Time & Life
שם הפרק, עמוס משמעות כמו כל שם פרק במד מן, מתייחס בראש ובראשונה לבניין שבו נמצאים משרדי SC&P. הבניין בו נולדו מחדש בסוף העונה השלישית. הבניין בו העבירו הרבה זמן בחייהם. מעבר לכך, את שם הפרק ניתן גם לפרש כפשוטו: הזמן שעובר. המעשים שעשינו בעבר והשלכותיהם, והמבט אל המשך החיים.
במובן הזה הפרק הזה מתחבר ישירות אל התמות מהפרקים הקודמים – "החיים שלא חיית" (פרק 8), האם הגיבורים כלואים ללא מוצא בשל עברם (9) והתחזית אל העתיד (10). הדיון בכל אלה נעשה בעזרת אלמנטים בסיסיים בחיים: ילדים, משפחה ועבודה. אנחנו מכירים את הגיבורים שלנו, ואת הוויתורים שעשו במשפחה ובחייהם הפרטיים תמורת העבודה. לכל דבר יש השלכות. העבר מצמצם את טווח האפשרויות לעתיד.
זה היה פרק מצוין של מד מן כיוון שמעבר להמשך מרתק של הסיפור של העונה כולה, הוא התכתב עם הסדרה כולה. זה פרק שמרפרר בכוונה תחילה לפרק Shut the Door, Have a Seat, מסוף העונה השלישית, בו SCDP נולדת כדי להתחמק מבליעת הסוכנות הישנה (SCD) על ידי מקאן. זה פרק שבו אנו רואים את פגי ופיט, פיט וטרודי, דון ורוג'ר, ג'ואן ורוג'ר – וכל סצינה כזו מחזירה אותנו לסצינות קודמות שלהם יחד. ובמיוחד – זהו פרק שמודע לסוף המתקרב, וכשמד מן משחקת בכל כך הרבה רבדים – היא מזכירה לנו למה זו סדרה שחרותה על קיר הנצח של הטלוויזיה. במובנים רבים (למעט אחד, ונחזור אליו בסוף) – זה היה יכול להיות פרק הסיום. דון אומר בסוף: "זה לא הסוף. זו ההתחלה של משהו". ואנחנו, כמו העובדים בסוכנות, יודעים שהוא יודע ומתיו ויינר יודע שהוא משקר.
פיט
פיט. זה בשביל בת'!
הסיפור של פיט (שמקבל סוף סוף את זמן המסך לו הוא ראוי) הוא שילוב של כל האלמנטים שהזכרנו עד כה. המבט לעתיד מגולם בבתו, תמי. ומה חשוב יותר לעתידה מאשר החינוך שלה? פיט רוצה לדאוג לעתיד הזה, אבל הוא מגלה שהוא כלוא בהשלכות מעשי העבר.
בהתחלה אנו חושבים שהסיבה היא הגירושים מטרודי, אבל ויינר מוסיף לכך את סיפור הטבח בגלנקו. לאזכר מאבק בין שבטי מקדונלדס לקמפבל בסקוטלנד במאה ה-17, שהיה חלק מהמרד היעקוביני (הניסיון להחזיר את ג'יימס השני לשלטון במקום ויליאם מאורנג') הוא להפוך את העבר לדטרמינסטי באופן מגוחך ומיתולוגי כאחד. אבות אכלו בוסר, בסדר, אבל לפני 300 שנה?
כל סצינה של פיט וטרודי גורמת לא רק לנו לפרץ נוסטלגיה, אלא גם להם. כך הוקרבה המשפחה לטובת הקריירה. וכדי שהנוסטלגיה תהיה שלמה, הבוקס שנותן פיט למקדונלד שמולו הוא אזכור ישיר את האגרוף שחטף ברכבת בסוף העונה החמישית מבעלה של בת'. אבל פיט וטרודי לא ישובו להיות יחד. הזמן עובר, החיים ממשיכים. מה שהיה לא ישוב עוד.
