מד מן, עונה 7 פרק 7: כל אחד והירח שלו

פרולוג

benson

.

.

.

.

.

.

.

.

אי שם באייטיז היה סיטקום אחד בשם "בנסון", על משרדו של מושל באחת מהמדינות בארה"ב. בפרק הסיום של אחת העונות, התמודד המושל לבחירות – והפסיד. כל הצוות שלו החל לארוז, אבל ברגע האחרון, שתי דקות לפני סיום העונה, התגלה שבספירה חוזרת של הקולות המושל למעשה ניצח. הצוות נשאר, הכל בא על מקומו בשלום וכולם חיו באושר ועושר – עד העונה הבאה. במובן מסויים, "ווטרלו", הפרק האחרון של החלק הראשון של העונה האחרונה של מד מן, הרגיש לי אותו דבר – כמו פרק הסיום השמח והאופטימי של סיטקום מהאייטיז. וזה לא נאמר לחיוב.

תמונת מצב: כל השותפים נהיים עשירים, דון ופגי מתפייסים, דון חוזר למקומו הטבעי, הרעים מובסים, הטובים מנצחים. אז נכון, מישהו אחד מת ומערכת יחסים לא באמת משמעותית נזרקת לפח. ובכל זאת – יש את זה ביותר האפי אנדינג? הסיום הזה גורם לי גם להסכים עם מה שגל כתבה בעקביות בתגובות לפוסטים – ששבירת הפורמט נועדה לחזק את חזרתו של הפורמט וחזרתם של הדברים לסדר התקין.

עכשיו, אפשר להיות סלחנים לגבי הסיפור הזה ברמת העלילה. אנחנו, למרות הכל, באמצע העונה. יתכן מאוד שהסוף של הסוף לא יהיה כל כך דביק. יתכנו עוד תהפוכות בדרך. יתכן עוד שלמשפט של ויינר "למעשים שעשית יש השלכות" יהיה במה להיאחז (ויש לזכור – מעשים הם לא רק אלו מהעונה השישית. עוד לא ראינו השלכות אמיתיות לטוטם שבמרכז הסדרה הזו: זהות גנובה וחיים כפולים). מה שיותר בעייתי הוא הדרך, הפורמט, שבו סופר לנו הסיפור.

הדרך אל הסוף הטוב היתה רצופה בחוסר קוהרנטיות. נקודת הרתיחה היתה הסצינה הלפני אחרונה, בה רוג'ר מציג את הסכם הרכישה עם מקאן. קודם כל, איך הוא תפר הסכם כזה ביומיים? שנית, איזה מן אנשים מחליטים החלטה של 65 מיליון דולר בעשר דקות? שלישית, איך זה שטד משתכנע לנטוש את תחושותיו האובדניות ולבגוד בשותפו הוותיק, וכל זה בעקבות נאום בן 20 שניות מפיו של הנמסיס שלו? בכלל, הדמות של טד (ושל ג'ואן!) לא טופלה היטב, לא בפרק ולא בעונה. אנחנו חשבנו שהוא בדיכאון בגלל פגי. עכשיו אנחנו מגלים שהוא סולד מעולם הפרסום עד כדי כך שהוא מדומם מנועים באוויר. אגב, להפסיד ככה לקוח, זה יותר חמור או פחות חמור מלספר שגדלת בבית זונות?

בקיצור, הדחיסה של העלילה כולה לתוך 45 דקות, והכפיה של קבלת ההחלטה על מקאן כך שתתאים לסד שנקרא "סוף הפרק" – כל זה מרגיש כמו סיטקום מהאייטיז. אבל מד מן היא אחת מאותן סדרות שלימדו אותנו שאפשר לעשות טלוויזיה אחרת. שסיפור לא מתחיל ונגמר בפרק אחד. שלדמויות יש עומק ומניעים פסיכולוגיים שמוסברים על פני פרקים שלמים ועונות שלמות ושריאליזם הוא מכשיר לבניית אמינות.

וקיטור אחרון: עם הסוף הטוב הזה, איזו ציפיה מותירה לנו מד מן לעונה הבאה? איפה אפקט "שובר שורות" שגרם לאנשים לייצר טבלת יאוש עד חזרתה של הסדרה? גם אם יש תהפוכות בדרך, אין קצה חוט שישאיר אותך בלתי מסופק. מד מן עשויה להגיע לעונה הבאה על הגחון, במקום בהמראה. כמיו הצ'לנג'ר ולא כמו אפולו 11. זו, עם כל הצניעות, טלוויזיה שאינה ברמה שמד מן הרגילה אותנו בה.

עכשיו, אחרי שפרקתי, אפשר לומר את הדברים הטובים: עדיין היו בפרק הזה סיפורים טובים, ולגבי דמויות לא מעטות נסגר מעגל הסיפור העונתי, כמקובל במד מן. ויש גם תמה אחת שליוותה כל עלילה ועלילה.

הנחיתה על הירח

Moon

עוד לפני סצינת הפתיחה היה ברור שויינר לא יתעלם מרגע מכונן כזה. הנחיתה על הירח היא לאמריקה כמו ביקור סאדאת או רצח רבין לישראל – אירוע שכולם זוכרים מה הם עשו כשהוא קרה. זהו רגע של התעלות טכנולוגית, שמתכתב מצויין עם תמת המחשב בסדרה. זהו גם רגע של התעלות אנושית, וללא מעט דמויות היה את "רגע הירח" שלהן בפרק ובעונה.

הוא גם מתכתב עם תמת המשפחה שהחלה להתפתח בפרק הקודם. פגי מציינת זאת במפורש בפיץ' שלה על ברגר שף – לרגע אחד כל בית היה מאוחד אתמול, אבל המשפחות אינן מאוחדות. את ה"ביחד" המפוברק הזה ויינר הציג במדוייק בסצינות הצפיה המשפחתיות בנחיתה. כל דמות עם המשפחה הפגומה שלה: בטי וסאלי. רוג'ר עם נכדו נטול האם. דון וחבריו לעבודה רגע לפני שהוא מפוטר. וקופר עם המשרתת. עוד מעט והכל יתפוצץ.

וזהו רגע גשמי ורוחני. טכנולוגי וחלומי. כי הירח הוא גרם שמיים – אבל גם גורם שמיימי. הירח הוא של כולם, הדברים הכי טובים הם חינם, אומר קופר בנאמבר שדון הוזה בראשו.

קופר

Cooper

בסוף, עם כל הרמזים למוות ואסונות, בסוף מישהו מת. אבל זה לא היה המישהו שכולם ציפו לו. המוות של קופר היה הפתעה, וזה טוב ורע באותה מידה. טוב, כי טוב שהסדרה מפתיעה אותך. זה גם מסתדר היטב עם התמות הרחבות של העונה והסדרה – התפתחות, תפקיד בחיים ובמשפחה, רגעי מבחן. קופר הוא דמות משמעותית לרוג'ר, אבל גם לדון, שתי הדמויות שצריכות מזמן לקחת את עצמן בידיים, ואין כמו הליכתה של דמות האב כדי לטלטל אותך.

וזה פחות טוב, כי קופר אכן היה דמות אב לשניהם, אבל על אף נוכחות מוגברת בעונה הזו, העניין הזה לא הודגש מספיק. עם רוג'ר היתה חסרה מעט יותר אינטראקציה. עם דון העסק מורכב יותר. "דון מיי בוי", אומר קופר בהזיה של דון רגע לפני שהוא פוצח בריקוד. אנו מבינים שקופר הוא דמות אב לדון רק על סמך העונות הקודמות. בעונה הזו הוא בעט את דון מהדלת. זה הגיוני. דמות אב יכולה לכעוס ולהתאכזב, אבל אפשר היה לצפות שהיא גם תפתח פתח לחרטה.

