מד מן עונה 7 פרק 9: לקום אתמול בבוקר

דון ובטי. ממש, כמו בראשונה

דון ובטי. ממש, כמו בראשונה

לכל פרק במד מן יש תמה מרכזית ששזורה בסיפורים השונים, מקשרת אותם ומאירה אותם. אבל צריך לזכור שגם כל עונה של מד מן היא סיפור שלם, עם תמה מרכזית. זה חשוב במיוחד בפרק הזה. התמה המרכזית של הפרק היא סקס, השימוש בו והאתנן המתקבל או ניתן עבורו. או במלים אחרות – זנות, תמה חוזרת בסדרה ביתר שאת מאז העונה השישית. כל סיפורי הפרק – פגי, סטן פימה, רוג'ר ומארי, מייגן והארי, דון ודיאנה – מסתובבים סביב התמה הזאת. כמוצר לוואי יש בפרק הזה גם ביקורת נוקבת וחד משמעית על מוסד הנישואים.

הפרק הזה גם מקדם את התמה המרכזית של העונה. עוד נגיע אליה, רק נציין שני דברים: הראשון, הפרק הקודם עסק בחוסר היכולת של הגיבורים השונים לצאת מהקופסה שבה הם נמצאים, ותחושת התסכול שלהם שמגולמת בשיר הפתיחה והסיום – זה כל מה שיש? והשני – הפרק הזה מתחיל כשדון מכין מילקשייק לילדיו עם בטי, בביתו הישן. אבל, כרגיל, אנחנו מקדימים את המאוחר.

התנצלות קטנה: הפוסט עולה מאוחר בעקבות נסיעת עבודה (שעדיין בעיצומה). איתכם הסליחה.

פגי, סטן ופימה ריאן

פימה.  העיקר זה לא הכישרון

פימה. העיקר זה לא הכישרון

הטריו שאיתו נתחיל הוא המרוחק ביותר מבחינה נרטיבית מדון, אבל הוא עדיין משליך עליו תמתית. הכוח המניע כאן הוא פימה ריאן. האמצעי: סקס. המטרה: עבודה. היא מזהה את בעיית הביטחון העצמי של סטן ופותרת אותה בצורה המתבקשת. סקס אינו רק הנאה, אלא בוסט לאגו של סטן.

את אותו תרגיל היא מנסה על פגי שמסרבת לה, ספק בזעזוע ספק מחשש שזה ימצא חן בעיניה. אבל העובדה שפגי מסרבת לה לא אומרת שפגי מורדת במשוואה סקס = אתנן. למרות שהיא חושבת שפימה היא מקצוענית, היא מפסיקה לעבוד איתה רק כי שכבה עם סטן. ובכך היא אינה שונה מסטן או מפימה, היא רק מוותרת על האורגזמה.

ועל הדרך מוסד הנישואים סופג חבטות. אשתו של סטן מוצגת כאן כחסרת כל כוח או חשיבות. לא רק שסטן בוגד בה, הוא עושה זאת לאור הצילומים הנועזים של אשתו. כוחה של האשה החוקית מעולם לא היה עלוב יותר. וכדי שהבוז לנישואים יהיה גלוי וברור, פימה אומרת לפגי: "נישואים. לחשוב על כל ההרפתקאות שהייתי מפסידה".

רוג'ר ומארי

רוג'ר ומארי.

רוג'ר ומארי.

אם אצל פימה הזנות היא רמז עדין, אצל מארי זו פעולה יזומה, משולבת ביחס האינסטורמנטלי שלה לגברים. "מה פתאום שתשלמי על ההובלה? מגיע לך הכל ממנו אחרי מה שהוא עשה לך", היא אומרת למייגן על דון. וכשמייגן מספרת לה שדון נתן לה את הכסף היא אומרת: "מה את, זונה?".

כשהיא נתקעת עם אותה הובלה ללא כסף וקוראת לרוג'ר, היא הופכת לזונה בעצמה. "תנצל אותי", היא אומרת במקרה קלאסי שבו הפרה רוצה למצוץ יותר משהעגל רוצה לינוק. מארי כלואה כל כך הרבה זמן בעולם שבו סקס ונישואים מופרדים, שבו תשוקה היא תמיד מטבע עבור משהו, לרוב כסף, שהיא בעצמה דורשת לקיים את המשוואה.

וגם פה נוסד הנישואים נראה ככלי ריק כמו הבית של דון בסוף הפרק. בעלה של מארי הוא נוכח נפקד, תפקיד עלוב יותר אפילו מאשתו של סטן. שתי בנותיה של מארי הן בבואה שלה. הגדולה, כמוה, נשואה בעצב וסבל, סוחבת את הצלב הקתולי הקדוש על גבה, והקטנה, מייגן, כמוה, הופכת בעל כורחה לזונה.

מייגן והארי, מייגן ודון

מייגן ודון. אומרים נעורים יש בעולם, היכן נעורי?

מייגן ודון. אומרים נעורים יש בעולם, היכן נעורי?

אז למה מייגן הופכת לזונה? היא הרי מסרבת להצעה המפתה של הארי (יש לכם את זה ביותר עם שקית הקאה?). קודם כל, אין מה להסביר מדוע המשוואה סקס = אתנן מתקיימת גם כאן. אם אצל סטן ופימה זה נרמז ואצל מארי זה מפתיע, אצל הארי זה מונח על השולחן. תתני – תקבלי, לא תתני – נו, אתם יודעים את ההמשך.

מייגן אמנם מסרבת להארי אבל מייד לאחר מכן היא פוגשת את דון ולוקחת צ'ק של מיליון דולר. הרסת לי את החיים, שדדת לי את הנעורים, שתית לי בקשית את שנותי הכי יפות, היא מייללת בדיוק את הטקסט שכתבה ג'יין לרוג'ר. זה לא שלקבל כסף על שנות הנישואים זו זנות, אבל לקבל כזה צ'ק, אחרי הטקסט הזה – זה נראה כמו תשלום על שירותי ליווי ארוכי טווח של שלוש שנים. המקצוע: "שחקנית", אם אתה מבין למה אני מתכוונת. כמה זה יוצא לשעה?

וגם מוסד הנישואים מגיע פה לקיצו באופן הכי מילולי שיש. וזה גם נראה כתוצאה בלתי נמנעת.

דון ודיאנה

דון. אומרים רהיטים יש בעולם, היכן רהיטי?

דון. אומרים רהיטים יש בעולם, היכן רהיטי?

סקס, אתנן ונישואים. היסודות שמהם בנוי דון דרייפר. הניסיון של דון למצוא בית, משמעות, שייכות. הגורל שלו למצוא סקס ולשלם עבורו. "אני מוכן", אומר דון לדיאנה רגע לפני שהיא אומרת לו לצאת מחייה. דון באמת חושב שהוא מוכן, והוא באמת רוצה להיות מוכן, אבל מבחן התוצאה הוא אחר לגמרי: כי בפרק הזה הוא מקיים מערכת יחסים בעיקר מינית עם מישהי שאיתה הכל התחיל בקוויקי מאחורי המטבח אחרי שהיא חשבה שהיא חייבת לו על טיפ שרוג'ר השאיר, והוא מסיים נישואים באקט שהופך אותם לשירותי לאלפיון העליון.

כדאי להתעכב על דיאנה, שלרגע חשבנו שהיא דמות חד-אפיזודית. ראשית, היא דומה לדון – גדלה בחווה ושרוטה כמוהו. אבל היא מתמודדת עם זה בדיוק ההיפך. הוא אמן השכחה. הוא המציא את המשפט "זה לעולם לא קרה. זה ידהים אותך כמה זה לא קרה", שאמר לפגי אחרי שזנחה את בנה. דיאנה לא רוצה להמשיך איתו את הקשר כי היא מפחדת לשכוח. היא רוצה לסבול את הכאב.

אבל לדיאנה יש עוד תפקיד: הרבה מהנשים המשמעותיות בחייו של דון משתקפות בה. היא זנחה ילד כמו פגי, היא מקבלת כסף עבור סקס כמו אמו, סאלי משתקפת בה כשהיא נכנסת לחדרה, וסילביה משתקפת בה כשהם נוסעים יחד במעלית.

דיאנה, אם כך, היא מיקס של הדמות הנשית בחייו של דון. האשה הגנרית. בפרק הראשון של מד מן (הראשון הראשון) ג'ואן אומרת לפגי "מה שכל הגברים כאן רוצים מנשים הוא שילוב של אמא ומלצרית". ט-דאאאם. היחסים של דון עם דיאנה הם אלגוריה ליחסיו עם נשים בכלל. וזה מסיט אותנו באלגנטיות מהדיון בתמה של הפרק אל הדיון בתמה של העונה.

כאמור, בפרק הקודם ראינו איך כל הדמויות תקועות במצבן ושואלות "זה כל מה שיש?". הפרק הזה הוא המשך ישיר לכך. פיט אומר לדון ברכב: "אתה חושב שתתחיל את חייך מהתחלה, אבל מה אם אף פעם לא תעבור את ההתחלה?". וזהו קיצור תולדות דון דרייפר. הוא מנסה שוב ושוב ותמיד חוזר להתחלה. הפרק הזה מתחיל עם דון במטבח, מכין מילקשייק לילדיו. רפרנס קצר לחייו בעונה הראשונה. מאז עברו מייגן, וועוד נישואים, והרבה מצבים שבהם דון אמר לעצמו שהוא מוכן. אבל הוא מסתיים כשהבית ריק מחפצים. האם אי פעם הוא יעבור את ההתחלה?

קטנות

  • שם הפרק: ניו ביזנס. ניו – בגלל הניסיון להתחיל מחדש. וביזנס – כי בסוף כל מערכת יחסים הופכת לזנות. זו הפרשנות שלי, אשמח לשמוע את שלכם.
  • יש מן הרגשה שבכל פרק נגיד שלום לאחת הדמויות המשניות. בשבוע שעבר זה היה קן. השבוע זו מייגן. אני אופתע אם נראה אותה שוב.
  • מיליון דולר זה הרבה כסף. אבל מיליון דולר במ-1970 שווים הרבה יותר בכסף של 2015.
  • השמלה שמייגן לובשת לפגישה עם הארי היא אותה שמלה שהיא לבשה בפרק הראשון של העונה הזו (ששודר לפני שנה) – כשפגשה את הסוכן שלה בלוס אנג'לס. האם זו שמלת המזל שלה, או יותר נכון שמלת הביש-מזל?
    Megan Dress 2 Megan dress 1
  • בסצינת הפתיחה דון מכין מילקשייק לילדים שלו. להזכירכם, הוא התחתן עם מייגן לאחר שהמילקשייק של סאלי ובובי נשפך בביקור שלהם בקליפורניה והוא נפעם מהקוליות שבה היא טיפלה בעניין. מעגל נסגר וכו' וכו'.
  • המזכירה של דון לא רוצה לנסוע לקליפורניה כי היא מפחדת לפגוש את משפחת מנסון. האם זוהי קריצה של מתיו ויינר לתיאוריית הרצח של מייגן?
  • לצערי לא הספקתי לחפש רפרנסים תרבותיים נוספים. אבל בשביל זה אני משלם לעינב.
פורסם בקטגוריה מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , , , , | 25 תגובות

מד מן, עונה 7 פרק 8: זה כל מה שיש?

