The Quality of Mercy
כרגיל, יש משמעות לשם הפרק במד מן, והפעם, בניגוד למשל לשם הפרק הקודם, "טובות", זהו רפרנס ליצירה קלאסית – הסוחר מוונציה. מידת הרחמים הוא נאום שנישא במחזה בזמן משפטו של אנטוניו. אנטוניו נטל הלוואה משיילוק, המלווה בריבית היהודי, ואינו יכול להחזירה. שיילוק דורש עתה את מה שלקח כערבות – ליטרה מבשרו של אנטוניו, גם כשמציעים לו סכום כסף גדול פי שלושה מהחוב שלא הוחזר. הפרקליט הצעיר בלתזר נושא את נאום "מידת הרחמים" בו הוא מעלה על נס את תכונת החמלה וטוב הלב, ומבקש משיילוק לוותר על חובו. שיילוק לא מוותר, ובסוף, בספין משפטני מפולפל – גם לא מקבל את ליטרת הבשר ויוצא קירח מכאן ומכאן.
האופציה לחמלה, לפעולה על פי מידת הרחמים, ניתנת בפרק לפחות לשני אנשים: לדון ולפיט. הראשון דוחה אותה מעליו כשהוא מביך את טד ופגי בפרהסיה, השני משתמש בה ומציל את עורו של בוב. כלומר דון הוא שיילוק המודרני (ומדיסון אבניו היא ונציה המושחתת), וכמו שיילוק שבתו בורחת מפניו, כך סאלי בורחת מפני דון (ולפי האלגוריה הזו, גלן הוא לורנצו, אהובה הנוצרי של בתו של שיילוק). מידת הרחמים ניתנת לעוד גורם אחד, עוד נחזור לכך בסוף הטור.
אבל הסוחר מוונציה רלוונטי בעוד מובן: הפרקליט בלתזר אינו אלא פורציה, אשת חברו של אנטוניו שעבורו הוא לקח את ההלוואה משיילוק, שהתחפשה לפרקליט. הזהות הבדויה הזו מהדהדת כמובן בפרק הנוכחי – בוב בנסון, דון דרייפר – אבל גם בסדרה כולה, שעוסקת כל הזמן בזהות, בהחלפת זהות, ובשאלה הקיומית – מי אנחנו לעזאזל.
שלוש עלילות בפרק הזה: דון מול פגי וטד, פיט מול בוב, וסאלי מול החיים. שתיים מהן משרתות אחת מרכזית. בשלושתן מופיע דון דרייפר: בוב בנסון הוא בבואה של דיט ויטמן הצעיר, האיש שגונב זהות. סאלי היא דור ההמשך של דון דרייפר. ודון הוא דון. שני הדרייפרים הצעירים מאירים ומשליכים על דמותו של דון.
בוב ופיט
פיט. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תיגע להם בברך.
הגילוי על בוב משמח, כי לרגע חשבנו שכל תפקידו בעלילה הוא להיות ההומו התורן בסדרה. עכשיו מסתבר שאחת מתאוריות הקונספירציה שהועלו ברשת – שהוא למעשה דון הצעיר – אכן נכונה, וזה כבר תפקיד עם משמעות ותחכום גדולים יותר. ההתאמה בין השניים כמעט מושלמת: כמו גון, גם בוב בנסון הוא זהות בדויה. גם הוא מסתיר את עברו, ומשתמש ביכולות שלו כדי להתקדם. דון השתמש ביכולת שלו לייצר בדיה כדי לפתח קריירה כפרסומאי. בוב משתמש בכישורי הליקוק שלו גם בקריירה החדשה.
ויש עוד נקודת דימיון: זנות, נושא מפתח בעונה הזו. דאק מספר לפיט שבוב היה עוזר אישי של סגן נשיא של חברה גדולה, והתלווה אליו לנסיעות באירופה, או במלים אחרות: הוא נגע לו בברך יותר מפעם אחת. דיק הצעיר אמנם לא היה זונה, אבל היה מוקף בהן בילדותו. בכל מקרה, בוב הוא הצצה לפרק בחייו של דון שאיננו מכירים: היו לנו פלאשבקים לילדותו, אנו מכירים אותו בשמונה השנים האחרונות, אבל למעט סצינה אחת לפני מספר עונות, בה אנו רואים איך דון הכיר את רוג'ר, אין לנו מושג על השנים שבהן דיק ויטמן הפך לדון דרייפר המוצלח. דרך בוב אנו רואים את השבריריות שבחיים המומצאים, את ההתנהלות שמקורה ביצר הישרדות בסיסי.
ואנו למדים אף יותר על דון מהדמות השניה בקו העלילה הזה. פיט הרבה פעמים היה האנטי-כרייסט של דון, הכפיל הבלתי מוצלח שלו. גם הפעם הוא מציג את היפוכו של דון, אבל בפעם הראשונה הוא נמצא בצד החיובי. בתור שיילוק, הוא יכול לקבוע את עתידו של בוב. הוא יכול למחוץ אותו. אבל הוא בוחר במידת הרחמים, אפילו בלי שהיא מוצעת לו. זה בא לו מעצמו.
אפשר לחשוב על מניעים אינטרסנטיים יותר של פיט: הוא למד את הלקח מהפעם הקודמת בה חשף זהות של מישהו – זו של דון בעונה הראשונה. שום דבר טוב לא יצא לו מזה. הוא גם, כפי שהוא אומר, מובס. החיים התאכזרו אליו העונה. אבל בכל זאת, פיט יכול היה לחסל את בוב כמעט בלי השלכות. בוב כבר ביקש "יום אחד התרעה" (איפה ועד העובדים איפה?). הוא היה נעלם מבלי שמישהו היה יכול להאשים את פיט. אבל פיט בכל זאת בוחר במידת הרחמים.
ההתפתחות המפתיעה הזו יכולה ללמד אותנו שפיט מתבגר. שהוא מבין שסבלו של האחר אינו בהכרח עינוגו שלו. שיש לו מה להפסיד מכך שבוב, חביב שברולט, ייעלם פתאום. שעדיף לשלוט בדון דרייפר הצעיר מלנסות לחסלו. אבל ההתפתחות הזו בעיקר מלמדת אותנו, בדרך השלילה, על בחירתו של דון. מייד, מייד.
סאלי
סאלי צופה בקרב הבנים. החיוך הזה, כולו ירושה מאבא
תהליך ההתבגרות שעוברת סאלי בעונה הזו הוא קו העלילה הקרוב ביותר ללב. הוא ממלא אותך באמפתיה. היא מתבגרת בתקופה סוערת, אבל במקום מסלול הבנים-סמים-רוקנרול מסביב, סאלי עוברת תהליך מהיר בהרבה. היא נחשפת ליצרים שמניעים את העולם, ולצביעות שמכסה אותם בקרב הקרובים לה ביותר. עכשיו היא צריכה גם לשאת עימה סוד שאינה יכולה לומר לאיש. העובדה שהיא שומרת עליו, עדיין, מלמדת כמה היא התבגרה. כמו פיט, היא מבינה, לפחות לעת עתה, שזה שהיא תגלה זאת למישהו רק יגרום נזק לאחרים. לה לא ייצא מכך שום דבר טוב. זה לא יהפוך את אביה למכובד יותר בעיניה.
הפער הזה, בין ההתבגרות הצפויה לזו בפועל, ניכר בשיחה בינה לבין בטי בדרך חזרה מהפנימיה. בטי מציעה לה סיגריה. מה זה לעומת הסמים שהרגע עישנה. בטי אומרת שדון בטח נתן לה כבר בירה, מה זה בירה לעומת הקורס המזורז בהתבגרות שאביה העביר אותה לא מזמן.