קופר בסוף מצביע נגד ג'ים בפרק הזה ומציל את דון. הוא אומר לרוג'ר "נהגתי כמנהיג, דון היה צריך להבין לבד שאיש לא חוזר מהשעיה". אבל הזגזוג הזה – כן משאיר לו פתח, לא משאיר לו פתח – לא לווה באיזושהי אינטראקציה חדשה ביניהם. בשל המתיחות ביניהם דון לא נשאר להספד, אבל אז, כשהוא לבד, האובדן מכה בו. זה עובד, אבל איזושהי אינטראקציה ביניהם היתה מצדיקה עוד יותר את הדמעות בעיניים של דון.

הנאמבר בסוף הוא כולו מחווה לשחקן, רוברט מורס, שהיה כוכב מיוזיקלס בסיקסטיז. המחזה הידוע ביותר שלו היה How to succeed in Business without really trying.זו התכתבות פנימית נפלאה. הנה קופר כפי שמעולם לא ראיתם אותו:

והנה הוכחה לכך שהנאמבר הזה הוא הומאז' לתפקידים קודמים של רוברט מורס. התמונות לקוחות מבאסקט אוף קיסז.

waterloo-bert-cooper-dance-number

 

 

 

 

 

 

how-to-succeed-coffeebreak

סאלי

קו העלילה של סאלי הוא החביב עלי בפרק הזה. הוא מכיל בתוכו את כל מה שמד מן טובה בו: התפתחות איטית, פסיכולוגית ומרומזת. הדמות של סאלי גם משלימה בפרק הזה את הסיפור שלה לעונה כולה. וזהו סיפור על התבגרות, על הפיכתה של ילדה לאשה. סאלי בפרק הזה נראית, מתאפרת, מעשנת ולבושה כמו אמא שלה – כמו אשה יפה שמודעת ליופיה. ראינו את התהליך לאורך כל העונה, עד להבשלה.

חיצונית היא כמו בטי, אבל פנימית היא מושפעת הרבה יותר מדון. את הבגרות שלה ואת ההשפעה שלו אנחנו רואים בבחירה שלה בין שני האחים במופיעים בביתה. בהתחלה היא מקרקרת סביב החתיך, והיא משתמשת במלים שלו כדי לתאר לאביה את הנחיתה על הירח: בזבוז אדיר של כסף. אבל שתי מלים של דון גורמות לה לראות את היופי ברגע הזה ואת ההשראה הגלומה בו.

הנחיתה על הירח איננה "אופרציה יקרה" אלא רגע שמימי. מניפסטציה של הרגע הזה מתרחשת כשהיא יוצאת החוצה, והאח החנון מראה לה בדיוק את זה – כוכב בוהק בשמיים. הבחירה של סאלי לנשק אותו היא בחירה של אדם מבוגר. זוהי הנחיתה הפרטית שלה על הירח. ראשית, היא נראית כל כך גדולה לידו. הוא הולך כי אמא קוראת לו, והיא נשארת לעשן סיגריה. ושנית, זוהי בחירה בלא טריוויאלי ולא בחיצוני. חוץ מזה, סאלי יודעת ב-1969 את מה שתגיד אלכס לאחותה היילי ב"משפחה מודרנית" 45 שנה מאוחר יותר: "יום אחד החברים הקולים שלך יעבדו אצל החברים החנונים שלי".

פגי

Peggy

במשך פרקים רבים פגי נראתה תקועה בעונה הזו, אפילו לא מטופלת. אבל כמו בהרבה מקרים אצל ויינר, כדאי לחכות להתפתחויות האחרונות. שני הפרקים האחרונים עשו עימה חסד והפכו את הסיפור שלה בעונה הזו לשלם ועגול – מהתבוססות במיץ של עצמך בעקבות כישלון ועד מציאת פתח לתקווה.

התסכול, המרירות והכעס על דון נבעו כולם מהמכה שחטפה מטד. עם כל הביקורת בתחילת הפוסט, מערכת היחסים בין דון לפגי בשני הפרקים האחרונים היא דוגמא לכך שמד מן עדיין מטפלת בדמויות בצורה הכי מעניינת בטלוויזיה. הקשר העמוק ביניהם איחה את השברים, ויותר מכך: דון היה גורם משמעותי ביכולת של פגי לעבור את הפיץ' הראשון שלה – הנחיתה הפרטית שלה על הירח. אפשר למתוח קו ולחבר בין כל הנקודות: מעזיבתה את הסוכנות בעונה החמישית בעקבות ההתעלמות ממנה, דרך הנשיקה על ידה במפגש האקראי בקולנוע, עבור בהשפלה שהעביר אותה ואת טד בסוף העונה השישית, והתיקון בעונה הזו וסגירת המעגל: המנטור חזר להיות מנטור. כמו סאלי, הילדה הפכה לאשה.

אבל מה שהכי יפה בסיפור של פגי הוא שאצלה אנחנו כן רואים את ההשלכות של מעשיה בעבר. מלבד ההצלחה המקצועית שהיא כל כך ייחלה לה, ויינר מכניס את הסיפור עם חוליו – הילד השכן. זוהי תזכורת מובהקת לילד שפגי זנחה מאחור, ולבחירה שלה: קריירה על גבי משפחה. למעשים שלך יש השלכות.

רוג'ר

Roger

את סדרת הדמויות שסיפורן העונתי נסגר בפרק מסיים רוג'ר. עם כל מה שעבר עליו, עם כל הרמזים למוות, עם העובדה שהוא תמרור אזהרה לדון – לא היינו נופלים מהכיסא אם רוג'ר היה מת. המוות של קופר והמהלך של רוג'ר הפתיע אותנו, וזו הפתעה טובה: כאמור, תמיד טוב שסדרה מפתיעה אותך, ובמקרה הזה ההתפחות מוסברת לחלוטין.

רוג'ר התחיל את העונה בניהיליזם מוחלט, בתחתית חבית הסמים והאורגיות. אבל אחרי שאיבד את בתו, אחרי שהועמד מול ההשלכות של מעשיו על ידה, ואחרי שאיבד את קופר – הוא עשה הכל כדי לא לאבד את דון ואת החברה שנושאת את שמו. סגירת המעגל היא גם לעונה, וגם לפרק, אחרי שקופר בשיחתם האחרונה קורא תיגר על יכולתו להנהיג.

אם נשים לרגע בצד את העובדה שהמהלך עם מקאן לא תפור היטב מבחינת לוח הזמנים, הרי שזהו המהלך הראוי, הטוב, האחראי והמכונן של רוג'ר בשנים האחרונות. זו ללא ספק הנחיתה שלו על הירח, ושכנוחתים על הירח מלהלה-לנד – זה יותר מרשים אפילו מאשר מכדור הארץ.

דון

Don

אתם יודעים, הכל תמיד מתנקז לדון. אבל הפעם העסק הפוך – במקום שכולם ישליכו על דון, דון משליך על כולם. או לפחות מדובר בהזנה הדדית. זו חזרתו של דון הטוב. דון האב הטוב – שיחת הטלפון עם סאלי היא תזכורת שהוא עבד קשה ושיקם את אמונה של הבת שלו. דון החבר הטוב, כלפי רוג'ר. דון הפרסומאי הטוב, שרוצה להפסיק להתעסק בפוליטיקה ורק לחזור לעשות קריאייטיב, הדבר שהוא טוב בו.

