18 בספטמבר 2014 היה אחד הימים הקשים בחייו של ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון. ביום הזה התקיים משאל העם בסקוטלנד על עצמאות מבריטניה, ובניגוד לכל התחזיות – הקרב היה צמוד מאוד. משאל העם היה יוזמה של קמרון, מהלך של קמרון ובמשמרת של קמרון. הוא היה רשום בטאבו על שמו. ואם סקוטלנד היתה בוחרת בעצמאות – קמרון היה נחקק בהיסטוריה כאיש שפירק את הממלכה המאוחדת.

הצ'רצ'ילים, 2: האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

הצ'רצ'ילים 1: מורה נבוכים לבחירות בבריטניה

קמרון לא רצה בכך. בשבוע האחרון הוא פשוט התחנן בפני הסקוטים: "אנחנו רוצים אתכם איתנו, בלב, בראש ובנשמה. אם אינכם אוהבים אותי – אני לא אהיה כאן לנצח. אבל אם תיפרדו מבריטניה, זה יהיה לנצח".

קמרון יכול היה לנשום נשם לרווחה. הוא לא ייזכר כמי שפירק את בריטניה. אבל איך הוא כן ייזכר? אם ימשיך לעוד קדנציה של חמש שנים – הוא עשוי להיות זה שיוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי. וכמו בעניין סקוטלנד – הדבר האחרון שקמרון רוצה זה לצאת מהאיחוד האירופי.

אם יילך הביתה במאי, הוא עשוי להיזכר כעוד חוליה, משמעותית, בתהליך פירוקו של "הסדר הבריטי הישן", של בריטניה הגדולה. קמרון, אם כך, הוא הפנים הקלאסיות והמוכרות ביותר של התהליך שעובר על בריטניה: סופו האפשרי של הסדר הישן, לטוב ולרע.

האישיות

דיוויד קמרון. אצולה, בלי מרכאות

הפרסונה של דיוויד קמרון היא האמא של הסטריאוטיפ של הפוליטיקאי הבריטי: קמרון מעולם לא עבד בעבודה "אמיתית". הוא חבר פרלמנט מגיל 31, וקודם לכן עבד במפלגה השמרנית. הוא למד באוקספורד, והתחנך באיטון קולג'. אין דרך להסביר בעברית מהו איטון קולג' – פנימיית בנים סגורה, שנוסדה על ידי הנרי השישי ב-1440 ובה התחנכו כל בני האפר-אפר קלאס לדורותיהם, כולל הנסיכים ויליאם והארי. זה לא ה-1%, זה ה-0.1%. זה כסף ישן. זה האצולה, בלי מרכאות.

התוצאה של קורות חיים כאלו היא: ניתוק. הבריטי הממוצע חושב שהפוליטיקאים הבריטים מנותקים לחלוטין מהאזרחים. חיי היומיום שלהם נעים בקווים מקבילים. שהמוביליות החברתית בבריטניה בנסיגה. וכשהבריטי הממוצע חושב על פוליטיקאי מנותק, הוא חושב על דיוויד קמרון. תוסיפו לזה את שר האוצר, ג'ורג' אוסבורן, בן אצולה בעצמו, ואת בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון, בוגר איטון קולג' גם הוא – והבנתם איך נתפסת הנהגת הטוריז בציבור.

ההישגים, הכשלונות והתמיכה

ההישג הכי גדול של קמרון ושל השמרנים (טוריז) הוא הכלכלה. כלכלת בריטניה צומחת בכ-3%, האבטלה יורדת ואפילו רמת החיים חזרה לעלות אחרי שנים של שחיקה. איפה זה ואיפה היבשת הישנה.