סאלי, כמו בתו של שיילוק, בורחת מאביה. יש לכך שתי משמעויות: במישור העלילתי, זה מובן לכל מי שיודע את הסיבה, – כלומר דון, סאלי ואנחנו. היא בוחרת בפנימיה, שם יהיה לה מסלול התבגרות נטול הורים. במישור הסימבולי, סאלי, כמו דיק בצעירותו, מחפשת זהות חדשה מתוך תיעוב לחיים הנוכחיים. כמו דון גם היא נותרה בלי הורים בפרק הזה. הוא בחיי העוני שלו והיא במנהטן – אבל כמו שאמרנו כאן לא פעם, דון לא מתקן את חוויית הילדות שלו, הוא משכפל אותה לילדיו.
וכמו דון, סאלי מסתדרת היטב כשזורקים אותה למים. היא מסדרת בנים וסמים לחברות החדשות שלה, היא עומדת על שלה כשרולו שולח ידיים. והכי חשוב: היא עושה מניפולציה על כולם וגורמת לגלן להרביץ לחבר שהסיע אותו לכאן. בין אם היא עשתה זאת כדי להכניס לרולו, ובין אם כדי להפריד בין גלן לבלונדינה, זו היתה תצוגת דון דרייפרית מרשימה של תמרון אנושי.
במכונית, כשבטי שואלת אותה אם אבא שלה נתן לה כבר בירה. סאלי אומרת: "אבא שלי מעולם לא נתן לי שום דבר". במישור העלילתי, המשפט הזה ברור ומדוייק. במישור הסימבולי, היא, כמו שראינו, קיבלה ממנו לא מעט.
דון
דון בתנוחה עוברית. גם לכם זה מזכיר את רקוויאם לחלום?
אתם כבר יודעים לבד, הכל בסוף מתנקז לדון. פיט, בוב, סאלי – כולם השתקפויות של האיש המורכב והפרדוקסלי הזה. ההקבלה שלו לסאלי בפרק הזה בולטת. הוא מתחיל כשדון ישן בתנוחת עובר במיטתה של סאלי. כמוה, הוא מחזיק סוד נורא, כמוה (או היא כמוהו) הוא בורח לאלכוהול/סמים , כמוה הוא מסתגר הרחק מהסביבה הקרובה, שמזכירה לו את חטאו. כשהוא רואה את מייגן בטלוויזיה, סימבוליזם מגושם משהו, הוא מעביר ערוץ. דון הוא כמו סאלי, כלומר דון הוא ילד. ואתם יודעים איך קוראים לילד הזה. קוראים לו דיק.
הילד דון/דיק בפרק הזה מחולק לשניים. יש מהלך עלילתי אחד שהופך את דמותו: הרגע שבו מייגן והוא פוגשים את פגי וטד בקולנוע. עד אז היה דון דרייפר הילד החולה, המסכן, מלא הרחמים העצמיים. אנו חושבים לרגע שהוא מיוסר. שהמבט המזועזע והמפוחד שאיתו נפרדנו מהפרק הקודם, מעיד על חשבון נפש פנימי. שהשתיה והדיכאון הם סימפטומים לאותו חשבון נפש, שאוטוטו הוא ייצא מזה ויטפל בתחלואים בחייו.
אבל ברגע שדון רואה את פגי עם טד, מבליח ממנו הדוד מאק. יוצא ממנו התרנגול. פורץ ממנו הלקח שלמד דיק ויטמן הילד בבית הזונות המכונה בית: אני התרנגול בלול הזה, ואף אחד לא ייקח לי את התרנגולות. אם סברנו עד כה שדון אדיש לכך שטד משתלט בעורמה על החברה, הנה הטריגר שהעיר אותו. מייד כשהוא מגיע הביתה, הוא מרים טלפון להארי בקליפורניה, שיביא מסנקיסט איזו הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה.
עיזבו רגע את טד. תרנגול לתרנגול זאב. אבל פגי היתה בת טיפוחיו. הוא אמור לרצות בטובתה. היא הנפגעת המרכזית מהסיפור: הרעיון שלה הפך לרעיון של פרנק גליסון המת, הקליו הלך, ומעתה כל התקדמות שלה תלווה בטענות שהיא עברה דרך הסדינים של טד. דון יכול היה לראות את פגי כמקבילה לסאלי, בתו. במקום זאת הוא מקביל אותה לנשים בחייו. הוא הופך אותה למשאב שיש להשתלט עליו, או להעניש אותו אם הוא מראה נאמנות למישהו אחר. כבר אמרנו שהוא לא אב השנה.
וכשהוגשה לדון מידת הרחמים, הוא בחר שלא לבחור בה. כל הטיעונים הלוגיים היו איתו: טד חרג מהתקציב, הוא עושה זאת משיקולים לא ענייניים, הפלירט בנו לבין פגי פוגע בהם ובחברה. אבל אפשר היה לחפות עליהם, לא להביכם. הילד דיק בחר בליטרת הבשר. וכשהוא מסיים, הוא שוכב שוב בתנועה עוברית.
ובכך דון מזכיר יותר ויותר גיבור טלוויזיוני אחר: טוני סופרנו, שהרגע הלך מאיתנו לתדהמתי. ויינר עושה הכל כדי שנתעב את דון. אי אפשר שלא לרצות להקיא עליו כבר פרק שני ברציפות. אמרנו שיש עוד גורם אחד שלו מוצעת מידת הרחמים. הגורם הזה הוא אנחנו, הקהל. עלינו לבחור אם אנחנו מרחמים על דון, או דוחים אותו מעלינו.
קטנות
קן דיין. תקרא לילד אסי
- אז קן הוא הסיבה להופעה של משה דיין בפרק הקודם. ושתי דקות אל תוך הפרק, גם זה מתבקש: Oh My God, they killed Kenny!
- יותר מדי תינוקות מוזכרים בפרק הזה: אשתו של קן הרה, דון מתכרבל כעובר פעמיים, וכולם הולכים לראות את "תינוקה של רוזמרי". אני מפספס פה משהו?
- תאוריה מעניינת שרצה ברשת: שבי היא ויאטנם. SC&P טובעת בבוץ השברולטי, ממש כשם שאמריקה טובעת בבוץ הוויאטנמי. וכדי לחזק את התאוריה הזו אומר קן לפיט, כשהוא רוצה להחליפו בדטרויט: "תצטרך לדעת איפה טמונים המוקשים".
- ואפרופו פיט וקן, כשהוא מסכים להחליפו, השניים לוחצים ידיים ופיט אומר: "גבה אותי, ואני אהיה שם בשבילך". זכורה לי לחיצת ידיים ומלים דומות בין דון וטד בשני הפרקים האחרונים. ראינו מה יצא מזה.
- כשדון נשאר בבית, הוא רואה בטלוויזיה תשדיר בחירות של ניקסון. אנחנו באזור אוקטובר 1968. יש לשער שפרק הסיום יכלול בתוכו את ניצחון הרפובליקנים בבחירות בנובמבר.
- אז מתיו ויינר שמע את תהייתי ופתר לי אותה. היה אז כנראה טלפון לחצנים:
-
- וגיף השבוע, שלא לומר גיף השנה. יש גם סאונד:
זמן מד מן 
מידת הרחמים שלי כלפי דון הולכת ופוחתת. אכן תינוק מפלצת, בשביל זה התייסרנו איתו 6 עונות?! תרנגול זה הגדרה בול. האמנתי, אולי השלכתי, שהוא לא יתקע כמו טוני סופרנו. ול ולגמריבוב נותן עומק לקשיים של החיים בזהות שקרית.
אגב, שמתם לב למבט של ג'ואן, כשדון עושה את ה"תרגיל" שלו לפגי ולטד? היא היחידה שהבינה את משמעות הדברים לעומקם.
אפרופו טוני סופרנו.. בעל כורחו יצא שהוא השרון טייט שלנו
אני מצאתי הרבה יותר הקבלות לתינוקה של רוזמרי, אותו בקושי הזכרת פה – סרטו של רומן פולנסקי אחרי הכל.
הזכרתי את תינוקה של רוזמרי פה, וגם בפרקים הקודמים, אבל אתה מוזמן לכתוב פה על כל ההקשרים שאתה ראית. הבמה שלך.
