החיים שלא חייתי
שמות הפרקים של מד מן הם תמיד מלאי משמעות. כך גם הפעם – Severance, בתרגום מילולי "היפרדות" אולם בז'רגון המקצועי הכוונה לפיטורים ופיצויי פיטורים, שקשורים כמובן לקו העלילה של קן. ולמרות שהשם הזה מסמן בסופו של דבר את התמה המרכזית בפרק, זו מובעת בצורה ברורה וחדה יותר על ידי קן עצמו. בסצינה שבה דון פוגש אותו בתא הטלפון אחרי הפיטורים, הוא מספר לדון על תכניתו לעזוב את עולם הפרסום ולהפוך לסופר: "החיים שלא חייתי!", הוא אומר.
החיים שהם לא חיו, החלומות שעליהם ויתרו, הצמתים שאותם פיספסו, "דלתות מסתובבות". כל הדמויות בפרק הזה נעות סביב הרעיון הזה – קן, פגי, ג'ואן ודון. כל הדמויות משתעשעות עם שינוי, עם השלת נשל הנחש, עם תחייתו של עוף החול. שינוי שלבסוף אינו קורה. כולן נשאבות בסופו של דבר, כמו חור שחור שאי אפשר להימלט ממנו, אל החיים אותם הם חיים עכשיו. ההווה הדטרמיניסטי. המשפט שאומר פיט, "חשבתי שאני משנה את חיי כשאני עובר לקליפורניה", בזמן שהוא יושב במשרד בניו יורק, הוא דוגמא מצויינת לכך.
התמה הזו מחוברת ישירות גם לשיר הסיום והפתיחה, Is that all there is?. כל הדמויות שואלות את עצמן – האם יש משהו אחר? האם זה כל מה שיש? ומתיו ויינר אינו רוצה רק שהדמויות ישאלו זאת, אלא שגם אנחנו הצופים, נשאל זאת, 7 פרקים לפני הסוף הידוע מראש. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.
קן
קן. נתת להם את העין שלך!
קני אף פעם לא היה דמות משמעותית במיוחד במד מן, ולא נראה גם שיתחיל להיות כזו עכשיו. לכן הפוקוס עליו כאן נועד בעיקר כדי להשליך על האחרים. דילמת "החיים שלא חייתי" של קני היא החדה ביותר. הוא לא אוהב את העבודה. הוא מרגיש שלא מעריכים אותו. הוא רואה איך נראה אביה של אשתו אחרי שפרק מעבודה שלא אהב. יש לו מספיק אמצעים להתקיים בלעדיה, ויש לו את התמיכה של אשתו שמעודדת אותו לנסות להיות סופר. אנחנו אפילו יודעים שהוא הצליח בכך בעבר.
לכן, כשהוא מפוטר, זו נראה כאילו היקום/אלוהים/הקארמה סימנו לו סימנים וזימנו לו הזדמנות לטרנספורמציה אמיתית. הוא אומר זאת בעצמו לדון: "אתמול אשתי אמרה לי 'אני רוצה שתתפטר, אתה מבזבז את זמנך', וביום למחרת מפטרים אותי". ולמרות כל הסימנים והאותות והמופתים – קן בוחר בסופו של דבר בעבודה, ולא סתם עבודה מתחום הפרסום אלא כזו שתחזיר אותו ל-SC&P בתור לקוח. כלומר – לא שינוי ולא נעליים. הפחד מהלא נודע, הפחד מהשינוי עצמו, הפחד מלאבד את ההווה שבתוכו טמון הפחד מלאבד את עצמך, גובר עליו. ואם על הזדמנות כזו הוא מוותר התושבה לשאלה "האם כל זה מה שיש" נראית ברורה.
פגי
פגי וג'ואן. מופע השוביניזם של שנות השבעים
גם פגי כמהה לשינוי בחייה. היא נכנסה עמוק לרובריקת אשת המקצוע המצליחה (אבל לא יותר מדי, כי בכל זאת יש תקרת זכוכית מעליה שהיא כבר פגשה מקרוב) והרווקה המזדקנת. לתדמית הזו יש תוצר לוואי מתבקש – מרמור. שיא המרמרה מתפרץ בשיחה עם ג'ואן במעלית בה היא מאשימה אותה שהיא לא יכולה שלא לצפות להטרדות מיניות כשהיא "מתלבשת ככה". זהו מופע השוביניזם הגדול בתולדות הסדרה, שמאפיל אפילו על הסצינה שהתרחשה לפניה, בין אנשי מקאן לג'ואן.
אין ספק שמה שמפריע לפגי יותר מכל הוא מצבה המשפחתי, או יותר נכון, מצבה האי משפחתי. הנסיעה הספונטנית לפריז היא בדיוק מה שהיא כמהה אליו – ספונטניות, רומנטיקה, שבירת החיים למען הסיכוי לאהבה. באופן לא מקרי, הדרכון שבגללו כביכול היא לא נוסעת, נמצא במשרד.
כמה שהפניית העורף של קן לחלון שנפתח בפניו מאכזבת, הוויתור של פגי על הדלת המסתובבת הזו הוא אפילו יותר גדול. כי לקן בכל זאת היה מה להפסיד – הצעת עבודה, קריירה וכל הבוג'רס הזה. מה היה לפגי להפסיד? כמה מאות דולרים ויומיים חופשה? פגי כמהה, אבל אין לה את הכוחות לעשות את השינוי. עבודתה היא חייה וכל התרחקות ממנה – עבור בן זוג, עבור נסיעה לחו"ל או אפילו עבור חופשה שמעולם לא לקחה – מסכנת את זהותה. המשרד. הסטוריבורד. הקפה במעלית. זה כל מה שיש.