החיים שלא חייתי

שמות הפרקים של מד מן הם תמיד מלאי משמעות. כך גם הפעם – Severance, בתרגום מילולי "היפרדות" אולם בז'רגון המקצועי הכוונה לפיטורים ופיצויי פיטורים, שקשורים כמובן לקו העלילה של קן. ולמרות שהשם הזה מסמן בסופו של דבר את התמה המרכזית בפרק, זו מובעת בצורה ברורה וחדה יותר על ידי קן עצמו. בסצינה שבה דון פוגש אותו בתא הטלפון אחרי הפיטורים, הוא מספר לדון על תכניתו לעזוב את עולם הפרסום ולהפוך לסופר: "החיים שלא חייתי!", הוא אומר.

החיים שהם לא חיו, החלומות שעליהם ויתרו, הצמתים שאותם פיספסו, "דלתות מסתובבות". כל הדמויות בפרק הזה נעות סביב הרעיון הזה – קן, פגי, ג'ואן ודון. כל הדמויות משתעשעות עם שינוי, עם השלת נשל הנחש, עם תחייתו של עוף החול. שינוי שלבסוף אינו קורה. כולן נשאבות בסופו של דבר, כמו חור שחור שאי אפשר להימלט ממנו, אל החיים אותם הם חיים עכשיו. ההווה הדטרמיניסטי. המשפט שאומר פיט, "חשבתי שאני משנה את חיי כשאני עובר לקליפורניה", בזמן שהוא יושב במשרד בניו יורק, הוא דוגמא מצויינת לכך.

התמה הזו מחוברת ישירות גם לשיר הסיום והפתיחה, Is that all there is?. כל הדמויות שואלות את עצמן – האם יש משהו אחר? האם זה כל מה שיש? ומתיו ויינר אינו רוצה רק שהדמויות ישאלו זאת, אלא שגם אנחנו הצופים, נשאל זאת, 7 פרקים לפני הסוף הידוע מראש. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

קן

קן. נתת להם את העין שלך!

קן. נתת להם את העין שלך!

קני אף פעם לא היה דמות משמעותית במיוחד במד מן, ולא נראה גם שיתחיל להיות כזו עכשיו. לכן הפוקוס עליו כאן נועד בעיקר כדי להשליך על האחרים. דילמת "החיים שלא חייתי" של קני היא החדה ביותר. הוא לא אוהב את העבודה. הוא מרגיש שלא מעריכים אותו. הוא רואה איך נראה אביה של אשתו אחרי שפרק מעבודה שלא אהב. יש לו מספיק אמצעים להתקיים בלעדיה, ויש לו את התמיכה של אשתו שמעודדת אותו לנסות להיות סופר. אנחנו אפילו יודעים שהוא הצליח בכך בעבר.

לכן, כשהוא מפוטר, זו נראה כאילו היקום/אלוהים/הקארמה סימנו לו סימנים וזימנו לו הזדמנות לטרנספורמציה אמיתית. הוא אומר זאת בעצמו לדון: "אתמול אשתי אמרה לי 'אני רוצה שתתפטר, אתה מבזבז את זמנך', וביום למחרת מפטרים אותי". ולמרות כל הסימנים והאותות והמופתים – קן בוחר בסופו של דבר בעבודה, ולא סתם עבודה מתחום הפרסום אלא כזו שתחזיר אותו ל-SC&P בתור לקוח. כלומר – לא שינוי ולא נעליים. הפחד מהלא נודע, הפחד מהשינוי עצמו, הפחד מלאבד את ההווה שבתוכו טמון הפחד מלאבד את עצמך, גובר עליו. ואם על הזדמנות כזו הוא מוותר התושבה לשאלה "האם כל זה מה שיש" נראית ברורה.

פגי

פגי וג'ואן. מופע השוביניזם של שנות השבעים

פגי וג'ואן. מופע השוביניזם של שנות השבעים

גם פגי כמהה לשינוי בחייה. היא נכנסה עמוק לרובריקת אשת המקצוע המצליחה (אבל לא יותר מדי, כי בכל זאת יש תקרת זכוכית מעליה שהיא כבר פגשה מקרוב) והרווקה המזדקנת. לתדמית הזו יש תוצר לוואי מתבקש – מרמור. שיא המרמרה מתפרץ בשיחה עם ג'ואן במעלית בה היא מאשימה אותה שהיא לא יכולה שלא לצפות להטרדות מיניות כשהיא "מתלבשת ככה". זהו מופע השוביניזם הגדול בתולדות הסדרה, שמאפיל אפילו על הסצינה שהתרחשה לפניה, בין אנשי מקאן לג'ואן.

אין ספק שמה שמפריע לפגי יותר מכל הוא מצבה המשפחתי, או יותר נכון, מצבה האי משפחתי. הנסיעה הספונטנית לפריז היא בדיוק מה שהיא כמהה אליו – ספונטניות, רומנטיקה, שבירת החיים למען הסיכוי לאהבה. באופן לא מקרי, הדרכון שבגללו כביכול היא לא נוסעת, נמצא במשרד.

כמה שהפניית העורף של קן לחלון שנפתח בפניו מאכזבת, הוויתור של פגי על הדלת המסתובבת הזו הוא אפילו יותר גדול. כי לקן בכל זאת היה מה להפסיד – הצעת עבודה, קריירה וכל הבוג'רס הזה. מה היה לפגי להפסיד? כמה מאות דולרים ויומיים חופשה? פגי כמהה, אבל אין לה את הכוחות לעשות את השינוי. עבודתה היא חייה וכל התרחקות ממנה – עבור בן זוג, עבור נסיעה לחו"ל או אפילו עבור חופשה שמעולם לא לקחה – מסכנת את זהותה. המשרד. הסטוריבורד. הקפה במעלית. זה כל מה שיש.

ג'ואן

ג'ואן. את ודאי מתבלבלת, זבנית קטנה שלי

ג'ואן. את ודאי מתבלבלת, זבנית קטנה שלי

כביכול, בניגוד לקן ולפגי, ג'ואן לא כיסתה את עיניה כשההזדמנות נקרתה בדרכה. היא בחרה בשינוי. ממזכירה רווקה נטולת כוח ומעמד, היא הפכה לשותפה בחברה ואם חד הורית. אלה בחירות אמיצות. אבל דווקא בשל כך התוצאה צורבת במיוחד. כיוון שג'ואן מגלה שגם אחרי שהפכה לשותפה, האולד בויז של מקאן רואים בה קודם זוג שדיים, אחר כך זוג רגליים, ובסוף גם שיער אדמוני. ג'ואן היא זו ששואלת את עצמה לאחר השינוי, לא לפניו, האם זה כל מה שיש?

אבל כל זאת רק כביכול. כיוון שג'ואן לא באמת השתנתה. היא ניצלה הזדמנות, אבל השתמשה באותם כוחות ויכולות שהיו לה. בלשכב עם איש היגואר היא לא המציאה את עצמה בשום צורה. שום עוף חול לא עלה מן האפר. והתובנה הזו היא שצורבת לג'ואן. כשהיא יוצאת למסע קניות המוכרת בחנות מזכירה לה שהיא עבדה שם פעם. "את מבלבלת אותי עם מישהי אחרת", עונה ג'ואן, ומפנה עורף למי שהיתה בעבר. כאילו היתה דון דרייפר ודיק ויטמן

דון

הדיינר שונה. הנשים שונות. דון הוא אותו דון

הדיינר שונה. הנשים שונות. דון הוא אותו דון

יש לי עוד שבע הזדמנויות לומר את מה שאתם כבר יודעים: הכל בסוף מתנקז לדון. דון הוא פגי וקן וג'ואן ביחד. הוא חושש מהשינוי, הוא בורח מהשינוי, הוא כבר ביצע את השינוי – ובכל זאת החור השחור שבתוכו מותיר אותו באותו מקום.

סצינת הפתיחה (המופתית והמתעתעת, תיכף נחזור אליה) מציגה את דון כסוחר פרוות. כך הוא הכיר את רוג'ר. זו ההתחלה של דון דרייפר. לאורך כל הפרק אנו רואים את דון כפי שאנו מכירים אותו: הוא שב להיות איש הפרסום הבכיר, השתיין, חובב השנ"צ, הוומנייזר, מהפנט הנשים עד כדי כך שהוא צריך מזכירה שתנהל אותם א-לה אייל גולן. ההווה הריקני והעבר שאינו מרפה. המלצרית בדיינר היא המניפסטציה לכך: היא נראית לו מוכרת, כאילו מעברו. והחזרה לעבר מסתיימת בסקס חד פעמי וכסף. כמו שתמיד היה, מאז בית הזונות, מאז הסחר בפרוות. דיק ודון, בטי ומייגן, סאלי ובובי, הפיטורים והחזרה לחברה. זה מתחיל ונגמר בבית זונות.

החלון, הדלת המסתובבת, היא רייצ'ל שמופיעה בחלומו. בעונה הראשונה היא היתה הרבה מעבר לסטוץ. כשהוא גילה שפיט יודע על דיק ויטמן הוא הציע לה לברוח איתו. "אתה לא רוצה לברוח איתי", היא אמרה לו. "אתה רק רוצה לברוח". המוות שלה הוא המוות של האופציה להשתנות, ולכן הוא מטלטל כל כך את דון. "פיספסת את הטיסה שלך", היא אומרת לו בחלום.

נכון, דון מדבר יותר בחופשיות על העבר. כל מה שהוא פחד ממנו – אובדן המשפחה, אובדן העבודה, או גילוי סודו – כל אלו כבר קרו, ודון דרייפר לא התמוטט. אבל למרות כל השינויים, הבסיס נותר אותו דבר. האם כל זה מה שיש?