טוב,
בגלל שאנו לקראת סוף העונה אני רוצה להעיר הערות כלליות וגם לגבי הפרק.
קודם כל ההקבלה לשיילוק נפלאה לדעתי, ולהבדיל מקונספירצית שרון טייט שככל הנראה לא עלתה לווינר בראש בזמן שכתב את הסדרה, הדמות של שיילוק בהחלט עלתה לו בראש לדעתי.
2 משפטים נחרטו בזכרון מהפרק:
1. "אתה מפלצת"- פגי לדון בסצנה שחותמת את הפרק… ד"א הרפרנס "מפלצת" בהקשר של דון נאמר כבר בעונה רביעית בפרק 12 (הידוע יותר כפרק המכתב) ע"י ברט קופר "we created a monster".
2. כאשר דאק אומר לפיט משהו כמו (מצטערת שאני לא זוכרת את הנוסח המדויק) :"אני לא מכיר מישהו שככה מזייף את הרזומה שלו …." ופיט עונה לו במשפט שחרץ את גורלו לאותו פרק "אני דווקא כן", ומכאן ההמשך ידוע.
דווקא העלילה של בנסון הייתה מובנת לי מסצנת המעלית בפרק הראשון של העונה, זה היה ברור שזהו דון הצעיר.
המשחק של וינסטנט (פיט) וג'יימס וולק (בנסון) פשוט מדהים ועשה את הפרק למה שהוא.
לגבי סאלי המדהימה…הרי ברור שבעונה הבאה היא וגלן (שהוא גם בנו של ווינר למרבה הפלא, או שלא) כבר יעברו לפסים יותר אינטימיים.
כמובן שהשרשרת הוסרה (הסמל של הקשר שלה ושל אביה).
וכמה מילים ג'יימס גלדוליפיני הנפלא…הספורנוס היא באמת סדרה ששינתה את פני הדברים בטלווזיה, אחריה כמובן הגיעה מד מן בתזמון מופלא.
טוני סופרנו הוא דמות עגולה שכמה שקשה לאהוב אותה גם קשה לשנוא אותה.
נ.ב
ג'יימס קיבל את האמי שמגיע לו על גילומה, אך ג'ון האם ככל הנראה לא יקבל את האמי על דון דרייפר…הסיבה לכך ברורה כשמש לדעתי : ג'ון האם הוא נראה טוב, בנוסף לכך הוא שחקן מדהים, בנוסף לכך הוא יודע גם להצחיק וזה טו מאץ' להוליווד שמעדיפים לתת את האמי לברודי מהומלנד שתצוגת המשחק שלו לא הגיעה לקרסוליים של ג'ון האם.
אני מבקש לפתוח את הבוקר הזה בדקת דומיה. "מד מן" לא הייתה אלמלא "הסופרנוס", והקשר ביניהן הוא לא רק בין פתיחת תור הזהב של הטלוויזיה והמשכו, אלא כמובן מת'יו ויינר, שכתב לא מעט פרקים בסדרה ושאל מוטיבים דרמטיים שלמים ממנה.
כמי שחושב ש"מד מן" לא מתקרבת ל"סופרנוס", זה כן היה פרק פנטסטי, שלם, מתוזמר היטב, כתוב חכם ועם התפתחויות מעניינות. לרוב, בפרקים כאלה יש מעט רפרנסים תרבותיים, לא הפעם:
1. פרסומת הבחירות של ניקסון אמיתית לגמרי. הקישור בין שידורה ולהתפרצות של קן על כך שהוא "שונא נשק" היא בוקרת ברורה על תרבות אחזקת הנשק בארה"ב, הוויכוח הנצחי על התיקון השני לחוקה וכמובן – התרבות הרפובליקנית של דטרויט מול זו הדמוקרטית של ניו יורק.
2. פג מספרת לדון ומייגן שהיא וטד הלכו ל"תינוקה של רוזמרי", כדי לראות אם מופיע שם בחור יפני שהם רוצים לקחת לפרסומת המדוברת. הבחור היפני אכן שם, הוא מצלם את רוזמרי הניגשת לתינוק בסוף הסרט: http://www.youtube.com/watch?v=P10AWBi4-y8
3. במכונית, סאלי אוכלת צ'יפס של מקדונלדס. כדי להבין את רמת הדיוק של הסדרה, לוגו החברה שמוטבע על השקית של סאלי היה רלוונטי עד נובמבר 1968, כלומר תיכף הוא עף משימוש. זו היסטוריית הלוגואים של המותג:
http://logos.wikia.com/wiki/McDonald's
4. סאלי נבחנת בבית הספר "מיס פורטר", בו למדה ז'קלין קנדי אונסיס. הנה כתבה חזקה מאוד בווניטי פייר על הבריונות של בנות המוסד המיתולוגי אחת לשנייה http://www.vanityfair.com/style/features/2009/07/miss-porters-school200907
5. סאלי מציעה להכין לבנות טום קולינס. לא מעניין במיוחד, אבל זה אומר שהמשקה שגלן הביא היה ג'ין.
6. דון צפה בביתו בסדרה בשם "The Patty Duke Show" על ילדה בשם פטי ליין ובת הדודה שלה, שנראית בדיוק כמוה ומגולמת גם היא על ידי אותה שחקנית – פטי דיוק. הן נראות אותו הדבר כי האבות של שניהם הם תאומים זהים. בקיצור – שוב כפל זהויות. אלו בוודאי היו שידורים חוזרים, שכן הסדרה בוטלה ב-1966 ודון צופה בה במהלך היום ולא בפריים טיים.
7. תרופות 1: "סיינט ג'וזף", שעומדת במרכז התרגיל המבריק והמכוער שדון עשה לפגי וטד, היא חברה לייצור כדורי אספירין.
8. תרופות 2: בטי שואלת את דון מה הוא לוקח נגד הצינון. דון עונה: "פורמולה 44". הכוונה היא לכדורים מפורסמים נגד שיעול של חברת "ויקס".
9. בפתח הישיבה עם הבכיר מ"סיינט ג'וזף", ג'ואן מכריזה בחגיגיות "והנה מחכות לנו העוגיות של 'פררה'". מדובר בחנות מפורסמת בניו יורק, הקיימת משנת 1892. האזכור המוזר הזה, כמו גם האזכור של פורמולה 44 ואפילו לדעתי נוכחותה של מקדונלדס מזכיר לנו שגם בסדרת מופת כמו 'מד מן' יש תוכן שיווקי והוא עוזר לקיים כלכלית את הסדרה, שתקציבה גם כך איים להרוג אותה.
10. קן מכנה את אנשי שברולט "יאהוז" – כינוי לאנשים גסים, טיפשים ולא מתורבתים שמגיע מ"מסעי גוליבר", הקלאיסקה של ג'ונתן סוויפט, שהנגיד אותם מול הסוסים – אלה שבספר מצליחים לייצר חברה מתוקנת. די דומה, בעצם, לנעשה ב"כוכב הקופים", מוטיב שחזר העונה בכמה פרקים.
11. מגזין לייף מיולי 1968 מונח על שולחנו של דון כשפגי הנסערת נכנסת אליו. זה היה השער, שעסק בהפיכתו של האי כרתים ליעד מועדף עבור תיירים אמריקאיים ובריטיים – שוב, שביל בריחה, כמו הוואי, אולי כזה שצריך למות כדאי להגיע אליו:
12. מלחמת וייטנאם לא נוכחת בפרק, מלבד סיכת מחאה פופולרית לאותה תקופה על המעיל של גלן: http://thumbs3.ebaystatic.com/d/l225/m/mTaP5hfQ9sfWMtbnLIeUHFg.jpg
13. השיר המסיים – "The Porpoise Song" של המאנקיז. השיר הופיע בסרט של הלהקה, "Head", ובו נראים חברי הלהקה קופצים מגשר, בעצם כסמל לרצון לברוח מהחיים שלך. "לרצות להרגיש, לדעת מה זה אמיתי. לחיות זה שקר". הנמשל ברור.
