מד מן, עונה 7 פרק 12: אבודים בחלל

Lost Horizon

אי שם, מעבר לאופק, יש מקום טוב יותר

אי שם, מעבר לאופק, יש מקום טוב יותר

אם שם הפרק נשמע לכם מוכר, אין זו יד המקרה. זהו שמו של סרט שבו צפה דון אי שם בפרק הראשון של העונה השביעית (ששודר לפני שנה). הוא בוהה במסך (ראו צילום) ובטקסט המופיע בו:
shangrila

In these days of wars and rumors of wars – – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace and security, where living was not a struggle but a lasting delight?

Of course you have.

So has every man since Time began. Always the same dream. Sometimes he calls it Utopia – – Sometimes the Fountain of Youth – – Sometimes merely “that little chicken farm”.

הפרק הזה הוא על התנפצותו של החלום. התאיידותה של האוטופיה. זה לא ש-SC&P או חיי הדמויות השונות היו חלום שהתגשם, אבל לפעמים צריך שיקרה משהו רע כדי שתבין שחיית בסוג של אוטופיה. ובכל מקרה, גם אם אין זה המצב – מקאן אריקסון היא הגיהנום מבחינתם. "הגעתם לגן עדן", אמר להם ג'ים הובארט, מנכ"ל מקאן,  בפרק הקודם. זה נראה יותר כמו האינפרנו של דנטה.

"חיכיתי 10 שנים לרגע הזה, אתה הלווייתן הלבן שלי", אומר הובארט לדון (ויתכן שבמשפט הזה גורם לו ללכת). מקאן היא האקדח שהונח אי שם במערכה הראשונה לפני 10 שנים. וכשהוא יורה – כל הגיבורים חוזרים לתפקידם בעונה הראשונה ומנסים להיחלץ מהם.

הפרק הזה ממשיך את התמה והנרטיב הכללי שנבנים – כעת אפשר לומר, ביד אמן – במהלך שבעת פרקי הסיום. האם כל זה מה שיש? האם אנו כלואים בהתחלה? האם האופק שנפתח מדי פעם הוא אשליה בלבד?

כל הדמויות בפרק מתמודדות עם השינוי היסודי במציאות, אובדן השליטה, אובדן המעמד, אובדן הבית ואובדן המשפחה. בהתאם, את שם הפרק אפשר לפרש כפשוטו: האופק הנעלם. היה ואיננו עוד. כמו ב"אודיסיאה בחלל", שיר הסיום, אדם אחד מושלך אל החלל, אל העולם הגדול. ומה שנראה כאופק חדש, הוא למעשה ההיפך ממנו: אבודים בחלל. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

רוג'ר

ריקוד אחרון ודי

ריקוד אחרון ודי

רוג'ר יודע שהכל נגמר. אין לו קריירה לרדוף אחריה כמו פגי. כל שנשאר לו היה הממלכה הקטנה שלו, שבו הוא היה הכל יכול, והיה זה עם השם על הדלת. ועכשיו הכל הלך. רוג'ר עבר טרנספורמציה בעונה האחרונה. לאורך השנים הוא היה הניהיליסט ההולל (זיכרו את חדר המלון עם 7 הנשים בתחילת העונה השביעית). אבל בפרקים האחרונים הוא לקח את המושכות לידיו. הוא הציל את דון, הוא הנהיג את החברה אחרי לכתו של קופר, והוא זה שבמו ידיו הביא לחיסולה הצפוי. ולכן, דווקא בנקודה הזו, האובדן קשה יותר.

כמו הזקנים שחזרו לצ'רנוביל כי אין להם מקום אחר, כך רוג'ר חוזר למשרדים הישנים של SC&P. עוד רגע, עוד שבוע, עוד משקה אחרון ודי. אין מה לדאוג לעתידו, כמו שאנו חרדים לפגי וג'ואן, אבל יש כאן עניין אחר:  רוג'ר היה שנים תמרור אזהרה לדון. כעת נראה שדון הפך למה שרוג'ר היה ורוג'ר רץ קדימה, אבל הנה תמרור האזהרה מופיע בצורה שונה: כל מה שבנית, כל מה ששקדת עליו, יכול להיעלם בבת אחת. רוג'ר חוזר לימיה הבלתי זוהרים של הסוכנות שהקים, כשאיש לא ממש ספר אותו ואת קופר. כסף זה כל העניין, הוא אומר לג'ואן. הוא נשאר עם הכסף. זו היתה הספינה, אומר רוג'ר. ועכשיו מייג'ור תום לבדו בחלל.

אבל היי, לפחות קיבלנו את הסצינה המופלאה של פגי מחליקה במשרד לצלילי האורגן שלו.

פגי

פגי. זה תמנון ביד שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?

פגי. זה תמנון ביד שלך או שאתה סתם שמח לראות אותי?

ליפול בין הכיסאות, זה מה שקורה לפגי. ליפול עד שאין לה ממש כיסא. זה מה שקורה בחברות ענק, בעולם הגדול, בגלקסיה העצומה שבה אתה גרגר אבק. וזה קורה דווקא לפגי כיוון שפגי היא היחידה מרביעיית הדמויות שבפרק שהחליטה, גם אם בלב כבד, שמקאן הוא המקום בשבילה. רוצה לומר – גם כשאתה רוצה להיטחן על ידי המכונה הקורפורטיבית, זה לא יהיה לך קל. זה נחמד להיות קופירייטרית ראשית, אבל הנה – חושבים שאת מזכירה. בדיוק מה שעשית לפני 10 שנים.

קו העלילה של פגי גורם לנו להבין שהעסק נגמר: ככה נראה בסיס של צה"ל אחרי הנסיגה מלבנון. אבל פגי לא רק מאפשרת לנו להיפרד ממשרדי החברה. ההתנהלות שלה בתוך המשרדים הנטושים הם מטאפורה חזקה וברורה לקשיי ההסתגלות של כולם למצב החדש.

ועוד עניין חשוב על פמיניזם, תמה משמעותית בפרק. פגי היא הדמות הקרייריסטית. האשה שפרצה אל עולמם של הגברים. כשהיא צועדת לתוך מקאן בסוף, עם תמונת התמנון המענג, משקפי השמש והסיגריה, זה נראה כאילו היא הולכת לכבוש את המקום. אבל אנחנו עדיין זוכרים את קו העלילה של ג'ואן. את דבריו של ג'ים הובארט על פגי, ואת העובדה שגם היא נכחה באותה סצינה בפרק הראשון (8) בחצי העונה הזו, בה שני מקאניסטים סנטו בה ובג'ואן. קל זה לא יהיה. נאחל לחיילת בהצלחה.

ג'ואן

ג'ואן. לא מאיימים על מקאן עם עורכי דין.

ג'ואן. לא מאיימים על מקאן עם עורכי דין.

האקדח שהונח בפרק הראשון בחצי העונה הזו – הפגישה השוביניסטית בין ג'ואן ופגי לשני בחורים ממקאן על מסע הפרסום של טופז – ירה את הצרור שלו מהר ומדוייק. יותר מפגי, הרבה יותר מרוג'ר – ג'ואן חוזרת עשר שנים לאחור תוך יומיים. שוב היא הבחורה שהדבר היחיד שיש לה הוא שכולם רוצים לזיין אותה. לפני 10 שנים היא בנתה את מעמדה מרומן עם רוג'ר. עכשיו פרג מציע לה את אותו דיל.

זה לא שהמקום הזה לא מוכר לה. היא השתמשה בסקס לא אחת. היא הרוויחה את מעמדה כשותפה בעזרתו. אבל ג'ואן מבוגרת בעשר שנים, ומה שעושים עבור הספינה שלך לא עושים בשביל הצי של דארת' ויידר.

ג'ואן מקבלת את עצתו של ריצ'רד, ג'יימס בונד שלה. אבל ריצ'רד לא לוקח בחשבון שג'ואן היא אשה. את מקאן אריקסון אי אפשר להרתיע עם עורכי דין, ואת ג'ים הובארט אי אפשר להפחיד עם "לקרוא למישהו". הוא המישהו הזה. הבחירה שלה ללכת בדרך הזו רק מבליטה יותר את השוביניזם האינהרנטי בעולם באותה תקופה.

הניסיון של ג'ואן לעמוד מול השוביניזם וההטרדה המינית הגלויים כל כך מסתיים בתבוסה. זו תזכורת לאיך החיים נראו באמת ב-1970, שלא נתבלבל לרגע. אבל זה גם ניצחון קטן: כי ג'ואן לא נכנעת לכך. היא הרוויחה מספיק במהלך הדרך כדי שיהיה לה מה שלא היה לה אף פעם: זכות בחירה.

דון

דון. זה מטוס? זה ציפור? זו דיאנה?

דון. זה מטוס? זה ציפור? זו דיאנה?

בכל הקשור לדון, זהו פרק יפייפה ומענג. הוא גם גורם לנו לתחושה שהסיפור שלו בעונה הזו, האחרונה, בנוי, מתוכנן ומשורטט ביד אמן.

בניגוד לכל האחרים, דון מתקבל למקאן על מגש של כסף. הוא גיזת הזהב, הוא הפרס שבו חשק ג'ים הובארט. בעיקרו, זוהי התגשמותה של האוטופיה: לכבוש את מנהטן ואת עולם הפרסום. אבל עוד מסוף הפרק הקודם אנחנו מבינים שמשהו רקוב בגן העדן הזה.

