מד מן, עונה 7 פרק 10: הזדמנות אחרונה להתעורר

פרולוג

שם הפרק הוא "התחזית" ואין פה שום סבטקסט. זהו טקסט ברור וישיר, אבל כדי שחלילה לא נתבלבל, רוג'ר מבקש מדון לכתוב את התחזית, או החזון של החברה. הפרק הזה אם כך דן במבט אל העתיד של כל אחת מהדמויות ושל החברה כולה. וכיוון שהחברה היא תמיד מטאפורה לאמריקה – הדיון הוא על עתידה של ארצות הברית של אמריקה.

והנושא הזה יושב היטב בתוך התמה המרכזית של העונה הזו. הפרק הראשון דן ב"חיים שלא חיית", ושואל האם המציאות היא כל מה שיש. הפרק השני מראה איך הגיבורים מתקשים לעבור את ההתחלה וכלואים בעברם. הפרק הזה הוא המבט קדימה, השאלה מה צופן העתיד, וכמה מרחב תמרון משאיר לנו העבר והשלכותיו. לכך אני רוצה להוסיף עוד נקודה: ילדים. אולי האירוע המשמעותי ביותר בעברו של אדם, המגביל ביותר, אבל גם הפתח המשמעותי ביותר לתקווה, לשינוי ולעתיד טוב יותר.

ועוד עניין אחד: בפתיחה אנו צופים בדון ובג'ואן מתעוררים, בנפרד. כאילו ויינר רוצה לומר: עורו, אחים. הסוף קרב, הגיע הזמן להשתנות. כיוון שלג'ואן קורים רק דברים טובים בפרק הזה, נטיית הלב היא לראות בעניין הזה הקבלה בינה לבין דון. האמת היא יותר מדוייק לראות בכך ניגוד. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

ג'ואן

ג'ואן. ג'יימס בונד בגמלאות ונערת ג'יימס בונד

ג'ואן. ג'יימס בונד בגמלאות ונערת ג'יימס בונד

כמו בפרקים הקודמים, גם כאן יש קו עלילה אחד רחוק במיוחד מדון (למעשה, הקו היחיד בו אינו מעורב) אבל משליך עליו תמתית. התחזית לעתיד שנוחתת על ג'ואן היא האוטופיה בהתגלמותה: ריצ'רד, מיליונר פנוי מקליפורניה, משוחרר מכל כבל ורעב לחיות את החיים. ג'יימס בונד בגמלאות לנערת ג'יימס בונד. או כמו שהוא בעצמו אומר: התכנית היא שאין לי תכניות לעתיד. היש חלום ורוד מזה לכולנו?

מה שעוצר את האידיליה היא המחוייבות של ג'ואן – הבן שלה קווין. ג'ואן היא אמא ברמ"ח אבריה. היא לא מאלו שתזנח את בנה. העבר אינו מאפשר לה לנסוע לפירמידות בלי חשבון. וגם אם ג'ואן מתרעמת על כך ומציאה את העצבים על הבייביסיטר (כתחליף ללהתהפך על קווין), אין לה באמת חרטות בעניין.

רגע לפני שנדמה לנו שבפנינו עוד התחלה שאי אפשר לעבור אותה ועוד חיים שלא נחוו ולעולם לא יחוו, ויינר הופך את הקערה על פיה, וסיפור סינדרלה מקבל את הנסיך שלו. לפחות כרגע, ג'ואן אולי במצב הטוב ביותר בו היתה מאז ומתמיד: המזכירה העניה, הרווקה המזדקנת ששכבה עם הבוס, שכל מה שיש לה הוא המראה שלה, היא עכשיו אמא, עשירה עם אופציה לאהבה גדולה. אין לדעת אם זה יישאר כך, אבל כרגע – איט איז אס גוד אס איט גטס. ומשפט אחרון: ריצ'רד הולך לקנות דירה בניו יורק, כשהבית הפיזי מופיע כאן כמטאפורה לבית מטאפיזי, לתחושת שייכות. אם כבר דיברנו על הנגדה לדון.

פגי ומאתיס

דון ומתיס. אם זה עבד ב-1960, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-1970

דון ומתיס. אם זה עבד ב-1960, אין סיבה שזה לא יעבוד ב-1970

גם פגי, לבקשת דון, מדברת על העתיד שלה. הוא לא אגדתי כמו של ג'ואן והוא לא חסר מעוף כמו זה של טד. העתיד שהיא מציירת יפה, מציאותי, שאפתני ומעורר השראה. אבל הסיבה שהיא ומתיס פה היא בעיקר כדי להציג לנו את הצד האבהי הקלוקל של דון.

כאמור, ילדים הם אירוע מגביל מהעבר ומשחרר עבור העתיד. פגי ומתיס אמנם אינם ילדיו של דון אבל בכל תפקיד של בוס יש אלמנט אבהי ומה שאנחנו מגלים הוא אב/בוס לא מתפקד. פגי ממש מבקשת הכוונה אבהית ("אני רוצה שיתנו לי הערכה על העבודה שלי") ודון משתמש בכך לצרכיו – כדי לקבל השראה לחזון שהוא צריך לכתוב, עד שפגי פשוט חוטפת את הקריזה והולכת. מדהים לראות איך הוא הפך דון ממנטור שהיא מעריצה בעונות 1-4, לאדם שהיא מעריכה בעונה 5 בו היא פורשת, ועד לבוס שיחסה אליו נע מאכזבה לבוז.

עם מתיס המצב עוד יותר חמור. "מה אתה רוצה", אומר לו דון בחוסר חשק מבולט כשהוא בא לדבר איתו ולבקש את הגנתו. העצה שנותן לו דון – להיות ציני עם הלקוחות במקום להתנצל – לקוחה מהניסיון של דון. זו דוגמא חיה למגבלה של דון הכלוא בעברו. כשהיא גורמת לכישלון קולוסאלי – דון מסרב להכיר באחריות שלו לעניין ומפטר את מתיס. אתם יכולים לא להסכים איתי, אבל ככה לא נוהג אב שמביט אל העתיד.

בטי

בטי וגלן. אז יש לך עדיין את השערה שלי?