14. שני אזכורים שלא הבנתי ולא מצאתי להם סימוכין: אחד הוא הציור בחדרו של בוב בנסון והשני: פגי וטד מצחקקים בפני דון כיוון שהם ראו תמונה של אדם הנבחן לפרסומת, שדומה ל – וכאן זה נשמע לי כמו "ריפ קורבין" או "ריפ קורגין", אבל לא מצאתי אדם מפורסם כזה.
15. מת'יו וויינר כתב והיה שותף לכתיבת כמה פרקי מופת של "הסופרנוס". כנראה החשוב שבהם נקרא "קנדי והיידי", וגם הוא עוסק במוות של קרובים, בזהויות משתנות, בגורל. בקטע המדהים מכולם טוני וכריסטופר מדברים על כך ש"כל יום הוא מתנה". ברקע מתנגן "Comfortably Numb" של פינק פלויד, בגרסה המיוחדת עם ון מוריסון ודה בנד. היא מופיעה ב"השתולים", סרט המאפיה שטוני וכריסטופר כל כך אוהבים. הרבה אנשים חושבים על טוני שבחייהם הבוקר – יהא זה אבא או כל דמות דומיננטית אחרת. הדמעות הקטנות של כולם בהחלט יוצרות אוקיינוס.
נראה לי שצריך להפוך את רשימת ההקשרים התרבותיים שלך לפוסט נפרד מעכשיו
עוד יחשבו שאכפת לי 🙂
סתם. אני אשמח אם מישהו יפתור לי את חידת ריפ קורבין או קורגין.
והנה עוד סצנה בלתי נשכחת מפרק ענק שמת'יו ויינר כתב ל"מד מן". "אני כל כך לבד בצד השני. זה לא בסדר":
ד.א
ווינר בכבודו ובעצמו הופיע בפרק הראשון של עונה 5 של הסופרנוס בתור שדרן טלווזיה
יכול להיות שהתכוונת לרות' גורדון ? הם אומרים על השחקן שאם הוא ישים פיאה הוא יהיה דומה לה. זו השחקנית שמשחקת את מיני קסטבטֿ, השכנה הזקנה, עובדת השטן:
מאיפה. לעזאזל. אתה יודע. את כל החרא הזה.
מעניין היה לקרוא ניתוחים ברשת לגבי התרגיל שדון עשה לטד ופגי. חלק מהכותבים (בעיקר נשים אגב) ראו בזה תרגיל נבזי וקטנוני שמטרתו להשפיל את טד ולפגוע בפגי. חלק אחר הדגישו את התושיה וההברקה של דון שהצליח לחלץ את החברה מסיטואציה מביכה מול לקוח ולאפשר לטד לשמר חלק מכבודו מול הלקוח ושאר השותפים. גם לגבי סנקיסט, הצעד של דון (על חשבון טד) הוא בסופו של דבר לטובת האינטרס של החברה. אין ספק שדון נהנה להעמיד את טד במקומו ולהביך אותו אבל אילו היה פועל אחרת, החברה היתה נפגעת. דווקא טד הוא שמתנהל כאן בחוסר אחריות, כלומר אין כאן מצב של "טד טוב, דון מפלצת" כמו שפגי (שגם היא כבר מזמן לא חושבת עם הראש) מתארת.
לגבי סאלי, הסצנות שלה הופכות יותר ויותר חזקות ומטלטלות, השילוב של פגיעות ותמימות לכאורה עם תושיה ויצר השרדות מפותח ממש מהפנט. השלב שבה נראה כאילו הנערות בפנימיה עומדות להתעלל בה ולסבך אותה ממש הלחיצו. בסופו של דבר היא הצליחה לשמור על כבודה ולסובב את הדברים לטובתה. ילדה טובה של אבא, בין אם היא תודה בזה או לא
ולגבי בוב, אני לא היחיד שקלט שהוא מזכיר לא רק את דון אלא בעיקר את The Talented Mr. Ripley – סוציופת ביסקסואל בעל עבר בדוי שמצליח להונות ולחבב עצמו על הסובבים אותו. מקווה שזה לא יגמר בדם כמו שם…
אוי זה מדהים. גם אני חשבתי על הכשרון של מר ריפלי בהקשר שלו…משהו בו מאוד קריפי, הרגשתי כאילו הוא הולך לרצוח את פיט
כל כך הכישרון של מר ריפלי!
האם הוא ירצח את פיט ברובה ״ שטוב לסנאים״? אי שם ליד דיטרויט?
או שלא. בכל מקרה בטוח שזה לא סוף הסיפור של בוב בנסון.
גדי…לא ציינת את מייגן כלל בניתוח
האם פרק 13 יהיה גם פרק סיום הנישואין של דון ומייגן??
לטעמי לא היה מה לציין את מייגן, אבל אין ספק שהנישואים שלהם לא נראים משהו
לעינב:
אני אפתור לך תעלומה אחת, וזה בעניין ה"ריפ קורבין" או "ריפ קורגין". פגי אומרת לדון:
We were thinking about putting this old man in a wig because he looks so much like Ruth Gordon
רות גורדון, שחקנית אדירה (שלימים תיזכר כנראה תמיד כמוד מ"הארולד ומוד", שיצא ב-71), זכתה באוסקר לשחקנית משנה על תפקידה ב"תינוקה של רוזמרי".
—
תוספת לרפרנסים התרבותיים היסטוריים:
בתחילת הפרק, כשבטי מדברת עם דון על סאלי ועל בית הספר הפרטי, היא אומרתי לו שג'קי קנדי למדה שם. דון מתקן אותה, באינטונציה מזלזלת, "זו ג'קלין קנדי אונסיס", ושניהם מגחכים על כך שג'קי הסתדרה יפה פעמיים.
ג'קי קנדי התחתנה עם איל הספנות אונסיס ב-20 באוקטובר 1968. גדי מציין שלפי הפרסומת של ניקסון הפרק הזה הוא כנראה באוקטובר — והרפרנס לג'קי קנדי אונסיס מאשר זאת: אנחנו בסוף אוקטובר 1968, ימים ספורים לפני הבחירות.
אגב, שנת הלימודים בארה"ב רק התחילה (באמצע ספטמבר), מה שאומר שאו שסאלי מבקשת לעבור בית ספר במהלך חג המולד, לפני תחילת הטרימסטר השני (שנות הלימודים אז חולקו לטרימסטרים). היה צריך לא מעט קשרים וכסף אז (וגם היום) כדי לארגן מעבר לבית ספר פרטי במהלך השנה — משהו שיש להנרי ולדון עצמו, ודון רומז לזה בשיחה עם בטי (בטי אומרת לו שקודם כל סאלי צריכה להתקבל, והוא שואל אותה כמה יעלה – ומוסיף שהיא תתקבל בוודאות)
בעניין מת'יו ויינר והסופרנוס, אני מרגישה צורך להעמיד דברים על דיוקם.
ויינר אמנם היה בבית הספר לכתיבה שהיתה הסופראנוס – ואין ספק בכלל ש"מד מן" היא תולדה של כל מה שספג שם. אבל נותנים לו הרבה יותר מדי קרדיט על הסופראנוס. ויינר כתב 12 פרקים בסך הכל בסדרה שם. לשם השוואה:
דיוויד צ'ייס, יוצר הסידרה, כתב 86 פרקים.
טרנס וינטר, כיום מפיק וכותב "אימפריית הפשע", כתב 25 פרקים.
מיטצ'ל ברג'ס, כיום מפיק וכותב "דם כחול", כתב 22 פרקים.
רובין גרין, כיום המפיק בפועל של "דם כחול", כתב 22 פרקים.
מצד שני, אולי הדבר המעניין ביותר בקשר של ויינר לסופראנוס הוא שדיוויד צ'ייס קיבל את ויינר לעבוד אצלו ככותב בסדרה, על סמך תסריט לפיילוט שויינר נתן לו לקרוא. הפיילוט היה ל… "מד מן".