נקודת המפנה היא כמובן המבט מהחלון – אל האופק, אל האמפייר סטייט בילדינג, אל המטוס ברקיע – בזמן ישיבת הקריאייטיב שבה מתברר לדון שהוא מיוחד כמו בערך עוד 10 אנשים, ושארוחת הצהריים תוגש בקרטון. זה הזמן לקום וללכת.

פעמיים בפרק דון עושה את מה שהוןא עשה כל חייו – מתחפש. מייצר תדמית. פעם אחת כשהוא אומר לבקשת הובארט "דון דרייפר ממקאן אריקסון", ובפעם השניה כשהוא מגיע לביתה של דיאנה. בשני המקרים אנו רואים את הזיוף. אמן התחפושות עייף. השאלה מיהו דון דרייפר עדיין נותרה פתוחה.

כל העונה מובילה אותנו אל המסע הזה. לאורך כל העונה דון מתפשט מכל נכסיו, וזה ממשיך גם בפרק הזה. עוד אין לו דירה, עכשיו גם אין לו את החברה שלו. מרדית מנהלת את חייו. היא זו שמעצבת את דירתו שטרם קנה. אפילו סאלי לא נמצאת כשהוא בא לקחת אותה מביתה של בטי. זהו פרופיל של אדם ללא עוגן. ללא נקודת אחיזה. אדם שאין לו מה להפסיד. אדם המוכן למסע אל החלל.

המסע שלו אחר דיאנה הוא חוסר השקט שבנפשו. ממש כמו בעונה הראשונה, שום דבר לא הצליח לרפא זאת. "היא כמו טורנדו", אומר לו בעלה לשעבר של דיאנה. דון רודף אחר הרוח. וכשקופר מופיע במכוניתו, אפשר לומר: הוא רודף אחר רוחות רפאים. נוסע 7 שעות בכיוון הלא נכון.

בסוף הפרק הוא אוסף טרמפיסט שנוסע לסנט פול. בדקתי במפה. סנט פול היא מערבית לרסין. ניו יורק נמצאת במזרח. האם דון יחזור אי פעם? ואם כן – האם יש לאן לחזור?

"אודיסיאה בחלל" של דיוויד בואי היא סיום מושלם לפרק הזה. "זה הזמן לעזוב את הכמוסה" או "אני חושב שהחללית שלי יודעת לאן לנסוע" – בשני המקרים, מייג'ור דון אבוד בחלל.

לאן אתה נוסע? שואל אותו קופר. לאן את נוסעת, אמריקה?

יש לנו שני פרקים לגלות זאת.

קטנות

  • שירלי, המלצרית השחורה, מחזיקה באמת אחת משמעותית בפרק הזה: "עולם הפרסום לא מתאים לכל אחד". יש אלטרנטיבות שהגיבורים שלנו לא מצליחים אפילו להעלות על הדעת
  • ואם באוטופיה עסקינן, כדאי לזכור מה אמרה רייצ'ל מנקין על אוטופיה בעונה הראשונה: "למילה הזו ביוונית יש שתחי משמעויות. הראשונה – מקום מושלם. השניה – מקום שאינו קיים".
  • "אם זה שייך לאמא שלי, אז זה שייך לי", אומרת הבת של דיאנה בפרק. אני סקרן לשמוע ממכם מה לדעתכם המשמעות של המשפט הזה. האם זה קשור לסאלי?
  • כשג'ואן אומרת לרוג'ר "זה לא בגלל הכסף", והוא עונה לה "זה רק בגלל הכסף" – הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא הפרק "המזוודה" מהעונה הרביעית, בו פגי אומרת לדון: "אתה לעולם לא אומר תודה" והוא צורח עליה “That what the money is for!”.
  • וזה כדי שגם אתם תוכלו לתלות את זה במשרד.
    Octopus
פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , | 33 תגובות

הצ'רצ'ילים 7: במי תומך מרדוק ומי פותח פער 4 ימים לפני הבחירות?

דיוויד קמרון. הבטחתם יונה!

דיוויד קמרון. הבטחתם יונה!

"הפרת את הבטחות הבחירות הקודמות שלך, למה שנאמין לך עכשיו?". "הבטחת להוזיל את שכר הלימוד, ואחרי הבחירות הוא דווקא הועלה. למה שניתן לך את הקול שלנו". "אם המועמד שלך לשר אוצר היה עובד בסקטור הפרטי, מזמן היו מעיפים אותו". "אתה לא אומר איפה תקצץ. או שאתה לא יודע מה אתה הולך לעשות, או שאתה מרמה אותנו".

ביום חמישי, שבוע לפני הבחירות ורגע לפני שבריטניה נסחפה אל תוך קדחת הנסיכה החדשה, הגיעו שלושת מנהיגי המפלגות הגדולות בבריטניה – ראש הממשלה מהשמרנים דיוויד קמרון, מנהיג הלייבור אד מיליבנד וסגן ראש הממשלה ומנהיג הליב-דמס, ניק קלג – לתכנית Question Time של הבי.בי.סי. Question Time, כמיטב המסורת הבריטית, רצה ברציפות על המסך מאז 1978 (והיא בעצמה גרסה טלוויזיונית של תכנית רדיו שמשודרת מאז 1948) ומאפשרת לקהל שמוזמן לאולפן לשאול את האורחים, לרוב פוליטיקאים, עיתונאים ואישי ציבור, שאלות באופן ישיר.

את התוצאה אתם יכולים לראות בפתיח. אות הפתיחה של השבוע האחרון בקמפיין היה מופע מפואר של חוסר אמון בממסד הפוליטי ובמנהיגים הנוכחיים. התוצאה תבוא לידי ביטוי ביום חמישי: המשך הכרסום בכוחן של שתי המפלגות הגדולות. לצד העובדה שהתכנית הציגה ציבור הבריטי, קצת פחות ציני מזה בישראל, שעדיין מצפה שפוליטיקאים יקיימו הבטחות, היא גם היתה במה להבטחות נוספות, שלפוליטיקאי שיזכה בבחירות יהיה קשה מאוד לקיימן.

הדיון בבחירות הוא על הכלכלה. איפה צריך לקצץ, כמה צריך לקצץ והאם צריך לגבות מסים חדשים או להסתפק בקיצוצים בלבד כדי לסגור את הגירעון בתקציב. גם הדיון על הגירה הוא למעשה דיון כלכלי. אבל בסופו של דבר מה שיכריע אינו איכות הטיעונים אלא מידת האמון במנהיגים השונים, או יותר נכון – מידת חוסר האמון.

הצ'רצ'ילים 1: מורה נבוכים לבחירות בבריטניה

הצ'רצ'ילים, 2: נייג'ל פראג' – האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

הצ'רצ'ילים 3: דיוויד קמרון – כמעט איבד את סקוטלנד, אולי יאבד את בריטניה

הצ'רצ'ילים 4: אד מיליבנד – תאומו חסר הכריזמה של בוז'י הרצוג

הצ'רצ'ילים 5: המפלגה הסקוטית הלאומית

הצ'רצ'ילים 6: המפתח בידי הסקוטים

 הטוריז פותחים פער

Sun Tories

זה היה צפוי לקרות הרבה קודם, אבל בשבוע האחרון של הבחירות הדינמיקה היא לטובת הטוריז ודיוויד קמרון. רוב סקרי הבחירות מראים עליה בתמיכה בהם והובלה קטנה במספר המושבים שיקבלו. זה לא קורה בגלל איזו הצלחה עצומה או אמון מחודש. הסיבה המרכזית היא פחד. פחד מפני שיתוף פעולה בין הלייבור למפלגה הסקוטית הלאומית (SNP).

כבר הסברנו כאן שה-SNP היא סדין אדום. המחשבה שמפלגה שסלע קיומה הוא פירוק בריטניה תמליך את ראש הממשלה מעבירה צמרמורת בגבם של האנגלים (בכל זאת 85% מתושבי הממלכה) והם מעבירים את תמיכתם מהלייבור לטוריז, או חוזרים בהם מהחלטת לתמוך ב-UKIP.

קמרון קיבל עוד זריקת אנרגיה מתמיכת העיתונים בו – הסאן, העיתון של מעמד הפועלים בבעלותו של רופרט מרדוק מצד אחד, והפייננשל טיימס, הבטאון של הממסד הפיננסי בלונדון, מצד שני. הסאן בסקוטלנד תומך ב-SNP, ואין זה עניין של מה בכך. עוד נגיע לזה.

המפלגה הסקוטית הלאומית

Sun Nicola

מבחינת ניקולה סטורג'ן, הקמפיין יכול להימשך עוד חודשיים. כל יום שחולף רק מגביר את התמיכה בה וב-SNP. בבחירות הקודמות הם זכו ב-6 מושבים מתוך 59 שסקוטלנד שולחת לווסטמינסטר (הפרלמנט הבריטי). עד לאחרונה הסקרים ניבאו לה 40 מושבים. עכשיו היא חוצה את ה-50.

האזהרה של הטוריז מפני "ממשלה שתלויה בסקוטים" רק גורמת לעוד סקוטים לתמוך ב-SNP, להרגיש מרוחקים מבריטניה. סטורג'ן רואה רווח בטווח הקצר ובאופן גלוי – מושבים בפרלמנט, אבל גם בטווח הארוך, גם אם היא לא אומרת זאת בפומבי: ממשלה שמרנית נוספת רק תרחיק את הסקוטים עוד מהאנגלים. וככל שהאווירה תהיה קשה יותר, כך יהיה קל יותר להציג משאל עם נוסף על עצמאות סקוטלנד.