בטי וגלן בתצוגת המשחק הגרועה בתולדות מד מן 

שלושה פרקים מתחילת העונה וחמישה פרקים מסיום הסדרה מקבלת סוף סוף בטי את הבמה ויש לי הרגשה שנראה אותה לפחות עוד פעם אחת. היא אמנם פה בזכות עצמה, אבל גם כדי להשליך על דון כהורה על ידי הקבלה בינה לבינו.

בטי האם הקשוחה, שממשטרת את בובי וג'ין ומנסה עדיין לאלף את סאלי, נמסה לחלוטין כשהיא מבינה שהחתיך ההורס שעומד מולה הוא גלן. פתאום הילד הסוטה, שסגד לשערותיה, שהיא הרחיקה מבתה, הוא אורח רצוי. בטי האם נעלמת ונמוגה אל מול תשומת הלב המחמיאה שהיא מקבלת מגלן. זה כמובן מוקבל לדון ולפלירט שמנהלת איתו החברה של סאלי.

לזכותו של ויינר נאמר שבטי אינה דמות שטוחה. גם היא התבגרה וכשגלן חוזר כדי להתחיל איתה, היא הופכת למבוגר האחראי. היא מסרבת לו אבל לא בצורה שתשבור את לבו. יתרה מכך – היא תומכת בהחלטה שלו להתגייס, גם כשהיא מתנגדת לכך, כיוון שהיא יודעת כמה חשוב שגלן ייצא לוויאטנם עם תמיכה רגשית.

דון

דון. בדד, בנתיב ללא כלום.

דון. בדד, בנתיב ללא כלום.

הפרק מתחיל כאמור בכך שרוג'ר מבקש מדון לכתוב נאום חזון עבור החברה. אנו מצפים שהוא יסתיים בעוד אחת מהפיצ'ים הנהדרים הזכורים לנו מימיו היפים של דון. אבל שום פיץ' כזה לא מגיע. דון עדיין יודע למכור אשליות ("ספרי להם שגר כאן אדם שהרוויח מיליון דולר ועבר לבית גדול יותר", הוא אומר לסוכנת הנדל"ן) אבל אין לו שום מושג ירוק כשהוא מביט קדימה. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אנחנו מגלים אדם שכלוא בעברו. שיודע לתת עצות רק באופן אינדוקטיבי, שנראה בדיוק כמו לפני 10 שנים כשמסביב כולם בחליפות סבנטיז ושפמים. בניגוד לתקווה שמצייר הפרק לג'ואן, בניגוד לרצונות הקונקרטיים והשאפתניים של פגי, כולם מסביב אומרים לדון: הדירה שלך נראית כמו כישלון, אין לך אופי, אתה רק פרצוף יפה. וגם אם הם לא מדייקים – זו התחושה שהוא מייצר.

ההקבלה לג'ואן היא למעשה ניגוד: היא מתעוררת בבית מלון ומזמינה פרנץ' טוסט. הוא מתעורר בדירה ריקה שנראית שייכת לג'אנקי עם הרבה יותר מדי כסף. היא "כלואה" בעברה כי היא מחוייבת לבן שלה, ולבסוף מקבלת את מה שהיא רוצה. הוא מצטייר כאב גרוע שנותר ללא כלום. המחזר שלה רוכש דירה בניו יורק – דון מוכר את דירתו.

עכשיו הוא נותר ללא אהבה, ללא משפחה וללא דירה. בדד עם הזמן הבורח. בדד, בנתיב ללא כלום.

אבל, וזה אבל גדול – דון מתעורר. כך מתחיל הפרק. ויש הרגשה שהתחתית הזו, הפריים האחרון שלו במסדרון, זו ההזדמנות האחרונה שלו להתעורר.

סאלי

סאלי. העתיד, התקווה, החלום

סאלי. העתיד, התקווה, החלום

הכל, אתם יודעים, תמיד מתנקז לדון, וכך גם במקרה הזה, אולם הפעם יש להוסיף: ומדון הכל זורם אל סאלי.

מעבר לכך שכל שניה של קירנן שאפקה על המסך היא תענוג, ושהבגרות של סאלי הופכת אותה לדמות האהובה עלינו בסדרה, לסאלי יש תפקיד מכריע בדרמה הזו. כפי שאמרנו, ילדים הם גם העבר המגביל וגם התקווה לעתיד. סאלי, אם כך היא היא עתידו של דון. היא התקווה, העתיד, החלום.

ההתנהגות שלה בפרק הזה מגלמת את השילוב הזה של עבר ועתיד. "אני רוצה לנסוע רחוק ומקווה שאני אהיה אדם שונה מכם", היא אומרת לדון בהתרסה. אבל הבה נביט נכוחה: גלן נוסע לוויאטנם, כמו שדיק ויטמן נסע לקוריאה, וסאלי עולה על אוטובוס ורוצה לברוח כמו שדיק ויטמן לא ירד מהרכבת בעיירת נעוריו והמשיך הלאה כדון דרייפר. בעצם הרצון של סאלי להתרחק היא מגשימה את דבריו של דון: "את הרבה יותר דומה לנו ממה שנראה לך". מה שנכון לסאלי, נכון לדון. וכיוון שדון הוא אמריקה, סאלי וגלן הם הדור הבא של אמריקה.

אפילוג

קשה להתעלם מהעובדה שמד מן אינה מגיעה לסופה בשיאה. את האוויר הצח ביותר נשמנו עד העונה החמישית. מהעונה השישית והלאה הסדרה איבדה מהתנופה ומהחדשנות שלה. אבל זה רק גורם לנו לקוות שהסוף יהיה טוב מספיק כדי שנזכור ממנה את אוויר הפסגות ההוא. וכל זה אינו תלוי בסיפור של כל פרק, אלא בסיפור של העונה כולה, ושל הסדרה כולה. הפרק האחרון נותן לי לפחות הרגשה שויינר יודע לאן הוא מוביל אותנו. ההתעוררות של דון היא אולי ההתעוררות של הסדרה. ובכל מקרה – זו ההזדמנות האחרונה שלה להתעורר.