ויותר מכל זהו דו המנטור, גם לפיט אבל בעיקר לפגי. הרגע שבו הוא מציע לה לבצע את הפיץ' במקומו הוא הנחיתה שלו על הירח. זוהי חרטה במעשים ולא במלים. זהו גמול על כל הקש שהאכיל אותה במשך שנים, ובמיוחד בעונה האחרונה. והוא עושה את זה עד הסוף, ועם צ'ארם שרק לו יש. ההילוך האיטי בתחילת הפגישה עם בורגר שף נראה מנקודת המבט של פגי ומעביר את המתח שהיא מצויה בו. ואז מגיע דון – ברוגע, בביטחון, הוא מביט בה, ואז ממנף אותה, מכין לה לוולה כך שכל תצטרך לעשות זה לתת בעיטת מספריים מהדהדת לשער. יצא לו הדרייפר, במלוא מובן המילה.

אבל, לטעמי, בניגוד לסאלי, פגי ורוג'ר, דון אכן עבר לא מעט בעונה הזו, אבל הסיפור שלו רחוק מלהיות שלם. הוא אכן עלה משאול תחתיות למעלה. הוא למד מעט צניעות ואת כוחה של ההתחלה מבראשית ומלמטה. אבל משהו עדיין בלתי מלא במהלך הזה. המקום שבו נמצא דון – שותף בחברה, בתפקיד הקריאייטיב הבכיר, אחרי מהלך שינוי בעלות ולאחר שריסק עוד מערכת יחסים – הוא מקום שהוא כבר היה בו. יש לוויינר שבעה פרקים, שבעה פרקים בלבד הייתי אומר, להביא אותו למקום חדש

אפילוג

עכשיו, כשמחצית מאחורנו, אפשר לומר: אני חושב שפיצול העונה לשתיים לא היטיב עם מד מן. הצורך לספר סיפור בשעה פרקים גרם ללא מעט חורים שלא הורגלנו בהם. ובנוסף, כאמור, היעדר המתח בסוף העונה עשוי לגרום לכך שמד מן תגיע לישורת האחרונה לא כשהיא בשיאה, אלא רק אחד אחרי.

אותו הזמן, אותו המקום. נתראה עוד שנה.

 

קטנות

  • ביום שבו קופר מת בזמן הנחיתה על הירח, זה הזמן להיזכר במה שאמר על המאהבת שלו, מיס בלנקנשיפ, כשמתה: "היא נולדה באסם ומתה בקומה ה-37. היא היתה אסטרונאוטית".
  • שם הפרק הוא "ווטרלו" בהצבעה ברורה על קרב "להיות או לחדול" על עתיד החברה. אבל נשאלת השאלה – מיהו נפוליאון? ג'ים? רוג'ר? דון? קופר מזכיר את נפוליאון בהתייחסו לדון. אם זה המצב – האם זה רמז לנפילתו העתידית של דון?
  • הפרק הזה, כמו העונה הזו, חידד שוב: מה שחשוב, מה שמשמעותי, מה שמגדיר את עצמם עבור גיבורי הסדרה הוא הקריירה, ורק הקריירה. בסוף הפרק דון על הסוס בעבודה אבל שוב לבד. כך גם פגי, כך גם רוג'ר. כך גם פיט. וכך גם ג'ואן.

ולסיום, המשפט שרוג'ר מצטט לקופר בשיחתם האחרונה לקוח מהשיר הזה:

פוסט זה פורסם בקטגוריה מד מן - כל מיני, מד מן עונה 7, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

49 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 7: כל אחד והירח שלו

  1. Biranit הגיב:

    יצא איכשהו שראיתי היום שלוש פעמים את עשר הדקות האחרונות של הפרק — בפעם הראשונה כשצפיתי בפרק במלואו, ואחר כך, פעמיים, כשבדיוק זפזפתי בטלוויזיה והפרק שודר בהוט3. ואם הייתי מזפזפת עכשיו ונופלת על אותן עשר דקות, הייתי צופה בהן שוב, וזה הימור די בטוח שהייתי בוכה גם בפעם הרביעית.

    אני אהבתי את הפרק הזה, ובמיוחד את הסוף שלו. למעשה, אהבתי את הפרק הקודם ואת הפרק הזה כי שניהם היו הומאז׳ ל״מד מן״ של פעם. ל״מד מן״ שכל כך אהבתי.

    חשבתי על זה לאחרונה: הפרק האהוב עלי בסדרה, בכל הזמנים, הוא ״המזוודה״ — פרק 7 בעונה 4. לאחרונה התברר לי שאני לא היחידה שחושבת שהוא הפרק הטוב ביותר בסדרה. ב״רולינג סטון״ פרסמו את ״30 הפרקים הטובים ביותר״ ובחרו ב״מזוודה״ במקום הראשון. גם ב״אנטרנטיינמנט וויקלי״ ראיתי התייחסות לפרק כטוב ביותר, והמבקרת של TVLine הזכירה את ״המזוודה״ שוב ושוב בשני הטורים האחרונים שלה.

    אני מזכירה את ״המזוודה״, כי שני הפרקים האחרונים היו במידה רבה המשך ישיר של אותו פרק, ששודר בדיוק לפני שלוש שנים. שלוש שנים! אפשר לקרוא לזמן שעבר מאז השנים האבודות של ״מד מן״? ״עידן מייגן״ (משל היה עידן הקרח)? כך או אחרת, מאז אותה עונה, מאז אותו פרק שיא באמצעה, מת׳יו ויינר ו״מד מן״ איכזבו אותי והרגיזו אותי וביאסו אותי הרבה יותר משהסבו לי עונג. זו היתה אמורה להיות הסידרה *שלי* — הסידרה הטלוויזיונית שאני הכי אוהבת, שאני הכי מעריכה, שאני לנצח אזכור כאהבת חיי הטלוויזיונית. זה התחיל ככה, הרומן הזה, אבל כעבור ארבע שנים זה הלך ודעך, עד לשפל (שאינו חסר תקדים, לצערי) של פרק 5 המטומטם, לפני שבועיים.

    שני הפרקים האחרונים היו, עבורי, מפגש עם האהבה ההיא, משנותיה הראשונות, תזכורת נוסטלגית למה שהיה, למה שכל כך נגע בי. דון ופגי, דון ורוג׳ר, רוג׳ר וברט, דון ופיט, פיט ופגי. למעט ג׳ואן (שלגמרי לא מובנת לי בעונה הזו), כל החבר׳ה הטובים התאחדו. הם חזרו למקומם על הבמה, עם הכלים הנכונים – They put the band back together. They were on a mission from god.

    בשבע השעות שנותרו בשנה הבאה, מת׳יו ויינר כבר לא יתקן (לדעתי) את הנזק העלילתי שגרם לסדרה בשלוש השנים האחרונות. זו סידרה שאיבדה כיוון, שזנחה את הסיפור המרכזי שלה באופן בלתי הפיך. מה שנשאר, אם כך, זה רק נוסטלגיה.

    שיר וריקוד. דמעה ופרידה.

