון ובטי, הורים לא מדהימים, הצליחו לתת קצת יותר לילדים שלהם משנתנו להם, שהרי אחרת הילדים האלה לא היו יכולים לגייס כוחות כאלה מתוכם.
        ההתבגרות של כל הדמויות בסדרה עוברת דרך לקיחת אחריות אל מול התפקיד ההורי כמו "המדליה" הנעלה ביותר שאפשר לקבל. רוג'ר בפרק הזה מכיר באחריותו אל מול נכדו ואל מול הבן של ג'ואן (תהליך שקורה לאורך כל העונה), פיט אל מול ביתו, ג'ואן משתנה דרך ההורות שלה, ופגי נותנת יותר מקום לילד שאיבדה.
        אני לא רואה את הסוף כציני בכלל, אולי יש משהו לא לגמרי אמין בסמינה שדון מחבק את איש המקרר הבוכה (אגב- מה שלי בלט זה שהחלום על המקרר מזכיר ממש פרסומת, מעוצב כמו פרסומת, תימה נוספת שאסכיר עוד מעט על היצירתיות ועל האמת של האדם), אבל אני מאמינה לזה בכל זאת.. זה הולך עם כל התהליך שדון עובר של ההתפשטות מהכל.. ובסוף מה שהאיש אומר גורם לו להדהד רגשית.
        לאורך כל הסדרה נשאלת השאלה, האם פרסום הוא אומנות או זנות/ציניות/קפיטלזים. לדעתי כמובן שמד מן לא נותנת תשובה שהיא חד ערכית- אבל הסיום של הסדרה אומר, שכן, בשביל דון, יש שם אלמנט של יצירתיות ושל חיבור לעצמו- שכשהוא עוזב הכל, עדיין נשאר לו זה שהוא יכול ליצור משהו כזה, לתרגם חוויה אמיתית שלו לפרסומת (וזה גם מה שהציל אותו כל השנים,, שהיה לו בסוף את הדבר הזה בחיים ששמר על מקום אמיתי שלו עם עצמו. ובגלל זה בטי היא זו שתמות בסוף ולא דון).. ואולי בסוף יש בזה משהו ציני גם- כי אנחנו יודעים מי ניצח אחרי שנות ה70, האפיטליזם של קוקה קולה או האחווה בין כל העמים. אבל נראה לי שזה התחיל ממקום אמיתי של חוויה שהייתה לו משמעותית.
        והכי חשוב- אני חושבת שבזה שהוא חוזר לעשות את הפרסומת ולניו יורק יש רמיזה ברורה (בעיני) לכך שהוא לוקח אחריות אל מול הילדים שלו, שזה הנתיב לגאולה (ואני מבססת את זה לאור מה שקורה עם כל שאר הדמויות בפרק וההדגשה של הנטישה), שהוא בולע את הגלולה של מקאן ולוקח את מה שהוא טוב בו- כי הוא לא שוכח, עתה יותר מתמיד, מי הוא צריך להיות person to person- ובמישור הכי גבוה של זה, הורה.

        ועכשיו- מה שנורא מפריע לי- נראה לי שווינר שכח לגמרי את אדם לאורך הסדרה. האם היו לכך אזוכרים שפספסתי. אני ציפיתי שדון יזכיר אותו שהוא מונה את כל הדברים שהרעים שעשה.. מה שקרה עם אדם לדעתי הוא החטא הכי גדול והכי לא בר תיקון של דון, וזה כאילו קרה ואז לא התייחסו לזה בכלל יותר. אנא הושיעו.
        ושוב תודה (כתבתי מלא)

  6. עידו הגיב:

    גם אני רוצה להצטרף לתודות. אחרי כל פרק הייתי קורא את הפרשנות שלך שהיתה עוזרת (כמעט) תמיד להבין את תחושת הריקנות שהסדרה ידעה לייצר אצלי 🙂

  7. בועז כהן הגיב:

    מרתק. מאיר פינות. בעיני זו אחת הסדרות הגדולות שראיתי (וחוויתי) בימי חיי. אז תודה על כך שליוית אותה, ואותי, כל הדרך אל הסוף (המיוחל).

  8. טלי הגיב:

    רק רציתי לומר תודה על בלוג מרתק. עבורי כל פרק לא באמת הסתיים עד שלא קראתי את הניתוח שלך עליו .
    בתקווה שנתראה בסדרות נהדרות אחרות !
    טלי

  9. אור הגיב:

    אז…
    קודם כל תודה, על בלוג מעולה ומרתק. 7 שנים של מד-מן שלא היו ניראות אותו דבר ללא ההארות וההערות, המידע המרתק, הקטנות, התובנות ומה לא.
    1. בתור קורא שקט (ככה ציינו לפני), נהנתי מאוד וקראתי באדיקות כל מילה שלך!
    2. לאחר שצפיתי בכל העונות, ההפסקה הארוכה בעונה הזו, היתה בשבילי יותר מדי, הרגשתי ("איך אתה מרגיש עם
    זה?") שאני חייב להמתין קצת עם הצפייה בסיום הסידרה בכדי לא לאבד את זה. כעת, זכיתי לצפות בחצי השני של
    העונה ואני לא מבין איך העזתי בכלל. וכמובן שאחרי כל פרק רצתי לקרוא את שנכתב פה – כולל התגובות המרתקות.
    3. לסיכום שלי: סדרת מופת. גאונות של וויינר שחשב ותכנן כל פרט. סיום כמצופה, או שלא. ההארה שהיא הרוחניות
    מול החומריות אומרת הכל. אדם לאדם. סגירת מעגל של דון/דיק וגם שלי כצופה.

    כנראה שאני האחרון שמגיב לבלוג, אז רק אוסיף ואשאל היכן ניתן לקרוא את הטור המסכם שלך? וכולי תקווה שבעתיד, צופים חדשים ונוספים של הסדרה יחזרו לקרוא את הבלוג הזה גם. תענוג צרוף.

  10. יודפת הגיב:

    שלום
    סיימתי לא מזמן את הסדרה 'מד מן', ונהניתי מאוד לקרוא את הבלוג לאחר כל פרק. זה תרם מאוד לתחושת הצפייה, וההבנה של הסדרה.
    רציתי לשאול אם פורסם בסוף טור מסכם על סאלי דרייפר (לא הצלחתי למצוא אותו באתר)
    תודה מראש:)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s