הלייבור: מיליבנד הולך לראסל ברנד

מיליבנד. כמעט ונפל. אחרי הבחירות זה כנראה יהיה "כמעט וקרה"

מיליבנד. כמעט ונפל. אחרי הבחירות זה כנראה יהיה "כמעט וקרה"

החששות הגדולים ביותר הולכים ומתגשמים. למרות שהלייבור הובילו בסקרים במשך שנים, התחזית היתה שרגע לפני הבחירות הם יאבדו תמיכה. זה קורה מאוחר, אבל זה קורה. חלק לא קטן מזה הוא חוסר הכריזמה של אד מיליבנד.  הוא אמנם ניהל קמפיין כמעט נקי מטעויות, אבל זה כנראה לא מספיק. בסקר אחרי Question Time 38% חשבו שהוא היה הטוב ביותר – לעומת 44% שהצביעו על קמרון. זו לא תוצאה טובה שבוע לפני בחירות. וכדי להשלים את תדמית הלעמעך, כשעזב מיליבנד את האולפן, הוא כמעט ונפל. כמובן, זה הפך להיות הרגע הזכור ביותר מההופעה שלו.

מיליבנד עשה שני מהלכים בשבוע הזה: ראשית, הוא נתן לקומיקאי ראסל ברנד לראיין אותו. לברנד יש מיליוני עוקבים בטוויטר ויוטיוב. הוא מעורב מאוד פוליטית ופועל כבר שנים – נגד הפוליטיקה. הוא קורא לאוהדיו לא להצביע. יש לו קהל צעיר, ומיליבנד מקווה שכך יוכל לגרום לצעירים לעבור מאדישות להצבעה.

הדבר השני היה להבהיר חזור והבהר שהוא לא יקיים שום הסכם פוליטי עם ה-SNP. המטרה היא כפולה: גם לגרום לסקוטים להצביע ללייבור כדי להפיל את הטוריז, וגם כדי למנוע זליגה באנגליה לעבר הטוריז.

התמיכה של הסאן גם בטוריז וגם  ב-SNP היא הוכחה עבור רבים שה-SNP והטוריז למעשה מזינים זה את זה ויש להם אינטרס משותף. דבר אחד ברור מהסיפור: רופרט מרדוק, האיש שיכול ללמד את נוני מוזס ושלדון אדלסון איך להחזיק פוליטיקאים בביצים, לא רוצה את הלייבור בדאונינג 10.

אחרית דבר

סקר הבחירות של הפייננשל טיימס

סקר הבחירות של הפייננשל טיימס

סקר הבחירות של הגרדיאן

סקר הבחירות של הגרדיאן

כל תחזית לבחירות נראית כרגע כמו סיכון מיותר. העסק צמוד מדי. אבל אפשר להניח שהתוצאה תהיה פרלמנט מפולג בלי רוב אבסולוטי. ההבטחות של המועמדים השונים רק יסבכו את המצב: הליב דמס מבטיחים לא לשבת עם UKIP, כולם נשבעים לא לשבת עם ה-SNP וקמרון הבטיח לא להתפשר על מחוייבותו למשאל עם על חברות באיחוד האירופי. אם יעמדו בהבטחותיהם – הקמת ממשלה יציבה תהיה משימה קשה ביותר. אם יפרו את ההבטחות – תהליך המשך הכרסום באמון בפוליטיקה הבריטית רק יגדל.

ברקע אפשרות לשלושה אירועים שרק יגבירו את חוסר היציבות: משאל עם על חברות באיחוד האירופי, אם הטוריז מנצחים. משאל עם נוסף על עצמאות סקוטלנד בשנים הקרובות. ואפשרות נוספת – מבוי סתום בבחירות ובחירות חוזרות, כפי שקרה ב-1974.

סקר הבחירות של פיננשל טיימס

סקר הבחירות של הגרדיאן

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מד מן, עונה 7 פרק 11: זה לא הסוף. משהו חדש מתחיל

Time & Life

Prolog

שם הפרק, עמוס משמעות כמו כל שם פרק במד מן, מתייחס בראש ובראשונה לבניין שבו נמצאים משרדי SC&P. הבניין בו נולדו מחדש בסוף העונה השלישית. הבניין בו העבירו הרבה זמן בחייהם. מעבר לכך, את שם הפרק ניתן גם לפרש כפשוטו: הזמן שעובר. המעשים שעשינו בעבר והשלכותיהם, והמבט אל המשך החיים.

במובן הזה הפרק הזה מתחבר ישירות אל התמות מהפרקים הקודמים – "החיים שלא חיית" (פרק 8), האם הגיבורים כלואים ללא מוצא בשל עברם (9) והתחזית אל העתיד (10). הדיון בכל אלה נעשה בעזרת אלמנטים בסיסיים בחיים: ילדים, משפחה ועבודה. אנחנו מכירים את הגיבורים שלנו, ואת הוויתורים שעשו במשפחה ובחייהם הפרטיים תמורת העבודה. לכל דבר יש השלכות. העבר מצמצם את טווח האפשרויות לעתיד.

זה היה פרק מצוין של מד מן כיוון שמעבר להמשך מרתק של הסיפור של העונה כולה, הוא התכתב עם הסדרה כולה. זה פרק שמרפרר בכוונה תחילה לפרק Shut the Door, Have a Seat, מסוף העונה השלישית, בו SCDP נולדת כדי להתחמק מבליעת הסוכנות הישנה (SCD) על ידי מקאן. זה פרק שבו אנו רואים את פגי ופיט, פיט וטרודי, דון ורוג'ר, ג'ואן ורוג'ר – וכל סצינה כזו מחזירה אותנו לסצינות קודמות שלהם יחד. ובמיוחד – זהו פרק שמודע לסוף המתקרב, וכשמד מן משחקת בכל כך הרבה רבדים – היא מזכירה לנו למה זו סדרה שחרותה על קיר הנצח של הטלוויזיה. במובנים רבים (למעט אחד, ונחזור אליו בסוף) – זה היה יכול להיות פרק הסיום. דון אומר בסוף: "זה לא הסוף. זו ההתחלה של משהו". ואנחנו, כמו העובדים בסוכנות, יודעים שהוא יודע ומתיו ויינר יודע שהוא משקר.

פיט

פיט. זה בשביל בת'!

פיט. זה בשביל בת'!

הסיפור של פיט (שמקבל סוף סוף את זמן המסך לו הוא ראוי) הוא שילוב של כל האלמנטים שהזכרנו עד כה. המבט לעתיד מגולם בבתו, תמי. ומה חשוב יותר לעתידה מאשר החינוך שלה? פיט רוצה לדאוג לעתיד הזה, אבל הוא מגלה שהוא כלוא בהשלכות מעשי העבר.

בהתחלה אנו חושבים שהסיבה היא הגירושים מטרודי, אבל ויינר מוסיף לכך את סיפור הטבח בגלנקו. לאזכר מאבק בין שבטי מקדונלדס לקמפבל בסקוטלנד במאה ה-17, שהיה חלק מהמרד היעקוביני (הניסיון להחזיר את ג'יימס השני לשלטון במקום ויליאם מאורנג') הוא להפוך את העבר לדטרמינסטי באופן מגוחך ומיתולוגי כאחד. אבות אכלו בוסר, בסדר, אבל לפני 300 שנה?

כל סצינה של פיט וטרודי גורמת לא רק לנו לפרץ נוסטלגיה, אלא גם להם. כך הוקרבה המשפחה לטובת הקריירה. וכדי שהנוסטלגיה תהיה שלמה, הבוקס שנותן פיט למקדונלד שמולו הוא אזכור ישיר את האגרוף שחטף ברכבת בסוף העונה החמישית מבעלה של בת'. אבל פיט וטרודי לא ישובו להיות יחד. הזמן עובר, החיים ממשיכים. מה שהיה לא ישוב עוד.

פגי

פגי וסטן. נו תתחתנו כבר

פגי וסטן. נו תתחתנו כבר

גם אצל פגי ילדים, משפחה ועבודה מתערבבים להם בחולות. אבל אצלה ילדים הם לא סתם ילדים, והפעם העסק הזה, הסוד שהיה שמור בכספת במשך 6 עונות שלמות, סוף סוף מונח על השולחן. "תמשיכי הלאה. זה לעולם לא קרה. זה ידהים אותך כמה זה לעולם לא קרה", אמר לה דון בסוף העונה הראשונה. פגי המשיכה הלאה אבל אנחנו מגלים שהדבר הזה הכי קרה. היא לגמרי זוכרת. ואת ההשלכות של מעשי העבר היא עדיין סופגת. הזמן עובר, החיים ממשיכים.

היעדרה של המשפחה בחייה של פגי הוא הקורבן שהקריבה למען הקריירה. אבל במובן מסוים, זו תוצאה של אותו ילד שזנחה. כי הקריירה נראית עכשיו כניסיון נואל להשכחה, להדחקה. פתאום, קו ישיר מחבר בין הוויתור על הילד, להיעדרה של המשפחה. המבט אל העתיד כלוא בתוך השלכות העבר, ולפי הפרק הזה, ההשלכות האלו דטרמיניסטיות. כמה דטרמיניסטי? כשהיא מספרת על כך לסטן, היא מיד אומרת: טוב, די, יש לנו עבודה לעשות.