פגי
פגי וסטן. נו תתחתנו כבר
גם אצל פגי ילדים, משפחה ועבודה מתערבבים להם בחולות. אבל אצלה ילדים הם לא סתם ילדים, והפעם העסק הזה, הסוד שהיה שמור בכספת במשך 6 עונות שלמות, סוף סוף מונח על השולחן. "תמשיכי הלאה. זה לעולם לא קרה. זה ידהים אותך כמה זה לעולם לא קרה", אמר לה דון בסוף העונה הראשונה. פגי המשיכה הלאה אבל אנחנו מגלים שהדבר הזה הכי קרה. היא לגמרי זוכרת. ואת ההשלכות של מעשי העבר היא עדיין סופגת. הזמן עובר, החיים ממשיכים.
היעדרה של המשפחה בחייה של פגי הוא הקורבן שהקריבה למען הקריירה. אבל במובן מסוים, זו תוצאה של אותו ילד שזנחה. כי הקריירה נראית עכשיו כניסיון נואל להשכחה, להדחקה. פתאום, קו ישיר מחבר בין הוויתור על הילד, להיעדרה של המשפחה. המבט אל העתיד כלוא בתוך השלכות העבר, ולפי הפרק הזה, ההשלכות האלו דטרמיניסטיות. כמה דטרמיניסטי? כשהיא מספרת על כך לסטן, היא מיד אומרת: טוב, די, יש לנו עבודה לעשות.
האופציה היחידה לתקווה היא התגובה המפייסת, האמפתית של סטן. כי הסצינה הזו משחקת על התקווה של כולנו, באמת כולנו, שהשניים האלו יהיו יחד.
SC&P
זה לא נגמר. זה שקר כלשהו
אם העלילות של פגי ושל פיט יכולים להיות פרק הסיום של הדמויות שלהן, מה נגיד על העלילה של הסוכנות כולה? כל כך הרבה מעגלים נסגרים כאן: מקאן אריקסון היא החברה שמרכישתה ברחו הגיבורים בסוף העונה השלישית, כשביקשו מליין פרייס שיפטר אותם ואז יצטרף אליהם. ג'ים הוברט, מנכ"ל מקאן, הוא האיש שהציע לדון עוד בעונה הראשונה לעזוב את הסוכנות ולהצטרף למקאן. וכמובן, שם הפרק והבניין.
כשדון מעלה את הרעיון שכולם יעברו ללוס אנג'לס, יש לנו דה-ז'ה-וו לכל הפרקים שבהם הסוכנות ביצעה מהלך של הרגע האחרון וניצלה. אבל הפעם העסק רץ קצת יותר מכמה דקות מסך – ומתיו ויינר מחסל אותו באבחה. "ניצחתם", אומר הוברט. "אתם מגיעים לגן עדן של עולם הפרסום". אתם יודעים מי מגיע לגן עדן.
הדטרמיניזם של העבר מעולם לא היה חזק יותר: כל תהפוכות החברה – מ-SC ל-SCD, משם ל-SCDP, המיזוג עם טד וקאטלר והמכירה למקאן – כל אלו לא מצילים את הסוכנות מהסוף שהיה ידוע וכתוב כבר בהתחלה: בליעתה בתוך תאגיד ענק. וכל התמות של העונה מרוכזות ברגע הזה: האם אי פעם נעבור את ההתחלה? האם אפשר להשתחרר מהעבר? מהי התחזית לעתיד?
ג'ואן ופיט, רוג'ר ודון – כולם נאחזים בסוכנות כיוון שהסוכנות היא הבית. היא המשפחה. הם ויתרו על כל כך הרבה למענה. הנשיקה של רוג'ר לדון היא נשיקה של אב לבנו. רוג'ר אומר זאת בצורה גלויה: אין לי יורשים. מחיקת השם היא סופה של השושלת.