ג'ואן
ג'ואן. את ודאי מתבלבלת, זבנית קטנה שלי
כביכול, בניגוד לקן ולפגי, ג'ואן לא כיסתה את עיניה כשההזדמנות נקרתה בדרכה. היא בחרה בשינוי. ממזכירה רווקה נטולת כוח ומעמד, היא הפכה לשותפה בחברה ואם חד הורית. אלה בחירות אמיצות. אבל דווקא בשל כך התוצאה צורבת במיוחד. כיוון שג'ואן מגלה שגם אחרי שהפכה לשותפה, האולד בויז של מקאן רואים בה קודם זוג שדיים, אחר כך זוג רגליים, ובסוף גם שיער אדמוני. ג'ואן היא זו ששואלת את עצמה לאחר השינוי, לא לפניו, האם זה כל מה שיש?
אבל כל זאת רק כביכול. כיוון שג'ואן לא באמת השתנתה. היא ניצלה הזדמנות, אבל השתמשה באותם כוחות ויכולות שהיו לה. בלשכב עם איש היגואר היא לא המציאה את עצמה בשום צורה. שום עוף חול לא עלה מן האפר. והתובנה הזו היא שצורבת לג'ואן. כשהיא יוצאת למסע קניות המוכרת בחנות מזכירה לה שהיא עבדה שם פעם. "את מבלבלת אותי עם מישהי אחרת", עונה ג'ואן, ומפנה עורף למי שהיתה בעבר. כאילו היתה דון דרייפר ודיק ויטמן
דון
הדיינר שונה. הנשים שונות. דון הוא אותו דון
יש לי עוד שבע הזדמנויות לומר את מה שאתם כבר יודעים: הכל בסוף מתנקז לדון. דון הוא פגי וקן וג'ואן ביחד. הוא חושש מהשינוי, הוא בורח מהשינוי, הוא כבר ביצע את השינוי – ובכל זאת החור השחור שבתוכו מותיר אותו באותו מקום.
סצינת הפתיחה (המופתית והמתעתעת, תיכף נחזור אליה) מציגה את דון כסוחר פרוות. כך הוא הכיר את רוג'ר. זו ההתחלה של דון דרייפר. לאורך כל הפרק אנו רואים את דון כפי שאנו מכירים אותו: הוא שב להיות איש הפרסום הבכיר, השתיין, חובב השנ"צ, הוומנייזר, מהפנט הנשים עד כדי כך שהוא צריך מזכירה שתנהל אותם א-לה אייל גולן. ההווה הריקני והעבר שאינו מרפה. המלצרית בדיינר היא המניפסטציה לכך: היא נראית לו מוכרת, כאילו מעברו. והחזרה לעבר מסתיימת בסקס חד פעמי וכסף. כמו שתמיד היה, מאז בית הזונות, מאז הסחר בפרוות. דיק ודון, בטי ומייגן, סאלי ובובי, הפיטורים והחזרה לחברה. זה מתחיל ונגמר בבית זונות.
החלון, הדלת המסתובבת, היא רייצ'ל שמופיעה בחלומו. בעונה הראשונה היא היתה הרבה מעבר לסטוץ. כשהוא גילה שפיט יודע על דיק ויטמן הוא הציע לה לברוח איתו. "אתה לא רוצה לברוח איתי", היא אמרה לו. "אתה רק רוצה לברוח". המוות שלה הוא המוות של האופציה להשתנות, ולכן הוא מטלטל כל כך את דון. "פיספסת את הטיסה שלך", היא אומרת לו בחלום.
נכון, דון מדבר יותר בחופשיות על העבר. כל מה שהוא פחד ממנו – אובדן המשפחה, אובדן העבודה, או גילוי סודו – כל אלו כבר קרו, ודון דרייפר לא התמוטט. אבל למרות כל השינויים, הבסיס נותר אותו דבר. האם כל זה מה שיש?
ואת השאלה הזו לא שואל רק דון דרייפר. מתיו ויינר רוצה שנשאל אותה בעצמנו. סצינת הפתיחה מתעתעת בנו לחשוב שדון בעיצומו של סשן מיני פרוורטי במיוחד. עד שאנו מגלים את האמת, אנו משליכים עליו את כל מה שאנחנו חושבים על הדמות. ויינר רוצה שנשאל את עצמנו – האם שינוי אפשרי? האם הדמויות של הסדרה ישתנו, או שמדובר במסע סיזיפי שבסופו הן נותרות באותו מצב? ויוצר מכך – שבעה פרקים לפני הסוף, למה עלינו לצפות בסיום – האם הסדרה עצמה תציע שינוי רדיקלי, או שאולי – זה כל מה שיש.
קטנות
- הנאום של ניקסון שדון צופה בו מעניין משתי בחינות. ראשית, הוא ממקם את הפרק על ציר הזמן – 30 באפריל 1970. שנית, ניקסון מצהיר בוא שהוא מסיג 150 אלף חיילים מוויאטנם. אנחנו יודעים שזה לא קרה. ניקסון הוא אמריקה. ואמריקה, כמו הדמויות, לא הצליחה להיחלץ מההווה. האם כל זה מה שיש?
