יום עבודה
ראשית, נפתח בהתנצלות על האיחור בכתיבת הפוסט. יש לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, הפרק משודר בבריטניה רק ביום רביעי/ שנית, שבוע העבודה פה מסתיים בשישי. בין לבין קשה מאוד למצוא זמן גם לראות את הפרק פעמיים (המינימום הדרוש לטעמי) וגם להספיק לחשוב ולכתוב. כמו שאומרת פגי: זה יום עבודה פה. בשבוע הבא אנסה לפרסם את הפוסט קודם. זה לא יהיה לפני יום חמישי בכל מקרה. מקווה שתישארו קוראים נאמנים.
וכעת, לעבודה: סוד כוחה של מד מן הוא בכתיבה. בשזירה של הסיפורים אלו באלו לא ברמה האפית, אלא ברמה התמתית, ובפרק הזה זה נעשה ביד אמן, מה שהופך אותו לאחד הפרקים היפים בסדרה. תמה אחת מרכזית היא, כפי שסאלי אומר: לומר את האמת. בפרק הבכורה התמה היתה העמדת פנים. גם בפרק הזה יש העמדות פנים והסתרות, אלא שכולן נחשפות – אם בטעות ואם בכוונה. דאון (המזכירה) מעמתת את לו עם האמת, וכך גם שירלי עם פגי ופיט עם רוג'ר. וכמובן – גם סאלי ודון, אבל עוד נגיע לזה.
התמה השניה חריגה יחסית. שם הפרק, "יום עבודה", הוא קונטרס מובהק לוולנטיינס, הזמן בו הוא מתרחש. ראשית, זה מראה שוב שמה שחשוב לדמויות בסדרה הוא הקריירה, היא תמיד באה לפני הכל, וזה נכון הפעם לפגי, לפיט ולבוני. דון, כשהוא הולך "לדוג" במסעדה ונתקל באיש ממקאן אריקסון אומר "אני רק מחפש אהבה" – כלומר העבודה היא המאהבת הטובה ביותר. אבל מעבר לכך מתיו ויינר מנצל את ההזדמנות ובונה את הפרק במתכונת של סרט רומנטי: הטעות של פגי עם הפרחים, הביקור המפתיע של סאלי במשרד, שיחת הטלפון של פיט – זו כביכול קומדיה של טעויות. אבל אצל ויינר כמובן שהכל מתהפך. בקומדיה הזו מה שאמור להצחיק רק מגלה צדדים מכוערים אצל הגיבורים, והסוף איננו קיטשי ודביק – אלא מרגש ואותנטי. אבל מה שבסוף – בסוף.
דאון
דאון ושירלי בתפקיד הקורוס
כבר אמרנו פעם שדאון היא דמות קצה, מיעוט של מיעוט – גם אשה וגם שחורה. הפעם היא אפילו מוכפלת, יחד עם שירלי. הן כל כך חיצוניות לעולם הלבן והשבע שסביבן, ששתיהן יחד הן כמו המקהלה בתיאטרון היווני או הזקנים בהחבובות: חושפות את הסאבטקסט באופן גלוי. "תמשיכי להעמיד פנים, זה תפקידך", אומרת דאון לשירלי.
אבל כיוון שהן מיעוט של מיעוט, הן גם קורבן. כששירלי ודאון, כל אחת בתורה, מעמתות את לו ופגי עם האמת, הן מביכות אותם – אבל משלמות בעצמן את מחיר המבוכה. בקומדיה הרומנטית הזו פגי, קופר, לו – כולם מתגלים כאנשים עלובים, גסים וגזענים, בעזרת דאון ושירלי. זה אמנם "רגע של אמת" אבל לא בלי נפגעים. רמז לגזענות שתופיע אנחנו מקבלים בתחילת הפרק, כשרוג'ר מגיע למשרד ומשועשע שקראו לו "יהודון". הוא משועשע מכך כי בניגוד לשירלי ודאון, הוא לא באמת מיעוט.
ובכל זאת, בסופו של יום, גסות הרוח והגזענות מובילים בהפוך על הפוך את דאון לקבל משרד משלה. מי שלא רצה אותה בקבלה עוד יקבל אותה כמנהלת המשרד. המהלך הזה מזכיר לי את הפרק הרביעי בעונה הקודמת, בה דאון יצאה הביתה מוקדם בלי להחתים את הכרטיס. במקום להעניש אותה, ג'ואן נותנת לה יותר אחריות. הקשר בינה לבין ג'ואן, בין מיעוט למיעוט, בין שתי נשים, מופיע כאן שוב.