ואת השאלה הזו לא שואל רק דון דרייפר. מתיו ויינר רוצה שנשאל אותה בעצמנו. סצינת הפתיחה מתעתעת בנו לחשוב שדון בעיצומו של סשן מיני פרוורטי במיוחד. עד שאנו מגלים את האמת, אנו משליכים עליו את כל מה שאנחנו חושבים על הדמות. ויינר רוצה שנשאל את עצמנו – האם שינוי אפשרי? האם הדמויות של הסדרה ישתנו, או שמדובר במסע סיזיפי שבסופו הן נותרות באותו מצב? ויוצר מכך – שבעה פרקים לפני הסוף, למה עלינו לצפות בסיום – האם הסדרה עצמה תציע שינוי רדיקלי, או שאולי – זה כל מה שיש.

קטנות

  • הנאום של ניקסון שדון צופה בו מעניין משתי בחינות. ראשית, הוא ממקם את הפרק על ציר הזמן – 30 באפריל 1970. שנית, ניקסון מצהיר בוא שהוא מסיג 150 אלף חיילים מוויאטנם. אנחנו יודעים שזה לא קרה. ניקסון הוא אמריקה. ואמריקה, כמו הדמויות, לא הצליחה להיחלץ מההווה. האם כל זה מה שיש?
  • טד מדבר עם דון על "3 הנשים בחייו של גבר". זה מרפרר לאחד הרעיונות הקריאייטיביים הראשונים בסדרה, מהעונה הראשונה על "2 סוגי הנשים – מרילין וג'קי". ללמדנו שגם הסוכנות, ואפילו תעשיית הפרסום כולה, כלואים בעולם ולא משתנים. זה כל מה שיש.
  • ואחרון ודי על התמה. הנה המלים של "אתה חי רק פעמיים", שסיים את העונה החמישית, אבל רלוונטי לחלוטין גם לפרק הזה:

    You only live twice or so it seems

    One life for yourself and one for your dreams

  • כשהדיילת מגיעה לבית של דון, היא מוצאת עגיל על הרצפה. "זה של גרושתי", אומר דון. ואכן – זה העגיל שמייגן חיפשה בעונה השישית לפני שהיא עברה לקליפורניה. והנה היא לובשת אותו בעונה השישית (הקרדיט מגיע לבלוג בסקט אוף קיסז)
    megan-wears-the-earrings severance-tricia-finds-earring
  • L’eggs, הגרביונים שמוזכרים בפרק, אכן הגיעו לשוק האמריקאי ב-1969 והפכו ללהיט במהלך 1970
  • רוג'ר מכנה את המלצרית בדיינר "מילדרד פירס", דמות מסרט בשם זהה מ-1945 שבמרכזו אשה שעובדת כמלצרית.
  • הספר שקוראת המלצרית הוא The 42nd Parallel של ג'ון דוס פאסוס. והנה אייטם מעולה בגרדיאן שמונה את הספרים החשובים שהופיעו במד מן לאורך העונות.
  • אני פה לכל הפרקים הנוספים, אבל יתכן שבשבועות הקרובים הפוסטים יעלו מאוחר יותר משני בלילה או שלישי בבוקר. אילוצים. זה כל מה שיש…
פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7 | עם התגים , , , , , | 32 תגובות

הצ'רצ'ילים 5: מה בין המפלגה הסקוטית הלאומית והרשימה הערבית המשותפת

ב-18 בספטמבר החליטו תושבי סקוטלנד במשאל עם כי הם לא נפרדים מבריטניה ומקימים מחדש את סקוטלנד העצמאית, לאחר 300 שנה. זו היתה מפלה ל"קמפיין הכן" שאותו הובילה המפלגה הסקוטית הלאומית (SNP) ששולטת בפרלמנט הסקוטי האוטונומי. מנהיג המפלגה וראש ממשלת סקוטלנד, אלכס סלמונד, התפטר. זה היה נראה כמו תחילת הסוף: מפעל העצמאות הכושל יקבור את המפלגה. חצי שנה מאוחר יותר, מרץ 2015, והמפלגה מעולם לא היתה חזקה יותר: מספר מתפקדיה עבר את ה-100 אלף והפך אותה לא רק למפלגה עם מספר החברים הגדול ביותר בסקוטלנד, אלא גם השלישית בגודלה בבריטניה. היא מובילה בסקרים בסקוטלנד, וסלמונד – הוא הולך להיכנס לפרלמנט הבריטי. האיש שעשה הכי הרבה במאה האחרונה כדי לפרק את הממלכה המאוחדת – יישב בווסטמינסטר (מושב הפרלמנט הבריטי), עמוק עמוק בתוך הממסד הפוליטי הבריטי.

אלכס סלמונד. זה לא בדיוק היוניון ג'ק מאחוריו

אלכס סלמונד. זה לא בדיוק היוניון ג'ק מאחוריו

הצ'רצ'ילים 1: מורה נבוכים לבחירות בבריטניה

הצ'רצ'ילים, 2: נייג'ל פראג' – האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

הצ'רצ'ילים 3: דיוויד קמרון – כמעט איבד את סקוטלנד, אולי יאבד את בריטניה

הצ'רצ'ילים 4: אד מיליבנד – תאומו חסר הכריזמה של בוז'י הרצוג

 מה שקרה למפלגה הסקוטית הלאומית הוא תופעה מדהימה. כמו עוף החול, היא הצליחה להפוך את התבוסה לניצחון. היא שיכנעה את הסקוטים שאם הם בחרו להישאר בבריטניה, אז צריך לדאוג שמצבם בתוך הממלכה ישתפר, ומי ידאג לכך טוב יותר מהמפלגה הסקוטית הלאומית? בבחירות האחרונות הסקוטים הפרידו היטב בין הפוליטיקה המקומית לזו הארצית. הם העניקו ל-SNP רוב אבסולוטי בפרלמנט באדינבורו, אבל רק 6 מתוך 59 המושבים שמוקצים לסקוטלנד בפרלמנט הבריטי. המספר הזה הולך לעלות דרמטית. סקר מתחילת החודש צופה לה לא פחות מ-56 מתוך ה-59, מה שיהפוך את ה-SNP למפלגה השלישית בגודלה בפרלמנט הבריטי.

ולמה זה חשוב? כיוון שהטוריז כמעט לא קיימים בסקוטלנד, הנפגעת העיקרית היא הלייבור. לולא התחזקותה של ה-SNP, ללייבור היו סיכויים טובים לזכות ברוב בבחירות. ככה, הם עשויים להיות המפלגה השניה בגודלה, ובבריטניה המסורת היא שהמפלגה הגדולה ביותר מרכיבה את הממשלה. וזה מה שהלייבור מנסים לומר לציבור הסקוטי, ששונא את הטוריז שנאה יוקדת: הצבעה ל-SNP היא למעשה הצבעה לדיוויד קמרון.

אבל יכול להיווצר גם מצב יוצא דופן: יתכן מאוד שללייבור ול-SNP יהיה יחד רוב, גם אם הטוריז יהיו המפלגה הגדולה ביותר. זה יקשה מאוד מאוד על קמרון לנהל את המדינה. למעשה, הוא ייפול בהצבעות אי אמון אם הלייבור וה-SNP יצביעו נגדו. ולמה, אתם שואלים, שהסקוטים והלייבור לא ירכיבו יחד קואליציה? ובכן, תחשבו על זה שניה: האם הלייבור יזכו בשלטון וישתפו בשלטון את המפלגה שממש הרגע ניהלה קמפיין כדי לפרק את בריטניה? הנשמע כדבר הזה? אד מיליבנד, מנהיג הלייבור, כבר הודיע שלא יקום ולא יהיה. כדי להבין זאת בעיניים ישראליות, זה כמעט כמו – עם כל ההבדלים והסייגים המצורפים – לצרף את בל"ד לקואליציה כלשהי בישראל.

חלוקת המושבים הצפויה בפרלמנט, לפי סקרים. מעודכן ל-29 במרץ. מקור: הגרדיאן

חלוקת המושבים הצפויה בפרלמנט, לפי סקרים. מעודכן ל-29 במרץ. מקור: הגרדיאן

אפליקציית הסקרים של הגרדיאן

אבל עם כל הכבוד לדיוויד קמרון ואד מיליבנד, אלכס סלמונד הוא כנראה הפוליטיקאי הממולח והערמומי ביותר במערכת הפוליטית בבריטניה. השבוע הוא הודיע שגם אם לא יהיה הסכם בינו לבין הלייבור, הוא עדיין יכול להוציא לפועל את הטקטיקה המוזכרת פה ולמנוע מהטוריז לשלוט, בהנחה שללייבור ול-SNP יהיה רוב בפרלמנט. זו הצהרה שיכולה לחזק את ה-SNP בסקוטלנד. אבל זו הצהרה שיכולה לחזק גם את הטוריז בבריטניה – כי כמו שהיא קורצת לסקוטים, היא מעצבנת את האנגלים, בכל זאת 55 מתוך 65 מיליון האזרחים הבריטים. ואלו, או לפחות המתלבטים ביניהם, עשויים לנטות כרגע לטוריז רק כדי לא לתת לסקוטי המעצבן הזה, שרוצה לפרק את בריטניה הגדולה, את הלוקסוס ואת המפתחות לווסמינסטר.

ואולי, זה בדיוק מה שסלמונד רוצה: את הלייבור חלשים ואת הטוריז, בשלטון. כך, או שיכופף אותם לבצע מדיניות לטובת סקוטלנד, או שהטוריז ישלטו ביד רמה מה שרק ישניא אותם עוד יותר על הסקוטים. כי ככל ששלטון הטוריז יתארך, כך יש יותר סיכוי שבפעם הבאה, במשאל העם הבא, הסקוטים יחליטו שנשבר להם.

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , , | 8 תגובות

הצ'רצ'ילים 4: אד מיליבנד – תאומו חסר הכריזמה של הרצוג

בספטמבר 2014 נאם מנהיג האופוזיציה בבריטניה, אד מיליבנד, בוועידה של הלייבור, המפלגה אותה הוא מוביל. בסוף הנאום עלה מיליבנד שוב לבמה לקול תשואות, אוחז בידה של אשתו ג'סטין. השניים נופפו לקהל, הביטו זה בזו, מיליבנד נראה אומר לה משהו, ואז רוכן לעברה. בפעם הראשונה ג'סטין פשוט זזה לאחור. כמו שאתם יכולים לראות בווידאו, בפעם השניה היא נשקה לו. על הלחי. זו היתה מהנשיקות המביכות בפוליטיקה העולמית. ואחרי הנאום – הדבר היחיד שעליו כולם דיברו היתה הנשיקה. יש להניח, אם נשתמש באנדרסטייטמנט בריטי, שלעובדה שהווידאו הופיע בכל אתרי הטבלואידים והפך ללהיט ויראלי היתה יד בדבר.