- טד מדבר עם דון על "3 הנשים בחייו של גבר". זה מרפרר לאחד הרעיונות הקריאייטיביים הראשונים בסדרה, מהעונה הראשונה על "2 סוגי הנשים – מרילין וג'קי". ללמדנו שגם הסוכנות, ואפילו תעשיית הפרסום כולה, כלואים בעולם ולא משתנים. זה כל מה שיש.
-
ואחרון ודי על התמה. הנה המלים של "אתה חי רק פעמיים", שסיים את העונה החמישית, אבל רלוונטי לחלוטין גם לפרק הזה:
You only live twice or so it seems
One life for yourself and one for your dreams
- כשהדיילת מגיעה לבית של דון, היא מוצאת עגיל על הרצפה. "זה של גרושתי", אומר דון. ואכן – זה העגיל שמייגן חיפשה בעונה השישית לפני שהיא עברה לקליפורניה. והנה היא לובשת אותו בעונה השישית (הקרדיט מגיע לבלוג בסקט אוף קיסז)
- L’eggs, הגרביונים שמוזכרים בפרק, אכן הגיעו לשוק האמריקאי ב-1969 והפכו ללהיט במהלך 1970
- רוג'ר מכנה את המלצרית בדיינר "מילדרד פירס", דמות מסרט בשם זהה מ-1945 שבמרכזו אשה שעובדת כמלצרית.
- הספר שקוראת המלצרית הוא The 42nd Parallel של ג'ון דוס פאסוס. והנה אייטם מעולה בגרדיאן שמונה את הספרים החשובים שהופיעו במד מן לאורך העונות.
- אני פה לכל הפרקים הנוספים, אבל יתכן שבשבועות הקרובים הפוסטים יעלו מאוחר יותר משני בלילה או שלישי בבוקר. אילוצים. זה כל מה שיש…
זמן מד מן 
תודה על הפרשנות החכמה.
מה בדבר השבעה?
סימני היין, ככתם דם, על השטיח?
אכן, נקודות חשובות.
סצינת השבעה היעא, לדעתי, כמיהה של דון לקהילה, לשייכות.
היין על השטיח בהחלט יכול להיוצת רמז לעתיד. אם אתה רומז לרצח + מוות, בוודאי שאי אפשר לבטל זאת אבל אני לא מתומכי התאוריה שזה יסתיים ברצח. מד מן אינה סדרה אלימה וזה יהיה לגמרי הפוך מהאופי שלה. "זה כל מה שיש"
מצטרפת לדעתו של גדי לגבי המהות של מד מן. התשוקה וההתעסקות של הצופים בחיפוש רמזים לעתיד לבוא/תיאוריות קונספירציה למיניהן וכו' מפספסות את הסדרה לטעמי. ממש לא מנסה לצפות את הסוף ולא חושבת שזה העניין/פואנטה של הסדרה המבריקה הזו.
יש כ"כ הרבה להרהר בפרק עצמו ובפרקים שהיו שנראה לי משעמם להתעסק ברמזים לאיך זה יגמר.
אנשים כבר לא מתרגשים ממה שיש וכבר רוצים לדעת מה יהיה בסוף. לכו חפשו סדרה אחרת.
בקיצור, נראה לי שווינר הוא יותר תלמיד של דיוויד צ'ייס מאשר של דיוויד לינץ'.
רוחו של דיוויד לינץ מרחפת מעל הפרק. מעל כל הסדרה.
האם כל החוטים מתחברים לכך שדון רצח את מייגן?
זה מכבר מפזרים רמזים כבדים לכך שמייגן חולקת את גורלה של שרון טייט. החולצה, הסרט בשיער, ההריון ועוד.
אני מציגה בפניך את הראיות:
עונה 5 פרק 4. Mystery date. דון נשוי טרי למייגן. הוא עוד מנסה להשאר נאמן. הוא נתקל במאהבת ותיקה במעלית. מייגן מקנאה. דון חוזר הביתה לבד. הוא חולה ובהכרה חלקית. המאהבת מופיעה בדירה. הוא מגרש אותה בדלת האחורית. איכשהו היא מצליחה לחזור ולהופיע בדירה. הם שוכבים. היא מאיימת עליו. דון רוצח אותה ובועט אותה מתחת למיטה. הוא מתעורר באמצע הלילה ורואה רק רגליים נשיות מבצבצות מתחתיו. למחרת בבוקר היא נעלמת. אנחנו מניחים שזו הייתה הזייה. ואולי זו הייתה מייגן שחזרה הביתה? האם דון רצח אותה?
בפרק האחרון (עונה 7 פרק 8) דון חוזר עם בחורה הביתה. היא שופכת כוס יין אדום על השטיח. הוא מכסה על הכתם האדום בשמיכה. העגיל האבוד של מייגן נמצא מתחת למיטה. מייגן איבדה את העגיל כשהיא טסה ל״קליפורניה״. קליפורניה היא כאמור גן עדן.
איך מגיעים לגן עדן? ״משהו נורא צריך לקרות״.
לאורך כל הסדרה דון מערבב חלום ומציאות. שוב ושוב הוא הוזה אנשים מתים. בפרקים שונים הוא רואה את אחיו המת ואת אנה. קופר ז״ל רוקד לו. בהזיית החשיש בקליפורניה הוא פוגש את מייגן ואת החייל. מייגן אומרת לו שהיא גרה ב״קליפורניה״, לפני שהיא עוברת לשם בסדרה. רייצ׳ל המתה מופיעה בקסטינג ולוחשת באניגמטיות: הפסדת את הטיסה שלך.