האופציה היחידה לתקווה היא התגובה המפייסת, האמפתית של סטן. כי הסצינה הזו משחקת על התקווה של כולנו, באמת כולנו, שהשניים האלו יהיו יחד.

SC&P

זה לא נגמר. זה שקר כלשהו

זה לא נגמר. זה שקר כלשהו

אם העלילות של פגי ושל פיט יכולים להיות פרק הסיום של הדמויות שלהן, מה נגיד על העלילה של הסוכנות כולה? כל כך הרבה מעגלים נסגרים כאן: מקאן אריקסון היא החברה שמרכישתה ברחו הגיבורים בסוף העונה השלישית, כשביקשו מליין פרייס שיפטר אותם ואז יצטרף אליהם. ג'ים הוברט, מנכ"ל מקאן, הוא האיש שהציע לדון עוד בעונה הראשונה לעזוב את הסוכנות ולהצטרף למקאן. וכמובן, שם הפרק והבניין.

כשדון מעלה את הרעיון שכולם יעברו ללוס אנג'לס, יש לנו דה-ז'ה-וו לכל הפרקים שבהם הסוכנות ביצעה מהלך של הרגע האחרון וניצלה. אבל הפעם העסק רץ קצת יותר מכמה דקות מסך – ומתיו ויינר מחסל אותו באבחה. "ניצחתם", אומר הוברט. "אתם מגיעים לגן עדן של עולם הפרסום". אתם יודעים מי מגיע לגן עדן.

הדטרמיניזם של העבר מעולם לא היה חזק יותר: כל תהפוכות החברה – מ-SC ל-SCD, משם ל-SCDP, המיזוג עם טד וקאטלר והמכירה למקאן – כל אלו לא מצילים את הסוכנות מהסוף שהיה ידוע וכתוב כבר בהתחלה: בליעתה בתוך תאגיד ענק. וכל התמות של העונה מרוכזות ברגע הזה: האם אי פעם נעבור את ההתחלה? האם אפשר להשתחרר מהעבר? מהי התחזית לעתיד?

ג'ואן ופיט, רוג'ר ודון – כולם נאחזים בסוכנות כיוון שהסוכנות היא הבית. היא המשפחה. הם ויתרו על כל כך הרבה למענה. הנשיקה של רוג'ר לדון היא נשיקה של אב לבנו. רוג'ר אומר זאת בצורה גלויה: אין לי יורשים. מחיקת השם היא סופה של השושלת.

ויש עוד אלמנט חשוב בהחלטה שהפעם זה לא יילך. ההרגשה הזו שהנה, העבר חוזר על עצמו. "כבר עשינו את זה פעם", אומר דון. וגם לנו יש הרגשה כזו. אבל ויינר אומר לנו: הזמן עובר והחיים ממשיכים. מה שהיה לא יחזור עוד. כל שנותר להם היא תחושת הנוסטלגיה. וזה כל מה שנותר גם לנו.

דון

דון ורוג'ר. אתה כמו בן שלי

דון ורוג'ר. אתה כמו בן שלי

זה היה יכול להיות פרק הסיום של העונה ושל הסדרה, כפי שכתבתי בפתיח. פגי, פיט, רוג'ר, הסוכנות – הקצוות הפרומים נשזרים. הסיבה היחידה שזהו אינו פרק סיום שלם היא דון דרייפר. הדמות המרכזית של הסדרה טרם השלימה את מעגל חייה. אבל היא ממשיכה להתקדם לשם.

בפרק הקודם חשבנו שדון יביא אותה בעוד אחד מנאומי הניצחון שלו. אבל שיחקו בנו. הפעם אנו מאמינים שהנה שוב דון פורץ את הדרך ברגע האחרון. ושוב היתלו בנו. הקסם של דון דרייפר התפוגג. ויינר אומר לנו שוב ושוב – מה שהיה לא ישוב. 1970 איננה 1964.

הכל משתנה – ורק דון נותר אותו דבר. ואין שום דבר חינני באדם מחוץ לזמן שבו הוא חי. ככל שמתקדמת העונה, דון מתפשט מנכסיו, במובן הנפשי והפיזי ביותר – הוא איבד את אשתו, הוא איבד חלק מכספו, הוא איבד את דירתו. הפעם זה נאמר בגלוי. מרדית אומרת לו: אתה רוצה לאבד גם אותי? רוג'ר וטד, שהיו תמיד המקבילים שלו, נמצאים בזוגיות. דון עדיין דופק על דלתות ומחפש את דיאנה. רוג'ר היה תמיד סימן האזהרה, אבל נראה שהם התחלפו בתפקידים.

בסצינת הסיום הוא פונה אל העובדים, ואלינו הצופים: זה לא הסוף, זו התחלה של משהו, הוא אומר. אבל איש לא מקשיב. דון איבד גם את סמכותו. ההתפשטות המתמדת הזו חייבת להוביל לאנשהו. יש לנו עוד 3 פרקים לגלות לאן.

אפילוג

אחרי שבפוסט הקודם אמרנו שזו ההזדמנות האחרונה של מד מן להתעורר. הפרק הזה רק מפיח בנו עוד תקווה. ארבעה פרקים שזורים זה בזה נותנים תחושה שיש פה סיפור גדול שנרקם אט אט. וגם אם אנו עוד עשויים להתאכזב, תענוג לגלות שיש לוויינר יומרה שאפתנית לבנות סיפור שעשוי להיות פורץ דרך ברמה הטלוויזיונית.

קטנות

  • הפרק הזה הוא, כאמור, אורגיה של רפרנסים לפרקי עבר. הנה מאמר מצויין בווקס על 11 אזכורים.
  • עוד תמה שמופיעה בפרק הזה, כמו בעונה כולה ובסדרה כולה, היא חילופי המשמרות בחברה. האליטה הישנה והמנוונת מגולמת כאן בקרב המגוחך בין מקדונלד לקמפבל. הכוחות החדשים הם ההומואים שגרים היכן שגרה דיאנה. ב-1970 הם כבר לא צריכים להתחבא ומזמינים את דון להצטרף. וגם: ג'ואן, כוח נשי עולה, חרדה לגורלה בחברה השמרנית מקאן. את השוביניזם שלהם כבר פגשנו בפרק הראשון בחצי העונה הזו. זה כנראה רמז אפי מקדים.
  • לו. לא סגרנו בפרק הקודם שלא נראה אותו יותר?
  • וגם, התמונה הזו:

    Prolog

    היא ההיפוך של התמונה הזו:

    5 yaers

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , | 12 תגובות

הצ'רצ'ילים: המפתח אצל הסקוטים

10 ימים לפני הבחירות בבריטניה – ותמונת המצב מעולם לא היתה פחות ברורה. בריטניה אינה רגילה לקואליציות אלא לרוב אבסולוטי של מפלגה אחת. הסיכוי שזה יקרה כרגע עומד על 0.3%. יתרה מכך – סיכוי סביר שהמנצח יצטרך להקים קואליציה עם יותר מעוד מפלגה אחת, דבר כמעט בלתי נתפס בפוליטיקה הבריטית.

וכדי לסבך יותר את העניינים, אפילו הכרעה לא נראית באופק. המסורת בבריטניה היא שהמפלגה הגדולה ביותר היא זו שתרכיב את הקואליציה (אם לא זכתה ברוב אבסולוטי). ברוב הסקרים הטוריז והלייבור נעים בין 270 ל-280 מושבים כל אחת (מתוך 650 בסך הכל) – בלי שום יכולת לדעת מי תהיה גדולה יותר, ובלי שום פער משמעותי שהופך את שאלת המנצח למובנת מאליה.

הסטטוס קוו הזה נשמר כבר כמה שבועות. יכול להיות שמשהו חריג עוד יקרה. יכול להיות שהסקרים טועים. אבל זה המצב לעת עתה.

כל האופציות בבחירות האלה והסיכוי להתממשותן, לפי פיננשל טיימס.

כל האופציות בבחירות האלה והסיכוי להתממשותן, לפי פיננשל טיימס.

מקור: פיננשל טיימס

השמרנים

הטקטיקה של הטוריז בבחירות האלו היתה ברורה עד לפני שבועיים: כיוון שהממשלה בראשותם קיבלה כלכלה במשבר והעבירה אותה לצמיחה, וכיוון שמנהיג הלייבור, אד מיליבנד, לא נתפס כמי שיכול לכהן כראש ממשלה, כל מה שהשמרנים צריכים לעשות הוא לא לעשות כלום. להימנע מעימות, לא להציג שום נושא במחלוקת, רק להמשיך לנופף בנתונים הכלכליים ולעשות קמפיין שלילי נגד מיליבנד. ראש הממשלה דיוויד קמרון סירב להשתתף בעימות ישיר מול מיליבנד, והשתתף רק בעימות טלוויזיוני אחד עם כל מנהיגי המפלגות.

אבל הטקטיקה הזו נכשלה בינתיים. עובדה: הטוריז לא פרצו קדימה ואין להם יתרון מובהק בסקרים. לכך יכולות להיות שתי סיבות אפשריות: ראשית, עניין הכלכלה: בריטניה אמנם צומחת יותר מכל חברותיה באירופה, אבל יש יסוד סביר להניח שכמו שאומרים אצלנו, "פירות הצמיחה לא חילחלו". כלומר – מצבם של שני העשירונים העליונים השתפר, אבל כל השאר לא רואים שום שינוי ולכן חלקם ערקו לשורות הלייבור.

