פרולוג
.
.
.
.
.
.
.
.
אי שם באייטיז היה סיטקום אחד בשם "בנסון", על משרדו של מושל באחת מהמדינות בארה"ב. בפרק הסיום של אחת העונות, התמודד המושל לבחירות – והפסיד. כל הצוות שלו החל לארוז, אבל ברגע האחרון, שתי דקות לפני סיום העונה, התגלה שבספירה חוזרת של הקולות המושל למעשה ניצח. הצוות נשאר, הכל בא על מקומו בשלום וכולם חיו באושר ועושר – עד העונה הבאה. במובן מסויים, "ווטרלו", הפרק האחרון של החלק הראשון של העונה האחרונה של מד מן, הרגיש לי אותו דבר – כמו פרק הסיום השמח והאופטימי של סיטקום מהאייטיז. וזה לא נאמר לחיוב.
תמונת מצב: כל השותפים נהיים עשירים, דון ופגי מתפייסים, דון חוזר למקומו הטבעי, הרעים מובסים, הטובים מנצחים. אז נכון, מישהו אחד מת ומערכת יחסים לא באמת משמעותית נזרקת לפח. ובכל זאת – יש את זה ביותר האפי אנדינג? הסיום הזה גורם לי גם להסכים עם מה שגל כתבה בעקביות בתגובות לפוסטים – ששבירת הפורמט נועדה לחזק את חזרתו של הפורמט וחזרתם של הדברים לסדר התקין.
עכשיו, אפשר להיות סלחנים לגבי הסיפור הזה ברמת העלילה. אנחנו, למרות הכל, באמצע העונה. יתכן מאוד שהסוף של הסוף לא יהיה כל כך דביק. יתכנו עוד תהפוכות בדרך. יתכן עוד שלמשפט של ויינר "למעשים שעשית יש השלכות" יהיה במה להיאחז (ויש לזכור – מעשים הם לא רק אלו מהעונה השישית. עוד לא ראינו השלכות אמיתיות לטוטם שבמרכז הסדרה הזו: זהות גנובה וחיים כפולים). מה שיותר בעייתי הוא הדרך, הפורמט, שבו סופר לנו הסיפור.
הדרך אל הסוף הטוב היתה רצופה בחוסר קוהרנטיות. נקודת הרתיחה היתה הסצינה הלפני אחרונה, בה רוג'ר מציג את הסכם הרכישה עם מקאן. קודם כל, איך הוא תפר הסכם כזה ביומיים? שנית, איזה מן אנשים מחליטים החלטה של 65 מיליון דולר בעשר דקות? שלישית, איך זה שטד משתכנע לנטוש את תחושותיו האובדניות ולבגוד בשותפו הוותיק, וכל זה בעקבות נאום בן 20 שניות מפיו של הנמסיס שלו? בכלל, הדמות של טד (ושל ג'ואן!) לא טופלה היטב, לא בפרק ולא בעונה. אנחנו חשבנו שהוא בדיכאון בגלל פגי. עכשיו אנחנו מגלים שהוא סולד מעולם הפרסום עד כדי כך שהוא מדומם מנועים באוויר. אגב, להפסיד ככה לקוח, זה יותר חמור או פחות חמור מלספר שגדלת בבית זונות?
בקיצור, הדחיסה של העלילה כולה לתוך 45 דקות, והכפיה של קבלת ההחלטה על מקאן כך שתתאים לסד שנקרא "סוף הפרק" – כל זה מרגיש כמו סיטקום מהאייטיז. אבל מד מן היא אחת מאותן סדרות שלימדו אותנו שאפשר לעשות טלוויזיה אחרת. שסיפור לא מתחיל ונגמר בפרק אחד. שלדמויות יש עומק ומניעים פסיכולוגיים שמוסברים על פני פרקים שלמים ועונות שלמות ושריאליזם הוא מכשיר לבניית אמינות.
וקיטור אחרון: עם הסוף הטוב הזה, איזו ציפיה מותירה לנו מד מן לעונה הבאה? איפה אפקט "שובר שורות" שגרם לאנשים לייצר טבלת יאוש עד חזרתה של הסדרה? גם אם יש תהפוכות בדרך, אין קצה חוט שישאיר אותך בלתי מסופק. מד מן עשויה להגיע לעונה הבאה על הגחון, במקום בהמראה. כמיו הצ'לנג'ר ולא כמו אפולו 11. זו, עם כל הצניעות, טלוויזיה שאינה ברמה שמד מן הרגילה אותנו בה.