  2. Yair Gil הגיב:

    ראשית הערה אישית, בעונה הזו אני מוצא את עצמי מעורב רגשית (להבדיל מאינטלקטואלית) הרבה יותר מאשר בעונות קודמות, במיוחד בכל מה שקורה לדון. קשה לי פיזית לראות את הקטעים בהם הוא סובל או מושפל ואני מתמלא בשמחה מטופשת בכל פעם שמדד האופטימיות לגביו עולה. אולי זה קשור לזה שהוא הודח ממעמדו כסופרמן הכל יכול של הסדרה והפך להיות בשר ודם. אולי זה מעיד על שינוי בטון של הסדרה, ואולי עלי אישית ועל המקום בו אני נמצא, חשבתי רק לציין את זה.
    לגבי מה שכתבת על ההפי אנדינג הלא סביר של הפרק, זו לא הפעם הראשונה שמד מן שולפים מהפך עלילתי כזה בדקה ה-90. גם הנישואים למייגן וגם המיזוג עם קאטלר ושו בושלו, הוחלטו והתממשו בזמן קצר להפליא וכמו בשני המקרים האלה, יש סיכוי טוב שבהנגאובר שבבוקר שאחרי, כל הצדדים יבינו שהעסקה אולי רווחית אבל בעייתית עבורם. אחרי הכל זהו פרק אמצע ולא באמת פרק סוף. ברור שדון לא באמת שלם עם המהלך, למרות שבושל כדי להציל אותו (הוא נעתר לרוג'ר בחוסר רצון בולט). הוא כבר השלים במידה רבה עם הפרידה מהסוכנות (כמו גם עם הפרדה ממייגן) כסוג של עונש בלתי נמנע על חטאי העבר שלו והעביר את המקל לפגי כיורשת שלו באופן הכי מפורש שיש. טד בוודאי לא ממש בעניין וגם קאטלר לא אמר את המילה האחרונה. לדעתי יש סיכוי טוב שזה סוג של פסק זמן בחזית המשרד שיאפשר לדמויות להבין מה הן באמת רוצות מעצמן לקראת הפרידה מהעשור ומהסדרה.

  3. הולי גולייטלי הגיב:

    ראשית, תודה לך שהשקמת קום ( או איחרת לעלות על המשכב ) וסיפקת לנו התייחסות כבר על הבוקר.
    מי מהמר על דו קרב על ליבה של פגי בין טד לדון בעונה הבאה ?

    • דנה הגיב:

      ממש לא….ואני מקווה שלא. השאלה המעניינת מי הולך למלא את ליבו של דון לאחר עזיבתה המבורכת של מייגן.

  4. Shiri הגיב:

    ניתוח מדויק, אבל שמתי לב לנקודה נוספת: לפני שהבנו שזה קופר שהחזיר נשמתו לבורא, היו המון רמזים עבים לכך שזה לכאורה דון: עצם זה שהוא הפך לנחמד וסימפטי, התקשר לעשות מה שנראה כשיחות פרידה, אם זה למייגן ואם לסאלי. רגע אחרי השיחה עם סאלי, ראינו שרוג׳ר קיבל בשורה קשה. לקח זמן עד שהבנו מי ומה. גם זה אגב, בניחוח סיטקום מהאייטיז.

  5. סמדר הגיב:

    "אגב, להפסיד ככה לקוח, זה יותר חמור או פחות חמור מלספר שגדלת בבית זונות?"
    בתחילה, גם לי צרמה ההתעלמות הכמעט מוחלטת של השותפים מההתמוטטות של טד. מלבד שיחת הטלפון של ג'ים, לא ראינו התייחסות בכלל למעשה חמור ומסוכן הרבה יותר מההתוודות של דון. אח"כ דווקא ההתמוטטות הזו הצליחה להבהיר עבורי יותר את היחס לדון.
    ההתמוטטות של טד, בניגוד לזו של דון היא לא משפילה. להפך. בחוגים מסויימים אפשר לראות בה תעלול נועז, אולי אפילו הירואי.
    ארה"ב נחשבת מאז ומתמיד כמדינה פוריטנית ואפילו צרת מוחין במידה מסויימת. ודאי בשנות השישים ודאי מול אנשים שנולדו וגדלו בשנות העשרים והשלושים של המאה ועשרים. על כן ההתוודות של דון המתבצעת מול הרשי, הלקוח שהוא "הגביע הקדוש" של עולם הפרסום, שהוא נולד וגדל בבית זונות היא התמוטטות משפילה. יש דברים שניתן לסלוח להם. לא על ההודאה שאתה שייך לתחתית החבית האנושית. לא באמריקה הפוריטנית לא מול האנשים של הרשי.

    לגבי ג'ואן – כפי שאתה אומר לדמויות במד מן יש עומק ומניעים פסיכולוגיים. זאת בניגוד גמור למחשב של הארי וג'ים. הדמויות לא מפסיקות להפתיע אותנו ולא מתנהגות כמצופה מהן. אפשר לראות את התדהמה של דון בכל פעם שג'ואן "בוגדת" בו. הוא לא מבין את זה וגם אנחנו לא. אני חושבת שבמקרה הזה דון מהווה מראה לג'ואן בה משתקפים המעשים שלה כפי שהם. כשהשותפים במשרד סירסרו בג'ואן (אין לזה מילה אחרת מבחינתי), הם עטפו את זה במילים יפות וכולנו זוכרים את נאום המכירות שליין "תקע" אז לג'ואן. דון הוא היחיד שקרא לדבר בשמו. הוא מגיע אליה הביתה אחרי מעשה הזנות שלה ומתייחס לזה כאל מעשה זנות. על יד דון, ג'ואן לא יכולה לרמות את עצמה כפי שהיא עושה מול האחרים. אני חושבת שזו הסיבה האמיתית ולא הסיבה שקופר נותן לרוג'ר על זה שהיא הפסידה מליון דולר כשדון טירפד את ההנפקה, שהיא סיבה חשובה לכשעצמה. ודאי למישהי נטולת בטחון כלכלי כמו ג'ואן.

    נקודה נוספת – ג'ים הוא אשף בפוליטקה משרדית. כל הפעולות שלו ניסו להוביל למקום בו לא רק יווצר איזון בין הקבוצה שלו לקבוצה המקורית של סטרלינג קופר אלא גם לעלות עליהם. הוא מטפח את הנאמנות של הארי כשהוא מסכים להכנסת המחשב לחברה ובנסיון למנות אותו כשותף, והוא אומר זאת בבירור לרוג'ר – כשקופר איננו והארי כשותף אין לו בכלל ספק איך הארי יצביע ואותו הדבר גם עם ג'ואן. הוא זה שנותן לה אפשרות להתעלות מעל תפקיד מנהלת המשרד , לעלות קומה ולהיות סוף סוף שווה בין שווים. לכן גם היא מגלה לו נאמנות ותומכת בו בתחילה למרות שהיא נוזפת בו כשהם ביחידות.

    ודבר אחרון. מבחינתי פרק של מד מן לא מסתיים לגמרי לפני שאני קוראת את הביקורת שלך ואת התוספות של כולם כאן. אז תודה רבה גם לך וגם לכולכם על שעות ארוכות ומהנות. ללא ספק הבלוג הזה, מבחינתי, הוא אחת הסיבות למדוע אני כל כך אוהבת את מד מן.

    • שירי הגיב:

      מסכימה לגמרי לגבי הניתוח שלך את מניעיה של ג׳ואן. הוא לנצח יזכיר לה את הבושה, בייחוד אחרי שהוא שלח את התקציב הזה לעזאזל, בלי לשאול אף אחד.

      • gadilahav הגיב:

        מה שכתבת על טד וההבדל בין המעשה שלו לזה של דון – נקודה יפה שלא חשבתי עליה.
        לגבי ג'ואן, מצטער, זה לא סביר בעיני. ויותר מכך, גם אם סביר – לא הוסבר מספיק טוב בסדרה

    • נאור הגיב:

      אני לעומת גדי דווקא חושב שהנקודה שלך לגביי ג'ואן היא מדוייקת, הסבר הגיוני לחלוטין!
      כשהיא רואה את דון זה מזכיר לה איך היא הגיעה לסטטוס שבו היא נמצאת.
      וניתן לראות את זה בהבעות הפנים וחוסר הנוחות שלה בכל פעם שדון נמצא איתה באותו החדר.
      כאילו שהיא מרגישה שדון יכול בכל שניה לומר דבר מה על מעשה הזנות..