הסיבה השניה היא מיליבנד עצמו. זה לא שהוא הפך לווינסטון צ'רצ'יל, אבל הוא הצליח לעבור את הבחירות האלה עם מעט מאוד טעויות. תדמיתו השתפרה וההתקפות עליו חזרו כבומרנג: חלק גדול מהציבור חושב שהתקשורת לא נוהגת בו באופן הגון.

הלייבור והמפלגה הסקוטית הלאומית

ניקולה סטרוג'ן. כל הדרך לעצמאות סקוטית

ניקולה סטרוג'ן. כל הדרך לעצמאות סקוטית

לפני הבחירות ההנחה היתה שהכוח המשמעותי ביותר יהיה UKIP, המפלגה שתומכת ביציאת בריטניה מהאיחוד האירופי ונוגסת בשיעורי התמיכה בשמרנים. אבל UKIP יצליחו לזכות בלא יותר מארבעה מושבים. הכוכבת הבלתי מעורערת של הבחירות האלו היא המפלגה הסקוטית הלאומית (SNP), ואם נהיה מדוייקים יותר – המנהיגה החדשה שלה ניקולה סטורג'ן.

סטורג'ן דפקה הופעות מצויינות בעימותים הטלוויזיוניים ומובילה את ה-SNP להישג מטורף: על פי הסקרים הם צפויים לזכות ב-40-50 מ-59 המושבים של סקוטלנד בפרלמנט. כמעט כולם על חשבון הלייבור.

קודם כל, לו ללייבור היו פתאום עוד 30 מושבים מסקוטלנד (כמו בבחירות הקודמות), העסק היה מוכרע – עם מעל 300 מושבים היה ברור מי  ניצח בבחירות. אבל העסק מסובך אפילו יותר. ה-SNP תומכת  בעצמאות סקוטלנד. כשסטורג'ן דיברה באחד הכינוסים, היא אמרה "המפלגה הסקוטית הלאומית תומכת בעצמאות". דבריה הופרעו על ידי מחיאות כפיים סוערות, ורק אז היא סיימה את המשפט: "אבל הבחירות האלה אינן על עצמאות".

כל זה הופך אותה לשותפה קואליציונית מאוד בעייתית. סטורג'ן הודיעה כי היא מוכנה לבלוק חוסם עם מיליבנד שימנע מקמרון לזכות בבחירות. אבל מיליבנד, בניסיון למשוך קולות של סקוטים, הודיע שלא יקים קואליציה עם ה-SNP והצבעה עבורם תחזיר למעשה את קמרון לדאונינג 10. הטוריז בונים על כך שהפחד מה-SNP יגרום למצביעים אנגלים לערוק מהלייבור ולתמוך בהם. וכדי להוסיף עוד שמן למדורה – ניק קלג, מנהיג הליברל דמוקרטס, שישבו בקואליציה עם הטוריז עכשיו 5 שנים, הודיע כי לא יישב בקואליציה לא עם ה-SNP ולא עם UKIP.

בדרך למבוי סתום?

תחזית הסקרים של הגרדיאן, 26.4

תחזית הבחירות של הגרדיאן, 26.4

מקור: גרדיאן

אז מה בעצם יכול לקרות? אם אחת המפלגות תקבל מעל 300 מושבים – הבחירות יוכרעו. המסורת הבריטית תוביל לכך שהמפלגה הגדולה ביותר תשלוט, גם אם זו תהיה ממשלת מיעוט שלא מקימה קואליציה וחיה "מהצבעה להצבעה".

אבל במצב של 270-280 מושבים, הלגיטימיות תהיה קטנה יותר, הסיכוי ליפול בהצבעות גדול יותר, והתלות במפלגות קטנות, חלקן כאלו שלא נספרות כרגע (כמו המפלגות הלוקאליות בוויילס וצפון אירלנד), תהיה גדולה.

ישנו גם תסריט אחד בעייתי במיוחד: אם לטוריז יהיו מעט יותר מושבים מללייבור, אבל ללייבור ול-SNP יהיה גוש חוסם. ה-SNP לעולם לא יתמכו בממשלה שמרנית. הם יוכלו לסכל ממשלה כזו יחד עם הלייבור ואז שרביט הקמת הממשלה יעבור למיליבנד. מצב שבו המפלגה הגדולה ביותר אינה שולטת הוא, למיטב ידיעתי, חסר תקדים בבריטניה. מיליבנד יצטרך להחליט אם הוא זוכה בשלטון בצורה כזו ועוד משתף פעולה עם מי שרוצים לפרק את בריטניה. לא בטוח שזה מתכון ליציבות והצלחה פוליטית בת קיימא או להמשך הקריירה הפוליטית שלו. מצד שני, כישלון בבחירות והוא כמעט בוודאות מודח מתפקידו.

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , , , , , , , | תגובה אחת

ההיסטוריה המטורפת של משחקי הכס: עונה 5 פרק 2

Hadrians_Wall_map

החומה ההדריאנית

החומה ההדריאנית

האם אתם צריכים עוד בלוג על משחקי הכס? האם העולם צריך עוד בלוג על משחקי הכס? האם אני צריך עוד בלוג על סדרה, בנוסף למד מן? התשובות לשאלות האלו הן לא, ודאי שלא, ואין ספק שלא. ולכן מה שיוצג כאן אינו בלוג במובן המקובל של המילה. לא תקבלו כאן מעקב אחר כל פרק ו/או ניתוח דמויות ו/או הגיגים ברומו של דרקון. גם לא ניצוח דקדקני של ההבדלים בין הספרים לסדרה.

משחקי הכס היא סדרת טלוויזיה מופלאה באופן כללי, אבל היא מענגת באופן מיוחד לחובבי ההיסטוריה. ובאופן מיוחד, לחובבי היסטוריה של ימי הביניים. ובאופן עוד יותר מיוחד – היסטוריה של ימי הביניים בצפון אירופה. בגדול, אפשר לומר שג'.ר.ר מרטין לא המציא דבר. הוא פשוט לקח דמויות ואירועים היסטוריים, שינה קצת, הוסיף קורטוב של דרמה, הגזים בקטנה – והופ, הרי לנו משחקי הכס. דוגמאות: החומה היא רפרנס לחומה ההאדריאנית שבנה קיסר רומא האדרינאוס בצפון אנגליה כדי להגן על האימפריה מפני מתקפות הקלדונים, אבות הסקוטים. אנגליה לפני איחודה במאה העשירית מנתה שבע ממלכות אנגלוסקסיות, ובמאה ה-15 היא נקרעה במלחמות ירושה בין שני בתי מלוכה: יורק ולנקסטר.

אפשר להמשיך, אבל הבנתם את העיקרון. כל מהלך במשחקי הכס הוא רפרנס היסטורי. והמטרה היא להצביע על המקור המשוער. זהו, אם כך, אינו בלוג על משחקי הכס, אלא בלוג על היסטוריה. אם זה משעמם אתכם, זה הזמן לחזור לפייסבוק.  אם זה הדבר הכי כיף שאתם יכולים לחשוב עליו – הגעתם למקום הנכון.

בכל פוסט אצביע על 2-4 רפרנסים. אתם מוזמנים לחלוק עלי או להוסיף משלכם. והערה אחרונה: אינני מבטיח פוסט אחרי כל פרק, אבל אעשה כל מאמץ.

הראשון לשמו: ג'ון סנואו נבחר למפקד משמר הלילה.

Jon SNow elected

מה זאת אומרת נבחר?? ממתי מנהיגים בימי הביניים נבחרים? אנחנו יודעים שבמשחקי הכס מנצחים או מתים, אף אחד לא סיפר לנו שהם נבחרים! ובכן – יש תרבות אחת באירופה בימי הביניים שבחרה את מנהיגיה. אלה היו הנורדים, או הוויקינגים. הם נהגו להתכנס לאירועים שנקראו Thing, ולבחור את מנהיגיהם. כמובן, רק אנשים חופשיים, לא עבדים. וכמובן – רק חברי השבט הספציפי. כששבט אחד השתלט על שבט אחר הוא לא ערך שם בחירות. הוא אנס, רצח ובזז. ואגב, לידיעה כללית – רוב העבדים של הוויקינגים היו סלאבים שנשבו במסעות הביזה והשוד שניהלו הוויקינגים בפולין ורוסיה. המילה "עבד" באנגלית – slave – מקורה בשמם של הסלאבים. בתור סלובקי גאה עם מקורות פולנים, זה לא נעים לשמוע, אבל זו האמת.

השני לשמו: מירסלה בשבי דורן

אלינור מאקוויטניה

אלינור מאקוויטניה

הנרי השני, מלך אנגליה ודוגס אנז'ו

הנרי השני, מלך אנגליה ודוכס אנז'ו

שליחת נסיכות ולבעליהם העתידיים היתה פרקטיקה מקובלת בימי הביניים המוקדמים והמאוחרים באירופה. אפילו אפשר לומר שזו היתה נורמה. בתי המלוכה התחתנו כמובן בינם לבין עצמם, נישואים היו עניין פוליטי שאהבה או תשוקה קשורים אליהם כמו שטובת הציבור קשורה לפוליטיקאים ישראלים. שליחת נסיכות נועדה לשתי מטרות: ראשית להבטיח את הנישואים והתועלת הפוליטית שבהם, ושנית להוות איום או ערבות, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה.