ראיון עם צ'ייס על ויינר ששווה קריאה: http://artsbeat.blogs.nytimes.com/2012/03/09/what-the-creator-of-the-sopranos-taught-the-creator-of-mad-men/
הכמות כאן היא ממש לא אישיו. ברגע שמישהו מאיתנו יכתוב פרק – מה פרק, סצינה – לסדרה ברמה של "הסופרנוס", זה יהיה אישיו. וויינר היה שותף לכתיבת שני פרקים משמעותיים מאוד בסדרה – מותו של כריסטופר ופרק ה"טסט דרים". הוא מקבל את הקרדיט שמגיע לו, ואת זה אומר אחד שחושב שהכתיבה היא החלק הפחות מעניין ב"מד מן".
לגבי הפיילוט של "מד מן" שנדחה – ממליץ לקרוא את הראיון שערכה ציפי שמילוביץ עם ריצ'רד פלפלר, מנכ"ל HBO, שמתייחס לנושא. כמובן שהראיון נערך לפני מותו של גנדולפיני.
לגבי תינוקה של רוזמרי- בסרט רוזמרי מביאה לעולם שטן או אם תרצו, מפלצת. יש קשר לכך שפגי מכנה את דון "מפלצת". כאשר פגי וטד מציגים בפני דון את הפרסומת, ישנו קלוז אפ לבטנה של פגי. אולי רמז לכך שהיא צפויה להיכנס להריון מטד (על אף שלא ראינו כלל שהם שכבו)? כל זה מתחבר לכך שבפרק בו דון נכנס לטריפ הוא מדמיין את מייגן שאומרות לו שהיא בהריון. אולי דון רוצה להביא ילד לעולם ולהתחיל מחדש? ליצור מעין שכפול של עצמו ללא כל הטעויות שעשה וההתחזות? בסוף הפרק דון שוכב בתנוחת עובר- שוב יש כאן רצון להיוולד מחדש.
אני בדר"כ מסכימה איתך, אבל הפעם אני חייבת להגיד שיש משהו שאני לא חושבת שהוא נכון: דון לא "התעורר" כדי לפגוע בפגי וטד, הוא עשה מה שהוא צריך כחלק מראשי החברה: השיג לטד יותר תקציב, מנע מהבחור של סנט ג'וזף לפקפק באמינות החברה, ואמנם זה גרר השפלה של פגי – אך האם לא הייתה כפליים מושפלת לו היה מדבר איתה על הרומן שלה עם טד? ובצדק השיג תקציב מסנקיסט, הרי קצת קשה לסמוך על טד ברגעים אלה של התאהבות… והם באמת היו מוכנים לשלם הרבה מה שהיה מעלה את יוקרת החברה. סה"כ הם צריכים לשרוד.
לדעתי הוא נהג בכבוד ועשה מה שצריך. הפרק הזה הוא היה די בסדר, ואפילו לא חשב על לנאוף! הישג מרשים בשבילו… אם הוא לא היה מפקשש עם סאלי, היה יותר טוב.
מיפ, קחי בחשבון שני דברים:
1. דון אומר להארי בהתחלה לוותר על סאנקיסט (בגלל התחייבותו לטד). אבל אז הוא פוגש את טד ופגי בקולנוע, חוזר הביתה – ומתקשר להארי כדי לקדם את העסקה. המניע הוא נקמה בלבד.
2. הוא היה יכול לסגור את עניין המשבר סביב צילום הפרסומת גם בלי להשפיל ולהביך את פגי וטד. מספיק היה לומר שזה היה הרעיון האחרון של גליסון, בלי למתוח את זה רק כדי לראות את הזוג המאוהב מזיע. זה בדיוק עניין מידת הרחמים: אפשר להסתפק בכסף, לא חייבין לדרוש את ליטרת הבשר. סבלם של אחרים אינו העונג שלך.
מבקש להוסיף למוטיב הנקמה: דון יכול להמציא הרבה תירוצים. יותר מזה – הוא יכול היה לתאם עם טד תירוץ בסדר גודל שכזה. הוא בחר לפגוע להם ממש באמצע של בין העיניים: טד נצץ מאושר כשסיפר לדון שהרעיון הוא של פגי. לפני כן, בישיבה עם גינסברג, הוא שתה כל מילה שלה. דון רצה לחסל כל זכר להברקה שלה ולגרום לה לבכות. היא אפילו לא צד בפוסט-מורטם, טד אומר לה "תשאירי אותנו לבדו". היא כלום. עכשיו, גם אם הפרסומת "הגאונית" תזכה בפרס – היא תהיה על שמו של גליסון. פגי לעולם לא תזכה בכבוד המגיע לה. ככה ייעשה למי שמחליפה מנטור.
מבקש גם להזכיר: בסוף העונה הקודמת פגי הנוטשת ודון נפגשים בקולנוע ודי נחמדים אחד לשני. עכשיו הם שוב נפגשים בקולנוע. זה נגמר אחרת לגמרי.
במסגרת הקונספירציה של הרצח של מייגן, הסרט תינוקה של רוזמרין הוא סרט של פולנסקי שהיה נשוי לשרון טייט, אגב הבנתי שהיתה בהריון בזמן הרצח …..
אמת, אבל זה לא חדש. תינוקה של רוזמרי הופיע כבר בעונה הזו (בתור ספר שסאלי קוראת)
שירי – זו אכן רות' גורדון, מודה לך מאוד. היא זכתה באוסקר על תפקידה בסרט. המחשבה שלי בכלל לא הייתה על הסרט, אלא שמדובר בדמות אחרת רלוונטית לאותם ימים.
ובשבילך, בונוס שלא זכרתי: בוב בנסון אוחז במשרדו כמאג של sc&p, כלומר המותג עובד היטב. ב-AMC שחררו "הודעה לעיתונות" שמבשרת על הקמת המשרד המחדש. זאת שפגי כתבה כביכול: http://popwatch.ew.com/2013/06/17/mad-men-press-release-peggy-olson-new-agency-name/
: )
*הפוסט הכי טוב לעונה עד כה מבחינת ניתוח עומק של הדמויות. הקשרי התרבות מאוד חשובים עד מידה מסוימת.
*התהליך שעבר על פיט נהדר. הבן אדם זיקית ובייחוד אחרי שאיבד את כל סמלי הסטטוס והיוקרה של מנהל-שותף ואיש משפחה, מפתיעה ומשמחת ההתעשתות שלו. הסוף הוא מסתכל על המשרד בשביעות רצון מתוך הבנת המכלול וזורק חיוך למזכירה שלו בניגוד לפעמים הקודמות שבהן הבהיר לה שהקיום שלה תלוי בו. ייתכן שאת האגוצנטריות החליף משהו אחר.
*כנ"ל ג'ואן, מתאימה עצמה לסיטואציה ויודעת לקרוא את המפה.
*דון- קורא את המפה אבל משהו אחר מנהל אותו להשגת התוצאות. המראה של פגי וטד עורר אותו (התרנגול של הבית) מהתרדמת ולקחת את ענייני הסוכנות לידיו. יחד עם זאת הדרך שבה הוא בוחר לנהל את המשבר עם חברת התרופות בסופו של דבר גורמת גם לו ייסורים- הוא עושה מה שצריך עם הרבה ייצר של נקמה, של קנאה, של כוחניות .
ואולי כמו שיילוק הוא רוצה הכל אך למעשה מאבד הכל. התמונה הסופית של ילד מכורבל במיטתו (תינוק – מפלצת) לא מלמדת על אושר ושמחה- להיפך. הוא השיג מה שהוא רוצה תוך פגיעה באנשים- זו הדרך שהוא מכיר אך גורמת לו ייסורים. כל זה בניגוד לדרך שבה פיט בוחר לנהל את המשבר שלו ונשאר שלם עם עצמו ללא המירמור האופייני לו.
*בטי שהייתה מוכנה בעונה הקודמת ליצור קרע בין דון וסאלי נראית מאוד מוטרדת מהאמירה של סאלי על אביה.