האירוע הזה מגלם בתוכו את המוטיב החוזר הטרגי והקומי של אד מיליבנד. בכל דיון אודותיו, הצורה קודמת לתוכן. הסוגיה איננה מה, אלא מי. השאלה היא: האם הוא מסוגל להיות ראש ממשלה? אד מיליבנד הוא תאומו חסר הכריזמה של בוז'י הרצוג.

הצ'רצ'ילים 1: מורה נבוכים לבחירות בבריטניה

הצ'רצ'ילים, 2: נייג'ל פראג' – האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

הצ'רצ'ילים 3: דיוויד קמרון – כמעט איבד את סקוטלנד, אולי יאבד את בריטניה

מערכה ראשונה: הקרב בין האחים מיליבנד

דיוויד (מימין) ואד מיליבנד. מלחמת אחים

דיוויד (מימין) ואד מיליבנד. מלחמת אחים

נקודת הפתיחה שלנו היא שנת 2010. הלייבור זה עתה הפסידו בבחירות לאחר 13 שנות שלטון ומורישים לטוריז כלכלה צונחת בעיצומו של משבר עולמי וגירעון ענק של 11% מהתל"ג. ראש הממשלה גורדון בראון, שקיבל את התפקיד ללא בחירות מידי קודמו טוני בלייר, פורש.

המועמד המוביל לרשת אותו הוא מיליבנד. אבל זהו מילבנד אחר: דיוויד מיליבנד, שר החוץ ואחיו הבכור של אד. הצטרפותו של אד למירוץ שבו אחיו פייבוריט היתה הפתעה. הוא הפך לחבר פרלמנט רק חמש שנים קודם. כבן טיפוחיו של גורדון בראון, אותו הוא מלווה עוד מאמצע שנות ה-90, הוא מונה לשר זוטר. בין שלל המועמדים, אחיו דיוויד הוביל בכל סיבובי הבחירה המוקדמים. לאט לאט נופו להם המתמודדים האחרים עד שנותרו האחים מיליבנד להתמודדות ראש בראש. בסיבוב האחרון עשה אד לדיוויד מעשה ביבי לפרס: הוא זוכה ב-50.64% מהקולות וניצח. אם המה הוא כמו ביבי לפרס, האיך הוא כמו הוא עמיר פרץ לפרס: את הכף הכריעה תמיכתם של ועדי העובדים הגדולים, איתם כרת אד ברית.

דיוויד מיליבנד ההמום פרש מהפוליטיקה. אל תדאגו לו. הוא מונה למנהל ארגון בינלאומי (International Rescue Committee) בניו יורק תמורת הסכום הפעוט של 300,000 פאונד בשנה. דליה איציק לא המציאה את השיטה. אד מונה למנהיג האופוזיציה.

זה המקום לציין שאד ודיוויד שניהם יהודים, בניהם של מריון, ניצולת שואה מפולין ורלף, יהודי בלגי אקדמאי ומרקסיסט, שברח לבריטניה מאימת הנאצים. מיליבנד מותקף לא פעם על כך שאביו היה "קומוניסט". אם יזכה בבחירות, יהיה לבריטניה ראש ממשלה יהודי. אבל אל תיבנו על יחס חם יותר לישראל. מיליבנד הצהיר שהוא אתאיסט, איננו קרוב במיוחד לקהילה היהודית ויחסו לישראל, עושה רושם, אינו מושפע ממוצאו.

מערכה שניה: קורבן הטבלואידים

מיליבנד בטיפול שגרתי באדיבות הדיילי מייל

מיליבנד בטיפול שגרתי באדיבות הדיילי מייל

מרגע שנבחר לתפקיד מנהיג האופוזיציה, מלווה את מיליבנד שאלת ההתאמה לתפקיד ראש הממשלה. הוא מונה לתפקיד יו"ר האופוזיציה בגיל 40, הצעיר בתולדות בריטניה. כאמור, הוא היה חבר פרלמנט 5 שנים בלבד, ולפני כן לא נשא תפקיד משמעותי או פיתח קריירה מחוץ לפוליטיקה. והרבה יותר חשוב: הוא נעדר כריזמה וואט סו אבר. הקול שנשמע כאילו הוא תמיד מצונן, המבוכה החברתית שהוא משדר, או הפדיחות, כמו למשל לשכוח בנאום קריטי לדבר על החלק החשוב ביותר – הטיפול בגירעון בתקציב. או לצייץ בטוויטר הספד לאלכס פרגוסון למרות שהאיש רחוק מלהיות מת.

מיליבנד אכן יכול להיות קצת יותר סמכותי, אבל כל זה לא מסביר ולא מצדיק את הזובור שעושה לו העיתונות הבריטית. במיוחד הימנית. במיוחד הטבלואידית. וזה זובור גמור שרק העיתונות הבריטית, במיוחד הימנית, במיוחד הטבלואידית, מסוגלת לעשות. הפריימים שלו שייבחרו תמיד יהיו מגוחכים – באמצע הביס בסנדוויץ, או כשפיו פתוח בצורה מביכה. הדיילי מייל, אתרי שיירים כמו האפינגטון פוסט ובאזז פיד ואפילו הטלגרף, כולם הריצו בשנה האחרונה אייטמים כמו "הופעות הטלוויזיה הכי מביכות של אד מיליבנד" "15 הרגעים הכי מצחיקים של אד מיליבנד", "20 תמונות מטופשות של אד" או "אד אוכל סנדוויץ – הטעויות שהופכות את מיליבנד לבלתי בחיר".

גם האפינגטון פוסט תורם את חלקו

גם האפינגטון פוסט תורם את חלקו

מערכה שלישית: בחירות 2015

עוד לא אמרנו מילה אחת על מהות. אז כן, למיליבנד יש עמדות: הוא מתנגד לחיתוך בבשר החי שמבצע קמרון בתקציב המדינה, ומבטיח להעלות מסים על עשירים. הוא רוצה להוריד את שכר הסטודנטים והוא מבטיח שלעולם לא יפריט את מערכת הבריאות, שנותנת שירות לכל אדם בחינם (על אף שגם הטוריז טוענים שלא יעשו זאת). ובנוסף: אצלו לא יהיה משאל עם על יציאה מהאיחוד האירופי. בגדול, מיליבנד הוא שמאל מובהק. הוא חוטף על כך ביקורת מנטוני בלייר שטוען שב-30 השנה האחרונות הלייבור ניצחו רק בראשותו כשהוא פזל למרכז. מצד שני, בלייר הוא אחד האנשים השנואים בבריטניה כרגע.

חלוקת המושבים בפרלמנט לפי אפליקציית הגרדיאן, מעודכן ל-13 במרץ

חלוקת המושבים בפרלמנט לפי אפליקציית הגרדיאן, מעודכן ל-13 במרץ

אפליקציית הסקרים של הגרדיאן

אבל הבחירות הן על הפרסונה. על ההנהגה. 40% מהבריטים אומרים שמיליבנד "מוזר"  לפי סקר שפורסם בדיילי מייל, שנהנה במיוחד להתעלל במיליבנד, ועל אף שרבים מהם לא מרוצים מקמרון, הם עדיין סומכים עליו יותר מאשר על מיליבנד בנושא החשוב ביותר: כלכלה.

יש מי שאומר שלו היה עומד בראש הלייבור אדם כריזמטי יותר, הבחירות האלו כבר היו מוכרעות. אבל כשם שקמרון מאבד קולות ל-UKIP מימין, כך מיליבנד מאבד קולות שמאלה. כיוון שלאף אחת מהמפלגות הגדולות לא יהיה רוב מוחלט, לשאלה מי תהיה המפלגה הגדולה ביותר תהיה השפעה מכרעת על זהות ראש הממשלה הבא. אחרי שהובילו לאורך חודשין, מיליבנד מאבד גובה בשבועות האחרונים למפלגת הירוקים ולמפלגה הסקוטית הלאומית. ועל שתי המפלגות שעשויות, כמו UKIP, להכריע את הבחירות – בפוסט הבא.

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , | 4 תגובות

הצ'רצ'ילים 3: דיוויד קמרון, כמעט איבד את סקוטלנד, אולי יאבד את בריטניה

18 בספטמבר 2014 היה אחד הימים הקשים בחייו של ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון. ביום הזה התקיים משאל העם בסקוטלנד על עצמאות מבריטניה, ובניגוד לכל התחזיות – הקרב היה צמוד מאוד. משאל העם היה יוזמה של קמרון, מהלך של קמרון ובמשמרת של קמרון. הוא היה רשום בטאבו על שמו. ואם סקוטלנד היתה בוחרת בעצמאות – קמרון היה נחקק בהיסטוריה כאיש שפירק את הממלכה המאוחדת.

הצ'רצ'ילים, 2: האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

הצ'רצ'ילים 1: מורה נבוכים לבחירות בבריטניה

קמרון לא רצה בכך. בשבוע האחרון הוא פשוט התחנן בפני הסקוטים: "אנחנו רוצים אתכם איתנו, בלב, בראש ובנשמה. אם אינכם אוהבים אותי – אני לא אהיה כאן לנצח. אבל אם תיפרדו מבריטניה, זה יהיה לנצח".

קמרון יכול היה לנשום נשם לרווחה. הוא לא ייזכר כמי שפירק את בריטניה. אבל איך הוא כן ייזכר? אם ימשיך לעוד קדנציה של חמש שנים – הוא עשוי להיות זה שיוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי. וכמו בעניין סקוטלנד – הדבר האחרון שקמרון רוצה זה לצאת מהאיחוד האירופי.

אם יילך הביתה במאי, הוא עשוי להיזכר כעוד חוליה, משמעותית, בתהליך פירוקו של "הסדר הבריטי הישן", של בריטניה הגדולה. קמרון, אם כך, הוא הפנים הקלאסיות והמוכרות ביותר של התהליך שעובר על בריטניה: סופו האפשרי של הסדר הישן, לטוב ולרע.