הביקורת: את הצמיחה הכלכלית השיגו קמרון ואוסבורן בעזרת קיצוץ חד בהוצאות הממשלה אותו הם מבטיחים להמשיך גם בקדנציה הבאה, מה שיהפוך את הממשלה הבריטית לקטנה ביותר (מבחינת שיעור הוצאות ביחס לתל"ג) מאז שנות ה-30. ואתם יודעים: ממשלה קטנה טובה לאלה שהולכים לאיטון קולג'.

קמרון מואשם גם בכך הוא מפלג את בריטניה. הסקוטים מתעבים אותו ומשאל העם חיזק מאוד את תחושת הניכור שלהם מהממשלה. בתקופת כהונתו המשיכה לונדון להתחזק על חשבון שאר בריטניה, והמתח בין הבירה לשאר הממלכה רק התחדד. קמרון מואשם לא אחת שהוא דואג ללונדון הרבה יותר מאשר לבריטניה.

מבחינה בינלאומית, בריטניה של קמרון הרבה פחות יוזמת. את המשבר באוקראינה הוא השאיר לצרפת וגרמניה. הוא לא הצליח לגייס תמיכה להצטרפות לארה"ב בתקיפה בסוריה. בריטניה לא מעורבת כמעט בכלל במאבק בדאע"ש, ובאיחוד האירופי היא משפיעה הרבה פחות, ודאי לאחר הבטחתו למשאל עם על הישארות באיחוד ב-2017 אם ינצח בבחירות.

הניכור גרם לטוריז לאבד בוחרים משמאל ללייבור, ומימין לנייג'ל פראג' ול-UKIP (ראו טור קודם). קמרון עשוי לאבד את השלטון. אבל חשוב הרבה יותר – כהונתו החלישה את המבנה הדו מפלגתי.

סקר סקיי ניוז מה-24 בפברואר. משמאל לימין: קמרון (שמרנים), מיליבנד (לייבור), קלג (ליב דמס), פראג' (UKIP) ונטלי בנט (ירוקים)

הבוחרים

המפה הזאת מבחירות 2010 מתארת את מצביעי הטוריז (בצבע כחול) בצורה הטובה ביותר: השמרנים היא מפלגת הפרברים והבורגנות האנגלית. בסקוטלנד וצפון אירלנד היא לא קיימת. בויילס בקושי קיימת. בצפון מערב בריטניה, מנצ'סטר וליברפול ערי הפועלים, היא מפסידה ללייבור. בלונדון העשירה היא זוכה לתמיכה רק ברובעים האנגלים, אבל היכן שיש מהגרים (ויש המוווון מהגרים בלונדון) – חדשים מהאיחוד או ישנים מהודו ושאר המושבות הבריטיות – היא שוב מפסידה ללייבור. בכל המרחב האנגלי – היא שלטה ב-2010 ללא עוררין. כמו שאמר אחד הסוקרים: "הנתון הסטטיסטי הבודד הכי חשוב לתחזית הצבעה הוא צבע העור. אם אתה לא לבן – רוב הסיכויים שלא תצביע טוריז".

בכחול: מחוזות בהם ניצחו השמרנים

אבל המפה הזו איננה מנבאת היטב את הבחירות הקרובות. הטוריז אף פעם לא היו חזקים בקרב המיעוטים. אבל אי ההצלחה שלהם בצמצום ההגירה הם מפסידים בוחרים אנגלים ל-UKIP ב"הארטלנד" שלהם. וכיוון שבבריטניה בכל מחוז מנצח מי שזכה במספר הקולות הרב ביותר גם אם אינו 50% – זליגת הקולות ל-UKIP עשויה לעלות לטוריז ביוקר.

ואחר כל ההסברים המלומדים האלו, לקמרון יש עדיין סיכוי טוב להיות ראש ממשלת בריטניה הבא. סיבה אחת היא, כאמור, הכלכלה. הסיבה השניה היא המועמד שמולו: אד מיליבנד. כי אם אתה חלש, הסיכוי היחיד שלך הוא להתמודד מול מישהו חלש ממך. ועל כך – בפוסט הבא.