מופיעות בחייו נשים עם שיער שחור קצר, בתסרוקת דומה. שוב ושוב דון שואל אם הוא מכיר אותן. הן מספרות לו הבלים אניגמטיים, מנסות לפתות אותו, אבל הוא לא מתפתה.
האחרונה היא המלצרית ששמה die: ״מתי חלמת את זה? לפעמים כשמישהו מת אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה, ודברים מתערבבים״.
עוד רמזים למציאות/הזייה בפרק:
אישתו של קן: תכתוב משהו עצוב ומתוק עבור כל האנשים שאין להם אומץ לחיות את החלום שלהם.
פיט: קליפורניה הרגישה כל כך אמיתית. ועכשיו הכל נראה כמו חלום.
קן: זה סימן לחיים שלא חיו אותם.
בתגובה הבאה: דון חי במציאות הזויה ומעגלית. מאז שהוא הפסיד את המטוס לקליפורניה (כשרייצ׳ל סירבה לטוס איתו) ״מה שהיה הוא שיהיה״. זה יגמר רע. וזה יגמר במטוס.
מה שיפה בתיאוריות קונספירציה זה שלא צריך להוכיח אותן, רק להצביע על אפשרות קיומן. אני לחלוטין לא חושב שמייגן נרצחה או תירצח. זה גורם לכל כך הרבה סצינות (בהן הופיעה) להפוך לחלום שזה יהפוך את מן מן ל"אבודים".
זה ייגמר רע – כולם חושבים כך. אני לא רואה רמזים לכך שזה יסתיין בקטסטרופה. מישהו אולי ימות, אבל זו לא תהיה אפוקליפסה.
לגבי המטוס, יש את תיאוריית די.בי. קופר, אבל אני לחלוטין לא תומך בה
למה לרדד את כל הפרשות ולבטל אותה כתיאוריית קונספירציה, אין פה קנוניה או תחזית גחמנית, נתתי פה עבודה רצינית.. זו הפרשנות שלי לאירועים בעונות האחרונות.
אני מבינה אותך, גם אני מקווה שאני טועה, ובעלי אמר שהרסתי לו הסדרה. אבל ברגע שמאמצים את נקודת המבט הזאת הכל נופל למקום.
אירועים יחידניים ותלושים פתאום מוסברים בשלמותם. ומתיו ויינר מעולם לא בחל בסוריאליזם פסיכולוגי.
If the end brings me out all right, what's said against me won't amount to anything. If the end brings me out wrong, ten angels swearing I was right would make no difference." Abraham Lincoln
לא אמרתי זאת כדי לזלזל במה שכתבת. אני פשוט חושב שזה לא מתאים לאופי של ויינר. זה יותר מדי דרמטי.
כרגיל תענוג לקרוא אותך כהשלמה לפרק, תודה.
2 קטנות נוספות, שמרמזות שלא רק ש-"זה כל מה שיש", אלא שמה שיבוא עוד יהיה רע לתפארת:
1. קן לא סתם נשאר במגרש הפרסום והקפיטליזם על חשבון עולם הכתיבה והרוח, הוא עובר לצד של מי שהיא אולי החברה הכי ידועה לשמצה שעובדת עם הסוכנות – דאו כימיקלים, שסיפקה בין השאר את הנפאלם ואת החומר שכונה כ-"Agent Orange" להפצצות בויאטנם.
2. ובקשר לזה – הנאום של נקסון, אם אני לא טועה, מזכיר את נאומו הקודם בקשר להסגת 150,000 חיילים מויאטנם, אבל בהמשך לנאום, בקטע שמופיע מיד לאחר פתיחת הנאום שמופיעה בפרק, הוא מודיע על החלטתו להרחיב את ההפצצות של ארה"ב לקמבודיה ולאוס.
יופי של פוסט.
היה לי קשה לראות את הפרק של אתמול, גם בגלל חלק מהסצנות, אבל גם בגלל תחושה חזקה של דז'ה וו – כבר היינו כאן: דון בסקס חסר משמעות על גבול התיעוב העצמי, ג'ואן מוטרדת ע"י גברים חזיריים, פגי אומללה,, רוג'ר מתנהג כמו… רוג'ר, ועוד ועוד. אז אני מבין שזה חלק מהתמה של הסדרה אבל בכל זאת, זו לא טלוויזיה מספיק מעניינת. בתקווה שלא נצטרך לחכות יותר מדי למש הו מעניין שיקרה.
בעניין רמזי המוות, אני מתחיל לחשוב שזו בדיחה מרושעת של ווינר על חשבון הפרשנים והקונספירטורים למיניהם. אתמול למשל למלצרית בדיינר קראו Di – נו באמת!
ועוד שאלה – איפה ג'ים קאטלר? הוא חסר לי אתמול בתור הגורם הלא צפוי במשוואה. אני מקווה שהוא לא קורבן של הרכישה.
ואף מילה על השפם של רוג'ר? ושיער הפנים של סטן ושל טד? רק דון באותה הופעה חיצונית בדיוק כמו ב-1960, ואולי גם זה סוג של מסר.