      ומילה אישית לגדי,
      כשאתה אומר "לא הוסבר מספיק טוב בסדרה", זה לא גורם לך להרגשה יותר טובה? הרי לא הכל צריך להאכיל בכפית 😉

    • דנה הגיב:

      אני כמו גדי לא מסכימה וחושבת שהסיבה שג'ואן נגד דון היא נטו כלכלית…כי היא מרגישה שהיא מכרה את גופה לחינם בכך שיגואר פרשה מהסוכנות ודון ניהל מהלכים חד צדדיים. הוא לא שיתף אותה ובנוסף העניין עם הבורסה מהותי מבחינתה. מעבר לזה ג'ואן ודון נטו להסתדר עד המקרה עם יגואר בעונה 6. דון הוא אגואיסט וזה ידוע, הוא פיטר לקוחות על ימין ועל שמאל

      • סמדר הגיב:

        אני לא בטוחה בנוגע ל"מכרה את גופה לחינם". גם אם לסוכנות לא יצא מזה כלום בסופו של דבר, את ג'ואן באופן אישי זה קידם – בגלל זה היא הפכה לשותפה בסוכנות קידום רציני ממנהלת משרד.
        אני כן מסכימה שההתנהלות של דון כעובד ושותף בעונה השישית היתה מתחת לכל ביקורת. במבט אוביקטיבי הוא אכן ראוי לפיטורין ולגינוי גם לפני ההתמוטטות שלו מול הרשי. אבל מי רוצה להיות אבויקטיבי? בטח לא אני (-:

    • דניאל א הגיב:

      רמז עבה לכך שהשורש של הטינה של ג׳ואן לדון הוא בתקרית הזנות/סרסור שלה: כשדון מודיע שהוא פיטר את יגואר ג׳ואן מתפרצת עליו וצועקת שהוא הפך את ההקרבה שלה למיותרת. ואם זה לא מספיק ברור היא גם מסננת לעברו: כולנו רק מחכים שאתה תחליט מה נכון לחיים שלנו. וכאן נפער הקרע ביחסים ביניהם.
      ובקטנה לגביי סאלי. היא נדלקת על האח הבכור המסוקס, ובשיחת הטלפון עם דון היא מצטטת את האמירה שלו על כך שהנסיעה לירח היא בזבוז כסף. אבל כשדון מזלזל בדבריה ומבקש ממנה להפסיק להיות צינית, היא מפנימה מייד, ופונה לאח הקטן התמים והמוקסם.
      ילדה של אבא…

  6. שירי הגיב:

    קודם כל תודה באמת, גדי, על ניתוח מעמיק ומהיר מאד. אני מסכימה שבפרק היה איזשהו כשל, לא רוצה לומר רישול כי אני לא חושבת שווינר מסוגל לרישול, אלא יותר פשרה. הכוונה היא לעסקת הבזק עם מקאן, ל״סימון״ של טד שאיבד את דרכו ומצא אותה שוב בשניה בחסות דון. המהלכים הדרמטיים הללו היו מואצים מדיי ומסומנים מדיי, יחד עם זאת הם סיפקו סצינה מקסימה בשחקים. בפרק בו ייבבתי מעומק הלב יש בי סלחנות רבה לכמה כיווצי זמן בלתי נמנעים. ובל נשכח שכבר חווינו תהפוכות עסקיות מהירות כמו ההתנתקות מהבריטים או האיחוד עם צ׳ו גליסון. אני חושבת שיש כאן איזשהו ניסיון לעשות שיפט לחלק השני שיעסוק יותר בחיים האישים של הדמויות העיקריות, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
    אותי קו העלילה ששבה וסיפק את הפיי אוף המושלם היה עם פגי וחוליו, זה היה עיסוק מעודן ורגיש להפליא בתהליך האימוץ שלה בהיותה אם ללא ילד ובקיומו של ילד ללא אם.
    אהבתי את הסצינה הנפלאה בה היא מתייעצת עם חוליו על השמלה מגישה לנו את הדילמה של חייה – הגברי והנשי, שעה שחוליו לובש פסים בכחול ירוק ולבן. בסוף היא לבשה בפיץ׳
    ( האגדי) שמלה שלישית וחדשה, ויפהפה שמורכבת אף היא מאותם צבעים ואותם פסים רוחביים – כחול ירוק ולבן. כרוצה לומר – אני בוחרת באמהות. וזה גם היה תוכנם המפתיע של הדברים. ובכלל היתה זו שעתה של פגי, הפרק. אהבתי את ההצטלבות שלה בעליה למטוס, עדיין הנערה הקתולית מברוקלין. כמו שדון הוא עדיין נער החווה ששורק למוניות.
    ולסיום מחשבה על הסוף המעט שנוי במחלוקת של הפרק: אני חושבת שהיתה כאן התלבטות ובחירה אמיצה של מד מן: יכולנו לקבל איזה מנה קטנה של מתח לקראת הבאות. במקום זאת מד מן הסירה לרגע את הקיר הרביעי וקרצה לנו בדמות המופע המתוק של קופר/מורס: זאת היתה מחווה לשחקן ולא לדמות שזרעה איזה זרע שאולי יצמח בחלק השני, ואולי לא. אבל הוא גורם לי לחשוב, וגרם לי להתרגש ולחשוב גם על מורס האיש והדרך שעבר. וזה הרבה יותר ממה שאפשר לצפות מסדרת טלוויזיה. ואגב, מעל במה צנועה אתוודה כי נמאס לי שאנשים שבאופן מובהק לא עוקבים אחר הסדרה מרשים לעצמם לבקר אותה רק כי נתנו להם טור: עיין ערך תמר גלבץ וטור הקיטורים שלה בהארץ בצמידות לניב הדס והקיטורים שלו על המשחק של ג׳ון האם.
    יאללה יאללה

  7. רחלי הגיב:

    הסדרה הייתה צריכה להיגמר בדון וילדיו, מול בית ילדותו, עם השיר של ג'וני מיטשל ברקע.

    זה הכול.

  8. מאירי הגיב:

    פרק מרגש!
    הפעם, הפרק מרגש במיוחד. אך כמו תמיד בסידרה הזאת, הוא מרגש במקומות הלא-צפויים: הנחיתה על הירח מתוארת בכמה לוקיישנים , אבל באף אחד לא נראית התרגשות גדולה ובוודאי שהיא אינה מועברת לצופה. לעומת זה דווקא הקטע 'הקיטשי' של השיר והריקוד של קופר העביר בי ריגוש. "הירח שייך לכולם" הוא שר ומפזז , ומחזיר את הירח לקנה-המידה האמיתי שלו, כפי שהוא היום וכפי שהיה בימים לפני הנחיתה: מאור קטן ורומנטי… , מותו של קופר לא מפתיע ולא מעורר עצב רב (לא אצל שותפיו ולא אצל הצופה), הוא היה המבוגר ביותר, מותו היה טבעי , מהיר וללא סבל (חוץ מהטי שהפריעה לו לצפות בנחיתה כששאבה אבק…) , דון , בדמיונו , נפרד ממנו ברגש לא אופייני כל כך. נכון שהפרק מזכיר סיטקומים, אבל זה פרק נהדר, מחכה לשנה הבאה לפרקי הסיום.