הנישואים של מירסלה לנסיך דורן אינם כמובן נישואי התועלת היחידים בווסטרוס. להזכירכם טייווין, זצ"ל, השיא את טיריון לסנסה ותיכנן לחתן את סרסיי עם אחיה של מרג'ורי טיירל. כך כל תתי הממלכות היו אמורים להיות קשורים בקשרי משפחה ללניסטרים ושליטתם בווסטרוס היתה אמורה להיות מוחלטת.

בהקשר הזה כדאי להזכיר את אלינור מאקוויטניה. היא נולדה לדוכס אקוויטניה, ממלכה ששטחה הוא היום החלק הדרום המערבי של צרפת, וירשה את הממלכה לאחר מותו. היא נמסרה ל"השגחה" ללואי השישי, מלך צרפת, שהשיא אותה בגיל 15 לבנו, לואי השביעי. לאחר 15 שנות נישואים שבהם ברוב חוצפתה לא ילדה לו בן זכר, הנישואים בוטלו. היא נישאה להנרי השני, מלך אנגליה ודוכס אנז'ו, עוד חתיכה מצרפת של היום.

הנרי גם כך היה צאצא של דוכסי נורמנדי (שנמצאת בצפון צרפת) שכבשו את אנגליה ב-1066. הנישואים לאלינור חיזקו את האלמנט הצרפתי שהיה דומיננטי עוד לפני כן, והפכו את אנגליה לממלכה שמשתרעת מסקוטלנד ועד הפירנאים. זו אחת הסיבות המרכזיות להשפעה הצרפתית הגדולה על אנגליה בכלל ועל השפה האנגלית בפרט.

השלישי לשמו: טיריון מורד באביו

Tiryon

זו אולי אינה הקבלה מלאה, אבל אם כבר הזכרנו את הנרי השני, זה הזמן לציין את בנו, "הנרי הצעיר". הנרי הצעיר הומלך עוד בחייו והנהיג במקביל לאביו כדי שלאף אחד לא יהיו ספקות מי הבא בתור. אבל כל זה לא הספיק למר בחור והוא החליט למרוד באביו. אבל בניגוד לטיריון הוא לא ממש הצליח במשימה. הוא אפילו לא זכה לכבוד של מוות במהלך הקרב. הוא חלה בדיזנטריה במהלך אחד הקמפיינים הצבאיים ושילשל את עצמו למוות.

הרביעי לשמו: חאליסי מייסדת את שלטון החוק

Khaleesi

כשחאליסי מדברת עם העבד לשעבר שרצח את האדון לשעבר היא אומרת לו: "האדונים היו החוק ואני שיחררתי אתכם". העבד עונה לה: "נכון, ועכשיו את זה החוק". והיא עונה – לא. החוק הוא החוק. הרעיון המתוחכם, המתקדם והנאצל של שלטון החוק, שבו אין איש מעל החוק, הוא תופעה מודרנית מאוחרת. למעשה, אין שום דוגמא מימי הביניים של "שלטון החוק". השלטון היה פאודלי, נמסר בירושה או נלקח בכוח. הדבר הכי קרוב לכך היה המגנה כרטא באנגליה, שלפיה המלך היה צריך את אישור הפרלמנט להעלאת מסים, צעד הכרחי כשיוצאים למלחמה. אבל "הפרלמנט" ייצג את האצולה הגבוהה בלבד – דוכסים ורוזנים – ולא את פשוטי העם והיה תוצאה של מאבק כוחות בין המלך לנתיניו.

שלטון החוק הוא קונספט שמדבר אלינו, הצופים המודרנים. האזכור של שלטון החוק על ידי חאליסי הוא המשך של מגמה שכבר כתבתי עליה בעבר: הוא גורם לנו להזדהות עם חאליסי כי היא מייצגת ערכים שקרובים לעולמנו. בכך ג'.ר.ר. מרטין מבדל אותה משאר הדמויות בסדרה וגורם לקהל לאהוד אותה. למה? יש לנו עוד 2 ספרים ושלוש עונות לגלות.

ועוד דבר אחד

Colossus

הפסל הזה הוא, ללא ספק, הומאז' לקולוסוס מרודוס

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, משחקי הכס | עם התגים , , , , , | 7 תגובות

מד מן, עונה 7 פרק 10: הזדמנות אחרונה להתעורר

פרולוג

שם הפרק הוא "התחזית" ואין פה שום סבטקסט. זהו טקסט ברור וישיר, אבל כדי שחלילה לא נתבלבל, רוג'ר מבקש מדון לכתוב את התחזית, או החזון של החברה. הפרק הזה אם כך דן במבט אל העתיד של כל אחת מהדמויות ושל החברה כולה. וכיוון שהחברה היא תמיד מטאפורה לאמריקה – הדיון הוא על עתידה של ארצות הברית של אמריקה.

והנושא הזה יושב היטב בתוך התמה המרכזית של העונה הזו. הפרק הראשון דן ב"חיים שלא חיית", ושואל האם המציאות היא כל מה שיש. הפרק השני מראה איך הגיבורים מתקשים לעבור את ההתחלה וכלואים בעברם. הפרק הזה הוא המבט קדימה, השאלה מה צופן העתיד, וכמה מרחב תמרון משאיר לנו העבר והשלכותיו. לכך אני רוצה להוסיף עוד נקודה: ילדים. אולי האירוע המשמעותי ביותר בעברו של אדם, המגביל ביותר, אבל גם הפתח המשמעותי ביותר לתקווה, לשינוי ולעתיד טוב יותר.

ועוד עניין אחד: בפתיחה אנו צופים בדון ובג'ואן מתעוררים, בנפרד. כאילו ויינר רוצה לומר: עורו, אחים. הסוף קרב, הגיע הזמן להשתנות. כיוון שלג'ואן קורים רק דברים טובים בפרק הזה, נטיית הלב היא לראות בעניין הזה הקבלה בינה לבין דון. האמת היא יותר מדוייק לראות בכך ניגוד. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

ג'ואן

ג'ואן. ג'יימס בונד בגמלאות ונערת ג'יימס בונד

ג'ואן. ג'יימס בונד בגמלאות ונערת ג'יימס בונד

כמו בפרקים הקודמים, גם כאן יש קו עלילה אחד רחוק במיוחד מדון (למעשה, הקו היחיד בו אינו מעורב) אבל משליך עליו תמתית. התחזית לעתיד שנוחתת על ג'ואן היא האוטופיה בהתגלמותה: ריצ'רד, מיליונר פנוי מקליפורניה, משוחרר מכל כבל ורעב לחיות את החיים. ג'יימס בונד בגמלאות לנערת ג'יימס בונד. או כמו שהוא בעצמו אומר: התכנית היא שאין לי תכניות לעתיד. היש חלום ורוד מזה לכולנו?

מה שעוצר את האידיליה היא המחוייבות של ג'ואן – הבן שלה קווין. ג'ואן היא אמא ברמ"ח אבריה. היא לא מאלו שתזנח את בנה. העבר אינו מאפשר לה לנסוע לפירמידות בלי חשבון. וגם אם ג'ואן מתרעמת על כך ומציאה את העצבים על הבייביסיטר (כתחליף ללהתהפך על קווין), אין לה באמת חרטות בעניין.

רגע לפני שנדמה לנו שבפנינו עוד התחלה שאי אפשר לעבור אותה ועוד חיים שלא נחוו ולעולם לא יחוו, ויינר הופך את הקערה על פיה, וסיפור סינדרלה מקבל את הנסיך שלו. לפחות כרגע, ג'ואן אולי במצב הטוב ביותר בו היתה מאז ומתמיד: המזכירה העניה, הרווקה המזדקנת ששכבה עם הבוס, שכל מה שיש לה הוא המראה שלה, היא עכשיו אמא, עשירה עם אופציה לאהבה גדולה. אין לדעת אם זה יישאר כך, אבל כרגע – איט איז אס גוד אס איט גטס. ומשפט אחרון: ריצ'רד הולך לקנות דירה בניו יורק, כשהבית הפיזי מופיע כאן כמטאפורה לבית מטאפיזי, לתחושת שייכות. אם כבר דיברנו על הנגדה לדון.

פגי ומאתיס

דון ומתיס. אם זה עבד ב-1960, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-1970

דון ומתיס. אם זה עבד ב-1960, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-1970

גם פגי, לבקשת דון, מדברת על העתיד שלה. הוא לא אגדתי כמו של ג'ואן והוא לא חסר מעוף כמו זה של טד. העתיד שהיא מציירת יפה, מציאותי, שאפתני ומעורר השראה. אבל הסיבה שהיא ומתיס פה היא בעיקר כדי להציג לנו את הצד האבהי הקלוקל של דון.

כאמור, ילדים הם אירוע מגביל מהעבר ומשחרר עבור העתיד. פגי ומתיס אמנם אינם ילדיו של דון אבל בכל תפקיד של בוס יש אלמנט אבהי ומה שאנחנו מגלים הוא אב/בוס לא מתפקד. פגי ממש מבקשת הכוונה אבהית ("אני רוצה שיתנו לי הערכה על העבודה שלי") ודון משתמש בכך לצרכיו – כדי לקבל השראה לחזון שהוא צריך לכתוב, עד שפגי פשוט חוטפת את הקריזה והולכת. מדהים לראות איך הוא הפך דון ממנטור שהיא מעריצה בעונות 1-4, לאדם שהיא מעריכה בעונה 5 בו היא פורשת, ועד לבוס שיחסה אליו נע מאכזבה לבוז.