ויש עוד אלמנט חשוב בהחלטה שהפעם זה לא יילך. ההרגשה הזו שהנה, העבר חוזר על עצמו. "כבר עשינו את זה פעם", אומר דון. וגם לנו יש הרגשה כזו. אבל ויינר אומר לנו: הזמן עובר והחיים ממשיכים. מה שהיה לא יחזור עוד. כל שנותר להם היא תחושת הנוסטלגיה. וזה כל מה שנותר גם לנו.
דון
דון ורוג'ר. אתה כמו בן שלי
זה היה יכול להיות פרק הסיום של העונה ושל הסדרה, כפי שכתבתי בפתיח. פגי, פיט, רוג'ר, הסוכנות – הקצוות הפרומים נשזרים. הסיבה היחידה שזהו אינו פרק סיום שלם היא דון דרייפר. הדמות המרכזית של הסדרה טרם השלימה את מעגל חייה. אבל היא ממשיכה להתקדם לשם.
בפרק הקודם חשבנו שדון יביא אותה בעוד אחד מנאומי הניצחון שלו. אבל שיחקו בנו. הפעם אנו מאמינים שהנה שוב דון פורץ את הדרך ברגע האחרון. ושוב היתלו בנו. הקסם של דון דרייפר התפוגג. ויינר אומר לנו שוב ושוב – מה שהיה לא ישוב. 1970 איננה 1964.
הכל משתנה – ורק דון נותר אותו דבר. ואין שום דבר חינני באדם מחוץ לזמן שבו הוא חי. ככל שמתקדמת העונה, דון מתפשט מנכסיו, במובן הנפשי והפיזי ביותר – הוא איבד את אשתו, הוא איבד חלק מכספו, הוא איבד את דירתו. הפעם זה נאמר בגלוי. מרדית אומרת לו: אתה רוצה לאבד גם אותי? רוג'ר וטד, שהיו תמיד המקבילים שלו, נמצאים בזוגיות. דון עדיין דופק על דלתות ומחפש את דיאנה. רוג'ר היה תמיד סימן האזהרה, אבל נראה שהם התחלפו בתפקידים.
בסצינת הסיום הוא פונה אל העובדים, ואלינו הצופים: זה לא הסוף, זו התחלה של משהו, הוא אומר. אבל איש לא מקשיב. דון איבד גם את סמכותו. ההתפשטות המתמדת הזו חייבת להוביל לאנשהו. יש לנו עוד 3 פרקים לגלות לאן.
אפילוג
אחרי שבפוסט הקודם אמרנו שזו ההזדמנות האחרונה של מד מן להתעורר. הפרק הזה רק מפיח בנו עוד תקווה. ארבעה פרקים שזורים זה בזה נותנים תחושה שיש פה סיפור גדול שנרקם אט אט. וגם אם אנו עוד עשויים להתאכזב, תענוג לגלות שיש לוויינר יומרה שאפתנית לבנות סיפור שעשוי להיות פורץ דרך ברמה הטלוויזיונית.
קטנות
- הפרק הזה הוא, כאמור, אורגיה של רפרנסים לפרקי עבר. הנה מאמר מצויין בווקס על 11 אזכורים.
- עוד תמה שמופיעה בפרק הזה, כמו בעונה כולה ובסדרה כולה, היא חילופי המשמרות בחברה. האליטה הישנה והמנוונת מגולמת כאן בקרב המגוחך בין מקדונלד לקמפבל. הכוחות החדשים הם ההומואים שגרים היכן שגרה דיאנה. ב-1970 הם כבר לא צריכים להתחבא ומזמינים את דון להצטרף. וגם: ג'ואן, כוח נשי עולה, חרדה לגורלה בחברה השמרנית מקאן. את השוביניזם שלהם כבר פגשנו בפרק הראשון בחצי העונה הזו. זה כנראה רמז אפי מקדים.
- לו. לא סגרנו בפרק הקודם שלא נראה אותו יותר?