* בדרך הלוך סאלי מכבדת את בטי בצ'יפס ובחזור בטי מכבדת את סאלי בסיגריה- שני נישנושים שההבדל ביניהם מסמל את השלב בהתבגרות של סאלי בהלוך ובחזור. גם עצם העובדה שהיא משתפת את אימה בתחושה כל כך עמוקה וכבדה לגבי אביה מעידה על תהליך ביחסים בין השתיים.
פרק מעולה.
תינוקה של פגי – פגי משחקת את האמא ודון את התינוק. זה ברור. יותר מדי ברור אולי. המפלצת וכל זה. אבל נושא מרכזי לא פחות הוא התינוק של פגי. שהוזכר כבר ע"י אמא של פיט בפרק שעבר (ללא ידיעתה כמובן), ועם כל איזכורי התינוקות מסביב יכול להיות שהנקודה הזו הולכת לקבל דגש משמעותי. אולי מחר ואולי בעונה הבאה, אבל קשה להאמין שוויינר ישאיר את העניין הזה פתוח. אבל הוא מתקשר גם ליחס של דון כלפי פגי (לאורך זמן ולא רק בפרק הזה). אני לא מסכים שהוא מקביל אותה לנשים בחייו. היחס שלו אליה תמיד היה אחר מאשר היחס לנשים שבאו והלכו. פגי מסרה את התינוק שלה (בעצתו!); אמא שלו מסרה אותו. עצם הידיעה הזו על פגי גורמת לו (אולי במודע ואולי לא) להתייחס אליה כך. לנקום בה על המעשה שעשתה. כי הרי תמיד הוא מגמד אותה ושולל ממנה את הקרדיט גם כשמגיע לה. זה לא התחיל הפעם.
ובקשר לפגיעה בפגי – מי שפוגע בה הוא קודם כל טד, שההתנהגות הלא עקבית והמבלבלת שלו תפגע בסופו של דבר בפגי הרבה יותר. כולנו יודעים איך היה נגמר סיפור כזה פעם (לא היום כמובן. חלילה), ויודעים מי תינטש בדרך כזו או אחרת ותאולץ לעזוב. דון לפחות אמיתי וישיר. אל טד תיכף אגיע.
"You killed him" – מאוד יכול להיות שהמשפט הזה של פגי פגע בדון קשות, ובמקום אחר לגמרי מזה שאליו התכוונה פגי. כי דון צדק בסופו של דבר עניינית, ואכן פעל לטובת החברה (למרות שמבחינת הדרך בוודאי שיכול היה לנהוג אחרת). רק שבפעם האחרונה ש"פעל לטובת החברה" (או לפחות אמר את זה באופן מפורש) – זה נגמר בהתאבדותו של ליין. אז אף אחד לא מדבר על ליין, ואף אחד בעצם גם לא יודע את הסיבה להתאבדות שלו, חוץ מדון.
טד – מה הסיפור של טד בעצם? מרוב התעסקות עם בוב בנסון, הרקע של טד גם הוא מעורפל מאוד. לא באותו מובן כמובן, ובכל זאת. מה אנחנו יודעים עליו בכלל. כמעט כלום. הוא נראה בחור טוב, הוא "נחמד", אבל מה מעבר לזה? שום מחוייבות רגשית. בוודאי לא לאשתו אבל גם לא לפגי שהוא בוודאי נמשך אליה ואפילו יותר. נדמה שהוא אפילו מפחד מקשר רגשי כלשהו עם אשה ותמיד בורח (מהבית לעבודה, ממחוייבות אפילו מינימלית לפגי כאמור). וגם מקצועית לא ראינו ממנו גדולות ונצורות. אז משחקי כוח אולי, וזהו בערך. דון לפחות ישיר, ואפילו הראה ניצוצות של רגשות דווקא עם סילביה מכולן (וגם עם רייצ'ל ואuלי אולי גם עם פיי, אבל זה היה מזמן).
פיט – לא חושב שיש כאן מידת רחמים בכלל. הוא בסך הכל גילה את היכולת לשלוט באנשים. ואת הפוטנציאל שיכול להיות לשליטה הזו בבוב בשבילו. הפירות שבוב יביא לו בעתיד. על הצד של המפלצת הוא לא חושב. כך או כך – אין קשר בין פיט לבין רחמים לדעתי. רק אינטליגנציה גבוהה וניתוח קר חסר רגשות ורגשנות. כן, פיט הוא על הספקטרום. זה יכול להסביר הרבה מאוד ממאפייני הדמות שלו.
מייגן – “I’m talking to you, Don’t you dare ignore me!” . ואז הוא מכבה את הטלוויזיה. מייגן לא קיימת בחייו של דון כבר הרבה זמן, ואולי לא היתה ממש בחייו מעולם. חוץ מאשר בתפקיד שייעד לה – טיפול בילדיו. ולכן גם לא ממש משנה אם היא בוגדת או לא. דון כן רוצה קשר רגשי עם אישה, אבל כשהייתה לו הזדמנות אמיתית הוא ברח, ובחר בקשר תועלתני לחלוטין (מייגן) על פני קשר אמיתי ומשמעותי שיכול היה לשנות את כל מסלול חייו (פיי). גם הבחירה בבטי היתה תועלתנית לחלוטין כמובן, אם כי בסיטואציה שונה לחלוטין. וגם זה אולי – כשדון הודיע לפיי על אירוסיו עם מייגן היא אמרה לו שהיא מקווה שארוסתו יודעת שהוא אוהב רק את ה-"beginning of things". היא באמת הכירה אותו.
וואלה, כל הנטל של ההתאבדות של ליין… צודק לגמרי… . לגבי פיי עם כל הכבוד לפוטנציאל הללכת לעומק, כן היה די ניכר שאין שם התאהבות. בכלל כמו שצוין כאן מישהו, דון העונה הזאת מאד מאד לבד. מאז אנה ופגי אין משהו אחר, גם סילביה לא היתה אף פעם במקום הזה.
בעיני התמה המרכזית והבולטת שסביבה בנוי הפרק היא האמא ותפקידה ההורי שמולו מתקיים ומגדיר את עצמו הילד. במקרה הזה הילד הוא דון והאמהות מתגלגלת בין הדמויות הנשיות ונוחתת לבסוף בחיקה של פגי, שהופכת סופית מבת של דון (בהקשר המקצועי בת טיפוחיו) לאם נוטשת שבוחרת באח הטוב יותר- טד. המעבר הזה מסמן את הרגרסיה שדון עובר, הנסיגה שלו אחורה מאחריות, אחורה מבגרות ומאבהות. יש לי הרגשה שאם רק בפרק הקודם סאלי היתה פותחת את הדלת היה לו סיכוי להיות אבא. אבל הדלת שמפרידה בין מבוגרים לילדים נשארה נעולה ורק העולמות שבינהם היא חוצצת התהפכו משני צידיה- דון מתחפר בשמיכות הילדות וסאלי בהתבגרות מואצת.
בתחילת הפרק דון ישן במיטת הנוער של סאלי בתנוחה עוברית, כמו שכבר הוזכר כאן. בתחילת הפרק אנחנו עוד יכולים לחשוב שזה מתוך חרטה עמוקה וכנה, והיאחזות באיזושהי תמימות של טרום-בגרות שהמיטה הזו מייצגת, בשאריות הקשר עם בתו. אבל כששוט הסיום של הפרק חוזר לתנוחה הזו ההקבלה בניהם דוקא חושפת את דון הלא תמים, דון המניפולטור (והעלילה של בנסון בפרק מדגישה את הצד הזה של דון) זו נקמה ילדותית, אימפולסיבית שכוונתה "להחזיר" לטד שלקח לו את פגי. דון חוזר להיות ילד ואולי הוא גם רוצה קצת להיות מטופל כמו שנראה בתחילת הפרק.