עם מתיס המצב עוד יותר חמור. "מה אתה רוצה", אומר לו דון בחוסר חשק מבולט כשהוא בא לדבר איתו ולבקש את הגנתו. העצה שנותן לו דון – להיות ציני עם הלקוחות במקום להתנצל – לקוחה מהניסיון של דון. זו דוגמא חיה למגבלה של דון הכלוא בעברו. כשהיא גורמת לכישלון קולוסאלי – דון מסרב להכיר באחריות שלו לעניין ומפטר את מתיס. אתם יכולים לא להסכים איתי, אבל ככה לא נוהג אב שמביט אל העתיד.

בטי

בטי וגלן. אז יש לך עדיין את השערה שלי?

בטי וגלן בתצוגת המשחק הגרועה בתולדות מד מן 

שלושה פרקים מתחילת העונה וחמישה פרקים מסיום הסדרה מקבלת סוף סוף בטי את הבמה ויש לי הרגשה שנראה אותה לפחות עוד פעם אחת. היא אמנם פה בזכות עצמה, אבל גם כדי להשליך על דון כהורה על ידי הקבלה בינה לבינו.

בטי האם הקשוחה, שממשטרת את בובי וג'ין ומנסה עדיין לאלף את סאלי, נמסה לחלוטין כשהיא מבינה שהחתיך ההורס שעומד מולה הוא גלן. פתאום הילד הסוטה, שסגד לשערותיה, שהיא הרחיקה מבתה, הוא אורח רצוי. בטי האם נעלמת ונמוגה אל מול תשומת הלב המחמיאה שהיא מקבלת מגלן. זה כמובן מוקבל לדון ולפלירט שמנהלת איתו החברה של סאלי.

לזכותו של ויינר נאמר שבטי אינה דמות שטוחה. גם היא התבגרה וכשגלן חוזר כדי להתחיל איתה, היא הופכת למבוגר האחראי. היא מסרבת לו אבל לא בצורה שתשבור את לבו. יתרה מכך – היא תומכת בהחלטה שלו להתגייס, גם כשהיא מתנגדת לכך, כיוון שהיא יודעת כמה חשוב שגלן ייצא לוויאטנם עם תמיכה רגשית.

דון

דון. בדד, בנתיב ללא כלום.

דון. בדד, בנתיב ללא כלום.

הפרק מתחיל כאמור בכך שרוג'ר מבקש מדון לכתוב נאום חזון עבור החברה. אנו מצפים שהוא יסתיים בעוד אחת מהפיצ'ים הנהדרים הזכורים לנו מימיו היפים של דון. אבל שום פיץ' כזה לא מגיע. דון עדיין יודע למכור אשליות ("ספרי להם שגר כאן אדם שהרוויח מיליון דולר ועבר לבית גדול יותר", הוא אומר לסוכנת הנדל"ן) אבל אין לו שום מושג ירוק כשהוא מביט קדימה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אנחנו מגלים אדם שכלוא בעברו. שיודע לתת עצות רק באופן אינדוקטיבי, שנראה בדיוק כמו לפני 10 שנים כשמסביב כולם בחליפות סבנטיז ושפמים. בניגוד לתקווה שמצייר הפרק לג'ואן, בניגוד לרצונות הקונקרטיים והשאפתניים של פגי, כולם מסביב אומרים לדון: הדירה שלך נראית כמו כישלון, אין לך אופי, אתה רק פרצוף יפה. וגם אם הם לא מדייקים – זו התחושה שהוא מייצר.

ההקבלה לג'ואן היא למעשה ניגוד: היא מתעוררת בבית מלון ומזמינה פרנץ' טוסט. הוא מתעורר בדירה ריקה שנראית שייכת לג'אנקי עם הרבה יותר מדי כסף. היא "כלואה" בעברה כי היא מחוייבת לבן שלה, ולבסוף מקבלת את מה שהיא רוצה. הוא מצטייר כאב גרוע שנותר ללא כלום. המחזר שלה רוכש דירה בניו יורק – דון מוכר את דירתו.

עכשיו הוא נותר ללא אהבה, ללא משפחה וללא דירה. בדד עם הזמן הבורח. בדד, בנתיב ללא כלום.

אבל, וזה אבל גדול – דון מתעורר. כך מתחיל הפרק. ויש הרגשה שהתחתית הזו, הפריים האחרון שלו במסדרון, זו ההזדמנות האחרונה שלו להתעורר.

סאלי

סאלי. העתיד, התקווה, החלום

סאלי. העתיד, התקווה, החלום

הכל, אתם יודעים, תמיד מתנקז לדון, וכך גם במקרה הזה, אולם הפעם יש להוסיף: ומדון הכל זורם אל סאלי.

מעבר לכך שכל שניה של קירנן שאפקה על המסך היא תענוג, ושהבגרות של סאלי הופכת אותה לדמות האהובה עלינו בסדרה, לסאלי יש תפקיד מכריע בדרמה הזו. כפי שאמרנו, ילדים הם גם העבר המגביל וגם התקווה לעתיד. סאלי, אם כך היא היא עתידו של דון. היא התקווה, העתיד, החלום.

ההתנהגות שלה בפרק הזה מגלמת את השילוב הזה של עבר ועתיד. "אני רוצה לנסוע רחוק ומקווה שאני אהיה אדם שונה מכם", היא אומרת לדון בהתרסה. אבל הבה נביט נכוחה: גלן נוסע לוויאטנם, כמו שדיק ויטמן נסע לקוריאה, וסאלי עולה על אוטובוס ורוצה לברוח כמו שדיק ויטמן לא ירד מהרכבת בעיירת נעוריו והמשיך הלאה כדון דרייפר. בעצם הרצון של סאלי להתרחק היא מגשימה את דבריו של דון: "את הרבה יותר דומה לנו ממה שנראה לך". מה שנכון לסאלי, נכון לדון. וכיוון שדון הוא אמריקה, סאלי וגלן הם הדור הבא של אמריקה.

אפילוג

קשה להתעלם מהעובדה שמד מן אינה מגיעה לסופה בשיאה. את האוויר הצח ביותר נשמנו עד העונה החמישית. מהעונה השישית והלאה הסדרה איבדה מהתנופה ומהחדשנות שלה. אבל זה רק גורם לנו לקוות שהסוף יהיה טוב מספיק כדי שנזכור ממנה את אוויר הפסגות ההוא. וכל זה אינו תלוי בסיפור של כל פרק, אלא בסיפור של העונה כולה, ושל הסדרה כולה. הפרק האחרון נותן לי לפחות הרגשה שויינר יודע לאן הוא מוביל אותנו. ההתעוררות של דון היא אולי ההתעוררות של הסדרה. ובכל מקרה – זו ההזדמנות האחרונה שלה להתעורר.

קטנות

  • קווין, הבן של ג'ואן, רואה בטלוויזיה את רחוב סומסום. התכנית המיתולוגית היתה בת פחות משנה ב-1970

  • גם בפרק הזה נפרדנו כנראה מאחת הדמויות, והפעם היינו מוותרים לגמרי על התענוג: לו, שנרקב לו בסבבה בלוס אנג'לס.
  • באמצע הפרק דון הולך למכונת החטיפים. המצלמה מתפקסת על הרשי, אבל דון בוחר בחטיף אחר. האם זה אומר שדון הולך להשתחרר מהעבר ולהתעורר?
  • וזו שום ההזדמנות לציין שאת גלן משחק בנו האמיתי של מתיו ויינר. הנפוטיזם הזה לא בא בלי מחיר: סצינת הפיתוי של בטי היא מתצוגות המשחק הגרועות שנראו בסדרה.
פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , , | 25 תגובות

מד מן עונה 7 פרק 9: לקום אתמול בבוקר

דון ובטי. ממש, כמו בראשונה

דון ובטי. ממש, כמו בראשונה

לכל פרק במד מן יש תמה מרכזית ששזורה בסיפורים השונים, מקשרת אותם ומאירה אותם. אבל צריך לזכור שגם כל עונה של מד מן היא סיפור שלם, עם תמה מרכזית. זה חשוב במיוחד בפרק הזה. התמה המרכזית של הפרק היא סקס, השימוש בו והאתנן המתקבל או ניתן עבורו. או במלים אחרות – זנות, תמה חוזרת בסדרה ביתר שאת מאז העונה השישית. כל סיפורי הפרק – פגי, סטן פימה, רוג'ר ומארי, מייגן והארי, דון ודיאנה – מסתובבים סביב התמה הזאת. כמוצר לוואי יש בפרק הזה גם ביקורת נוקבת וחד משמעית על מוסד הנישואים.

הפרק הזה גם מקדם את התמה המרכזית של העונה. עוד נגיע אליה, רק נציין שני דברים: הראשון, הפרק הקודם עסק בחוסר היכולת של הגיבורים השונים לצאת מהקופסה שבה הם נמצאים, ותחושת התסכול שלהם שמגולמת בשיר הפתיחה והסיום – זה כל מה שיש? והשני – הפרק הזה מתחיל כשדון מכין מילקשייק לילדיו עם בטי, בביתו הישן. אבל, כרגיל, אנחנו מקדימים את המאוחר.

התנצלות קטנה: הפוסט עולה מאוחר בעקבות נסיעת עבודה (שעדיין בעיצומה). איתכם הסליחה.