האישיות

דיוויד קמרון. אצולה, בלי מרכאות

דיוויד קמרון. אצולה, בלי מרכאות

הפרסונה של דיוויד קמרון היא האמא של הסטריאוטיפ של הפוליטיקאי הבריטי: קמרון מעולם לא עבד בעבודה "אמיתית". הוא חבר פרלמנט מגיל 31, וקודם לכן עבד במפלגה השמרנית. הוא למד באוקספורד, והתחנך באיטון קולג'. אין דרך להסביר בעברית מהו איטון קולג' – פנימיית בנים סגורה, שנוסדה על ידי הנרי השישי ב-1440 ובה התחנכו כל בני האפר-אפר קלאס לדורותיהם, כולל הנסיכים ויליאם והארי. זה לא ה-1%, זה ה-0.1%. זה כסף ישן. זה האצולה, בלי מרכאות.

התוצאה של קורות חיים כאלו היא: ניתוק. הבריטי הממוצע חושב שהפוליטיקאים הבריטים מנותקים לחלוטין מהאזרחים. חיי היומיום שלהם נעים בקווים מקבילים. שהמוביליות החברתית בבריטניה בנסיגה. וכשהבריטי הממוצע חושב על פוליטיקאי מנותק, הוא חושב על דיוויד קמרון. תוסיפו לזה את שר האוצר, ג'ורג' אוסבורן, בן אצולה בעצמו, ואת בוריס ג'ונסון, ראש עיריית לונדון, בוגר איטון קולג' גם הוא – והבנתם איך נתפסת הנהגת הטוריז בציבור.

ההישגים, הכשלונות והתמיכה

ההישג הכי גדול של קמרון ושל השמרנים (טוריז) הוא הכלכלה. כלכלת בריטניה צומחת בכ-3%, האבטלה יורדת ואפילו רמת החיים חזרה לעלות אחרי שנים של שחיקה. איפה זה ואיפה היבשת הישנה.

הביקורת: את הצמיחה הכלכלית השיגו קמרון ואוסבורן בעזרת קיצוץ חד בהוצאות הממשלה אותו הם מבטיחים להמשיך גם בקדנציה הבאה, מה שיהפוך את הממשלה הבריטית לקטנה ביותר (מבחינת שיעור הוצאות ביחס לתל"ג) מאז שנות ה-30. ואתם יודעים: ממשלה קטנה טובה לאלה שהולכים לאיטון קולג'.

קמרון מואשם גם בכך הוא מפלג את בריטניה. הסקוטים מתעבים אותו ומשאל העם חיזק מאוד את תחושת הניכור שלהם מהממשלה. בתקופת כהונתו המשיכה לונדון להתחזק על חשבון שאר בריטניה, והמתח בין הבירה לשאר הממלכה רק התחדד. קמרון מואשם לא אחת שהוא דואג ללונדון הרבה יותר מאשר לבריטניה.

מבחינה בינלאומית, בריטניה של קמרון הרבה פחות יוזמת. את המשבר באוקראינה הוא השאיר לצרפת וגרמניה. הוא לא הצליח לגייס תמיכה להצטרפות לארה"ב בתקיפה בסוריה. בריטניה לא מעורבת כמעט בכלל במאבק בדאע"ש, ובאיחוד האירופי היא משפיעה הרבה פחות, ודאי לאחר הבטחתו למשאל עם על הישארות באיחוד ב-2017 אם ינצח בבחירות.

הניכור גרם לטוריז לאבד בוחרים משמאל ללייבור, ומימין לנייג'ל פראג' ול-UKIP (ראו טור קודם). קמרון עשוי לאבד את השלטון. אבל חשוב הרבה יותר – כהונתו החלישה את המבנה הדו מפלגתי.

סקר סקיי ניוז מה-24 בפברואר. משמאל לימין: קמרון (שמרנים), מיליבנד (לייבור), קלג (ליב דמס), פראג' (UKIP) ונטלי בנט (ירוקים)

סקר סקיי ניוז מה-24 בפברואר. משמאל לימין: קמרון (שמרנים), מיליבנד (לייבור), קלג (ליב דמס), פראג' (UKIP) ונטלי בנט (ירוקים)

הבוחרים

המפה הזאת מבחירות 2010 מתארת את מצביעי הטוריז (בצבע כחול) בצורה הטובה ביותר: השמרנים היא מפלגת הפרברים והבורגנות האנגלית. בסקוטלנד וצפון אירלנד היא לא קיימת. בויילס בקושי קיימת. בצפון מערב בריטניה, מנצ'סטר וליברפול ערי הפועלים, היא מפסידה ללייבור. בלונדון העשירה היא זוכה לתמיכה רק ברובעים האנגלים, אבל היכן שיש מהגרים (ויש המוווון מהגרים בלונדון) – חדשים מהאיחוד או ישנים מהודו ושאר המושבות הבריטיות – היא שוב מפסידה ללייבור. בכל המרחב האנגלי – היא שלטה ב-2010 ללא עוררין. כמו שאמר אחד הסוקרים: "הנתון הסטטיסטי הבודד הכי חשוב לתחזית הצבעה הוא צבע העור. אם אתה לא לבן – רוב הסיכויים שלא תצביע טוריז".

בכחול: מחוזות בהם ניצחו השמרנים

בכחול: מחוזות בהם ניצחו השמרנים

אבל המפה הזו איננה מנבאת היטב את הבחירות הקרובות. הטוריז אף פעם לא היו חזקים בקרב המיעוטים. אבל אי ההצלחה שלהם בצמצום ההגירה הם מפסידים בוחרים אנגלים ל-UKIP ב"הארטלנד" שלהם. וכיוון שבבריטניה בכל מחוז מנצח מי שזכה במספר הקולות הרב ביותר גם אם אינו 50% – זליגת הקולות ל-UKIP עשויה לעלות לטוריז ביוקר.

ואחר כל ההסברים המלומדים האלו, לקמרון יש עדיין סיכוי טוב להיות ראש ממשלת בריטניה הבא. סיבה אחת היא, כאמור, הכלכלה. הסיבה השניה היא המועמד שמולו: אד מיליבנד. כי אם אתה חלש, הסיכוי היחיד שלך הוא להתמודד מול מישהו חלש ממך. ועל כך – בפוסט הבא.

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , | 5 תגובות

הצ'רצ'ילים, פוסט 2: האיש שרוצה לפרק את האיחוד האירופי

נייג'ל פראג', כמו מרין לה פן, כמו חרט וילדרס, הוא שילוב קטלני של כריזמה, שמרנות ומסרים קליטים. המפלגה שהוא מוביל, UKIP, היא השלישית בגודלה מבחינת התמיכה הציבורית, ויש לה מטרה אחת: להוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי. וזה לגמרי לא תרחיש מופרך. קבלו את נפתלי בנט של בריטניה

לפוסט הראשון – בחירות בבריטניה, פרולוג

דמיינו מצב: חודשיים לפני הבחירות מעלה ערוץ 10 דרמה מקורית: "הבית היהודי – 100 ימים ראשונים". הסדרה מתארת איך הבית היהודי מרכיבה את הממשלה הבאה. אתם יכולים לתאר את הצונמי הפסיכי והזועם מכל מי שנמצא משמאל לאופיר אקוניס, כולל? עכשיו דמיינו שהסדרה מתארת את הממשלה של הבית היהודי – והקטסטרופה שהיא מביאה. זעקות "התקשורת השמאלנית" של כל מי שמימין לאופיר אקוניס, יישמעו גם בחלל.

אז זה בדיוק מה שקורה בבריטניה, רק בלי המחאות ואופיר אקוניס: ביום שני, חודשיים וחצי לפני הבחירות תעלה לשידור בערוץ 4 הדרמה הפיקטיבית: "UKIP – 100 ימים ראשונים".

UKIP, UK Independence Party, שמאגפת מימין את השמרנים, היא מפלגה של נושא אחד: הגירה. או יותר נכון – אנטי-הגירה. כיוון שהממשלה הנוכחית כבר עצרה את ההגירה שמגיעה מחוץ לאיחוד האירופי (כלומר – סטודנטים או בעלי השכלה לא יכולים להגר לבריטניה, מבקשי מקלט ופליטים דווקא כן), UKIP מתמקדת בהגירה מתוך האיחוד האירופי. וכיוון שחופש התנועה הוא תנאי בסיסי באיחוד, UKIP מתמקדת באופציה היחידה לעצור את ההגירה: פרישה לאלתר של בריטניה מהאיחוד.

ההישג הפוליטי הכי גדול של UKIP היה בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2014: היא המפלגה שזכתה להכי הרבה קולות בבריטניה, 27%. מנהיג המפלגה, נייג'ל פראג' ועוד 23 חברים מקבלים משכורת, הוצאות שכר ומשאבים מהאיחוד האירופי, כדי שיוכלו להוציא לפועל את מדיניותם: פירוק האיחוד האירופי.

אחרי ההצלחה הזו, ואחרי ששני חברי פרלמנט שמרנים ערקו לשורותיה, UKIP היא הכוח העולה בבריטניה. הסקרים ממקמים אותה בתור המפלגה השלישית בשיעור התמיכה, אחרי הלייבור והשמרנים: 15-20% מהקולות.

שיעור התמיכה במפלגות

שיעור התמיכה במפלגות

המנהיג:

נייג'ל פראג'

נייג'ל פראג'

כמו כל מפלגת ימין קיצוני שחורגת מגבולות הגזרה, גם UKIP חייבת את הצלחתה למנהיג הכריזמטי שלה, נייג'ל פראג'. הוא טוען שהאיחוד האירופי הוא מבנה בלתי דמוקרטי שחיסל את עצמאותה של בריטניה. לטענתו, אין לבריטניה שום יתרון בקליטת מהגרי עבודה בולגרים, רומנים, יוונים וספרדים שמגיעים בגלל הקטסטרופה הכלכלית במולדת שלהם.

פראג' הוא פרובוקטור חד לשון. כשאיחר לפני כמה חודשים לאירוע בחירות בווילס כי נתקע בפקקים, הוא האשים את "המהגרים שבגללם הכבישים עמוסים". כשנשאל פעם איזה מנהיג עולמי עושה עליו רושם, הוא אמר: ולדימיר פוטין. אבל חייבים לומר שהוא לא גזען. בכלל, הימין הבריטי הרבה פחות גזעני מהימין בצרפת, גרמניה או הסקנדינביות, וגבולות השיח בבריטניה בהתאם. כשאחד מחברי הפרלמנט של UKIP אמר שאחרי שבריטניה תצא מהאיחוד "נצטרך לחשוב מה עושים עם המהגרים האירופאים", נייג'ל פראג' מיהר להבהיר: מי שפה יישאר פה. לא נעקור אנשים ממקומם ולא נקרע משפחות. עכשיו תחשבו איפה היתה ממוקמת מירי רגב על הסקאלה הפוליטית בבריטניה.