קטנות

  • קווין, הבן של ג'ואן, רואה בטלוויזיה את רחוב סומסום. התכנית המיתולוגית היתה בת פחות משנה ב-1970

  • גם בפרק הזה נפרדנו כנראה מאחת הדמויות, והפעם היינו מוותרים לגמרי על התענוג: לו, שנרקב לו בסבבה בלוס אנג'לס.
  • באמצע הפרק דון הולך למכונת החטיפים. המצלמה מתפקסת על הרשי, אבל דון בוחר בחטיף אחר. האם זה אומר שדון הולך להשתחרר מהעבר ולהתעורר?
  • וזו שום ההזדמנות לציין שאת גלן משחק בנו האמיתי של מתיו ויינר. הנפוטיזם הזה לא בא בלי מחיר: סצינת הפיתוי של בטי היא מתצוגות המשחק הגרועות שנראו בסדרה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

25 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 10: הזדמנות אחרונה להתעורר

  1. דנה הגיב:

    ללא ספק הפרייז שעשה לי את הפרק הוא של הדמות השולית ביותר מאתיס, כאשר הוא אומר לדון שהוא רק פנים יפות ותו לא.
    למעשה לאחר מכן גם סאלי אומרת את זה לדון בצורה אחרת , שהוא חובב תשומת לב אם רק נותנים לו ובדר"כ הוא יקבל.
    האם כל ה"גאונות" לכאורע של דון נובעת מעצם היותו גבר סופר נאה…..יכול להיות שכן.
    יש פרק ברוק 30 שקוראים לו ה"בועה", פרק בו ג'ון האם משחק גבר שיוצא עם טינה פיי ומנסים להסביר לו בפרק שהוא לא כזה מוצלח כמו שהוא חושב, אלא אנשים פשוט רואים כמה יפה הוא ומוותרים לו ונותנים לו תחושה שהוא הכי טוב בהכל, במילים אחרות חי בבועה.
    בתחילת הפרק, דון חושב שהוא איזה גאון, לכל דבר יש לו תשובה. גם לסוכנת נדלן ממציא כל מיני דברים מטומטמים, גם למאתיס נותן עצות אחיתופל.
    רק תתנו לו.
    אבל לאחר שמאתיס אמר לו מה שאמר לו, נראה שנפל לו האסימון. מוותרים לו כי הוא יפה.

    לגבי ג'ואן, קו עלילה לא מעניין, לדעתי לא תורם לקו העלילה הראשי. ג'ואן כבר לא סקסית כמו בעבר (בעונות הראשונות), וצריך לתת על זה את הדעת.
    לא יודעת אם יש הקבלה בינה לבין דון, כי הם באמת נורא שונים.
    ובאמת כל פרק של סאלי זה תענוג צרוף….משחק מעולה….בעיקר המבטים שלה בארוחת ערב עם החברות על אבא שלה. חוסר הערכה כלפיו וכלפי אמא שלה.

    • gadilahav הגיב:

      לדון תמיד היו רעיונות טובים. הוא אמן ההתחזות ויצירת התדמית ולכן הוא פרסומאי טוב. זה מוטיב משמעותי לכל אורך הסדרה, כך שטל תתני למשפט אחד של מתיס להשפיע יותר מדי

  2. ליאת זנד הגיב:

    פאגי וסאלי בפרק הזה הן אמירה פמיניסטית, לא פחות, שמעמידה את דון כמייצג את המין הגברי של תקופתו, שעצר אותן כנשים אבל גם כזה שמאפשר להן לעבור את המשוכה הזו, באותה עת. שתיהן היו נתונות לסמכותו ושתיהן מורדות. באופן מסוים, גם בטי וג'ואן עושות את זה בנפרד – לג'ואן ניתנת ההזדמנות לחיים חדשים ובטי מעיזה ללכת קדימה מדמות האשה-האם המושלמת של שנות ה-50 וה-60.

    לי נדמה שבחלק הזה של הסדרה הדבר הכי טוב שיקרה הוא לדמות הגבר הלבן בדרך לגאולה אפשרית, דווקא מהמקום הנמוך בו נמצאת התודעה של דון. דון מתחבר לרגש, מתנתק מכל הנשים שמסמנות את עברו ונשאר עם סאלי, אשת העתיד, שכדי לזכות באהבתה והערכתה, דון יצטרך להתאמץ ולהיוולד מחדש. ויינר נותן לו עדיין סיכוי.

    מעניין לראות איך רואה יוצר גברי את השינוי שעובר על נשים ולא פחות חשוב – גברים

  3. יאיר הגיב:

    אהבתי מאד את הפרק הזה.
    במיוחד את איך שדון מגיב ומתמודד עם העלבונות והחבטות, מצד כולם כמעט. התגובות שלו בוגרות ומכילות (בדרך כלל) ולא דסטרוקטיביות כמו בעבר.
    ההתמודדות שלו עם "אתגר העתיד" נותנת לי פתח לתקווה. היא רצינית וכרוכה ב Soul Searching אמיתי. צריך לזכור שלאורך כל הסדרה דון – גם כשהוא נמצא בשפל המדרגה – בד"כ תמיד צעד אחד לפני כולם, לוקח אחריות ויוצר את העתיד שלו במו ידיו (לטוב או לרע). הוא כנראה ינסה לעשות את זה שוב.
    הסצנות של בטי וגלן זכו להרבה ביקורת ברשת אבל אני אהבתי אותן, מייצגות נאמנה את הצד הקריפי של הסדרה שתמיד היה קיים. פחות יכול לשפוט את המשחק של גלן אבל בטי לדעתי נהדרת, לראות את השינוי בעיניים ובהתנהגות שלה כשהיא מזהה פתאום את גלן בתור בחור חסון ומושך, משחק מעולה לדעתי. גם התסכול של סאלי כשהיא רואה מה מתחולל לנגד עיניה, עובר מעולה.
    את הסיפור של ג'ואן פחות אהבתי, סוג של מיני-אופרת-סבון בפרק אחד עם פגישה מקרית-התאהבות-משבר בלתי נמנע-שברון לב-האוהב מתחרט וחוזר על ארבע עם זר פרחים, ו Happily Ever After. אבל כנראה שזו בחירה מכוונת של וויינר להכניס גם אספקט כזה לסיום, אולי כקונטרה לדמויות אחרות שלא יזכו לכזה סוף מתוק.
    רק עוד ארבעה פרקים !!