פגי, סטן ופימה ריאן

פימה.  העיקר זה לא הכישרון

פימה. העיקר זה לא הכישרון

הטריו שאיתו נתחיל הוא המרוחק ביותר מבחינה נרטיבית מדון, אבל הוא עדיין משליך עליו תמתית. הכוח המניע כאן הוא פימה ריאן. האמצעי: סקס. המטרה: עבודה. היא מזהה את בעיית הביטחון העצמי של סטן ופותרת אותה בצורה המתבקשת. סקס אינו רק הנאה, אלא בוסט לאגו של סטן.

את אותו תרגיל היא מנסה על פגי שמסרבת לה, ספק בזעזוע ספק מחשש שזה ימצא חן בעיניה. אבל העובדה שפגי מסרבת לה לא אומרת שפגי מורדת במשוואה סקס = אתנן. למרות שהיא חושבת שפימה היא מקצוענית, היא מפסיקה לעבוד איתה רק כי שכבה עם סטן. ובכך היא אינה שונה מסטן או מפימה, היא רק מוותרת על האורגזמה.

ועל הדרך מוסד הנישואים סופג חבטות. אשתו של סטן מוצגת כאן כחסרת כל כוח או חשיבות. לא רק שסטן בוגד בה, הוא עושה זאת לאור הצילומים הנועזים של אשתו. כוחה של האשה החוקית מעולם לא היה עלוב יותר. וכדי שהבוז לנישואים יהיה גלוי וברור, פימה אומרת לפגי: "נישואים. לחשוב על כל ההרפתקאות שהייתי מפסידה".

רוג'ר ומארי

רוג'ר ומארי.

רוג'ר ומארי.

אם אצל פימה הזנות היא רמז עדין, אצל מארי זו פעולה יזומה, משולבת ביחס האינסטורמנטלי שלה לגברים. "מה פתאום שתשלמי על ההובלה? מגיע לך הכל ממנו אחרי מה שהוא עשה לך", היא אומרת למייגן על דון. וכשמייגן מספרת לה שדון נתן לה את הכסף היא אומרת: "מה את, זונה?".

כשהיא נתקעת עם אותה הובלה ללא כסף וקוראת לרוג'ר, היא הופכת לזונה בעצמה. "תנצל אותי", היא אומרת במקרה קלאסי שבו הפרה רוצה למצוץ יותר משהעגל רוצה לינוק. מארי כלואה כל כך הרבה זמן בעולם שבו סקס ונישואים מופרדים, שבו תשוקה היא תמיד מטבע עבור משהו, לרוב כסף, שהיא בעצמה דורשת לקיים את המשוואה.

וגם פה נוסד הנישואים נראה ככלי ריק כמו הבית של דון בסוף הפרק. בעלה של מארי הוא נוכח נפקד, תפקיד עלוב יותר אפילו מאשתו של סטן. שתי בנותיה של מארי הן בבואה שלה. הגדולה, כמוה, נשואה בעצב וסבל, סוחבת את הצלב הקתולי הקדוש על גבה, והקטנה, מייגן, כמוה, הופכת בעל כורחה לזונה.

מייגן והארי, מייגן ודון

מייגן ודון. אומרים נעורים יש בעולם, היכן נעורי?

מייגן ודון. אומרים נעורים יש בעולם, היכן נעורי?

אז למה מייגן הופכת לזונה? היא הרי מסרבת להצעה המפתה של הארי (יש לכם את זה ביותר עם שקית הקאה?). קודם כל, אין מה להסביר מדוע המשוואה סקס = אתנן מתקיימת גם כאן. אם אצל סטן ופימה זה נרמז ואצל מארי זה מפתיע, אצל הארי זה מונח על השולחן. תתני – תקבלי, לא תתני – נו, אתם יודעים את ההמשך.

מייגן אמנם מסרבת להארי אבל מייד לאחר מכן היא פוגשת את דון ולוקחת צ'ק של מיליון דולר. הרסת לי את החיים, שדדת לי את הנעורים, שתית לי בקשית את שנותי הכי יפות, היא מייללת בדיוק את הטקסט שכתבה ג'יין לרוג'ר. זה לא שלקבל כסף על שנות הנישואים זו זנות, אבל לקבל כזה צ'ק, אחרי הטקסט הזה – זה נראה כמו תשלום על שירותי ליווי ארוכי טווח של שלוש שנים. המקצוע: "שחקנית", אם אתה מבין למה אני מתכוונת. כמה זה יוצא לשעה?

וגם מוסד הנישואים מגיע פה לקיצו באופן הכי מילולי שיש. וזה גם נראה כתוצאה בלתי נמנעת.

דון ודיאנה

דון. אומרים רהיטים יש בעולם, היכן רהיטי?

דון. אומרים רהיטים יש בעולם, היכן רהיטי?

סקס, אתנן ונישואים. היסודות שמהם בנוי דון דרייפר. הניסיון של דון למצוא בית, משמעות, שייכות. הגורל שלו למצוא סקס ולשלם עבורו. "אני מוכן", אומר דון לדיאנה רגע לפני שהיא אומרת לו לצאת מחייה. דון באמת חושב שהוא מוכן, והוא באמת רוצה להיות מוכן, אבל מבחן התוצאה הוא אחר לגמרי: כי בפרק הזה הוא מקיים מערכת יחסים בעיקר מינית עם מישהי שאיתה הכל התחיל בקוויקי מאחורי המטבח אחרי שהיא חשבה שהיא חייבת לו על טיפ שרוג'ר השאיר, והוא מסיים נישואים באקט שהופך אותם לשירותי לאלפיון העליון.

כדאי להתעכב על דיאנה, שלרגע חשבנו שהיא דמות חד-אפיזודית. ראשית, היא דומה לדון – גדלה בחווה ושרוטה כמוהו. אבל היא מתמודדת עם זה בדיוק ההיפך. הוא אמן השכחה. הוא המציא את המשפט "זה לעולם לא קרה. זה ידהים אותך כמה זה לא קרה", שאמר לפגי אחרי שזנחה את בנה. דיאנה לא רוצה להמשיך איתו את הקשר כי היא מפחדת לשכוח. היא רוצה לסבול את הכאב.

אבל לדיאנה יש עוד תפקיד: הרבה מהנשים המשמעותיות בחייו של דון משתקפות בה. היא זנחה ילד כמו פגי, היא מקבלת כסף עבור סקס כמו אמו, סאלי משתקפת בה כשהיא נכנסת לחדרה, וסילביה משתקפת בה כשהם נוסעים יחד במעלית.

דיאנה, אם כך, היא מיקס של הדמות הנשית בחייו של דון. האשה הגנרית. בפרק הראשון של מד מן (הראשון הראשון) ג'ואן אומרת לפגי "מה שכל הגברים כאן רוצים מנשים הוא שילוב של אמא ומלצרית". ט-דאאאם. היחסים של דון עם דיאנה הם אלגוריה ליחסיו עם נשים בכלל. וזה מסיט אותנו באלגנטיות מהדיון בתמה של הפרק אל הדיון בתמה של העונה.

כאמור, בפרק הקודם ראינו איך כל הדמויות תקועות במצבן ושואלות "זה כל מה שיש?". הפרק הזה הוא המשך ישיר לכך. פיט אומר לדון ברכב: "אתה חושב שתתחיל את חייך מהתחלה, אבל מה אם אף פעם לא תעבור את ההתחלה?". וזהו קיצור תולדות דון דרייפר. הוא מנסה שוב ושוב ותמיד חוזר להתחלה. הפרק הזה מתחיל עם דון במטבח, מכין מילקשייק לילדיו. רפרנס קצר לחייו בעונה הראשונה. מאז עברו מייגן, וועוד נישואים, והרבה מצבים שבהם דון אמר לעצמו שהוא מוכן. אבל הוא מסתיים כשהבית ריק מחפצים. האם אי פעם הוא יעבור את ההתחלה?

קטנות

  • שם הפרק: ניו ביזנס. ניו – בגלל הניסיון להתחיל מחדש. וביזנס – כי בסוף כל מערכת יחסים הופכת לזנות. זו הפרשנות שלי, אשמח לשמוע את שלכם.
  • יש מן הרגשה שבכל פרק נגיד שלום לאחת הדמויות המשניות. בשבוע שעבר זה היה קן. השבוע זו מייגן. אני אופתע אם נראה אותה שוב.
  • מיליון דולר זה הרבה כסף. אבל מיליון דולר במ-1970 שווים הרבה יותר בכסף של 2015.
  • השמלה שמייגן לובשת לפגישה עם הארי היא אותה שמלה שהיא לבשה בפרק הראשון של העונה הזו (ששודר לפני שנה) – כשפגשה את הסוכן שלה בלוס אנג'לס. האם זו שמלת המזל שלה, או יותר נכון שמלת הביש-מזל?
    Megan Dress 2 Megan dress 1
  • בסצינת הפתיחה דון מכין מילקשייק לילדים שלו. להזכירכם, הוא התחתן עם מייגן לאחר שהמילקשייק של סאלי ובובי נשפך בביקור שלהם בקליפורניה והוא נפעם מהקוליות שבה היא טיפלה בעניין. מעגל נסגר וכו' וכו'.
  • המזכירה של דון לא רוצה לנסוע לקליפורניה כי היא מפחדת לפגוש את משפחת מנסון. האם זוהי קריצה של מתיו ויינר לתיאוריית הרצח של מייגן?
  • לצערי לא הספקתי לחפש רפרנסים תרבותיים נוספים. אבל בשביל זה אני משלם לעינב.
פורסם בקטגוריה מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , , , , | 25 תגובות