ועוד דבר קטן: שירלי ודאון קוראות זו לזו בשמן שלהן. איפשהו קראתי שזה כנראה רמז לכך שבמשרד מתבלבלים ביניהן כי שתיהן "נשים שחורות". זה נשמע מדוייק, אבל מעבר לכך – זו עוד תצוגה של העמדת הפנים במשרד שהן חושפות.
פגי
פגי. הכפילה של לו
אם בשבוע שעבר אמרנו שפגי כלואה בתוך תדמית "אשת העסקים המצליחה שאין לה חיים", בפרק הזה היא הופכת לאבטיפוס של הרווקה הממורמרת, דמות קלאסית של קומדיה רומנטית. אבל שום סוף טוב לא מחכה לפגי, רק אובדן האמפתיה שלנו, הצופים. הדמות האהודה בסדרה מופיעה כאן באחד מרגעי השפל שלה.
פגי, קורבן ההתעללות של לו בפרק שעבר, הופכת למתעללת. פגי למעשה מוקבלת באופן מובהק ללו – כמוהו היא מוציאה את העצבים שלה על מזכירה שחורה, רק כי חשיפת האמת היא פשוט לא דבר נעים. בעונה האחרונה פגי לוקחת פניה לסמטה לא סימפטית. המקבילה של דון עוברת, לפחות בפרק הזה, תהליך הפוך משלו. וכיוון שזו העונה האחרונה, השאלה אם זו סמטה שהיא תצליח לצאת ממנה, או התחנה הסופית
פיט
בוני. כי היא יותר יפה מפיט
כיוון שאת תפקיד הדמות המעצבנת תופסת פגי, פיט לחלוטין מקבל הפעם את מנת האמפתיה שלנו. כלומר, הוא עדיין איש מריר שמתקשה ליהנות מהחיים, וויינר מצליח לגחך אותו שוב כשהוא נושא נאומי תוכחה פעמיים לטלפון ריק, אבל הפעם הוא לגמרי בצד הצודק. פיט, כמו דאון ושירלי, מעמת את רוג'ר עם האמת – וכמוהן הוא הקורבן, כשרוג'ר מנתק את הטלפון.
שיחת הטלפון השבור היא סצינת קומדיה רומנטית קלאסית אבל גם היא רחוקה מלהיות קומית. היא חושפת את מעמדו הרעוע של דון בפרט ואת מעמדם החלש של אנשי סטרלינג-קופר בחברה בכלל. ג'ים הוא האיש שמנהל את הסוכנות, וההערה שלו לרוג'ר בסוף הפרק ("אני לא רוצה לחשוב עליך כיריב") צינית ושחצנית.
אי אפשר בלי מילה, או בעצם פסקה, על בוני המהממת. בשני מקרים – בהתחלה במשרד של פיט ובסוף בבית שבוני מוכרת – אחד/ת מהם רוצה אהבה והשני/ה מעדיף לעבוד. בשני המקרים העבודה קודמת לאהבה. ואגב, פיט, בתור פריק של כוח, מתחרמן במקרה הראשון לא למרות, אלא בגלל העבודה. כשבוני מכנה אותו "ביג דיל" היא מחרמנת אותו כמו שהזונה בעונה שעברה קראה לו לבקשתו "מלך".
"האושר שלנו נמצא בידיים של אנשים אחרים, ואנחנו צריכים לקחת אותו", אומרת בוני. זה נכון לגביהם, וגם לשאר הגיבורים של הסרט. האושר של דאון ושירלי נמצא בידיים של הבוסים שלהם. האושר של פגי נמצא בידיים של טד, והאושר של דון נמצא בידיים של ילדה בת 14.
דון
סאלי. אני כל כך הרבה אנשים.
אתם יודעים, הכל תמיד בסוף מתנקז לדון. אבל הפעם הדמויות האחרות לא משליכות עליו באופן ישיר, אלא באופן הפוך. כמוהן, גם הוא מעומת עם האמת. אבל בניגוד אליהן – הוא לא מוציא את העצבים שלו על החושפת, אלא בוחר באפשרות האנושית, המתבקשת, הרצויה: התנצלות. ויש לכך רק סיבה אחת: סאלי דרייפר.
הרגע המכונן הוא הנסיעה במכונית. כשסאלי מזכירה את "האשה הזאת", היא סילביה, דון חוזר באחת לרגע האמת שלו. לרגע שבו החל המשבר הנוכחי, הרגע שגרם לו לווידוי מול הרשי שגרם לפיטוריו. הרגע שהביא אותו לעמוד מול בית הזונות יחד עם ילדיו. הרגע שגרם לו לחשוב לראשונה ברצינות על ויתור על העמדת הפנים.