  4. גל הגיב:

    גדי כותב: "קשה להתעלם מהעובדה שמד מן אינה מגיעה לסופה בשיאה. את האוויר הצח ביותר נשמנו עד העונה החמישית. מהעונה השישית והלאה הסדרה איבדה מהתנופה ומהחדשנות שלה." נדמה לי שאנחנו מחמירים עם ויינר. נדמה לי שאנחנו מצפים ממנו מה שאנחנו מצפים מדון בכל אפיזודה ואפיזודה, לאורך שמונה שנים ב"מד מן" – שירגש אותנו; שייתן לנו יש מאין.
    "זה כל מה שיש". ריגוש יומיומי הוא תעתוע. לא רק מאחר שאינו מרגש; מאחר שאנחנו רגילים. שהתרגלנו, וכמו שקורה עם כל חומר ממכר – תמיד נרצה יותר. תמיד נרצה עוד. מכיוון אחר אפשר לקרוא לזה "השתגרות הכריזמה" – דבר מה חדשני בציוות ז'אנר-מדיה, דבר מה אובססיבי להחריד במידת היצירתיות הנרטיבית, התמטית, הרפרטיבית שלו הופך שגרה כעבור ארבע, חמש, שמונה שנים.
    אי-אפשר לתת להמון את הסם שלו רק כדי למלא את רצונו. ואני חוזרת למבט שאותו אני תמיד מאמצת כמסגרת, כקו מתאר: יש קונסטרוקציה. יש דינמיקה חוץ-טקסטואלית – חייבים להתאים אליה את התכנים, וכן, גם את מידת הריגוש. צריך להתחיל לארוז. לסגור. להיפרד. פרידה הדרגתית ומעובדת שתקל את הכאב. שתשמר את הסיפור לא כעוד תכנית טלוויזיה אלא כמציאות של אנשים שמתאפיינת גם בבנליות, גם שחיקה, גם בסופים מתקתקים, גם באוויר פסגות דליל עד מחנק.
    "אבל זה רק גורם לנו לקוות שהסוף יהיה טוב מספיק כדי שנזכור ממנה את אוויר הפסגות ההוא." וטוב במקרה זה הוא בעיני תחושת הגעגוע שתיוותר לנו; לא בהכרח ההיי שאיתו קל הרבה יותר להתמודד – אבל גם קל הרבה יותר לשכוח כשעוברים ל"מד מן" הבא.

    • gadilahav הגיב:

      יש לנו למה להשוות: הסופרנוס. סדרה שבה כל עונה היתה מהממת, ותמיד נפלה מהעונה שבאה אחריה. ככה זה כשאתה מתיימר להיות ברצלונה. מצפים ממך לזכות באליפות אירופה ולעשות את זה בלי לשחק בונקר

  5. זמיר הגיב:

    פרק נפלא. ובכלל, את אוויר הפסגות של הסדרה נזכור תמיד בלי קשר לפרק חלש כזה או אחר ובלי קשר גם לסיום. כי הדרך חשובה הרבה יותר מסיום כזה או אחר. אז הפרק הזה – המחשבות הקיומיות (קדימה סוף סוף) וההסתכלות במראה של דון בהחלט ייזכר אצלי כאחד הטובים. כי דון נמצא במקום טוב לדעתי – הוא משוחרר ממחוייבות, כסף לא חסר, והעבודה משעממת ולא מאתגרת. אז אפשר לחשוב מלמעלה וקדימה וגם להיות חזק מספיק בכדי לקבל הערות די מרושעות מכולן/ם פחות או יותר (באמת מה"ילדים" למעשה) ולנסות גם ללמוד מהן.
    וכמובן לחשוב על ההמשך.
    אישית זה החלק שהכי אהבתי בפרק. וכמו דון התאכזבתי נורא מהתגובה של טד (שדווקא ממנו היו לי ציפיות ליותר.. הוא זה שרצה לעזוב את העבודה רק לפני 3-4 פרקים..) שמאפיינת כל כך הרבה אנשים.. רק להשיג עוד לקוח גדול.. ופגי.. גם כאן אני עם דון, מה לעשות. אז בסדר – הכל נכון – היא רוצה לעשות משהו משמעותי.. לזכות בתהילה.. אבל מה אז.. ולגבי מאתיס – דון דווקא רמז לו שעדיף שישתמש בגרסה השניה (הסבון שהביא איתו לשטוף את הפה..) – שזה יותר דומה להתנצלות ושסביר שאם היה משתמש בה כולם היו צוחקים ובזה היה מסתיים העניין. אבל מאתיס באמת לא היה חכם והשתמש בגירסה שבאמת יכלה לעבוד רק אצל דון – ונכשל. ככה שבהקשר הזה דון לדעתי כן ידע לייעץ לו כאבא – אבל כאבא לילדים בוגרים שכבר לא אומר להם חד משמעית מה לעשות אלא מציג להם אפשרויות – ושמשם והלאה הבחירה מה לעשות ואיך להתנהל בעולם היא שלהם בלבד. צריך לדעת לשחרר וככה צריך אבא לנהוג – וכך הוא נהג הפעם, גם אם היה קצת חסר סבלנות בהתחלה.
    ואת סצינת הילדים הראשונה (פיט, פגי, מאתיס) דון פתר נפלא. אכן אחרי שלא בחר בהרשי מתוך המכונה. בטוח שזה היה מכוון.
    גלן לא יחזור מוייטנאם כנראה. ויש גם משהו סמלי ומוזר בכך שהפרק הזה שודר יומיים לפני יום הזיכרון שלנו.. Remember Kent State אומרת לו סאלי. חיילי המשמר הלאומי של אוהיו ירו כמה שבועות קודם לכן בסטודנטים שהפגינו נגד המלחמה באוניברסיטה והרגו ארבעה מהם. אמריקה נרעשה כי זו היתה הפעם הראשונה שנרצחו סטודנטים לבנים (וניל יאנג כתב על זה את "Ohio"). אבל המלחמה נמשכה עוד חמש שנים עד שהמסוק האמריקאי האחרון המריא ונמלט מגג השגרירות בסייגון.
    העתיד של דון אופטימי לדעתי. הוא כבר חושב מעבר לאקסיות, לדירה ההיא, לעבודה ומעבר לעבר שלו. אני כבר די בטוח (ומקווה..) שהוא לא יישאר בחברה עוד הרבה זמן ויילך לכיוון חדש גם בהקשר הזה. ושיר הסיום אופטימי ומלא אהבה – אולי זה גם כיוון..