עכשיו, אחרי שפרקתי, אפשר לומר את הדברים הטובים: עדיין היו בפרק הזה סיפורים טובים, ולגבי דמויות לא מעטות נסגר מעגל הסיפור העונתי, כמקובל במד מן. ויש גם תמה אחת שליוותה כל עלילה ועלילה.
הנחיתה על הירח
עוד לפני סצינת הפתיחה היה ברור שויינר לא יתעלם מרגע מכונן כזה. הנחיתה על הירח היא לאמריקה כמו ביקור סאדאת או רצח רבין לישראל – אירוע שכולם זוכרים מה הם עשו כשהוא קרה. זהו רגע של התעלות טכנולוגית, שמתכתב מצויין עם תמת המחשב בסדרה. זהו גם רגע של התעלות אנושית, וללא מעט דמויות היה את "רגע הירח" שלהן בפרק ובעונה.
הוא גם מתכתב עם תמת המשפחה שהחלה להתפתח בפרק הקודם. פגי מציינת זאת במפורש בפיץ' שלה על ברגר שף – לרגע אחד כל בית היה מאוחד אתמול, אבל המשפחות אינן מאוחדות. את ה"ביחד" המפוברק הזה ויינר הציג במדוייק בסצינות הצפיה המשפחתיות בנחיתה. כל דמות עם המשפחה הפגומה שלה: בטי וסאלי. רוג'ר עם נכדו נטול האם. דון וחבריו לעבודה רגע לפני שהוא מפוטר. וקופר עם המשרתת. עוד מעט והכל יתפוצץ.
וזהו רגע גשמי ורוחני. טכנולוגי וחלומי. כי הירח הוא גרם שמיים – אבל גם גורם שמיימי. הירח הוא של כולם, הדברים הכי טובים הם חינם, אומר קופר בנאמבר שדון הוזה בראשו.
קופר
בסוף, עם כל הרמזים למוות ואסונות, בסוף מישהו מת. אבל זה לא היה המישהו שכולם ציפו לו. המוות של קופר היה הפתעה, וזה טוב ורע באותה מידה. טוב, כי טוב שהסדרה מפתיעה אותך. זה גם מסתדר היטב עם התמות הרחבות של העונה והסדרה – התפתחות, תפקיד בחיים ובמשפחה, רגעי מבחן. קופר הוא דמות משמעותית לרוג'ר, אבל גם לדון, שתי הדמויות שצריכות מזמן לקחת את עצמן בידיים, ואין כמו הליכתה של דמות האב כדי לטלטל אותך.
וזה פחות טוב, כי קופר אכן היה דמות אב לשניהם, אבל על אף נוכחות מוגברת בעונה הזו, העניין הזה לא הודגש מספיק. עם רוג'ר היתה חסרה מעט יותר אינטראקציה. עם דון העסק מורכב יותר. "דון מיי בוי", אומר קופר בהזיה של דון רגע לפני שהוא פוצח בריקוד. אנו מבינים שקופר הוא דמות אב לדון רק על סמך העונות הקודמות. בעונה הזו הוא בעט את דון מהדלת. זה הגיוני. דמות אב יכולה לכעוס ולהתאכזב, אבל אפשר היה לצפות שהיא גם תפתח פתח לחרטה.
קופר בסוף מצביע נגד ג'ים בפרק הזה ומציל את דון. הוא אומר לרוג'ר "נהגתי כמנהיג, דון היה צריך להבין לבד שאיש לא חוזר מהשעיה". אבל הזגזוג הזה – כן משאיר לו פתח, לא משאיר לו פתח – לא לווה באיזושהי אינטראקציה חדשה ביניהם. בשל המתיחות ביניהם דון לא נשאר להספד, אבל אז, כשהוא לבד, האובדן מכה בו. זה עובד, אבל איזושהי אינטראקציה ביניהם היתה מצדיקה עוד יותר את הדמעות בעיניים של דון.
הנאמבר בסוף הוא כולו מחווה לשחקן, רוברט מורס, שהיה כוכב מיוזיקלס בסיקסטיז. המחזה הידוע ביותר שלו היה How to succeed in Business without really trying.זו התכתבות פנימית נפלאה. הנה קופר כפי שמעולם לא ראיתם אותו:
והנה הוכחה לכך שהנאמבר הזה הוא הומאז' לתפקידים קודמים של רוברט מורס. התמונות לקוחות מבאסקט אוף קיסז.
סאלי
קו העלילה של סאלי הוא החביב עלי בפרק הזה. הוא מכיל בתוכו את כל מה שמד מן טובה בו: התפתחות איטית, פסיכולוגית ומרומזת. הדמות של סאלי גם משלימה בפרק הזה את הסיפור שלה לעונה כולה. וזהו סיפור על התבגרות, על הפיכתה של ילדה לאשה. סאלי בפרק הזה נראית, מתאפרת, מעשנת ולבושה כמו אמא שלה – כמו אשה יפה שמודעת ליופיה. ראינו את התהליך לאורך כל העונה, עד להבשלה.