הפרק לא מתחיל ככה. הוא מתחיל בדון המתחזה, שעוטה תחפושת של חליפה לשתי הדקות בהן דאון מביאה לו יבול הריגול השבועי שלה. ויינר עשה זאת כוונה. הוא אמר על כך: "זה לוקח שתי דקות לגרום לקהל לחשוב ששום דבר לא יקרה בפרק הזה עם דמות מסויימת". וזה ממשיך כשסאלי מעמידה פנים שאינה יודעת שדון לא עובד, ודון מעמיד פנים שאינו יודע שהיא ביקרה במשרד.
כל עוד שניהם מעמידים פנים, סאלי מוצגת ממש כמו אשתו של דון. היא בוגרת, היא שווה לו. בקומדיה הרומנטית הזו שום דבר מצחיק לא קורה מבלבול היוצרות הזה, רק כאבי לב. אבל הכל משתנה בדיינר, שדון עושה מה שסאלי אמרה לו בדירה כשהוא שאל מה לכתוב בפתק: פשוט תאמר את האמת. בן רגע סאלי חוזרת להיות הילדה שלו. זה ניכר בתנועות הגוף שלה, בטקסט, בדרך שבה היא אוכלת את הסנדוויץ'. וכמו שכל הפרק היה קומדיה רומנטית עצובה, היוצרות מתהפכות גם בסוף. כשסאלי אומרת לו "אני אוהבת אותך" זה אינו נאמר מאהוב לאהובה, אלא מבת לאב. וזה הדבר הכי פחות קיטשי ודביק שיכול להיות. זהו רגע מרגש אמיתי.
בפרק הקודם נראה היה שלדון אין סיכוי להינצל. שיר הסיום הפעם הוא "This will be our year" של הזומביז. "לא אשכח איך אמרת אני אוהבת אותך, ונתת לי כוח להמשיך". האם זו תהיה השנה של דון?
קטנות
- "אני כל כך הרבה אנשים", אומרת סאלי לאביה, אמן הזהויות. התפוח לא נופל רחוק וכו'.
- קליפורניה, שתמיד היתה בסדרה מקום מפלט מניו יורק, נראית דרך טד ופיט כמו המקום האחרון שאתה רוצה להיות בו.
- בבית, בתחילת הפרק, מסתבר שדון צופה בסדרה That Girl
- אנקדוטות, חלקן שוות וחלקן לא, אפשר למצוא ב"חדר המעריצים" של מד מן באפליקציית בימלי
- עוד רגע מפעים של דיוק היסטורי של הסדרה: לו קורא במשרד שבתקציב הפרסום של הרשי (שבסדרה הסוכנות הפסידה בגלל שדון סיפר להם שגדל בבית זונות) זכתה סוכנות Ogilvy & Mather. בכן, זו הכתבה בנושא מהניו
- יורק טיימס. שימו לב לתאריך:
זמן מד מן 
גדי, אני מחכה לפוסטים שלך לא פחות מלשידורים.לא משנה אם זה בשלישי או שישי-העיקר שתמשיך, תמשיך( ובמקרה גם אני צפיתי בשידור החוזר רק אתמול בגלל החג). עונג צרוף.
אחד הפרקים היפים בסדרה. נשאר איתי הרבה זמן אחרי הצפייה. בהתאם, גם הרפרנסים התרבותיים מדויקים, לא גסים ומאוד מרשימים.
1. דון אוכל את חטיף הקרקר Ritz כשהוא צופה בטלוויזיה. נראה כמו משהו פשוט ולא מזין לטחון מול המסך
2. בהמשך הוא קורא במגזין Look מ-21 בינואר 1969 עם הו צ'י מינג על השער. זה מעניין כי לרוב, עד כה, ויינר הציג את מגזין LIFE, מתחרהו של Look.
3. במגזין שבו דון מעיין המצלמה מתעכבת מעט על מודעה עם הכותרת "איך תטפל באדם רעב?" – זהו סלוגן שנראה די אירוני ששימש קמפיין של "מרק קמפבל" המפורסם, המותג עליו וורהול חתם והכריז שמדובר ביצירת אמנות.
4. בבוקר, דון צופה בסדרה Little Rascals"". לפני שדאון מגיעה, הוא צופה בסדרה "That Girl". מומחים בארה"ב זיהו שמדובר בפרק שכנראה באמת שודר יממה לפני ולנטיינז 1969.