  9. עינב הגיב:

    תימהון. זה מה שהרגשתי. היפה, המעצבן – כמעט הכל תמוה. אם למעשים יש השלכות, הפרק הזה של "מד מן" שבר מעריצים בוודאי גדולים ממני, וגם את מי שתלה בה תקוות.
    כשאירוע תרבותי מכונן אחד תופס את כל הפרק (הנחיתה על הירח) ואחר הופך את "מד מן" לקלישאה (מה הנאמבר הזה אמור להביע? זה סוג של פיצוי לשחקן?), לא נשאר הרבה עם מה לשחק. המלאי היה מאכזב באופן כללי, אבל גם לא היה לי הרבה זמן לחקור ולסחוט את הלימון הזה. הוא סחוט ממילא.
    1. מייגן הולכת עם ג'יל ל"חבורת הפראים". גם דון רוצה. היא שואלת אם לחכות לו. אין מה. הקלאסיקה של סם פקינפה עלתה לאקרנים ביוני 1969. עד שמייגן וג'יל הולכות, זהו אחד הסרטים המדוברים של התקופה. "חבורת שודדים יוצאים לפעולה האחרונה", כך הוא מתואר באתר Sratim. האם זה לא מה שרוג'ר ודון בעצם מנסים לעשות? https://www.youtube.com/watch?v=aIwH96iZI7E
    2. לבובי החמוד יש טלסקופ שהוא לא כל כך נלהב ממנו, אבל ניל דווקא כן. חיפשתי את הדגם הספציפי בו מד מן השתמשו ולא מצאתי, גם לא נתון שאולי יספר על עלייה במכירות נוכח האקסטזה סביב הנחיתה על הירח.
    3. בדיווחים השונים על "אפולו 11" מוזכר האסטרונאוט השלישי במשימה, זה שהיה חלק מההיסטוריה אבל לא דרך על הירח ולכן מעט נשכח: מייק קולינס. הנה הוא יחד עם ארמסטרונג ואולדרין (באמצע) http://pienbiscuits.files.wordpress.com/2012/08/neil-armstrong-and-michael-collins-and-buzz-aldrin.jpg
    4. איש כמעט אינו עובד אחרי הנחיתה המסעירה. אפילו הבורסה נסגרה ב-21 ביולי כי מדובר ב"יום לאומי של השתתפות בחקר הירח" http://bigstory.ap.org/article/glance-look-unusual-nyse-closings

  10. דנה הגיב:

    פרק חזק וסוחף…עם זאת טיפה בעייתי כפי שגדי ציין.
    לא כתבת בכלל על הפרידה המאוד צפויה של דון ומייגן….האם נחזה בדון מתאהב פעם נוספת?
    ועוד רפרנס לנייטיז יש לנו כאן בתור קלי מרטין שמגלמת את חברתה של בטי. היא הופיעה בעבר בתוכניות נוער בנייטיז כמו "משפחה אוהבת." וסרטי ערוץ הסרטים.
    פרט לזה לגבי סאלי אני רוצה להוסיף, קראתי איפשהו, שהסיפור שלה עם החנון הוא לדגיש את ההבדל בינה לבין אמה. בעוד שאמה העדיפה את החתיך (דון) כאשר זה לא באמת היה מוצלח, סאלי בצעד מפתיע בוחרת דווקא בחנון.- פשוט מקסימה

    • gadilahav הגיב:

      לא כתבתי על הפרידה כי אין מה לנתח שם. אני נמנע מלומר את המובן מאליו ובוודאי נמנע מלחזור על מה שמופיע על המסך. עם הקהילה המעולה שהתאספה כאן, לא צריך ריקאפ.

  11. fligen הגיב:

    מה שהיה לי מוזר הפרק היה השוני שלו, ההזיה על קופר, ההפוגות קומיות – הסצנה עם מרדית, ההצבעה של ג'ים (זה הרבה כסף למרות הכל), זה לא היה ממש "מד מני" בעיני. אבל, באופן אישי נהנתי מהפרק, למרות סגירת הקצוות המלאכותית מול איום סוף חצי העונה
    תודה רבה לך גדי, צפיה בפרק היא רק חצי החוויה, הטורים שלך הופכים אותה לשלמה

  12. טלי הגיב:

    מוסיפה כאן כמה דברים:
    – גם משפחתו של הארי קריין מתפרקת. הוא מזכיר את אשתו שמחכה לכסף כדי להתגרש ממנו… וכך הם מכונסים כל "משפחה" באשר היא לצפות בנחיתה על הירח. ורק חוליו יושב בוודאי לבד בדירתה של פגי וצופה בטלויזיה. ואת סאלי אני מעדיפה מרדנית ולא העתק יפהפה של אמא שלה.
    – בשיחת הטלפון של דון ומייגן דון אומר את המשפט "לפעמים יש השלכות למעשים שאתה עושה" בהקשר לניסיון לפטר אותו.
    – הקטע (הקורע, יש לציין) של מרדית', מזכירתו של דון ודון במשרדו. מרדית' מתייחסת אל דון כאל דון "הישן", רודף השמלות, שלא היה מפספס הזדמנות שכזו. אבל דון עכשיו הוא דון "האחר" וזה כבר לא עובד עליו.
    – פעם ראשונה בעונה הזאת שדון מדבר עם בובי או יוג'ין ולמעשה גם כאן לא רואים את זה קורה. אבל אהבתי את האיזכור לזה.
    – ג'ואן מטריפה אותי בהתנהגות שלה. מקווה שתהיה לזה סגירה כלשהי בחלק השני של העונה.

  13. זמיר הגיב:

    זה קורה לפעמים אחרי משחקי כדורגל – בדרך כלל של קבוצות כמו צ'לסי (או באופן כללי קבוצות של מוריניו) – שאנחנו רואים משחק שלם שאין בו כלום, ומייד לאחריו או לכל המאוחר ביום שלמחרת אנחנו קוראים פרשנויות מתלהמות ומהללות עד כמה זה היה משחק נפלא ו"לפנתיאון". לפעמים מתגנבת איזו תהיה – אולי אני לא בסדר? אולי באמת זה היה משחק גדול ופספסתי משהו בחד-פעמיות הגאונית שלו? אז לא. ממש לא. מי שבאמת אוהב משהו, ויודע להעריך וגם לאהוב אות הדבר המסויים הזה לאורך שנים – יודע גם מייד לזהות את הזיוף. וזה בדיוק מה שקרה אתמול. אולי הפרק החלש והתמוה ביותר בכל שנות הסדרה. קצת עצוב, אבל צריך להכיר באמת כשרואים אותה מולנו. וכל הבלוגים והפרשנויות שבעולם לא ישנו את ההרגשה הבסיסית והמיידית הזו אותה הרגשתי לכל אורך הפרק אתמול, וגם מייד לאחריו.
    למרות שאת סצינת הסיום דווקא אהבתי, הרי שכמה דקות אחרי שהפרק הסתיים עלתה בי המחשבה האיומה הבאה: וואו.. הם עוד יכולים להחזיר את דון אל בטי! זה יכול להיות הפי אנד אמיתי שהאמריקאים פשוט ימותו עליו (למה החברה של בטי שצצה משום מקום בכלל שאלה אותה על דון? 6 שנים אחרי שהם נפרדו??? והתשובה של בטי לא משכנעת בכלל..)
    אז עם כל הכאב והצער, ועם כל אהבתי למד-מן – שהיא הסדרה היחידה שממש אהבתי בשנים האחרונות – הפרק הזה כבר היה אחד יותר מדי. אפילו סצינות שהיו על פניהן יפות – פגי.. הצפיה הקבוצתית הנחיתה על הירח.. סאלי וניל (הצופה בכוכבים לעומת ניל שצעד על הירח באותו זמן ממש).. – כולן נראו קצת יותר מדי. כאילו וויינר לוחץ על בלוטות הרגש שלנו חזק מדי. או במילים אחרות: כל מה שמד-מן לא היתה לאורך השנים. דווקא סצינת הפרידה בטלפון בין מייגן לדון היתה יפה ומאופקת. אבל היא היתה מעט מדי בפרק גדוש "ריגושים" כזה.
    אז התקווה היחידה שלי לשנה הבאה היא שתהיה שבירה חדה מאוד – או קדימה בזמן (מה קורה איתם כמה וכמה שנים קדימה) או שבאמת דון וטד ואולי גם רוג'ר יבינו שה-best things in life are free – ושלשרת את המכונה עוד חיים שלמים או עוד 5 שנים אפילו לא יעשה טוב לאף אחד, למרות הכסף הגדול.
    סצינת הסיום אולי משאירה פתח קטן לתקווה שכך יקרה, כי דון לא נראה שמח במיוחד להיות במקום בו הוא נמצא, למרות הכסף הגדול ולמרות שה"עבודה" נותנת לו ביטחון מסויים מהריק הגדול שהם חייו מחוצה לה. אני הרגשתי שברט התכוון לאהבה. ושבהחלט ייתכן שדון הבין את זה – שכל עוד הוא בכלוב הזהב בו הוא נמצא – הוא לא יגיע לא ל-best things ובוודאי לא לאהבה שהוא מחפש כל חייו.
    אז אולי התובנה הזו (אם היא קימת בכלל) תביא לסוף טוב באמת בשנה הבאה.
    כי הדבר הדביק הזה מאתמול היה באמת רע לתפארת.