חיצונית היא כמו בטי, אבל פנימית היא מושפעת הרבה יותר מדון. את הבגרות שלה ואת ההשפעה שלו אנחנו רואים בבחירה שלה בין שני האחים במופיעים בביתה. בהתחלה היא מקרקרת סביב החתיך, והיא משתמשת במלים שלו כדי לתאר לאביה את הנחיתה על הירח: בזבוז אדיר של כסף. אבל שתי מלים של דון גורמות לה לראות את היופי ברגע הזה ואת ההשראה הגלומה בו.
הנחיתה על הירח איננה "אופרציה יקרה" אלא רגע שמימי. מניפסטציה של הרגע הזה מתרחשת כשהיא יוצאת החוצה, והאח החנון מראה לה בדיוק את זה – כוכב בוהק בשמיים. הבחירה של סאלי לנשק אותו היא בחירה של אדם מבוגר. זוהי הנחיתה הפרטית שלה על הירח. ראשית, היא נראית כל כך גדולה לידו. הוא הולך כי אמא קוראת לו, והיא נשארת לעשן סיגריה. ושנית, זוהי בחירה בלא טריוויאלי ולא בחיצוני. חוץ מזה, סאלי יודעת ב-1969 את מה שתגיד אלכס לאחותה היילי ב"משפחה מודרנית" 45 שנה מאוחר יותר: "יום אחד החברים הקולים שלך יעבדו אצל החברים החנונים שלי".
פגי
במשך פרקים רבים פגי נראתה תקועה בעונה הזו, אפילו לא מטופלת. אבל כמו בהרבה מקרים אצל ויינר, כדאי לחכות להתפתחויות האחרונות. שני הפרקים האחרונים עשו עימה חסד והפכו את הסיפור שלה בעונה הזו לשלם ועגול – מהתבוססות במיץ של עצמך בעקבות כישלון ועד מציאת פתח לתקווה.
התסכול, המרירות והכעס על דון נבעו כולם מהמכה שחטפה מטד. עם כל הביקורת בתחילת הפוסט, מערכת היחסים בין דון לפגי בשני הפרקים האחרונים היא דוגמא לכך שמד מן עדיין מטפלת בדמויות בצורה הכי מעניינת בטלוויזיה. הקשר העמוק ביניהם איחה את השברים, ויותר מכך: דון היה גורם משמעותי ביכולת של פגי לעבור את הפיץ' הראשון שלה – הנחיתה הפרטית שלה על הירח. אפשר למתוח קו ולחבר בין כל הנקודות: מעזיבתה את הסוכנות בעונה החמישית בעקבות ההתעלמות ממנה, דרך הנשיקה על ידה במפגש האקראי בקולנוע, עבור בהשפלה שהעביר אותה ואת טד בסוף העונה השישית, והתיקון בעונה הזו וסגירת המעגל: המנטור חזר להיות מנטור. כמו סאלי, הילדה הפכה לאשה.
אבל מה שהכי יפה בסיפור של פגי הוא שאצלה אנחנו כן רואים את ההשלכות של מעשיה בעבר. מלבד ההצלחה המקצועית שהיא כל כך ייחלה לה, ויינר מכניס את הסיפור עם חוליו – הילד השכן. זוהי תזכורת מובהקת לילד שפגי זנחה מאחור, ולבחירה שלה: קריירה על גבי משפחה. למעשים שלך יש השלכות.
רוג'ר
את סדרת הדמויות שסיפורן העונתי נסגר בפרק מסיים רוג'ר. עם כל מה שעבר עליו, עם כל הרמזים למוות, עם העובדה שהוא תמרור אזהרה לדון – לא היינו נופלים מהכיסא אם רוג'ר היה מת. המוות של קופר והמהלך של רוג'ר הפתיע אותנו, וזו הפתעה טובה: כאמור, תמיד טוב שסדרה מפתיעה אותך, ובמקרה הזה ההתפחות מוסברת לחלוטין.
רוג'ר התחיל את העונה בניהיליזם מוחלט, בתחתית חבית הסמים והאורגיות. אבל אחרי שאיבד את בתו, אחרי שהועמד מול ההשלכות של מעשיו על ידה, ואחרי שאיבד את קופר – הוא עשה הכל כדי לא לאבד את דון ואת החברה שנושאת את שמו. סגירת המעגל היא גם לעונה, וגם לפרק, אחרי שקופר בשיחתם האחרונה קורא תיגר על יכולתו להנהיג.