לדעתי הוא לא הולך להופיע (ג'ים קטלר)….נאלץ להסתפק בטד והשפם ….לגבי דון זה ברור שהוא לא משתנה- נראה לי שזה הרעיון של הסדרה
אחד הרגעים היותר כיפיים בפרק היה הקטע של קן בו הוא מבשר לרוג'ר ופיט הזחוחים שהם אכלו אותה.
כמובן שקן הוא רק השלכה לעתיד….כנראה יבואו עוד פיטורין….מי שמבשל את הדייסה צריך לאכול אותה.
הם מכרו את נשמתם לשטן (מקאהן) והם ישלמו על זה בעתיד- אין לי ספק.
נחמד באמת לראות במקביל את טווין פיקס ולראות את קווי הדמיון….וגם את דמותו של אבא של לורה בתור חתנו של קן.
גם הקטע עם ג'ואן מראה שכנראה כסף לא יעשה אותך בהכרח מאושר יותר….היא לא נראית במיטבה.
עוקבת אחרי הבלוג כבר מהעונות הקודמות ותמיד מעמיק ומעניין.
רק הערה לגבי קן- מתחילת העונה השביעית הראו שהוא במצב מתסכל אפילו שהוא הגיע להיות ראש מחלקת תקציבים. נכון שעכשיו, הוא חזר לאותו מקום, אבל זה לא לגמרי-הוא נמצא כרגע בעמדת כוח. הוא הצליח לשפר את המקום שהוא היה בו, והסצינה שבה הוא מודיע לפיט ורוג׳ר בזמן ששניהם יושבים והוא עומד מעליהם-מרוצה וזחוח מראה את זה. אולי זה כל מה שיש והוא לא מצליח לעשות צעד כדי להגשים את עצמו, אבל בתוך כל מה שיש לו-הוא מצליח למצוא נקודת כוח, חוזק.
השאלה כמובן, היא האם זה יתפוצץ לו בפרצוף ומה זה אומר על ההמשך, ועל דון?
טוב אז..לי אישית גם היה קשה לצפות בפרק…פרק מאוד עצוב.
1. רק אני חושבת שדי (דיאנה, המלצרית מהדיינר) ממש דומה למידג' מהעונות הקודמות?הראשונה והרבעית נראלי. לרגע הייתי בטוחה שזו אותה אחת.
2. כשג'ואן בחנות הבגדים רואים את המוכרת פותחת לה את רוכסן השמלה, בדיוק כמו שהראו את איש היגואר פותח לה אותו.
3. רייצ'ל אישית הייתה המאהבת האהובה עליי, העיניים השקופות של דון כשהוא שומע על מותה הרגו אותי. סצינה נוראית, בעיקר שרואים את היהודים עושים מניין ודון לא שייך לכלום.
גם לדעתי היא דומה למידג'
כמו בעונות הקודמות (יש דברים שטוב שאינם משתנים) תענוג לקנח כל פרק בניתוח המופתי שלך.
תודה!
תודה תודה תודה גדי. הפכת פרק שכמו שאמרו פה מלא בתחושת היינו פה כבר , לעמוק ומלא. בעיניי לא דומה למי דג׳ בכלל. לעניין המוות נראה לי שמדובר במוות סימבולי. ולמרות שמצטרפת בשמחה להערכה שזה לא הסטייל של ווינר, אולי בכל זאת תהיה איזו שריפה. האש כטרנספורמציה, האש שמלווה את דון ואת המוות. רייצ׳ל היא האישה החזקה ביותר והשווה ביותר אליו (וגם איבדה את אימה בלידתה). אולי נב קנדל תגלם את זה. את העזר הראוי כנגדו. זה מקסימום האופטימיות שאני מייצרת לדון, אולי ווינר ילך יותר רחוק. ובהחלט דיוויד לינץ׳. אם כי לדעתי הפעם בקווים לא די מהוקצים, סצינת הפתיחה העלתה בי קבס עם כל הריפרורים החוזרים ונשנים, כולל דון וסילביה במלון, הפרווה של ג׳ואן ורוג׳ר ועוד ועוד. מזל שיש אותך גדי שאוכל להגיד שזה מה שווינר רצה לעורר בנו. ;-). ובעיקר כיף לחזור, גם לכאן. תענוג של 7 שבועות בפעם האחרונה. גדי, בבקשה תשתדל בשני… .
תוספת- פגי וגואן במעלית – מצמרר. מבאס שפגי אכן נסגרת לתוך הממורמרת עם החתול. גם היא וטד שנראה שחצה את קווי היאוש נראים היסטוריה חולפת, או גרוע מזה.. . פגי המבטיחה נהייתה דמות טרגית
שתי הערות על הפרק לפני הרפרנסים:
1. כמו מורו ורבו, דיוויד צ'ייס, ויינר שותל רגע של הומור עצמי לקראת הפינאלה, בדיאלוג בין קן לפיט. קן מספר שהחומר לספרו יגיע מעולם הפרסום. פיט עונה לו: "לא, זה עולם משעמם". בדיוק התשובה שויינר שמע מרבים בתעשיית הטלוויזיה כשהסתובב עם הרעיון לסדרה על תעשיית הפרסום בשנות השישים.
2. ועל אותו היגיון, "?Is That All That is" הוא גם רמז למעריצים והציפיות שלהם לקראת הפרק האחרון: פגי לי, הזמרת, שרה שהיא "לא ממהרת לקראת האכזבה הסופית". כמו תלמיד נאמן של צ'ייס, ויינר יודע שבסוף הצופה ממילא יעמוד מול הסיום ויגיד: "זה כל מה שיש?". אני, לעומת זאת, חושב שזו שורה שממצה היטב את הסדרה כולה.