    • יאיר הגיב:

      לא מסכים אבל זכותך.
      ודווקא לא אתנגד לאיחוד מחודש של דון ובטי כי כשהשניים האלה ביחד – עפים ניצוצות (פרק האיחוד הקצר שלהם ביער בעונה שעברה היה מהטובים והמסעירים שבסדרה)
      אבל זה לא יקרה כנראה כי בניגוד לדון שמתקדם סוף סוף, בטי תקועה עמוק (תשאלו את סאלי ובובי)
      ההימור שלי הוא דווקא על נב קמפבל – הכימיה ביניהם במטוס בפרק הראשון בעונה היתה בוגרת ומושלמת אבל דון לא עשה כלום כי ניסה לשמור על נאמנות למייגן, כעת הוא חופשי.

      • זמיר הגיב:

        אין בכלל מה להמר בכל מה שקשור למד-מן, אבל דווקא בוני – “When you’re tired of commuting, give me a call" – נראית כמו אפשרות די ריאלית.
        הסצינה הנהדרת עם נב היא חלום.
        במילים אחרות, כדאי מאוד מאוד לראות שוב את הפרק הראשון.
        הוא נפלא עכשיו עוד יותר מאשר היה רק לפני חודש וחצי.

  14. someone הגיב:

    בעיני אחת הסצינות החזקות בפרק היתה דווקא בשיחה של דון וג'ים. ראיתם את התגובה של דון (הוא לא דיבר, לא ענה לו, רק את הבעת הפנים והמבט שלו – משחק אדיר של ג'ון האם – כשג'ים אומר לו שהוא כלום, בעצם?) דון שבור. הוא אומר למייגן שאין לו כבר כוח להלחם. וזה הרמז הגדול לעונה הבאה. בעיניי הסיום הזה לא היה אופטימי בכלל. היה משהו מקאברי בריקוד של קופר המת אל מול דון. ואנחנו זוכרים סצנות אחרות של דון עם המתים. והשוט האחרון בעונה הזו הוא של דון יושב שפוף על השולחן במשרד, בזמן שיש אנאונסמנט גדול למעלה. בכלל לא סיום אופטימי בעיניי, אלא מבשר רעות. מקווה שאתבדה…

  15. דורון (אחר) הגיב:

    בחיי שאני לא מבין את הטרוניות על הפרק. זה היה פרק שסגר את הסדרה לשנה הקרובה, והיה צפוי שיסגרו מעגלים. לדעתי לא נעשה כאן שום מהלך שנגד את ה-DNA של הסדרה והדמויות, אלא להפך, אבל כנראה שנסכים שלא להסכים.
    אותי מעניין מה יקרה עם פגי בחצי השני של העונה. היא כרגע בנקודת שיא מקצועית, אבל המעבר למקאן שם אותה במצב לא ברור. מצד אחד דון יחזור להיות הקריאייטיב דירקטור במקום לו, ומצד שני (אם הבנתי נכון) טד יחזור לניו יורק. בפן האישי פגי נשארה אפילו בלי גינזבורג הפסיכי והילד חוליו. האם נראה איחוד שלה עם הבן שלה ושל פיט (שצריך לדעתי להיות צעיר רק במעט מחוליו)? האם השיפוצניק המחליף יכנס לחייה? או שאולי היא בכלל תיקח פיקוד על הקריאייטיב שלוס אנג'לס לצד פיט? אני מקווה שהיא בדון ישארו בגדר ידידים וקולגות, ולא כפי שנרמז כאן בתגובות, זה יהיה מחריד מבחינתי אם הם יהפכו לזוג…
    ואני מסכים מאוד עם מי שאמר שהמעבר הזה גם שם את דון בעמדה לא פשוטה. הוא מגיע לעבוד תחת המטריה החונקת של מקאן לאחר שהוא נמנע ממנה באופן אקטיבי במשך כל השנים, ולא מן הנמנע שמערכת היחסים איתם תתפוצץ איכשהו.

  16. מירב הגיב:

    לגמרי לא שותפה לאכזבה שלך גדי. מה שאתה רואה כחורים או קפיצות לא אורגאניות אני רואה כפערים אורגאניים שמד מן במיטבה משאירה לצופים. בדמות של ג׳ואן תמיד היו הפערים האלה. גם ביחסים עם רוג׳ר היו פעמים שנראה שהיא לא נותנת צ׳אנס וכביכול טעתה ולראיה הוא נישא לג׳יין. רק לימים הובנה חדות האבחנה שלה. אפשר להתווכח אם צדקה, אבל זו דרכה. כך לגבי דון, היא אוהבת ומעריכה אותו, אבל חותכת איפה שיודעת שמסוכן. הוא באמת עלה לה בהמון כסף והיא במובן הזה כמו ליין, באמת זקוקה לכסף. לעזאזל היא זנתה בשבילו.
    ואולי רמז להמשך שהתחבר לי בין משהו שאתה כתבת למשהו שבן זוגי חידד לי – הרמזים לשריפה מסיגריה קשורים לא לרמזים לשריפה או מוות, אלא רמזים למצית. המצית שהרגה את דון דרייפר האמיתי, שהופיעה גם בפגישה עם החייל המת כנראה לימים. עברו הלא סגור של דון בעניין הזה בהחלט יכול לשמש חומר למה שאני רואה לחלוטין כעונה השמינית של מד מן.
    כמה קשה להפרד לשנה. תודה על בלוג משובח. טרם קראתי את התגובות אבל תודה לכל הקהילה כאן על העשרת החוויה ותחושת מדורת שבט קטנה בימים נטולי כאלה.

  17. lazygraphomaniac הגיב:

    אני לא כל כך מסכים שסיום הפרק היה אופטימי ודביק. אמנם, עלילתית קרה דבר טוב – קאמבק מושלם של דון, אבל אקורד הסיום, השיר של קופר, לדעתי היה מטריד (מעבר להיותו מפתיע ומאוד תלוש מאוירת הסדרה באופן כללי). לא הרגשתי שדון על סף דמעות כי הוא אבל על קופר, אלא כי הבין משהו שלא ידע קודם. הוא יצא מישיבת השותפים גאה, מנצח ומשודרג, אבל אז קופר שר לו שהדברים הטובים באמת הם בחינם, ודון מבין שאולי לא באמת קרה לו משהו טוב. יש השלכות למעשים, משמע זה לא בחינם.