- וגם, התמונה הזו:
היא ההיפוך של התמונה הזו:
זמן מד מן 
אחד הפרקים הטובים של מד מן, בוודאי בעונה ו-3/4 האחרונות, ומה שיפה במיוחד הוא שהוא סוגר את 4 הפרקים ששודרו עד כה השנה והופך אותם ליחידה שלמה ומרשימה – לא היה ברור לאן ווינר הולך בפרקים הקודמים, והנה מסתבר שיש על מי לסמוך, מעורר (עוד) תקווה לקראת הפרקים האחרונים.
הפרק הזה, גם ויזואלית וגם תמטית, היה השיקוף הטוב ביותר של הפתיח של הסדרה – כל חייו של הפרסומאי נעלמים לו מבין האצבעות ומתחת לרגליים.
אגב, אני לא שותף לרצון שפגי וסטן יהיו זוג, החברות שלהם יפה בעיני כפי שהיא.
קראתי בבלוג של עידו ישעיהו בוואלה שמי שביים את הפרק הוא לא אחר מאשר ג'ראד האריס, המוכר לנו יותר כליין פרייס, מה שסוגר פינה יפה גם עם האגרוף שהוא נתן לפיט בעבר (אבל זה ברמת המטא).
אכן שכחתי לציין שג׳ארד האריס ביים את הפרק. תודה על האזכור
מבלי לקרוא את הרפרנס שלך לאתר האמריקאי שמאזכר את רשימת הפרקים הקשורים.
הפרק הזה הוא סגירת מעגל לסדרה כולה בנושא של החברה, ככלל לא בנושא של דון בפרט.
הוא קשור לפרק 13 בעונה 2- מכירת החברה SC לחברה האנגלית.
כמובן שלפרק הגדול מכולם עונה 3 פרק 13- התחמקות ממקאן והקמת חברה עצמאית, יוזמה של דון.
פרק 11 בעונה 4, עזיבת לאקי סטרייק וההודעה של דון לכולם בחברה שאיבדו את לאקי סטרייק.
ופרק 6 בעונה 6- התאחדות עם טד צאו' ושות'.
בכל 7 העונות מקאן היו ברקע, רמזו לנו מההתחלה שזה "מפעל נקניות", אי אפשר להיות שם אינדיבידואל.
ברגע שבסוף החלק הראשון של העונה הם מכרו נשמתם לשטן, היינו נאיביים לחשוב שזה יעבור בשלום.
דון חשב שהקסם שלו יעבוד גם הפעם, אך טעה. תאמת הפתיע אותי שהוא עדיין ניסה.
אני מאמינה שבשלושת הפרקים הבאים דון יסגור מעגל עם עצמו ע"ע דיק ויטמן.
גם בסוף עונה 3 דון ורוג'ר ישבו בפאב, אז דון סיפר לו שבטי והוא מתגרשים……עכשיו דון נראה אבוד מאי פעם.
הוא כבר ניסה פרק ב שלא צלח, אין לו לאן לפנות, גם ביתה של דיאנה ריק.
נ.ב
מעניין שהם ציינו את כל התקציבים במקאן , כולל: קוקה קולה וכו, , לא ציינו את סוכנות התיירות הישראלית, יכל להיות נחמד.
פרק מעולה ניתוח מעולה. רוג׳ר הנושק לדון היה רגע שהלב התפוצץ (אתה בסדר), ובהחלט יכל להיות בפרק סיום, וגם פגי ריסקה את ליבי וסגרה משהו עבורנו בצורה כה יפה (אהבתי את המשחק שהצעת עם התקוה. אני מצטרפת לתקוה). ווינר אכן עם יומרות וכיוון, וכיוון מעולה ומסכימה שבלי קשר לסוף רק על זה שאפו. מאד סקרנית לגבי ההמשך. אין לדעת כמובן לאן יקח את זה (שני הימורים / אפשרויות שקופצות לי זה : מבחינת סגירת מעגלים אחורה – המתים שיושבים עליו כבד אולי עוד צריכים סיבוב. לפחות חלקם או איזושהיא התייחסות נוספת למשקלם עליו ואיזו שהיא עבודה איתם (מקוה מאד שלא דרך מות רוג׳ר כמו שיש הטוענים שהוכן בפרק). ומבחינה עלילתית נדמה לי שאם וויינר יבחר (מה שלא בטוח כלל) לתת אמירת מטה הוא יצטרך לקפוץ קצת לעתיד). זה כמובן שלי וויינר אני בטוחה יפתיע אותי ורב הסיכויים לטובה. מה שכן קשה להאמין שהוא ישאיר לנו את דון בלי אישה וכאן נשאלת השאלה מי. (נב קמבל אולי?). ועוד דבר, לעניין הרפרורים, ובלי לעיין ברשימת ה 11, כל רגע בכל פרק בחצי עונה הזו במיוחד אבל לא רק מרפרר לקודמיו. כמו שחייו של כל אדם מרפררים, חיים וזמן, כמו שרק סדרה בסדר גודל כזה של עומק וליווי דמויות יכולה ליצור.