המפלגה:

Farage 2

פראג' אולי אינו גזען אבל UKIP שאבה לתוכה גם ימין סהרורי. וכיוון שלא כל המתמודדים משופשפים כמו פראג', פעם בכמה חודשים היא נקלעת לבלגאן מביך. למשל, כשחבר מפלגה נאלץ להתפטר כי קרא להומואים "חבורת מתרוממים זקנים מגעילים" או כינה מהגרת ממוצא סיני "צ'ינקי", המקבילה לפרענק או כושי (כן, על דבר כזה מתפטרים בבריטניה). אחרי שספורטאי בריטי שחור זכה בשתי מדליות אולימפיות, אחד מחברי UKIP תהה "איך אפריקאי זוכה במדליה מטעם בריטניה". תורם של המפלגה טען ש"נשים לא יכולות להיאנס על ידי בעליהן". זו מפלגה שמרנית מובהקת וקהל הבוחרים שלה בהתאם.

הבוחרים:

אתם יכולים לנחש: גברים, לבנים, מבוגרים, מהמעמד הבינוני הם עמוד התווך של המפלגה. כיוון שלונדון היא העיר הקוסמופוליטית והמגוונת ביותר בעולם (רק 45% מהלונדונים הם בריטים לבנים. 25% אינם בריטים כלל. לעומת זאת, בכל בריטניה 80% הם לבנים שנולדו בבריטניה), התמיכה ב-UKIP ממוקדת בפריפריה הקרובה – המידלנדס ומזרח אנגליה.

התמיכה ב-UKIP לא נראית כמו אופנה חולפת. המגמה בכל אירופה היא של אובדן אמון במבנה הפוליטי הקיים. UKIP היא התוצאה של המגמה הזו מצד ימין. בוחריה הם לרוב תומכי השמרנים לשעבר. הם חשבו שיש להם מאבק אידיאולוגי עם ליברלים וסוציאליסטים. השינוי שבריטניה עוברת ב-20 השנה האחרונות לא מוצא חן בעיניהם: יותר פתיחות, יותר ליברליות, יותר מהגרים. אחרי 5 שנות שלטון של הטוריז, הם לא רואים הבדל בין השמרנים ללייבור. שניהם "הממסד הפוליטי הלונדוני המנותק". לונדון היא עוד מושא שנאה וכעס. ככל שהבירה הבריטית הולכת ומתחזקת כלכלית, כך שאר בריטניה הופכת חלשה ותלויה בה. וכיוון שלונדון קפיטליסטית וליברלית והיא המרכז הפוליטי – שונאים אותה מימין ומשמאל.

UKIPEuro2014

על אף התמיכה הרחבה, שיטת הבחירות בבריטניה לא מבטיחה של-UKIP יהיו חברי פרלמנט רבים. אבך מה יקרה אם ל-UKIP תהיה נוכחות משמעותית בפרלמנט? פראג' הודיע שלא ייכנס לשום קואליציה שלא תבטיח דבר אחד בלבד: משאל עם בהקדם על יציאה מהאיחוד האירופי. דיוויד קמרון כבר הבטיח משאל ב-2017 אם יזכה בבחירות.

פרישה בריטית מהאיחוד האירופי היא פצצת אטום. וכדי שתבינו כמה העניין עשוי להיות רציני – הפיננשל טיימס מפרסם בימים אלה סדרת כתבות על ההשלכות האפשריות של צעד כזה.

בינתיים, יש לפחות אדם אחד בבריטניה שעוקב אחרי המגעים של יוון והאיחוד ומייחל לכישלונם. כי נייג'ל פראג' יודע: להיות הראשונים שפורשים – זה מפחיד את הבוחר הבריטי. אבל אם יוון בחוץ – זה הופך את העניין להרבה יותר מקובל. וככל שפראג' מבסוט יותר, יש אדם אחד מודאג יותר: דיוויד קמרון. ועל ראש ממשלת בריטניה – בפעם הבאה.

לפוסט הראשון – בחירות בבריטניה, פרולוג

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , | 6 תגובות

הצ'רצ'ילים: בחירות בבריטניה – הקדמה

ראשית, התנצלות: הבלוג הזה פיתח קהילה לא קטנה שמתעניינת בדבר אחד במיוחד – מד מן. אני מאוד גאה בקהילה הזו, שיחד עם הפוסטים מטפלת בסדרה בצורה הכי טובה שאני מכיר, אבל לכל דבר טוב יש סוף. כיוון שמד מן מסתיימת העונה, וכיוון שאמשיך להשתמש בדומיין (gadilahav.com), אני מתחיל לעשות בבלוג שימוש גם לכתיבה על דברים אחרים. מי שכבר כאן ומתעניין גם בכך – ברוך הבא. מי שלא – אני מתנצל מראש על האימיילים האוטומטיים שאתם מקבלים. דבר אחד מובטח – מקומה של חצי העונה האחרונה של מד מן לא יהיה נפקד.

ועכשיו לעניין – בשנה האחרונה אני חי בבריטניה. בעוד שלושה חודשים יהיו כאן בחירות, ובתור אדם שהתפרנס מאקטואליה, אינני יכול להישאר אדיש לאירוע כזה. מעתה ועד השבעה במאי אכתוב כאן על הבחירות מדי פעם. את כל הפוסטים בנושא ארכז תחת הקטגוריה "הצ'רצ'ילים". אתם מוזמנים להגיב, להוסיף ידע או דיעה וכמובן גם לשאול. אעשה הכל כדי לענות על כל קושיה.

פרק 1: פרולוג

עימות טלוויזיוני הוא עניין חשוב ומשמעותי בבריטניה. אבל השנה לא בטוח שהוא יתקיים. ראש הממשלה, דיוויד קמרון הודיע שאם מפלגת הירוקים לא תצטרף לעימות הטלוויזיוני – גם הוא לא יצטרף. למה ראש הממשלה מתעקש על למפלגה שגרפה 1% מהקולות ב-2010 ויש לה נציג אחד מבין 650 בפרלמנט? כמובן, לפעמים עימות הוא לא רק עימות. ההסבר לעניין עובד דרך הנושא המשמעותי והחשוב ביותר בבחירות האלה: הפוטנציאל לשינוי קרדינלי, אפילו היסטורי, במערכת הפוליטית בבריטניה.

שיטת הבחירות בבריטניה נותנת עדיפות מובהקת למפלגות הגדולות. הממלכה מחולקת ל-650 מחוזות, ובכל מחוז מנצחת המפלגה שזכתה בהכי הרבה קולות. לכן, כל פיצול של המחנה יכול לגרום למחנה היריב לנצח. בהתאם, במשך עשרות שנים היו בבריטניה 3 מפלגות גדולות: השמרנים (הטוריז), הלייבור והליברל דמוקרטים (ליב-דמס). כמעט תמיד מפלגה אחת זוכה ברוב אבסולוטי בפרלמנט. קואליציה היא עניין די נדיר. ב-40 השנה האחרונות זה קרה רק פעמיים: ב-1974 ובבחירות האחרונות, ב-2010, כשהשמרנים והליב-דמס הקימו יחד ממשלה.

בבחירות האחרונות שלוש המפלגות הגדולות זכו ב-88% מהקולות ו-95% מהמושבים. אבל זה עשוי להיות זיכרון רחוק. לא רק שהבריטים יצטרכו להתרגל לפרלמנט בלי רוב אבסולוטי (Hung Parliament) – יש סיכוי לא רע שהוא יהיה מורכב מלא פחות משש מפלגות עם כוח לא קטן.

משמאל לימין: דיוויד קמרון (ראש הממשלה), נייג'ל פראג' (UKIP), אד מיליבנד (לייבור), ניק קלג (ליב דמס)

משמאל לימין: דיוויד קמרון (ראש הממשלה), נייג'ל פראג' (UKIP), אד מיליבנד (לייבור), ניק קלג (ליב דמס)

דרמה מספר 1: הימין

האיש שהכי מפחיד את קמרון הוא נייג'ל פראג', מנהיג מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP), נפתלי בנט של בריטניה. כמו מרין לה פן, או חרט וילדרס, פראג' הוא שילוב קטלני של כריזמה, עממיות, לאומיות וקצת שנאת זרים. בינתיים אתם צריכים לדעת ש-UKIP רוצה לצאת מהאיחוד האירופי ולעצור את ההגירה. בבחירות לפרלמנט האירופי לפני שנה, UKIP היתה המפלגה הגדולה ביותר, עם 28% מהקולות. הסקרים נותנים לה 15-20%. המצביעים שלה הם לבנים, שמרנים, מבוגרים ואנגלים. בקיצור – מצביעי טוריז. לא רק ש-UKIP תגנוב מושבים מהטוריז, היא גם תפצל את המחנה – מה שיעזור כמובן ללייבור.

דרמה מספר 2: השמאל

במצב כזה, נייג'ל פראג' היה אמור לגרום ללייבור לדלג בקלות לדאונינג 10. אבל בראש הלייבור עומד אד מיליבנד, אדם שלידו בוז'י הרצוג הוא פצצת כריזמה. בהתאם, הלייבור מתקשה להתרומם. המרוויחה הראשונה מהסיפור היא הירוקים, מפלגה שרוצה לחלק מתקציב המדינה "הכנסה בסיסית" לכל אזרח בבריטניה ושמנהיגתה כבר הסתבכה כשאמרה ש"חברות באל קאעדה או דאע"ש לא צריכה להיות עבירה פלילית". הירוקים, 1% בבחירות הקודמות להזכירכם, מקבלים בסקרים בין 5 ל-10%.

אבל בזה לא נגמרות הצרות של מיליבנד. הסקוטים אמנם הצביעו נגד עצמאות בספטמבר, אבל כל סיפור משאל העם חיזק מאוד את המפלגה הסקוטית הלאומית, שצפויה לזכות ברוב המושבים ששולחת סקוטלנד לפרלמנט. ונחשו איזו מפלגה מחזיקה במושבים האלה כרגע?