  6. נויק הגיב:

    פרק בינוני בעיניי. מסכימה עם כל מה שאמרת לגביי זה שהעונות האחרונות מאכזבות.
    לגביי ג'ואן- מסכימה עם דנה, ג'ואן כבר לא סקסית ומרגשת כמו בעבר, שלא נדבר על הלבוש שהמלבישה החליטה ב2 העונות האחרונות להלבישה..שונה וזקן.
    המשחק של ג'נוארי ג'ונס פשוט נורא ולעומת זאת קרנן שיפקה מדהימה.

    • דנה הגיב:

      אני חייבת עוד פרט קטן…..
      השיער של ג'ואן הוא פאה….ורואים את זה…..זה כבר בהגזמה

      • נויק הגיב:

        האמת שאני לא שמתי לב…
        איפה ג'ואן של השמלה האדומה הצמודה, זו עם הפפיון מאחורה?? איפה ג'ואן של הסרטים בשיער??
        😦
        זה מתסכל ואני חושבת שהמלבישה בסדרה, שבעונות הראשונות באמת שיחקה אותה מאכזבת.

      • דנה הגיב:

        לא…..זה בגלל שהיא העלתה איזה 15 ק"ג מהעונה הראשונה.
        גם בחירה של המלבישה כאילו לבגר אותה….התחילה בתור פקידה בכירה ועברה לשותפה….מצריך שינוי.
        אל תשכחי שכולם עברו שינוי בסדרה פרט לדון.

    • נויק הגיב:

      כן אבל יש לבגר בשיק ויש לבגר… בבגדים של מתאים לי.
      מה גם שבעונה הקודמת ראו אותה בכמה אאופטים מוצלחים ביותר, למרות היותה שותפה.

  7. מירב הגיב:

    זויות הצילום במיטה מאד לא החמיאו לג׳ואן.. . מעניין גדי גם בן זוגי ראה את הפרק כמוך, אני ראיתי פרק יפיפה ואופטימי. רוחו של דון ריקה מרהיטים, מחפשת, מאמינה, אופטימית (ראה תחזיתו בתחילת הפרק על הבית. שמתגשמת.). אבהותו עם סאלי יפיפייה בעיני. הוא אומר לה – את כמונו ואת יפיפייה. שוב אמירה אופטימית וחומלת גם כלפי עצמו. אבהותו מסביב היא גם וגם (שכחת את מקרה פיט-פגי). אמנם הכל לפנים ולא מרומז, אבל האוויר הצח והחוויה המהנה העונה היא בעיקר מהסגירות, פגישות עם דמויות ישנות, וויינר משחק עם זה פשוט בצורה מופלאה. משחק עם ליבנו ועם ההנאה מעומק הבונד שהוא יצר בינינו לבינם. הפרק הזה עם גלן היה שיא בעיניי. וויינר גם מעבה בעוד פרטים על דיק דון הצעיר. בבלוג אחר ראיתי את תרגום נאום גטינסברג שמדבר על חיי משמעות עבור המתים שהקריבו עבורנו. עוד חיבור. לדעתי נראה מזה עוד. מעניין אם נחזור לארוע המכונן של דון דיק והמצית בבור.. . עוד 4 פרקים!! קשה!..

  8. עינב הגיב:

    כרגיל, ככל שהעלילה גסה יותר, כך רבים גם הרפרנסים. ובעוד סצנות של סאלי, התקווה של השמאל, ננוחם.

    1. ג'ואן נוסעת ללוס אנג'לס ומשתכנת במלון בוורלי ווילשייר. היא נשאלת על ידי המזכירה במשרד המקומי אם היא כבר פגשה את וורן בייטי. הסיבה: בוורלי ווילשייר נודע כמקום שבו שוכנים כוכבי הוליווד של התקופה. בייטי גר במלון כמה שנים. הוא וכמה שחקנים נוספים, לפי האתר הבא, עדיין זוכים למכתבי מעריצים שמגיעים לכתובת הזו: http://press.fourseasons.com/beverlywilshire/trending-now/10-facts-about-the-legendary-beverly-wilshire-a-four-seasons-hotel/

    2. ג'ואן מציעה לריצ'רד לאכול במסעדת ה-Oak Room אשר שוכנת במלון הפלאזה. ובכן, היא כנראה עדיין התלהבה מהאפשרות לאכול שם, שכן רק ב-1970 המסעדה התירה לנשים לאכול שם בעקבות מחאה.

    3. בתגובה של זמיר יש פירוט על מאורעות קנט סטייט (רק אוסיף ש"אוהיו" נכתב על ידי יאנג ובוצע על ידי קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג). בתגובה, בטי מכנה את סאלי ג'יין פונדה, השחקנית המפורסמת שנודעה כאחת המתנגדות הבולטות ביותר למלחמה.

    4. גלן מקבל את הבירה שלו מבטי. הבקבוק מעוצב מעט שונה מהמקובל: קטן יותר ובעל מבנה גוצי משהו. אלה הדגמים הרלוונטיים: https://twitter.com/BoweryBoys/status/589985106347094016

    5. כדי לקבל השראה, דון מביט על מספר מגזינים המקבלים את פני 1970. מבחר מהשערים:


    6. בובי מבקש מבטי רשות לצפות ב"משפחת בריידי". אין צורך להציג את הסדרה. במיטב המסורת המד-מנית, גם את הבחירה בסדרה אפשר לפרש כאמירה: משפחת בריידי עסקה בחיים שניים של גבר ואישה. האחד אלמן והשנייה – ובכן, זה היה לא ברור. יוצר הסדרה טען לימים שהיא גרושה. בסדרה לא נאמר על כך דבר. על כל פנים, המשפחה שלהם הייתה ההזדמנות השנייה והיא נלקחה בשתי ידיים.

    7. המזכירה בלוס אנג'לס מספרת לג'ואן שאולפני האנה-ברברה מעוניינים בעלילון של לו. האנה ברברה, הקרויה על שם הבמאים השותפים ג'ו ברברה ו-וויליאם האנה, כבר היו אולפן אנימציה חזק למדי באותם ימים, עם מותג ברמה של הפלינסטונס, למשל. לימים האולפן נקנה על ידי תאגיד טרנר, לא הסתדר שם ונסגר סופית ב-1994. שני המייסדים מתו בעשור הראשון של המאה ה-21.

    8. שיר הסיום שייך לרוברטה פלאק, "The First Time I Ever Saw Your Face". השיר נכתב ב-1957 יצא לראשונה בביצוע פלאק ב-1969. הוא הפך ללהיט רק באזור 72', בעקבות הופעתו בסרט הביכורים של קלינט איסטווד כבמאי, "מיסטי", שיצא ב-1971.