מעטות הפעמים שסיימתי פרק של "מד מן" ואמרתי לעצמי שלוש-ארבע פעמים: "זה היה כל כך יפה". כפי שציינו פה, רוב הרפרנסים בפרק היו בין "מד מן" לעצמה.הנה אלה שהתייחסו גם לתקופה:
1. קן, בשיא ההתעללות בפיט, אומר לו שהוא מעדיף יין מסוג שאטו מרגו 53'. לקן יש טעם יוקרתי: לפי מה שאני קורא – אינני מבין דבר ביין – השאטו מרגו נחשב לאחד היינות הטובים והיקרים בעולם ובציר 53, לפני הניו יורק טיימס, לאחד המשובחים.
2. תמי קמפבל לא מצליחה להתקבל ל-Greenwich Country Day School. כן התקבלו: ג'ורג' דבליו בוש והאים וינקלווס.
3. אחרי המו"מ עם האנה ברברה, לו אייברי המנאייק מתקשר לדון כדי לספר לו שסגר דיל עם Tatsunoko Productions ולהתעלל בו על הדרך. מדובר באחת מחברות האנימציה היפניות הראשונות בתחום, שנוסדה ב-1962 והיא קיימת עד היום.
4. פוסט שלם ומלא בטריוויה על בניין טיים אנ' לייף. http://gothamist.com/2015/04/01/mad_men_building_secrets_revealed.php
5. על שולחנה של פגי מונח מגזין TIME מ-29 ביוני 1970. על השער: אדוארד הית', שנבחר ב-18 ביוני לראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית. תזמון נחמד נוכח הבחירות הקרבות בבריטניה.
6. הילדים החמודים משחקים בכדורי גומי ורוד שנקראו Spaldeens. הנה כתבה מהניו יורק טיימס בנושא: http://www.nytimes.com/2005/03/13/business/yourmoney/13goods.html?_r=0
7. לשיר הסיום קוראים "Money Burns a Hole in My Pocket". שר אותו דין מרטין. זה כל כך מדויק שבאמת שאין מה להרחיב. https://www.youtube.com/watch?v=IyTZ0jWrU1A
זה היה כל כך יפה.
לא זכור חי שנשפכת ככה על פרק של מד מן
זו התחלה של משהו חדש
כיף לקרוא
באמת כייף.
ואם כבר פגי וילדי הפרסומת – https://www.youtube.com/watch?v=oQPbNHTgKRk
הכל מעולה. באמת, אני כבר מתגעגע. גם לפרקים כאלו וגם לניתוח ולתגובות.
וגם לפרקים הפחות מסעירים שתמיד מתבררים בדיעבד כגשרים אל שיא נוסף וכחלק מן המכלול השלם שעושה את הסדרה הנהדרת הזו.
אבל מה שמאפיין בעיני את הפרקים הטובים ביותר כמו הפרק הזה הוא השילוב של מספר סיפורים ונושאים עיקריים שכל אחד מהם יכול בקלות להחזיק פרק שלם או יותר בסדרות אחרות.