דרמה מספר 3: הליב-דמס

אם הימין מגמגם והשמאל צולע, זו אמורה להיות הזדמנות נפלאה לליברלים הדמוקרטים לזכות לראשונה בבחירות, לא? אבל הליב-דמס סובלים מתסמונת ד"ש/שינוי/קדימה – הכניסה שלהם לקואליציה גמרה אותם. מ-23% תמיכה הם קורסים ל-5-10%.

עכשיו, זה המצב: שתי מפלגות גדולות עם 30-33%, מפלגה אחת עם 15-20%, ושלוש מפלגות שיכולות לדגדג את ה-10%.

נחזור לנקודה בה התחלנו, העימות הטלוויזיוני: כשיש שלוש מפלגות עם 95% מהקולות, קל מאוד להחליט את מי מזמינים לעימות. מה עושים במצב הנוכחי? ראשי הערוצים בבריטניה החליטו להזמין גם את נייג'ל פראג'. אבל קמרון לא מוכן שבעימות ייכנסו בו מימין ומשמאל. הוא רוצה שגם מיליבנד יזיע, ולכן הוא רוצה לראות שם גם את הירוקים. אם הירוקים יוזמנו, גם המפלגה הסקוטית תהיה שם, ואולי אפילו מפלגות נוספות. או שאולי הוא פשוט לא רוצה עימות. אם הוא היה שואל את נתניהו, הוא היה יודע שלא צריך תירוצים. אפשר פשוט לא להגיע.

ועניין אחרון: הפיצול הרב מפלגתי הוא תופעה אירופית. הבריחה מהמפלגות הגדולות, כמו בצרפת, ספרד ויוון, היא תוצאה של היעדר אמון של המצביעים בשיטה הפוליטית הנוכחית. ולכן, כאמור, הבחירות האלו עשויות לגרום לשינוי פוליטי היסטורי בבריטניה.

בפעם הבאה – נייג'ל פראג'. האיש שאיחר לאסיפת בחירות בוויילס, ואמר: זה בגלל הפקקים שגורמים כל המהגרים מרומניה.

פורסם בקטגוריה הצ'רצ'ילים | עם התגים , , , , , , , , , | 7 תגובות

ג'ון האם בבלאק מירור – עוד שבועיים

בעוד שבועיים דון דרייפר יביט במראה ויראה את דיק ויטמן. אחר כך היקום יקרוס לתוך עצמו
http://www.theguardian.com/tv-and-radio/2014/sep/29/mad-men-jon-hamm-black-mirror-christmas-special-charlie-brooker-channel-4

ולמי שרוצה לראות את זה בזמן אמת, או מייד לאחר מכן:

http://www.channel4.com + Hola

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן - כל מיני | כתיבת תגובה

ג'רי!! הלללללו!!! אנקל ליאו – הדמות הטלוויזיונית היהודית האולטימטיבית

את הטור הזה פירסמתי בחודש שעבר בליברל, בגיליון שהוקדש כולו ליהודים.
אתם מוזמנים לעשות מנוי כאן

 

ג'רי! את יודע שג'פרי עובד עכשיו בסנטרל פארק??

ג'רי! את יודע שג'פרי עובד עכשיו בסנטרל פארק??

אם תאספו 10 אנשים אקראיים ברחוב ותשאלו אותם מהי הסדרה הכי יהודית בתולדות הטלוויזיה מאז ומעולם, 11 מתוכם יענו: סיינפלד. ואין בכך מן ההפתעה. הסדרה שבמרכזה דמות יהודית, ששני הכותבים המרכזיים בה יהודים, ששניים מתוך ארבעת השחקנים הראשיים הם יהודים, שכל כולה עטופה בהומור יהודי שטובל ומתובל בחיים היהודיים בעיר היהודית ביותר בעולם, היא גם הסדרה הקומית המצליחה ביותר בתולדות המסך הקטן, זו שהגדירה מחדש את הסיטקום, זו שאחריה שום דבר אינו יכול שלא להתייחס אליה. העובדה שאין טעם לחזור ולספר שוב על הכתרים שעיטרו את ראשה רק מוכיחה את כוחה והשפעתה.

אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהסדרה הזו שווקה לעולם וכבשה אותו בעזרת שמה: לא "ארבעה בעיר הגדולה", לא "ניו יורק, ני יורק", לא "חברים??". שמה אינו מרמז על יהדותה, אינו קורץ בחצי עין על כך. שמה אפילו אינו שם יהודי – שמה הוא פשוט שם של יהודי. רוצה לומר: אמריקה, המדינה החזקה בעולם? טלוויזיה, התעשייה המשפיעה בעולם? ניו יורק, בירת הטלוויזיה של המדינה החזקה בעולם? אז במילה אחת: סיינפלד! היהודי שכובש את העולם. הפרוטוקולים של זקני ציון לא היו הולכים רחוק עד כדי כך.

וכמו שמתבקש לבחור בסיינפלד הסדרה, כך הבחירה הטבעית היא לבחור בסיינפלד עצמו כדמות היהודית ביותר בתולדות הטלוויזיה. אבל דווקא כאן, מה שמתבקש הופך למתבקש מדי, מה שמובן מאליו הופך למנת יתר. ג'רי סיינפלד בנה את דמותו כדמות וינרית. הוא ריכז בה את כל התכונות היהודיות הטובות והחיוביות. למשל: הוא לכל אורך הסדרה יוצא עם כוסיות על. ולא מדובר בבראד פיט – כוח משיכתו איננו במראה, אלא – כמה יהודי מצידו – בשכלו, בחריפותו, בכריזמה השופעת. הוא מסודר, הוא קפדן, הוא בעל תושיה. התכונה "השלילית" שלו היא שהוא איסטיניס, שזה כמו לציין בראיון עבודה שהתכונה השלילית שלך היא "הקפדה על פרטים קטנים". וחשוב מכל – הוא שופע בתכונה היהודית החיובית והמוערכת ביותר אי פעם: הומור. מה זה שופע? הוא מתפרנס ממנה, תרתי משמע: גם בסדרה וגם במציאות.

עכשיו, הביטו ברשימה הזו. מה בדיוק יהודי בה? כמה וינר יכול יהודי להיות? איפה זה ואיפה 2000 שנות גלות ורדיפות? היכן זה והיכן "האדונית והרוכל" או הסוחר מוונציה? מה לזה ולאיוב? שימו את זה ליד וודי אלן ומיצאו את ההבדלים. וזה לא שסיינפלד לא מטפל בהומור בכל הצדדים הפחות נוצצים של היהדות. בשביל זה הוא כתב את כל דמויות המשפחה שלו – מננה ודודה מניה (ההיא עם הפוני) עבור בהלן ומורטי סיינפלד. אבל אם יש דמות שנושאת בגאון את כל המכוער, הדוחה המגוחך והסטריאוטיפי שביהדות – הרי זהו אנקל ליאו.

זה מתחיל כבר במראה החיצוני: האף הנשרי, השפם הזדוני, הקרחת והכיפוף, הבגדים שירש מסבתא שלו כשנחתה בברוקלין לפני המלחמה, ומעל הכל – המעילים השחורים הארוכים, שילוב קטלני של שטריימל דוסי והאאוטפיט של גרגמל.

אבל זה כמובן לא נגמר בחיצוניות בלבד. כל תכונת אופי מכוערת שניתן להעלות על הדעת ומקושרת ליהדות, תופיע אצל אנקל ליאו בהגזמה מגוחכת ומגחיכה. כבר בפעם הראשונה שאנו פוגשים בו, בארוחה אצל דודה מניה עם הפוני, הוא לופת את זרועו של ג'רי באדיקות. אפשר ממש לדמיין אותו יושב כך בבית הכנסת בשטייטל בגליציה, מטרחן למוות את שכנו לתפילה, כי הרי טרחנות/חפירה/קדיחה למוח הם עוד סממן יהודי בולט אצל ליאו. לנצח יתהה למה ג'רי לא מתקשר, גם כשג'רי אומר לו שהוא ראה אותו גונב ספר בחנות הספרים, הוא יענה: "אז למה לא באת להגיד שלום?", וכמובן – תמיד יספר, באימוץ תכונה נשים קלאפטעית ידועה, נסים ונפלאות על בנו ג'פרי,שעובד במחלקת הפארקים. הוא יעשה עכשיו בריבר סייד מה שהוא עשה בסנטרל פארק! אתה מבין את זה ג'רי??

כל דבר רע שקורה לאנקל ליאו – מקורו באנטישמיות, תכונה שאימצו בחום פוליטיקאים ישראלים. מההמבורגר שניצלה יותר מדי בדיינר ועד לידיה, האשה שהוא יוצא איתה וצוחקת מהבדיחה של ג'רי עליו אצל ג'יי לנו. וכמובן – ליאו, כמו כל יהודי טוב, הוא קמצן בן קמצנים, נובר בפחים וחמדן בלתי נלאה, כפי שמוכיחה העלילה שהוא הכי מזוהה איתה: השעון שהוא מוצא בפח האשפה אחרי שג'רי, שקיבל אותו מהוריו, זרק אותו ועכשיו נאלץ לרכוש אותו בחזרה תמורת 350 דולר. "זה לא הכסף ג'רי, אני פשוט אוהב את השעון הזה!".

אני? גנבתי? מה פתאום. אני מבולבל, איך קוראים לי? אתה יכול לקחת אותי הביתה?

אני? גנבתי? מה פתאום. אני מבולבל, איך קוראים לי? אתה יכול לקחת אותי הביתה?

וכדי להוסיף חטא על פשע, ליאו הוא לא רק קלפטומן (הוא גונב מחנות הספרים) אלא גם בעברו יש "פשע תשוקה" נסתר ואפל. במקרה, או שלא במקרה, פורסם לאחרונה מחקר על פיו ג'ק המרטש היה יהודי שהיגר ממזרח אירופה ללונדון במאה ה-19. היהודים האלה, תמיד יש משהו אצלם שיגרום לאלימות ולרוע בלתי נשלט להתפרץ, או כמו שאומר ליאו לג'רי אחרי שזה גורם לו להיעצר על גניבת הספרים: "כל מי שבוגד בי יודע – אני לעולם איני סולח".