    9. ולפינאלה, זה בערך מודל האוטובוס שעליו סאלי נוסעת לטיול הגדול שלה. http://www.classicbusdepot.com/images/uploads/mci-mc7-greyhound-san-luis-obispo-california.jpg

  9. קרן הגיב:

    איך אף אחד לא מתייחס לעובדה שג׳ואן, שניה לפני שהיא מקבלת את הסוף הטוב שלה, מוכנה לוותר על הבן שלה לטובת העתיד הפנטזיוני שהוצא לה? לי זה שבר את הלב.
    אפילו דון במצבי התחתית שהוא מגיע אליהם ממשיך לנסות עם הילדים שלו.
    וג׳ואן, שהיא במקום הכי טוב בחייה- מגיעה ללוס אנג׳לס כאשת עסקים, מתאכסנת במלון של כוכבים ומתפנקת עם ארוחת בוקר משירות חדרים- נמסה ומתבלבלת למול שאיפותיו של גבר בנוגע אליה, ומוכנה לוותר על הבן שלה, רק שלא לאבד את הגבר שהכירה לפני כמה ימים.
    ובשניה שהיא עושה את זה, היא מקבלת לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
    יש כאן וואחד אמירה לדעתי…

    • דנה הגיב:

      חחחחח……לא הבנת…..היא אמרה את זה בציניות…..גם מתיו ווינר אמר שכריסטינה הנדריקס אמרה את זה בצורה כה משכנעת, עד שזה נשמע אמיתי.
      לראיה, הבחור הזה אומר לה , לאחר דבריה , "לא התכוונתי לזה"…..כאילו, לא באמת דרש ממנה לוותר על בנה

      • קרן הגיב:

        חשבתי על האפשרות של ציניות. וראיתי שוב את הקטע כדי לראות אם פיספסתי. אני שמחה שבכל זאת טעיתי כי הדמות של ג׳ואן היא בין האהובות עלי…

      • ליאת הגיב:

        גם חושבת שג'ואן דיברה בציניות.
        למרות ש..
        בתחילת הפרק ג'ואן מקבלת שיחה ומתחילה לדבר עם הבן שלה.
        השיחה מתנתקת, והיא מתקשרת שוב אבל לא בשביל לחדש את השיחה
        אלא בשביל להזמין טוסט.

        בקטנה, יש כאן שבירת מוסכמה.

        עוד כמה הערות-
        כמו תמיד, גם הפרק הזה היה משופע בסוגיות של הורות ( בעיקר אימהות) ושל דלתות נפתחות/נסגרות.

        גדי תמיד מדגיש את זה שכל הדמויות האחרות הן השתקפות של דון.
        בפרק הזה זה היה ממש חזק.
        בכל שיחה של דון עם כל אדם אחר, המילים שהוא אומר יכולות היו להיות מופנות אליו.
        התודעה שלו מתחילה להשמיע קול.
        הוא צריך בעיקר להקשיב.

      • gadilahav הגיב:

        זה אכן היה בסגי נהור

  10. ורד ש. הגיב:

    מד מן זה סידרה שעוסקת בהיתבגרות אישית ושל החברה האמריקאית מערבית. הנפילה של הגבר שזה הנושא המרכזי זה היתרסקות הגבר הפטריכיאלי. הגבר בחליפה, החזק, השולט בככלכלה, בכסף, במישפחה, בנשים במיעוטים, בדימויים – הוא כמובן גבר שלא יודע להיתמודד עם רגשות. זה גבר גנרי. כולם מצפים להיתרסקות של דון אבל לדעתי הנפילה הזאת היא מ-דון הגבר החזק עד למתיאס הזה שזה דוגמא לגבר החדש – חלש, תלותי, מיתבכיין, לא לוקח אחריות. קודם כל הוא רוצה שדון יבוא איתו לנקות אחריו. כשדון מסרב הוא מבקש ממנו שיגיד לו מה לעשות. דון מביא לו דוגמאות מהניסיון שלו מההבנה של ביחסי הכוח עם לקוחות – הגבר החדש מפשל כי הוא מצפה שיתנו לו חוברת הפעלה – לא יודע לשחק פוקר, לא יודע לישלוף אקדח כשצריך לא מסוגל לזהות יחסי כוח להציב את עצמו בתוך יחסי הכוח והכי גרוע לא יודע להפסיד. המיתיאס הזה חוזר כמו ילד בכיין וצועק על דון שהוא הצליח ביגלל שהיה יפה. ושהוא לא מוכשר. ועל זה נאמר בדיוק חמוד. מה שאמרת. לכן דון גם לא יכול להעלב. הסיקוונס הזה היה אחד הסיקוונסים הכי מענינים בסידרה. הגבר החדש הוא אולי הרבה דברים טובים אבל השולף הכי גדול במערב הוא ממש לא. דון נישאר כמו שכתבו פה היחידי שלא ניגרר אחרי אופנות – הגבר בחליפה. ה- דון. הפטריארך. ולא ביגלל שהוא תקוע אלא ביגלל שהוא גבר במלוא מובן המלה – גבר ש-נכון ל-מאבקים הישרדותיים פרימטייביים גם אם האמצעים מתוחכמים שיודע להריח פחד וסכנה ולעמוד מולם.
    הפרקים של העונה עוסקים במיקום של הגבר החדש בהררכיה הכלכלית החדשה מי שההחליף את הפטריאכך השולט הוא התאגיד – בעלי המניות – המאכניזם. לא המחשב פאקרס. האנשים הם שהופכים לרובוטים. זה לא משנה נשים, גברים, בני מיעוטים – מה שרוקן ממשמעות זה המושג גבריות – אחריות – כוח – קרב – הישרדות – העברת מורשת – מנהיגות.
    ההפי אנד של סוף החלק הראשון של העונה היה בדיוק ההפך מהפי אנד – במקום היתמודדות בין גברים שציפינו לה – קרב איימתני על המישרד – היתה מכירת חיסול של מושג הגבריות של האינדיבידואל – קחו מליון דולר ותילכו ליקנות לכם שימלה יפה. ה-גברים צולמו כמו חבורת ילדים בגן ילדים. זאת היתה הנפילה לא צריך לצפות לעוד אחת. ג׳ואן הלכה ליקנות שימלה יפה כדי לפצות על השפלה סקססטית של אנשי התאגיד – רוג׳ר ודון הלכו ליקנות סקס – אחרי אותה השפלה בדיוק שהיתה סמויה מו העין. זה מזכיר את התבוסה של ניבחרת ישראל לדנמרק לפני הרבה שנים. השחקנים הלכו לנערות ליווי לפני המישחק – הם הושפלו על המיגרש אבל לפחות יצאו גברים מזיינים. הסדר לא חשוב כאן. ההדלפה היא המענינת. הכדורגלנים היו חיביים שיידעו שהם זיינו. העיסוק בכסף הוא מאד מוגבר בפרקים של העונה ודון היחידי שמבין שהכסף הגדול לא חשוב. שהוא חסר משמעות. שהוא אם משהו – משפיל. לכו ליקנות לכם שימלה יפה. מייגן שלא היתה אף פעם שחקנית רצינית ולא ראינו אותה פעם אחת עובדת על טקסטים של מישחק או מדברת על תפקיד דרמטי שהיא רוצה לעשות – הוצגה במערכת הסיום שלה בשביל מה שהיא – בן אדם עם רגשות אולי נחמדה אבל לא מאד חכמה ולא מחוייבת למיקצוע שלה אלא רודפת אחרי דימוי השחקנית אחת שאין לה מה להציע ל-דון ואף פעם לא היה לה מילבד דימוי רייק של נשיות. דון בטימטומו הריגשי בחר בת זוג כמו אחרון הצרכנים שהוא עושה עליהם מניפולציות והיום הוא מסוגל להבין כמה זה היה רייק. היא סירבה להצעה להיות זונה של הארי ומיד אחר כך היתרצתה להצעה יותר גבוהה של דון. אם משהו ביכלל דון כמו פטריאכך אמיתי נתן לה מליון דולר כדי להגן עליה מעצמה. יש שחקניות שהיו מיזדיינות בשביל תפקיד אולי דון היה עושה את זה יש שחקניות שהיו הולכות לשחק בתיאטרון פרינג׳ מייגן היא לא זה ולא זה. ולכן המליון דולר שנתן לה ביטאו חמלה יותר מהשפלה וגם את הרצון שלו לא להיתעסק איתה יותר. זה קשור לפרק הנוכחי – התאגיד מחליט שיוצאים לחופשה והוא דורש נאום מנהיגות עם תחזית – רוג׳ר אומר אני יודע לעשו דברים כאלו בלי בעיה אבל המזכירה שלו קראה את האותיות הקטנות – איזה בדיחה נהדרת על חשבון הסיום של החצי הראשון של העונה – באותיות הקטנות כתוב שצריך נתונים ושירטוטים באותיות הקטנות יש חוברת הפעלה שמבטלת את הפעולה של הנהגה – תן את התחזית שלך – סליחה את שלנו תהיה מנהיג וגבר – סליחה בעצם לא. אופס. פרק מעולה שהראה ש-דון היחיד שמרגיש שמשהו מאד לא בסדר. והוא רק לא יודע לנסח את זה לעצמו. הוא כנה וחוקר וחושב והוא לא מצליח לזייף. מפגי הוא ציפה להבין – לדיאלוג אבל גם פגי כמו רובוט מדברת על השאיפות שלה בלי להבין שהכל הישתנה – את דון לא מענין סלוגן בשביל סלוגן בלי ריח של פחד בלי מאבק הישרדות, מאבקי כוח. הסלוגן לא עומד בפני עצמו הוא היה דרך לבטא את הסמלים החשובים יותר של הקיום האנושי. לא מענין אותו להיות פקיד פירסום. והוא מוקף באנשים שהלכו ליקנות לעצמם שימלה יפה. הבית שלו רייק לא כי הוא רייק. להפך. אם משהו הדרך שהוא מדבר עם הבת שלו כל כך רגישה וחכמה ואבהית. הוא משחרר אותה אבל מזכיר לה שיש לה שורשים ומישפחה – הוא המישפחה שלה. לטוב ולרע. הוא אומר לה את נערה יפה ואת יכולה להחליט שאת רוצה להיות יותר מזה. זה לחלוטין קשור לאנשי מיליון הדולר והשמלות היפות שהם קונים לעצמם. לעומת בטי שמנסה לישלוט בה ובטיול שלה ובכלכלה שלה אבל לא רואה אותה ביכלל. סאלי נבוכה מהפלירטוט שלו עם חברה שלה – דון מעמיד אותה במקום. אין מצב שהיה נוגע בחברה שלה בשוקר חשמלי. לא היום. ועוד הערה אחת על דון בטי והחברים הפלרטטנים של הילדים שלהם – חלק מהיתרסקות הפטריאך והמישפחה והסדר הישן גם גרם ועדיין גורם לחברה הליבלרלית להיתבלבל במושאי התשוקה שלה. זה היה בקטנה אבל זה חלק מהעינין. כשאתה לא מבין סמכות והררכיה וכשאין סדר אז זה מבלגו גם את מושאי התשוקה שלך. מןרים ותלמידים צעירים ומבוגרים וכיוצא בזה. ולמען הסר כל ספק אני לא בעד חזרתו של הפטריאך אבל מד מן של העונה מייצרת דיון הרבה יותר מורכב ממה שניתן היה לצפות בסוגיה וזה מיתאפשר כיון שהסידרה מוגשת על מצע פלקטי פוסטרי של פירסום.