5. במכונית דון וסאלי מאזינים לשיר "אלינור" של הטרטלס. גם כאן אפשר לפרש את בחירת השיר כמשחק: "אלינור" היה ניסיון של הלהקה לצאת מהמסגרת שנקבעה לה – בשיר "Happy Together". "אלינור" נשמע כמו פרודיה עליו.
6. הרדיו מדווח שנמשך משפטו של סירחאן סירחאן, האיש שהתנקש ברוברט קנדי – שההודעה על מותו בטלוויזיה היה לרגע מפתח בעונה הקודמת.
7. במסעדה, דון ועמיתו מזכירים את ביל בראדלי והניו יורק ניקס. עונת 69-70 הייתה רגע מפתח באן.בי.איי ובעיר ניו יורק: הניקס, בהובלת בראדלי, הפכו לקבוצה החמה בליגה ובסופה זכו באליפות הראשונה שלהם. לימים, בראדלי הפך לסנטור.
8. הפגישה נערכת עם אדם מסוכנות וולס-ריץ'-גרין. זו סוכנות אמיתית ומפורסמת, שנוסדה על ידי ידי מרי וולס-לורנס, פורצת דרך לנשים בתחום הפרסום ומי שהוזכרה לא אחת כמוזה לדמותה של פגי. בין היתר, הסוכנות השיקה את קמפיין I ♥ NY, שעוצב על ידי אחד – מילטון גלייזר – שעיצב גם את פוסטר העונה הנוכחית של "מד מן".
9. השיר החותם: "This Will Be Our Year" של הזומביז מאלבום המופת שלהם "Odessey And Oracle", מאלבומי הפופ והפסיכדליה החשובים בהיסטוריה (הלהיט המוכר ממנו הוא "Time of The Season").
10. שבוע שני ברציפות שאחת הדמויות (הפעם בוני) מספרת על שריפה שהתחילה בהשלכת סיגריה בוערת. רמז?
גם אני תהיתי לגבי הסיגריה אבל נשמט מזיכרוני. טוב שהזכרת את זה.
וכרגיל – תענוג של רפרנסים. אני יודע שמה שאני לא אעלה עליו, אפשר לסמוך עליך שתשלים
גדי אכן החכיון היה ארוך ומשהו מתפספס כשזה רחוק כל כך מהצפיה. לא חסרות דרכים לראות את הפרק כבר בשני… . בקשר לסאלי, אכן משהו בשיחה בדיינר החזיר קצת מקום ילדי שלה מול דון, אבל ויינר מראה לנו בשיחת הטלפון עם החברה, שרוצה לספר לה חוויות שכרגע לא מעניינות את סאלי, כמה זה כן מוציא אותה מהבועה הטינייג׳רית.
על לראות בשני, איך אומרת פגי?
It's a day's work
סולחים לך על ההמתנה, היא שווה אותה.. 😉
ושוב אני אהיה נודניק וטרחן.. שום מילה על פיט ו"תואמת בטי"? 🙂
וכרגיל, ניתוח מדוייק של כל הדמויות!
מחשבה גאונית בנוגע לקטע של דאון ושירלי שהן קוראות אחת לשניה בהפיכת השמות!
היא בלונדה, אבל ממש לא דומה לבטי לטעמי…
ותודה על המחמאות.
בהחלט אחד הפרקים הנפלאים בסדרה כולה.
כמה דברים –
– כל הפרק הזה כמעט, עד לדקות האחרונות שלו ממש בהן הכל נפתר – היה Communication Breakdown אחד גדול. אם הפרק היה מסתיים שתי דקות מוקדם יותר – היה אפשר להחליף את הזומביז בלד-זפלין.
– פגי – פרק כזה בעצם מביא גם לעוד כמה מחשבות מעבר להתרחשויות הספציפיות שקרו בו. בעיקר – למה בעצם אנחנו בעדה? או אוהבים אותה? מה היא בדיוק עשתה בשביל לזכות באהבה הזו? מעבר כמובן לזה שהיא אישה שנאבקת את דרכה למעלה בסביבה שוביניסטית עוינת וכו'. האמת שאין לי תשובה טובה לזה. היא מתנהגת בצורה מחפירה לעובדים שלה. גינסברג ממש שונא אותה (סצנת המעלית בפתיחה – לא רק המשפט האכזרי שלו אלא גם זה שהוא זה שעמד קרוב לכפתורי המעלית ובכל זאת לא זז כשהיא ביקשה לעצור את המעלית. זה היה סטן). וסטן שזורק לה מחמאה ונענה בנזיפה דודתית. ההתייחסות אל שירלי וסיפור הפרחים (צריך לזכור שמלכתחילה הפרחים היו על השולחן של שירלי. למה בכלל היא הניחה שהם בשבילה? הרי.. אם זו היתה מזכירה לבנה – די בטוח שכל זה לא היה קורה בכלל). גם הסיפור עם טד – גם לה יש חלק במה שקרה ולא קרה בינהם. הדקירה של החבר שלה. ועוד. בקיצור – מחשבות.