אם נשים לרגע בצד את העובדה שהמהלך עם מקאן לא תפור היטב מבחינת לוח הזמנים, הרי שזהו המהלך הראוי, הטוב, האחראי והמכונן של רוג'ר בשנים האחרונות. זו ללא ספק הנחיתה שלו על הירח, ושכנוחתים על הירח מלהלה-לנד – זה יותר מרשים אפילו מאשר מכדור הארץ.
דון
אתם יודעים, הכל תמיד מתנקז לדון. אבל הפעם העסק הפוך – במקום שכולם ישליכו על דון, דון משליך על כולם. או לפחות מדובר בהזנה הדדית. זו חזרתו של דון הטוב. דון האב הטוב – שיחת הטלפון עם סאלי היא תזכורת שהוא עבד קשה ושיקם את אמונה של הבת שלו. דון החבר הטוב, כלפי רוג'ר. דון הפרסומאי הטוב, שרוצה להפסיק להתעסק בפוליטיקה ורק לחזור לעשות קריאייטיב, הדבר שהוא טוב בו.
ויותר מכל זהו דו המנטור, גם לפיט אבל בעיקר לפגי. הרגע שבו הוא מציע לה לבצע את הפיץ' במקומו הוא הנחיתה שלו על הירח. זוהי חרטה במעשים ולא במלים. זהו גמול על כל הקש שהאכיל אותה במשך שנים, ובמיוחד בעונה האחרונה. והוא עושה את זה עד הסוף, ועם צ'ארם שרק לו יש. ההילוך האיטי בתחילת הפגישה עם בורגר שף נראה מנקודת המבט של פגי ומעביר את המתח שהיא מצויה בו. ואז מגיע דון – ברוגע, בביטחון, הוא מביט בה, ואז ממנף אותה, מכין לה לוולה כך שכל תצטרך לעשות זה לתת בעיטת מספריים מהדהדת לשער. יצא לו הדרייפר, במלוא מובן המילה.
אבל, לטעמי, בניגוד לסאלי, פגי ורוג'ר, דון אכן עבר לא מעט בעונה הזו, אבל הסיפור שלו רחוק מלהיות שלם. הוא אכן עלה משאול תחתיות למעלה. הוא למד מעט צניעות ואת כוחה של ההתחלה מבראשית ומלמטה. אבל משהו עדיין בלתי מלא במהלך הזה. המקום שבו נמצא דון – שותף בחברה, בתפקיד הקריאייטיב הבכיר, אחרי מהלך שינוי בעלות ולאחר שריסק עוד מערכת יחסים – הוא מקום שהוא כבר היה בו. יש לוויינר שבעה פרקים, שבעה פרקים בלבד הייתי אומר, להביא אותו למקום חדש
אפילוג
עכשיו, כשמחצית מאחורנו, אפשר לומר: אני חושב שפיצול העונה לשתיים לא היטיב עם מד מן. הצורך לספר סיפור בשעה פרקים גרם ללא מעט חורים שלא הורגלנו בהם. ובנוסף, כאמור, היעדר המתח בסוף העונה עשוי לגרום לכך שמד מן תגיע לישורת האחרונה לא כשהיא בשיאה, אלא רק אחד אחרי.
אותו הזמן, אותו המקום. נתראה עוד שנה.
קטנות
- ביום שבו קופר מת בזמן הנחיתה על הירח, זה הזמן להיזכר במה שאמר על המאהבת שלו, מיס בלנקנשיפ, כשמתה: "היא נולדה באסם ומתה בקומה ה-37. היא היתה אסטרונאוטית".
- שם הפרק הוא "ווטרלו" בהצבעה ברורה על קרב "להיות או לחדול" על עתיד החברה. אבל נשאלת השאלה – מיהו נפוליאון? ג'ים? רוג'ר? דון? קופר מזכיר את נפוליאון בהתייחסו לדון. אם זה המצב – האם זה רמז לנפילתו העתידית של דון?
- הפרק הזה, כמו העונה הזו, חידד שוב: מה שחשוב, מה שמשמעותי, מה שמגדיר את עצמם עבור גיבורי הסדרה הוא הקריירה, ורק הקריירה. בסוף הפרק דון על הסוס בעבודה אבל שוב לבד. כך גם פגי, כך גם רוג'ר. כך גם פיט. וכך גם ג'ואן.
ולסיום, המשפט שרוג'ר מצטט לקופר בשיחתם האחרונה לקוח מהשיר הזה:
זמן מד מן 