  11. טלי הגיב:

    הפרק נפתח במלאני שמנסה להעיר את דון. היא מתקשה. נו טוב, אולי אם היא הייתה קוראת "דיק" הוא היה מתעורר. אנחנו הרי מתעוררים רק אם קוראים בשם שלנו ולא בשם של האיש שאננו מתחזים לו. אולי דון כבר פחות דון ויותר דיק… בכל מקרה הוא אומר לה "לא התעוררתי".
    בפרק הזה נסגרים כמה מעגלים וגם יש סגירה לג'ואן בדמות האביר על הסוס הלבן, בכמה סצינות מהמופרכות בתולדות הסדרה. סגירת מעגל גם לסאלי וגלן ולבטי וגלן (וכפי הנראה גם פרידה מגלן), לסאלי ודון (שנפרדים באחת הסצינות הטובות של הפרק) – סאלי נגעלת מההתנהגות של דון ומאזכרת בכך גם סצינה דרמטית אחרת מהעבר, שבה היא תופסת אותו עם סילביה. רק שכאן היא בוגרת הרבה יותר ומסוגלת גם להתעמת עם אבא שלה.
    בסצינה של דון ומאתיס,ף מאתיס אומר לו שהוא יפה ולכן הולך לו, ולא בגלל שיש לו אופי. דון מהדהד את זה בדבריו לסאלי: "את יפהפייה. זה תלוי בך את את רוצה יותר מזה". למרות האי מסוגלות שלו להיות אבא, הסגירה הזאת מקסימה. הוא בעצם אומר: "את כמוני, אבל זה תלוי בך אם את רוצה להיות עוד משהו".
    במהלך הפרק דון מעלה את השאלות החשובות שויינר רוצה לשאול – "מה הלאה?" (What's next?), ו"מה עוד יש שם?" (What else is there?). דון מנסה לברר את זה עם הדמויות המרכזיות. טד המשעמם רוצה עוד תקציב גדול, פגי, מבחינת דון, פשוט לא אומרת את האמת. היא מדברת על החלומות ועל השאיפות שלה בעבודה, בעוד הוא בעצם מתכוון שהיא חולמת על משפחה וילדים (זה מתקשר לתמה שכתבת עליה, גדי). היא כמובן מתרגזת. זה מה שקורה כשזה שמולך צודק עד כאב.
    "מה הלאה?" זה מה שדון שואל את עצמו מחוץ לדלת דירתו שנמכרה. זה גם מה שויינר רוצה שנשאל את עצמנו.
    קטנות:
    1. המזכירה של לו מספרת על סדרת הקומיקס שצייר שהוא רוצה לסגור עם אולפני "האנה ברברה". "משהו כמו גומר פייל" רק שהגיבור הוא קוף. הוא התחיל ליצור אותה עוד בשירותו הצבאי" – סדרת הקומיקס של לו הוזכרה כבר בפרק אחר, "הבורחים" (עונה 7 פרק 5) וגומר פייל הוא דמות מסדרת טלויזיה ששודרה עד 1969 על חייל טוב לב ותמים בטירונות. האיזכור שלו בפרק 5 הוא של הסדרה המצוירת "ביטל ביילי", גם היא על דמות מצוירת של חייל בטירונות שלא הולך לו… בכל מקרה, גומר פייל הוא דמות האנדרדוג בסדרות האמריקאיות.
    2. גלן וחברתו מזמינים את סאלי ל"פליילנד" – פארק שעשועים שעדיין קיים בניו יורק.
    3. מרדית' שואלת את דון האם הוא ביקר ב-"World's Fair" כאשר הוא מביט מבעד לחלון. הכוונה היא לתערוכה העולמית שהתקיימה בניו יורק ב1939-1940. היא הייתה התערכוה הגדולה ביותר שהוצגה עד אז וסיסמת התערוכה הייתה "שחר של יום חדש". היא התמקדה בחזונות טכנולוגיים, תרבותיים, כלכליים ואדריכליים לעתיד – מהדהד גם כאן את הרעיון של הפרק "מה הלאה? – מה עוד?".
    4. הצבעים בפרק הם בעיקר גוונים של חום-כתום-ורוד מול גווני תכלת-כחול וטורקיז. אולי זה הד לצבעי העיר ניו יורק – כתום וכחול. בכל אופן, ניסיתי למצוא את הסיבה לסכימת הצבעים הזאת וטרם הצלחתי.

  12. someone הגיב:

    הקבלה מעניינת נוספת בפרק היא בין פגי לג'ואן. וויינר נוקט כאן עמדה ברורה. פגי אבודה. היא חלולה, בדיוק כמו דון\דיק, האב הרוחני שלה. הוא שואל אותה על השאיפות שלה, כמו מצפה לשיחות הקרובות שהיו להם בימים עברו, והיא מנותקת, כמו מכונת עבודה. וזה המצב שלה בכל הפרקים האחרונים.(הדרכון במשרד, הקטע עם הצלמת)
    ג'ואן במקום אחר לגמרי. מתחילה להשלים עם מי ומה שהיא. היא כבר וויתרה על הרומן הזה, בשביל מה שבאמת חשוב לה, ודווקא אז – נדמה כבמעין סיפור סינדרלה שזה יכול להצליח. אבל זה דווקא לא סיפור סינדרלה בכלל. ג'ואן לא חלשה, להיפך, היא מקבלת החלטות קשות, אבל ממקום של בחירה מודעת ומלאה. בהקבלה למה שפגי אומרת לטד לפני כמה עונות: "אתה בר מזל שאתה יכול לקבל החלטות". ג'ואן לגמרי מקבלת החלטות, ובינתיים, זוכה בכל הקופה 🙂

  13. מור הגיב:

    לגבי פגי – נראה לי שהתגובות קצת קשות כלפיה. ברור שהחלומות שלה כאשה(ובמיוחד בעולם העבודה) לא יכלות להתחיל מאותה נקודת מוצא של הגבר הלבן המצליח שכבר מימש הכל מבחינת קריירה כמו דון. מה שהוא מימש היא רק יכולה לחלום על על כך, אבל מה שחשוב לה זה ההכרה, הגושפנקא, להשאיר חותם, לקבל את הקרדיט מהציבור (כי בעצם היא כן הגשימה כבר הרבה ממה שהיא ציינה).
    לכן היא גם נורא נפגעת ממנו -לו יש את הלוקסוס להתעסק בעתיד (במשמעות החיים כמו שהיא אומרת לו) בעוד היא עסוקה בהווה בניסיון להתקדם ולזכות כל הזמן בהערכה. בכלל בפרק הזה, דון נשפט (ע"י מאתיס, פגי, סאלי, המתווכת) כי באמת נראה שהכל הולך לו בקלות . הוא לא מתרגש מכלום הוא אפילו לא מרגיש שיש עבודה לעשות. שום דבר לא מזיז לו (גם לא הבית הריק שצריך להתאמץ כדי למכור). הוא לא לוקח דברים ברצינות. כאילו הוא חי בתודעה נפרדת מהאחרים (שעובדים, נכשלים, מתרגשים,כועסים). בכלל העונה האחרונה היא רפלקסיבית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s