קודם כל – השם. זה בא לידי ביטוי קודם כל מצד רוג'ר – ראשית בפגישה עם השטן ממקאן ("But the name") ובהמשך כמובן בסוף עם דון. מה שמדגיש אולי את הנקודה שבאמת אולי הוא הולך להיעלם בצורה כזו או אחרת. הלוואי ולא אבל זה ייתכן בהחלט. גם כי במובנים רבים הוא באמת נפרד וגם כי הוא הזדקן מאוד בפרקי העונה הנוכחית. ממש בבת אחת. ובן בהחלט יש לו, אבל ללא השם; וכמובן הסצינה של פיט. השם הוא המרכז שם, והוא ממשיך לרדוף (או לפאר, תלוי את מי שואלים) אותו גם אחרי 300 שנה. ועל השם בהקשר של דון אין צורך להרחיב כמובן – זה תמיד שם.
ומתוך השם גם העניין המעמדי בחברה האמריקאית. הדיאלוג הנהדר בין רוג'ר לדון בסוף הפרק. בין מי שבזמנים אחרים היה יכול להיות מקסימום הנהג של בן האצולה והיה צריך להמציא את עצמו בכדי לטפס למעלה, לבין מי שקיבל הכל מן המוכן. זה נכון כמובן גם לגבי פיט (וג'ורג W כמו שכתב כאן עינב, שברור לו לחלוטין שרק בגלל שכל בני קמפבל – חוץ ממנו – למדו שם, גם בתו צריכה להתקבל לשם) לבין ג'ואן למשל.
ודון – הוא תמיד נדרך לפעולה משמעותית ומשנת מסלול חיים רק כשהוא במצוקה אמיתית. בהפיכה לדון דרייפר, בפגישה עם לאקי סטרייק בפרק הראשון, ביוזמה להקמת החברה החדשה לאחר ניסיון ההשתלטות הראשון של מקאן ועוד. אז הוא אף פעם לא יוזם לפני שהצונאמי מגיע, ("I thought we were safe") אבל כשהוא מגיע – יצר החיים שלו מתגבר והוא תמיד מחפש דרכים יצירתיות לצאת לכיוון חדש. אז כמו בחיים – לא כל ניסיון עולה יפה (גם ההחלטה להתחתן עם מייגן היתה החלטה רגעית), אבל אני עדיין חושב (ומקווה..) שמשהו חדש כן יתחיל – לפחות בשבילו. כמו אחרים שכתבו כאן, אני חושב שזה הכיוון – לעזוב את עולם הפרסום, לוותר על הכסף הגדול, ולהיות יותר דיק וויטמן כמו זה שפעם ראינו בקליפורניה. כלומר להמציא את עצמו מחדש. או מישן.
ואני דווקא חושב שסיום הולם יהיה אם יישאר ללא אישה. או לחילופין שהאישה היחידה בחייו בסיום הסדרה תהיה סאלי. כי שלושה פרקים לסיום שבתוכם הוא ימצא את אהבת חייו זה לא משהו שנשמע מד-מני בכלל. הפי אנד דביק לא יהיה הפי אנד בשבילנו.
אחרי כל הנשים שעברו בחייו בכל העונות, הכי מתאים יהיה קשר טוב וחזק עם היחידה שהוא אוהב באמת. אולי משם והלאה יוכל להמשיך ולמצוא את אהבת חייו.
אבל זה כבר יהיה בסיפור אחר.
מתחברת לעניין הללא אישה ועם סאלי. ובאמת ללא קפיצת זמן זה עכשיו לא מתאים.
כשהחוויות מתמחזרות אנחנו כבר לא קונים אותן, ובאמת כמו העובדים בסוכנות, פולטים אנחה והולכים במקום לנשום עמוק בציפייה. דווקא נראה לי מאוד מתאים לחיים, הרי מה כבר יכול לקרות עוד? אם המצאת את עצמך מחדש פעם אחת, בפעם השנייה אתה בסך הכל חוזר להיות מה שהיית.