אמא1- מייגן משחקת בלהיות אמא של דון: מעירה אותו בשקט במיטת הנוער, מכינה לו ארוחת בוקר ומעודדת אותו לקחת יום חופש מול הטלויזיה (קצת שכונת חיים ושידורים חוזרים של רחוב סומסום זה בדיוק מה שהרופא רשם גם לי). בנוסף במהלך כל הפרק דון מתעלם ממייגן בהקשר הזוגי-מיני, הוא מבלה את הלילות במיטה של סאלי או בכורסא מול הטלויזיה במקום לבוא למיטה, לאכזבתה המודגשת של מייגן.
אמא 2- בטי במכונית עם סאלי, בטי בפרק הזה מצטיירת כהורה שמאפשר את תהליך ההתבגרות, ויכול ללוות אותו בעדינות. היא מעדיפה שסאלי תתבגר במחיצתה, אבל מבינה ללבה כשהיא מבקשת לצאת לפנימיה.
בהלוך- בטי מבקשת מסאלי צ'יפס אחד משלה. בחזור- היא נותנת לה סיגריה ואומרת שהיא מעדיפה שהיא תעשה את זה בנוכחותה מאשר מאחורי גבה. בקיצור- בטי מהווה סוג של גשר אפשרי לסאלי לעולם המבוגרים. גשר שדון כבר לא יכול להיות אחרי הפרק הקודם.
אמא 3- פגי. סצנת מפתח בפרק הזה היא הסצנה שבה טד ופגי מציגים את הרעיון של הפרסומת, ותוך כדי כך טד מביים את דון ומציב אותו בעמדת התינוק. דון משתף פעולה, כולל הבעות וקולות, ותוך כדי כך מאמץ את נקודת המבט של התינוק והפרספקטיבה שלו. מעניין שהוא שואל את טד אם הוא מעוניין שהוא ישב נמוך יותר, בעצם הוא מציע לגמד את עצמו יותר, שואף להעלם לתוך הינקות.
זה כל כך מדויק בעיני (ואולי זה גם מעט שקוף מדי) שבהצגה הקטנה מי שמגלמת את האמא הגואלת היא פגי. פגי שבסוף הפרק מטיחה בדון שהיא יודעת בדיוק מה הוא עשה, בפנים מלאות אכזבה. בסוף הפרק היא מתנהגת ממש כמו אמא ששני הבנים שלה רבים על הבכורה, והיא מלאת מאוכזבת מדון ש"הרג" את טד. עבור דון פגי מעולם לא יכלה להיות המאהבת-זונה, היא רק יכולה להיות הבת או האמא. ובפרק הזה נשלם מהלך- דון הופך לילד, וזה אומר שפגי הופכת לאמא. כשטד נוגע בה קלות בזמן ההצגה של הפרסומת, יש קלוז אפ על הבעה לא מרוצה של דון שמבחין בזה, זר נוגע באמא שלי. הוא פשוט מקנא.
גם אמא של פיט מופיעה כראוי לפרק הזה. והוא מנסה לנזוף בה בחילוף תפקידים שקורה בניהם. מעניין בעיני שבפרק מלא אמהות פיט הוא היחידי בין המבוגרים שמנסה להיות סוג של אבא, גם אם זה לאמא שלו שהדמנציה הפכה אותה למתבגרת סוררת.
ועוד דבר אחרון. התחרות של דון וטד על פגי מזכירה לי סיפור אחר על אימהות, משפט שלמה. של מי הילדה הזאת באמת? מי באמת המנטור הראוי שלה? דון לא קידם אותה, לא נתן לה למצות את הפוטנציאל שלה, וטד כל כך רוצה בשבילה את הפרס, שתגשים את החלומות שלה (אבל אולי הוא מונע מתוך התאהבות כמו שדון מאשים אותו). מי ראוי להיות המנטור? מי ההורה האמיתי? דון העדיף לחצות את התינוק לשניים, למנוע ממנה את ההערכה על העבודה שלה. הוא לא הורה הוא ילד.
מעולה!
מצוין. אבל יש כמה זוויות בפרק הזה בהקשר של פגי, דון, טד ופיט. אחרי מחשבה של כמה ימים, אני בכלל לא מקבל את עניין המניפולציה של דון. ברור שהיו לו רווחים משניים וחשובים מבחינתו מהפעילות שלו, אבל דווקא בהקשר של החריגה הבוטה והלא אחראית של טד ופגי מהתקציב ללא אישור הלקוח הוא פעל כמו מבוגר אחראי – ולמעשה כמו אבא שהילדים שלו בודקים גבולות והוא זה שמחובתו להציב גבולות ברורים. והוא למעשה הציל את החברה בהקשר של הלקוח הזה, ובדרך מאוד יצירתית. כי הרי ברור שכולם בחדר – בעיקר טד ופגי – כבר היו בטוחים שהוא הולך להסגיר אותם. את זה הוא לא עשה. אז נכון שהקרדיט נלקח מפגי, אבל בסוף הלקוח גם העלה את התקציב בכמעט כפליים וגם נחה דעתו. אחרת ייתכן והוא היה עוזב אותם לגמרי. מעבר לכך, הרעיון לפרסומת היה נוראי. למכור תרופה לתינוקות שמקושרת לאחד הסרטים הכי מפחידים ומצמררים שנעשו אי פעם??? זה מה שהאמא צריכה לחשוב עליו כשהיא נותנת תרופה לתינוק שלה? מעט תמוה. ומעורר כל מיני מחשבות על פגי. כולל העובדה שהיא חשבה קודם כל על הפרס שהפרסומת הזו תביא לה ולא על הלקוח שלה. ושמציגה את עצמה כ-Radiant mother (היא כתבה, טד הציג). היא קתולית אז ברור שמריה הקדושה עלתה לה בראש ולא רק מיה פארו. לא נשמע טוב. וטד – חוסר אחריות זה אנדרסטייטמנט בהקשר של ההתנהלות שלו מול הלקוח – והא פגע בפגי לא רק פעם אחת (בזה שנתן לה יד חופשית להתפזר עם התקציב בלי שום כיסוי) אלא פעמיים (הוא ברח ממנה לפני שהספיקה לדבר איתו). ועל מי יצא הכעס שלה – על דון. נכון, הוא גם בנה אולי במידה מסוימת, אבל גם האבא. אז דווקא כאן דון לקח אחריות והתנהג כמו אבא (וחטף מכולם, לדעתי כאמור שלא בצדק), אבל בהקשר של סאלי גם הוא מתנתק. סאלי אמנם הודיעה דרך בטי שלא תגיע בסוף השבוע ושרוצה ללכת לפנימייה, אבל הוא עוד הספיק לומר לבטי שתמסור לה שגם אם היא מתכוונת להגיע – הוא יעבוד בכל סוף השבוע. אז הוא ייקח עליה חסות כלשהי (ישלם על הפנימייה) – אבל רגשית נוח לו להתנתק וזה נורא. אז גם פיט עושה בהקשרים האלו שני מהלכים הפוכים: מצד אחד הוא אכן מתפקד כאבא של אמא שלו, אבל מצד שני הוא מתנתק סופית מבתו בכך שבוחר ללכת לדטרויט. מבחינתו לראות אותה פעם בשבועיים או בכלל לא זה היינו הך. גם זה נורא. והוא גם פעל לטובת החברה (ולטובתו כמובן) בהקשר של בוב. שלושה דברים מקבילים ודומים בין דון לפיט בפרק אחד. שוב – בוב בנסון כרד הרינג. ככל שהזמן עובר, פיט נעשה לא פחות דומה לדון ממנו – ואולי אפילו יותר. ועכשיו הוא הולך לוייטנאם (סליחה, דטרויט) – אולי בשביל להמציא את עצמו מחדש.
והתנוחה העוברית – בדידות. בדידות גדולה מאוד.
🙂 תודה רבה גדי!!
ותודה גם זמיר על תגובה שעוררה עוד מחשבות:
לגבי דון- אם המהלך הזה הוא אבהי, הרי שדון מחנך את טד ופגי (מתי כבר יהיה אפשר לקרוא להם פדי?) במכות. הוא לא חוסך מהם כאפות כדי להעביר להם את המסר. לדעתי, כמו שכתבו בתגובות לפני, אם באמת רק טובת החברה עניינה אותו הוא יכול היה לתאם איתם במקום להיכנס לפינות מיוזעות מול לקוח עצבני. את כל מה שהטיח בטד אחרי הפגישה עם הלקוח היה יכול באותה מידה לומר לפניה.