אנקל ליאו (שאגב, מופיע רק ב-15 פרקים ומגולם באופן מופתי על ידי לן לסר, שמת בגיל 88 ב-2011) הוא דמות יהודית כל כך סטריאוטיפית, שלו היה נכתב בידי מישהו אחר – אותו אדם מייד היה מואשם באנטישמיות. אבל כמו שרק שחורים יכולים לקרוא לעצמם "ניגר", וכמו שרק ליהודים מותר לספר בדיחות שואה, כך רק ג'רי סיינפלד יכול היה להמציא את אנקל ליאו. אם ג'רי הוא היהודי "הטוב", החיובי", אנקל ליאו הוא היהודי השלילי, הקריקטורי, עד כדי כך שמתגנב החשד שאנקל ליאו וג'רי הם, כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, שני פנים של אותה דמות. שניהם יחד הם דמות יהודית עגולה ושלמה.  וזה מה שהופך את ליאו לדמות היהודית ביותר בסיינפלד, הסדרה היהודית ביותר: רק יהודי יכול לטפל ולפרק את הסטריאוטיפ היהודי הקיצוני הזה, בעזרת התכונה היהודית ביותר: הומור.

מנוי לליברל אפשר לעשות בלינק הזה.

.ולסיום: המיטב של אנקל ליאו. לא להחמיץ

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, ליברל | עם התגים , , , | 2 תגובות

חאליסי: הגיבורה המיתולוגית הראשונה

זה אמנם בלוג על מד מן, אבל יש עוד כמה סדרות טובות בעולם. בתור מכור למשחקי הכס, הנה טור שכתבתי למגזים ליברל והתפרסם בחוגש שעבר. אתם מוזמים לקרוא ולהגיב. אם יתפתח פה דיון כמו אחרי כל פרק במד מן זה יהיה נפלא ואולי אפרסם עדו דברים על סדרות אחרות.

מנוי לליברל אפשר לעשות דרך האתר

Khaleesi

ב-2012 בחרו 146 זוגות הורים בארה"ב לקרוא לבתם שאך נולדה בשם "חאליסי". השפעה של סדרות טלוויזיה על שמות של ילדים אינה תופעה חדשה. אפשר לתת כדוגמאות את הרמיוני להארי פוטר, או קטניס למשחקי הרעב, אבל בחאליסי יש בכל זאת משהו יוצא דופן. ראשית, מדובר בשם הרבה יותר מוזר ועוד בשפה שלא קיימת. שנית, ההורים האלו לא בחרו בשם "דאנריס", כשמה של החאליסי, אלא בתוארה – חאליסי, מלכה בדותרקית. זה כמו לקרוא לילד אל סיד במקום רודריגו, ג'ינג'יס חאן במקום טמוג'ין, או בודהה במקום סידהרטה. והדוגמאות האלו לא מופיעות כאן במקרה. מעטות הן הדמויות ההיסטוריות שזוכות להיזכר בתוארן ולא בשמן. יש לכך סיבה. וכשמדובר דמות היסטורית ספרותית, שמישהו כתב – יש סיבה שהוא כתב אותה כך.

"סיפור של קרח ואש" – או כפי שהוא ידוע יותר, "משחקי הכס" – הוא גן עדן לחובבי ההיסטוריה. רוחב ועומק היריעה מציירים ומפרטים עולם ומלואו, תוך ירידה לפרטי פרטים, גיאוגרפיים, היסטוריים ותרבותיים. הסדרה – ספרים וטלוויזיה – דומה בכך את שר הטבעות של טולקין. היכולת לשוטט בעולם הזה היא חלק מכוח המשיכה שלה. אבל ג'ורג' ר.ר. מרטין לא מסתפק רק בכך. הוא אולי נופל מטולקין בתחומים אחרים, אבל דבר אחד הוא עשה יותר ממנו: אזכורים וריפרורים לאירועים היסטוריים אמיתיים. וכך נוסף רובד חדש – זיהוי האירוע ההיסטורי וניסיון להבין כיצד הוא משליך על הסיפור.

החומה בצפון מקורה בחומה ההדריאנית שבנו הרומאים בצפון בריטניה כדי להגן על שטחם מפני השבטים הקלדונים, ששלטו אז בסקוטלנד. שבע הממלכות הן השתקפות של שבע הממלכות האנגלוסקסיות שקמו בבריטניה לאחר קריסת רומא ועד איחוד אנגליה במאה ה-10. הדותראקים מזכירים ביותר ממובן אחד את המונגולים שכבשו חצי עולם במאה ה-13. המלחמה עצמה מזכירה יותר מדי את "מלחמת השושנים" במאה ה-15 באנגליה בין בית לנקסטר (בלינג בלינג!) לבית יורק. ו"ילדי היער", "האנדלים" והטרגריאנס מסתדרים באורח פלא עם גלי ההגירה והכיבוש בבריטניה – הקלטים, האנגלוסקסים והנורמנים.

ההקשרים ההיסטוריים האלה מייצרים אמינות והבנה לדמויות. זה לא שמשחקי הכס הם שחזור מדוייק ונד סטארק הוא ריצ'רד השלישי, אלא שהצופים מאמינים לצורת חייהם של הגיבורים כי הם משליכים עליהם את מה שידוע להם על ימי הביניים באירופה: בתי אצולה, מלחמות ירושה בין אצילים על חשבון המון העם חסר החשיבות. בשל כך, כל הדמויות במשחקי הכס נתפסות כדמויות היסטוריות. בעצם, כמעט כל הדמויות.

נד סטארק הוצא להורג, ג'יימי לאניסטר הרג את המלך ואיבד את ידו, אריה לומדת להרוג בגיל צעיר. אלו אירועים שנתפסים כהיסטוריים. אבל מרטין איננו כותב ספר היסטוריה. הוא כותב סאגה, אפוס – מלים המתארות, ולא בכדי, סיפורים מיתולוגיים יווניים או נורדיים. מרטין, אם כך, כמו טולקין, כותב מיתולוגיה מודרנית. וחלק מגיבוריו, מיעוט קטן, שניים ליתר דיוק, נכתבים כגיבורים מיתולוגיים: בראן, אבל בעיקר – חאליסי.

קורות חייה של דאנריס טרגריאן שזורים באירועים מיתיים, אירועים שנוצקה להם משמעות נוספת או שמעורבת בהם מאגיה: היא נולדה בשם "Stormborn". היא נמכרה עבור חיל לוחמים בגיל 13 לחאל דרוגו. היא אכלה לב של סוס. אחיה מת עם "כתר זהב" על ראשו. היא ניסתה להציל את בעלה בעזרת כישוף. היא יוצאת באודיסאה/יציאת מצרים שחוצה חצי עולם, וכמובן – היא אמם של הדרקונים, חיה מיתולוגית בפני עצמה. סיפור חייה לא מזכיר את הנרי השישי, אלא את אודיסאוס, או סיגורד, משה או ישו. כך לא כתובה דמות היסטורית. כך כתובה דמות מיתולוגית.

ועוד: מלחמתם של ארבעת הטוענים לכתר – סטניס, רנלי, רוב והלניסטרים – נראית עד כה כסיפור המרכזי, אבל זו המלחמה הקטנה. "סיפור של קרח ואש" הוא, כשמו כן הוא, סיפורם של שני כוחות – המתים הלבנים מצפון, ודאנריס מדרום. ואם הגיבורים כולם מתבוססים במלחמת בשר ודם, דאנריס היא אחת מהכוחות המאגיים. בכך ממקם מרטין את חאליסי ברמה אחת מעל שאר הגיבורים.

אבל מרטין לא מסתפק בכך. חאליסי היא קורבן תקיפה מינית. היא פמיניסטית בכל צעד ושעל. היא משחררת העבדים. בעולם של משחקי הכס, לפרטים האלו אין שום משמעות מוסרית. אבל יש להם משמעות מוסרית בעולם שלנו, הצופים. קווי האופי האלו בחאליסי נכתבו עבורנו, לא עבור טייווין לניסטר. הם אלו שגורמים לנו לאהוד אותה ולהפוך אותה לגיבורה האהודה בסדרה. בואו נגיד, אפשר לראות את דאנריס מפגינה עם אנשי אוקיופיי וול סטריט. חאליסי היא מנהיגה ראויה לפי המערב של המאה ה-21, לא לפי ווסטרוס של אחרי היעלמם של ילדי היער.

גיבוריו של מרטין מחולקים באופן חד וברור לשניים: מרושעים ושורדים מול טובים ומתים. נד סטארק יכול היה להיות שליט ראוי, אבל הדבקות שלו בשבועות ובחוקים היא, בעולם שבנה מרטין, משאלת מוות. רוב הוא בכלל קריקטורה של אביו: הוא נרצח בגלל, כמה פתטי, "אהבת אמת". על הלניסטרים אין צורך להכביר מלים. היחידה שמתחמקת מהדיכוטומיה הזו היא חאליסי: היא משחררת עבדים – אבל גם מוציאה להורג את מי שהפכה את חאל דרוגו לצמח. היא ראויה לפי חוקי המוסר שלנו הצופים – ופועלת להישרדות לפי חוקי המוסר של ווסטרוס.

כל ההסברים האלה, בצירוף משאלת הלב של לא מעטים, אמורים להצביע על כך שחאליסי היא זו שתשב על כס הברזל בסוף הסדרה. ובאמת, הניצחון יכול להיות ראוי יותר? הצדק יכול להיות פואטי יותר? אבל דווקא בשל כך, ולאור חיבתו של מרטין לקטול את כל מי שנראה חביב הקהל או מתנהג כגיבור, להמר שכך תסתיים הסאגה יהיה יותר מסוכן מלקבוע עכשיו מי ינצח במלחמת האזרחים בסוריה.

 "כשאתה מחשק במשחקי הכס, אתה מנצח או מת", אומרת סרסיי בספר/עונה הראשונים, והכלל הזה חל גם על דאנריס. בין אם תשב על כס הברזל ובין אם לא, לנצר האחרון של שושלת טרגריאן יש כבר הישג אחד שאי אפשר לקחת ממנה. חאליסי, כבר אמרנו, היא כמו אודיסאוס. היא כמו פרסאוס. היא כמו אל סיד. היא מיתולוגית. אבל לא בטעות מופיעות כאן השוואות לגיבורים מיתולוגיים ולא לגיבורות מיתולוגיות. פשוט, אין כאלו – כמו חאליסי – בנמצא. במיתולוגיה, נשים רוצחות את ילדיהן, ממתינות שנים לבעליהן או מתחתנות עם החבר הג'ינג'י של הגיבור. מרטין יכול להיות גאה: תשב על כס הברזל או לא, חאליסי היא הגיבורה המיתולוגית הראשונה.

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, משחקי הכס | עם התגים , | 9 תגובות