    ובאמת קשה לי להאמין שהשוט המסיים של חצי העונה, בו דון נשען שפוף ומודכא על השולחן, הוא פשוט תמונה של דון מתאבל על לכתו של קופר. לדעתי, מדובר בתמונה של דון מתאבל על דבר גדול הרבה יותר, דבר שכנראה יתממש בשבעת הפרקים המסכמים.

  18. גל הגיב:

    לצערי ראיתי את הפרק רק עכשיו. אהבתי אותו, ואהבתי יותא לקרוא שהתייחסת לעניין הפורמט, תזה שאני עדיין מחזיקה בה (:

    יש לי שלב ב לעניין התוכן/פורמט: סיום הפרק – ברט מזמר, שמעלה מיד מחשבה על חלום, ומרמז למעשה שההפי-אנדינג, ואולי המאורעות בכללותם בעונה הזאת ואעז לומר בחייו של דיק ויטמן היו מדומיינים. פנטזיה. אולי פנטזיה על ארכיטיפ דרייפרי בן שנות ה-60.

    בעיני אין לזה הסבר אחר, אלא שהצורה החוץ-טקסטואלית מייצרת טקסט, תוכן. ובדיוק כמו עולם הפרסום – מוכרים לנו פנטזיה. אנחנו קונים אותה כי היא נוגעת לנו בכל בלוטות הרגש. וכשהיא מפסיקה לספק את הסחורה אנחנו מתנערים ממנה בהדרגה ומבינים שזו היתה אשליה. עבודה בעיניים.

    לשם אני הייתי לוקחת את זה. לא אתפלא אם זה הכיוון של ויינר.

  19. הדס הגיב:

    תשמעו, הסצנה של פגי מחבקת את חוליו, מנסה להרגיע אותו ומבטיחה לו שתבוא לבקר למרות שהיא והוא יודעים שלא, ואז מספרת במצגת שכשתחזור הביתה יחכה לה שם ילד בן 10 מול הטלויזיה, והמבט הדרוך והתמה של דון ופיט לדבריה, זה היה חזק מבחינתי כמו נחיתה על הירח. יש רגעים שמד מן יודעת ליצור, דווקא בגלל הצמצום, דווקא בגלל שיש המון פערים וחורים והכל רק מרומז (הרי לא עסקו בכלל, בשום עונה, באובדן המטורף הזה) ששווים מבחינתי גם פרקי סיום חלשים.

  20. lazygraphomaniac הגיב:

    ואף מילה על כך שלראשונה בתולדות הסדרה (נראה לי), ממש נאמר ש*עישון* גורם לסרטן?

  21. ליריקס הגיב:

    תודה חמה לגדי על הניתוחים המדוייקים והמעמיקים ולכל המגיבים שחושפים עוד רובדים של הסדרה הזאת.

  22. s הגיב:

    עצוב לראות כמה ג'ואן התכערה, מנטלית היא נעשתה רודפת בצע חסרת לב, וגם חיצונית, נעשתה מטרוניתא זקנה ומרושעת שאבד לה הסקס אפיל.

  23. דנה הגיב:

    http://blogs.haaretz.co.il/chenhadad/1270/
    כתבה שהתפרסמה בהארץ לגבי למה מד מן נכשלה במקום ששובר שורות הצליחה.
    לטעמי השוואה מיותרת….מד מן ושובר שורות הן לא באותו ג'אנר….בעוד שובר שורות סדרת מתח מופלאה שאכן גילו אותה מאוחר….מד מן היא הכל חוץ מסדרת מתח אלא סדרה שפונה אל הרגש של הבנאדם.
    אין ספק שרוב האוכלסייה תתחבר יותר לשובר שורות שאינה מעמיקה אבל מעניינת…ומד מן – יש בה הרבה רגעים מתים, אבל החיבור לדמויות הוא כמו להתחבר למשפחה

  24. gadilahav הגיב:

    אמנם זו לא אותה סדרה, ואין ספק שברייק אמצע עונה עובד טוב יותר עם סדרה כמו שובר שורות, מאשר עם מד מן.
    אבל יש להן הרבה מן המשותף. בשתיהן יש דמות אחת במרכז, דמות עם מאבק פנימי שהמדיום הטלוויזיוני מאפשר לצופים להכיר אותה לעומק, על כל רבדיה, ולראות את ההתפתחות שלה.

    בשובר שורות ראינו מטמורפוזה מהפנטת – איך אדם מן היישוב הופך להיות פסיכופת חסר מעצורים. אנחנו מרותקים לזה כי "האדם מן היישוב" יכול להיות אנחנו, או מישהו קרוב אלינו. זה לא מרגיש רחוק.
    ומד מן במובן הזה עדיין לא הביאה את הגביע – השאלה כי גדולה היא האם מב שעובר על דון דרייפר יהיה משהו שנזכור כפי שאנחנו זוכרים מה עבר על וולטר וויט או טוני סופרנו.

    אגב, את חן חדד אני מכיר היטב. היא כתבה (ועדיין כותבת) בעכבר העיר בזמן שהקמתי וניהלתי אותו, והיא מוכשרת מאוד

    • דנה הגיב:

      הכתבה מעניינת…אין ספק. והיא כתבה את זה מצויין
      אני מסכימה שיכולת ההזדהות עם וולטר וויט היא עצומה. כי באמת מדובר באדם מן היישוב, באיש משפחה, גאון בכימיה שהחיים לא הלכו לפי כיוון ההצלחה. סדרה עם ביקורת מאוד ברורה למערכת הבריאות בארה"ב כמו שבמד מן יש ביקורת על הקפטילזם.
      אני חושבת שהסיבה לכך שכולנו הרבה יותר מזדהים עם וולטר וויט להבדיל מדרייפר, למרות שוויט עשה מעשים נוראיים פי מליון, היא שדון נראה טוב מדי, כמו איזה דוגמן, שהכל הולך לו טוב כל הזמן, יש לו את האישה היפיפייה, הוא עשיר, הוא בוגד….אני מאמינה שאם דון דרייפר היה יותר לוזר כזה- הרצון שלנו להזדהות איתו הייתה גדולה בהרבה.
      גם וולטר וויט הרבה יותר חריף מדון דרייפר, הוא מאוד מחושב, הוא סוג של גאון, הוא אסטרטג, והוא מאוד מאוד אוהב את משפחתו וקשור אליה.

  25. טל הגיב:

    אגב, איידה בלנקנשיפ לא הייתה המאהבת של קופר. היא הייתה המזכירה שלו, אם אינני טועה. מי ששכב איתה הוא רוג'ר, ואנחנו גילינו על זה בהאזנה להקלטות שלו לאוטוביוגרפיה

  26. רונית הגיב:

    לא קראתי את כל התגובות ואני מגיבה בשנה איחור – אבל – הייתכן שאיש לא דיבר על הפועל שהיה אצל פגי, שהשאיר לה את הטלפון שלו?
    פגי, שכבר כמה פרקים מרגישה בודדה ושבורת לב, מגיעה לבית ריק וצריכה גבר שיהיה שם לצידה, נכנסת הביתה למצוא חתיך, שמתלהב ממנה.
    בשבילי זו היתה זריקת עידוד של – כן, אולי גם לפגי ייצא בסוף משהו. כל כך מגיע לה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s