בקשר למה שדון מבקש מבטי להעביר לסאלי- אולי דמיינתי, אבל אני ראיתי בזה ניסיון נוגע ללב שלו לתקשר איתה דווקא, לשמור על קו פתוח גם אם שקט. הוא רוצה שסאלי תגיע, אבל יודע שהיא לא רוצה לראות אותו אז הוא מאותת לה שהשטח יהיה פנוי כי הוא ממילא יהיה בעבודה. מתחת לרדאר של בטי הוא מנסה להעביר לה מסר שהוא יודע איך היא מרגישה. הרי שניהם מרגישים נורא ונראה ששניהם מפחדים מהפעם הבאה שייפגשו.
העניין עם פיט מעניין ממש. הוא מעדיף לתפקד כאבא מול הזיה מדומיינת של אמו, מאשר להיות הדבר האמיתי- אבא לבת שלו.
לגבי טד ופגי- ברור שלפחות מקצועית פגי מסתכנת איתו מאוד. היא גם בטח יודעת את זה, במיוחד על רקע הדברים שאמרה אז לג'ואני על הדרך שהיא עשתה כדי לקבל שותפות ("אני לא שכבתי איתו"- היא אמרה לה על דון).
ואתה יודע מה? הלוואי שיסתבר שהרעיון של פגי לפרסומת היה בעצם ממש גרוע, ושלמעשה דון נחלץ לעזרתה כדי להציל אותה מטעויות מביכות, הלוואי (אבל כמו בשיר של בועז שרעבי :))
ואוף אחד לסוף: תפוזים מוות גנדולפיני ורוג'ר. אני לא רוצה לפתוח כאן נאחס ולסכן ככה את רוג'ר המקסים, ועוד יותר אני לא רוצה לפצוח בקונספירציה אסקפיסטית בדיוק אחרי שטוני באמת מת. אז אני רק אשים את הלינק הזה כאן ומי שרוצה שיחפש עוד ברשת על זה שתפוזים בסרטי הסנדק ובסופרנוס אחריהם מבשרים מוות (לא בטוח שזה מחדש משהו לאוהבי סופרנוס שכאן). אוף!
אלוהים שמור על פגי, אלוהים שמור על רוג'ר, אלוהים שמור על פיט, גינסבורג, קן, ג'ואן ומייגן– ועל כולם.
http://www.uproxx.com/tv/2013/06/a-brief-history-of-oranges-and-how-they-foreshadow-death/
מורן – מסכים לגמרי לגבי הדרך בה היה צריך לנקוט דון (כלומר לתפוס את הזוג המאושר לשיחה צפופה לפני הפגישה ולהסביר להם את עובדות החיים). אבל – דון הוא דון.. וככה הוא השיג 3 ציפורים במכה אחת. מה רע. ומעבר לזה – זו סדרת דרמה. מהבחינה הטהורה הזו ברור שהתסריט הזה עדיף על משהו שהיה נסגר בחדרי חדרים. לגבי היחסים שלו עם סאלי – זו מן הסתם מערכת היחסים הכי מורכבת שאי פעם היתה לו עם אישה, ולכן הוא לא ממש יודע איך להתמודד איתה. כאן אני פחות מסכים איתך – לדעתי הוא יותר נבהל וברח באותו רגע. אבל השורה התחתונה היא שאני אופטימי בהקשר שלהם בדיוק כמו שהייתי אופטימי לפני שבועיים אחרי שהיא התקרבה לדלת. לא פתחה, אבל התקרבה. אולי זה Wishful thinking שלי – אבל אני די בטוח שההשלמה שם תגיע. דרך האמת של דון. אין דרך אחרת.
ופיט – זה די ברור: הוא לא מסוגל בכלל לקשר רגשי. לכן עם אמא שלו במצב בו היא נמצאת אין לו בעיה. הוא דואג לה באופן טכני לחלוטין. להיות אבא לבת שלו – זה קודם כל רגש טהור. ואין לו את זה. זה נורא לראות את זה מהצד והלב נחמץ – אבל זה מה שהוא.
ופגי – זה אכן רעיון גרוע לפרסומת אבל דון זיהה שאכן יש מצב שהיא היתה זוכה בפרס.. אז כמובן שגם בקטע הזה דון היה לגמרי דון…
והסנדק 2.. בשבילי כנראה הסרט הגדול ביותר אי פעם.
אבוי, סצינת התפוזים היא מהסנדק 1 כמובן
מוסיפה משהו משלי (בחיל ורעדה, בכל זאת הבלוג האהוב עליי עם המגיבים הכי אינטיליגנטים): הדרך שבה ג'ואן ודון שופטים את טד ופגי צורמת מאד לאור העובדה ששניהם היו באותה סיטואציה בדיוק – רומן משרדי סוער (פשוט לא האחד עם השנייה). לעומת זאת, בסוף, כאשר דון מתעמת עם טד ואומר לו "כולנו עשינו את זה", יש תחושה שהוא דווקא מנסה להגיד לו שהם עשו את זה ושרדו, ושזה לא כזה נורא – אבל זה לא המצב, כי מעשיו של דון הרחיקו מעליו את הבנות שלו באופן קונסיסטנטי: סאלי שרק רוצה להתרחק (וכמו תמיד, כשהיא רוצה להתרחק – מופיע גלן, הגבר האחר בחייה. הוא אומר שהיא כמו אחותו, אבל ההתנהגות שלו היא ההתנהגות האבהית שסאלי כ"כ צמאה לה), בטי שמתוארת ממש כילדה שלו בעונה הראשונה (כולל הטלפונים לפסיכולוג להתעדכן במצבה, אני זוכרת כמה שזה צמרר אותי בזמנו) ועוזבת אותו למען גבר אחר, וניכר מעונה לעונה שהיא כבר לא תשוב להיות הילדה שהייתה כשנישאה לדון, וכעת פגי, שהחליפה אותו בטד בלי למצמץ אפילו (אחרי שבעונה הראשונה הוא זה שדוחה אותה מבלי למצמץ). השיחה של פגי עם פיט בפרק הקודם גרמה גם היא לאוזניים שלי לצלצל, כי היה בה כ"כ הרבה רפרנסים שיכלו באותה מידה להתנהל מול דון, אם הוא רק היה מסוגל לטובות ולחסד… והמחשבה שפיט מסוגל והוא לא, נו, עכשיו כבר באמת ראיתי הכל 🙂
ה"כולנו עשינו זאת" we all have been there
מאוד מכוון לרומן של דון עם מייגן שפגע באיכות העבודה של דון בעונה החמישית, כשמייגן הייתה חלק מהמשרד.
פרק 13 ! פרק 13! לא זוכרת מתי התרגשתי ככה מסדרת טלוויזיה… יאללה גדי ! מחכים לניתוח שלך !
גם אני…סיימתי לצפות בגראנד פינאל מסוחררת. שכרון חושים טלווזיוני.
יאללה פרק 13!!! איפה כולם?? I can't wait
לגבי בוב בנסון שהוא דון הצעיר – בפרק שרואים איך דון פגש את סטרלינג, הם עולים במעלית וסטרלינג שואל אותו מה אתה עושה פה? ודון עונה 'שכרת אותי לעבודה' (אחרי שהוא שיכר את סטרלינג. סטרלינג לא שכר את דון, דון שיקר לו). כנ"ל לגבי בוב בנסון ששביר להניח שהוא משקר לפיט כשהוא אומר 'אתה שכרת אותי לעבודה' ופיט לא זוכר כזה מקרה.
עוד משהו דומה בין דון לבוב
DD – דון דרייפר
BB – בוב בנסון
פינגבאק: מד מן עונה 7 פרק 3: הלוואי שהיה שוב אתמול | זמן מד מן