הרפרנסים:
1. חשש לפאשלה, כבר בפרק הפתיחה: ג'ואן אומרת לדון ש"קיצונים מפוצצים בתי כלבו מדי יום". מי? מה? מסתבר שבאוגוסט 1970 התפוצצה פצצה בבית הכלבו דייטון בסט. פול. אלא שאנחנו, לפי נאום ניקסון, אנחנו רק באפריל של אותה שנה. לפי כמה בלוגים, ביוני של אותה שנה היו דיווחים על עלייה באיומים, אך לא מדווחים מקרים של ממש.
2. ג'ואן ממתינה שדון יתפנה מעבודתו המתישה כמלהק דוגמניות ובינתיים מעלעלת במגזין Mccall's, גיליון מאי 1970: https://img0.etsystatic.com/045/0/6799763/il_214x170.665734896_3kky.jpg
3. הספר של ג'ון דה פסוס הוא חלק מטרילוגיה המכונה "הטרילוגיה האמריקאית". לא קראתי אותה, אך ויינר אמר שהיא אחת ההשפעות הישירות על הסדרה. זה גם מתחבר היטב עם קו העלילה של קן, שהיה רוצה לפרוש כדי לכתוב את הגרייט אמריקן נובל שלו.
4. בנאום של ניקסון הוא אכן מזכיר את אמירתו בנוגע להסגת 150 אלף חיילים מווייטנאם, אבל מסביר שצריך לעשות דברים בקמבודיה. שוב, כמו בפתיחת העונה הקודמת, ניקסון אומר את מה שדון מרגיש.
5. השיר, הו השיר. "Is That All That Is" נכתב על ידי ג'רי לייבר ומייק סטולר, צמד שכתב לא מעט שירים שהמפורסם שבהם למיטב ידיעתי זה "רוק בבית הסוהר" של אלביס. את ההשראה הם שאבו מסיפור של תומאס מאן. העיבוד והתזמור המעולה שלו שייכים לרנדי ניומן. פגי לי, המבצעת שזכתה עליו בגראמי, לא הייתה הראשונה לבצע אותו ואחרי שהשיר הפך ללהיט – גם לא האחרונה. הפייבוריטית שלי: פי ג'יי הארווי, בביצוע מפסקול סרט שעסק גם הוא בגיבור ניו יורקי – ז'אן מישל בסקיאט. https://www.youtube.com/watch?v=O0ZUAorP0b4
1. אין פאשלה – בתחילת אפריל 69 התפוצצה פצצה בכלבו בשיקאגו (הוא נקרא "גולדבלאט"..) וכשבוע לאחר מכן הורשעו בניו-יורק יותר מ-20 פנתרים שחורים על כך שתכננו לפוצץ מספר חנויות כלבו בעיר.
4. בדיוק – שנות ה-60 נגמרו ואיתן גם הפסטיבלים וילדי הפרחים. ואז שקעה ארה"ב עוד יותר בבוץ הלבנוני במזרח אסיה. אז ניקסון פשוט שיקר לאמריקאים על כך ש-150 אלף חיילים יחזרו הביתה, וכמה ימים אח"כ דיבר על ה"דברים" שצריך לעשות בקמבודיה. ובלאוס. הדברים האלו היו פשעי המלחמה הנוראיים ביותר שבוצעו בעולם כנגד אוכלוסיה אזרחית במחצית השניה של המאה ה-20. כן – אלו שקני הולך להיות שותף להם – https://www.youtube.com/watch?v=Jts9suWIDlU. אז דון מרגיש שהוא שוקע ומודע לזה. אז גם כאן – אולי פתח לשינוי אצלו. אולי.
אז כן מצאת פאשלה בתאריכים!
לפי הנאום אנחנו באפריל וג'ואן קוראת את עלון מאי.
שאפשר להגיד שזה קרוב אז פחות משמעותי אבל עדיין..
ירחונים יוצאים לאור בסוף החודש הקודם לו. כך שלא מדובר בפאשלה לאור ההנחה שהפרק מתרחש ב 30 במאי.
איזה כיף לקרוא את כל הרפרנסים האלה….מגניב
צפיה אחת לא מיטיבה עם הפרק הזה. בצפיה השניה מגלים עוד כמה שכבות. זה תמיד סימן טוב.
אז כן – רגרסיה זה תמיד דבר מעצבן ופתיחת הפרק מעוררת לא מעט אנטגוניזם, וקשה להחליט איזו סצנה מרתיעה יותר – הראשונה עם הפרוות או השניה בדיינר – רוג'ר ודון עם הילדות. אבל זה נראה מכוון – אולי להראות לאיזה שפל חדש הגיעו. גם מניסיון העונות האחרונות זה בדרך כלל מה שקורה בפרק הראשון של העונה (ומכל בחינה שהיא הפרק הזה הוא הפרק הראשון של עונה 8 ולא שום דבר אחר) ככה שנראה לי שככה צריך להתייחס אליו. בדרך כלל זה משתפר בהמשך. הלוואי.
אז עוד כמה נקודות שעלו אצלי —
– גם אני לא מתחבר לתיאוריות הקונספירציה. מסכים לגמרי עם גדי שזה לגמרי לא מד-מן. ולא בדקתי לאחור אבל לא נראה לי שעד היום לא היתה אפילו תיאוריה אחת כזו שהתממשה. את היין האדום שנשפך על השטיח הלבן אפשר בקלות לקשור למוות משמעותי הרבה יותר ממותה של מייגן אם וכאשר (לא) יגיע – המוות של רייצ'ל עליו דון חלם בהמשך אותו לילה ושנודע לו עליו למחרת. ברור שהמוות של רייצ'ל משמעותי עבור דון הרבה יותר מאשר מוות של כל אחת אחרת מן הנשים של חייו (לא כולל סאלי כמובן). היא היתה היחידה שאולי באמת אהב.
– למרות הנוכחות המבורכת והנפלאה של אבא של לורה פאלמר (ריי ווייז), דווקא האווירה הכללית הזכירה לי יותר את Eyes Wide Shut ופחות את טווין פיקס. אולי זה גם מסתדר עם זה שאודיסאה בחלל כבר היה לנו בסדרה ולדעתי גם הניצוץ (כשהנכד של רוג'ר היה במשרד). אז קובריק פעם שלישית. משהו עם המלצרית (שלא דומה לאף אחת באופן ספציפי אבל כמובן שכמעט לכולן לא כולל בטי, ואולי בתרחיש קיצוני מאוד יכלה להיות דומה גם לאחותו של דון אם היתה כזו) הזכיר לי סצנה אחת נפלאה בסרט האדיר ההוא. וכמובן שכל האווירה ההזויה של ספק חלום ספק מציאות.
– דון מזכיר את דייויד ביילי – צלם אופנה לונדוני משנות ה-60 שהיה ההשראה לדמות הצלם ב"יצרים" (במקור Blow-Up) של אנטוניוני, סרט המתח הבאמת די מותח והמרהיב למדי שיצא ב-66 ותיעד ואולי גם הגדיר את Swinging London של אותן שנים. ראיתי את הסרט לפני הרבה שנים אבל בהחלט יש מצב שיש בסרט סצינה דומה לסצינה הראשונה בפרק הנוכחי שבה דון בתפקיד ה"צלם".
– השורות הכי טובות בפרק הזה כולן של קני. כבר לא של רוג'ר. זה בעיקר בולט בסצינת הפיטורין “Thank you, Roger! I appreciate your loyalty.”, בחפיפה עם פיט וכמובן בפגישה בסיום הפרק..
– אולי זה רק אני אבל יש (אולי) קצת משחקי מילים – ההבדל בין המשפט עצמו כפי שנאמר לבין איך שהוא נשמע – כשפגי אומרת "I love veal" ומחליפה את המנות זה נשמע יותר כמו "I love you". כשפיט אומר לקני שקליפורניה נראית היום כמו חלום אבל אז נראתה so real – זה נשמע לי יותר כמו surreal (מה שזה אכן היה).
– הסצינה עם המלצרית מחוץ לדיינר.. סביר להניח שהיא חשבה שה-100 דולר שהם השאירו לה בפעם הראשונה היו בשביל זה. "I know what you came for and it's not coffee"
– ה-"I know who you are" הזה שאחותה של רייצ'ל אמרה לדון כשנכנס היה די מצמרר. ובכלל סצינה מצויינת שהזכירה נשכחות מהעונות הראשונות.
– ובסוף בסוף.. אני לא חושב כאמור שיהיה משהו דרמטי מאוד – לא באיזה רצח וגם לא בשינוי קיצוני. אבל אנשים כן משתנים במהלך החיים, גם אם בהדרגה. בוודאי מי שרוצה בשינוי. אז דון עבר איזו טלטלה בפרק הזה. טלטלה גדולה מאוד כמובן. ויש הרבה ריקנות בחייו שגם הוא מודע אליה היטב (היו כמה סצינות.. הדירה הריקה והחשוכה שהוא נכנס אליה בלילה למשל) והוא בוודאי רוצה שינוי והרגשת שייכות. ברור שלא בטוח שהוא יצליח להגיע למקום טוב יותר, אבל בהחלט ייתכן שהוא ינסה. ככה אני רואה את זה לפחות, אז יהיה מעניין…
אני מצאתי כמה קווי דמיון לטווין פיקס:
אחד מהם הוא הדמות של מרדית' המזכירה המבולבלת….יש בדיוק דמות כזאת בטווין פיקס של הפקידת משטרה.
השני הוא הרטיה על העין של קן קוסגרוב שנפצע מרובה ציד….בטווין פיקס זאת נדין עם הרטיה.
אגב, שם הפרק הזכיר לי את השיר הנהדר הזה של שלום גד
https://shalomgad.bandcamp.com/track/–86
לי היה ממש מוזר שדון חזר למעמדו הישן, למשרד הישן, לישון בעבודה, לשתות, ואין שום ביקורת עליו. בחצי הראשון של העונה ג'ואן תיעבה אותו והתנהגה אליו בזלזול ובוז. פתאום היא מקבלת בלי למצמץ את ההתנהגות היהירה שלו? באמת איפה קאטלר? ופגי וטד (שכנראה גרוש הולל) עובדים יחד כאילו כלום? בתחילת העונה נראה היה שבלתי אפשרי עבור דון לחזור לעולם הפרסום, ופתאום, עם הקנייה של מקאן הכל הסתדר?
אל תשכחי שרוג׳ר אירגן את המכירה למקאן כדי להחזיר את דון ולנטרל את קאטלר. אפשר להטיל ספק באמינות הנרטיבית של מהלך כזה, אפשר להניח שהוא גס מדי, אבל אם מקבלים אותו כסביר – אז התוצאה לגמרי הגיונית. למעשה, זו לדעתי גם היתה המטרה של ויינר: להגיע למצב שבפרקים האחרונים זה הסוכנות של דון ורוג׳ר. הסוכנות של פעם עם חילופי דור. לכן גם קופר ״הומת״.
אתה צודק, אבל אם נסתכל על פרק הזמן שעבר מסוף העונה הקודמת ועד תחילת העונה, השינוי עדיין מוזר לי. לא הבנתי בזמנו למה ג'ואן ופגי פשוט תיעבו את דון, יכולתי להבין את הכעס, אבל היה שם משהו מעבר. בעיקר מכיוון ג'ואן, שמלבד זה שדון הרס את ההנפקה, היו ביניהם יחסים טובים, וקשה לשכוח שהוא היחיד שיצא נגד העסקה המלוכלכת עם שברולט ובא אליה הביתה, אמנם מאוחר מדי, אבל נראה כאילו לא היתה בה שום הכרת תודה או אפילו חיבה סנטימנטלית אליו. וכמו שאז זה היה מוזר, ככה עכשיו עוד יותר תמוה איך הוא מדבר אליה בטון של 'הכל אני צריך להחליט בבית הזה' והיא מקבלת את זה על עצמה, כאילו היא לא שותפה, כאילו לא קרה מה שקרה.
תודה על הניתוח האינטליגנטי גדי. התגעגעתי. אפילו למדתי קצת על הפוליטיקה הבריטית בדרך..
הסיקסטיז נגמרו. וזה מה שיפה ב'מד מן': הםן לא היו שם באמת. כמה היפים וילדי פרחים היו שם? אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. ואחד הארי קרישנה. החוף המערבי מציץ מדי פעם כאפציה אבל אף פעם לא ממש נוכח. זו סידרה על החוף המזרחי, על ניו יורק, על אנשי עסקים שאפשרות השחרור והשלום הגדולה של הסיקסטיז חלפה מעליהם וחמקה מהם. שום איזכור לוודסטוק, אף דמות מרכזית לא נמלטה לקליפורניה באמת כדי להיות 'שם'. החוף המערבי רחוק יותר מהירח. אי אפשר באמת להגיע לשחרור הגדול, העצום, המוחלט שהוא מייצג. אפשר לצפות למשהו אחר, מינורי, לתקווה לאמנסיפציה אישית, גאולה קטנה. זה מה שיש. גם ההיפים גורשו מגן עדן, כי הכל היה חלום ממילא. המהפכות היחידות שנותרו שרירות וקיימות הן הגל השני של הפמינעזם והתנועה לזכויות השחורים. ראינו את 'השחרור' של פגי וג'ואן (היריון, ירידה לזנות) ושל בטי ( אפס גאולה) ושחורים- יש ממש מעט במד מן. מה שכן, ליהודים יש נוכחות עזה ומטלטלת בסדרה: אחת מתה צעירה וחוזרת בחלומות, אחד כרת פיטמה והשתגע. היחיד שראה צלול איבד עיין.
נקודות יפות למחשבה.
גם אני חושבת שלא תגאל אותנו (ואת הדמויות בסדרה) שום קונספירציה מאחורי הקלעים.
האמונה בכל תאוריות הקונספירציה למינהן, גם בחיים וגם בסדרה, היא הרצון להאמין שיש משהו גדול יותר מאחורי האירועים הרנדומליים של החיים. הרצון להגיש שמישהו מנהל כאן את הענינים- לטוב או לרע. מה? קנדי סתם נרצח ע״י מופרע יחיד ולא ע״י חבורה סודית שמנווטת את העולם החופשי מאחורי הקלעים? מה? נפילת התאומים באמת הייתה מעשה ידיו של ארגון טרור ולא של חבורת בעלי הון, משפחת בוש והיהדות העולמית?
זה כל מה שיש?
אני חושבת שויינר ממשיך באותו קו שהסדרה צועדת בו מההתחלה: המציאות המשעממת, הרגילה והדכאונית. אין אירועים שבוראים יש מעין את הדמויות מחדש, אין טלטלות משנות חיים ואופי. ההתקדמות היא כמעט לינארית, בדיוק כמו במציאות. השינויים קורים לאט, ואינם עמוקים וסופיים כמו שהיינו רוצים אלא מלאי נסיגות.
לכן גם האירועים ההיסטוריים של שנות ה-60, שחקוקים בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי כמיתוס, באים לידי ביטוי רק ברקע, בשוליים וכמעט אף פעם לא משפיעים עמוקות על החיים ועל הדרך של הדמויות.
אני מדמיינת את ויינר יושב לו איפושהו, קורא בלוגים ברשת, מגחך לו למראה הפרשנויות השונות של הצופים וממשיך לשתול רמזים, רפרנסים ושאר ירקות, רק כדי להעצים את הרגשת המציאות לפנים שנקבל כשנגיע לפרק הסיום הגדול ונשאל: מה? זה כל מה שיש?
זה מה שיפה בסדרה. האנדרסטמיינט. כולם מחפשים רצח, אסונות, שריפות. לא, אתם לא מבינים את הסדרה בכלל.