– אין לי עניין להיכנס לתחום האופנה (גם כי זה לגמרי לא התחום שלי וגם כי יש חשש סביר שאואשם באיזו האשמה איומה ונוראה), אבל בכל זאת גם בעין בלתי מזוינת היה אפשר להבחין בניגודים גדולים בלבוש שדי בוודאות סימלו במתכוון ניגודים גדולים בחיים. ככה: בין דון לבין האדם מוולס-ריץ'-גרין – דון לבוש כמו תמיד, רק שהזמנים השתנו כמובן, והוא נשאר מאחור (הכי 1963?). זה שאיתו נפגש לבוש בחולצה וורודה ובכלל נראה אחרת. וולס-ריץ'-גרין הם הדבר החדש וכנראה המגניב. בדיוק מה ש-SCP היתה פעם, וכבר לא. בין דון (המזכירה) לבין שירלי. שוב – אפרוריות מול ורוד ומיני מטורף (מקווה שלא טעיתי..) – פער הדורות והגישות, שהשתקף גם בשיחה בינהן. ובוני צהובת שמלת המיני וזהובת השיער מול האפרוריות בניו-יורק (כל מה שפגי לובשת נניח או הירוק המזעזע של המזכירה). לידיעת הקוראת המזדמנת – חשבתי על זה לגמרי בעצמי. מבטיח.
– בוני היא ההיפך המוחלט מבטי, למרות הדימיון החיצוני המסויים. היא אמרה את זה בעצמה לפיט (ובכך גם הראתה לו שהיא לא טרודי): "אני לא איזו עקרת בית שמוטרדת מפירור של Oatmeal על השטיח". ממש לא, אלא ההיפך הגמור. גם סאלי היא לא בטי אלא יותר דון, ובעיקר היא עצמה. אבל זה סיפור אחר.
– יש בכל זאת הבדל בין מה שקרה בין פיט לבוני בסצינה הראשונה לבין מה שקרה בשניה – בראשונה היא רצתה סקס על חשבון העבודה של פיט (ולא אהבה חלילה. לא נראה לי שהיא בענייני אהבה בכלל) – והוא נעתר כמובן. בשניה הוא רצה בדיוק את זה, כשהיא בעבודה. זה לא קרה – כי אצלה הכסף מעל לכל. והמשפט הנוראי שהיא אמרה – היא דיברה על ה-Fortune שנמצא אצל אנשים אחרים ושאותו צריך לקחת מהם. אז נכון שמבחינתה Fortune הוא האושר – אבל היא לא דיברה על אושר אלא על כסף.
– כל איזכור של מוהוק, בעיקר שאנחנו בתחילת 69' די מקפיץ אותי. גם כי זה לא איזכור בודד. צילומי הפרומו בתחילת השנה – המטוסים והכל. וטד – יש לו דגם של מטוס על השולחן, ובמשך כל שיחת החירשים/הוועידה המקוטעת הוא שיחק בו. זה מטריד כי – http://en.wikipedia.org/wiki/Mohawk_Airlines_Flight_411. ברור שזה לא אומר כלום, אבל הרמזים בהחלט כאן.
– זה ולנטיינ'ס – ולא היה שום קשר בין דון למייגן. כלום.
– ודון וסאלי – כל כך מדוייקות היו הסצינות האלו. ומרגשות במובן הכי ישן ועמוק של המילה. מרגשות, לא רגשניות.
אנחנו אוהבים את פגי כי היא אשה שמצליחה בעולם של גברים וכי המאבק שלה והאישיות הלא מרושעת שלה מייצרים אמפתיה. זה נכון שהיא די ביץ' לעובדים, אבל זה לא מרוע לב. בפרק הזה היא היתה נאסטי במיוחד, אבל זה החריג.
צבעים ולבוש – ובכן יש לא מעט התייחסויות לכך ברשת. בגדול – המון פרחים, המון אדום, שמסמל יביכול אהבה אבל לא באמת.
חולק עליך לגבי בוני ופיט. בשני המקרים אחד רצה סקס (גם פיט לא רוצה אהבה) והשני דחה אותו עד לסיום הביזנס. גם פיט מביא אותה למשרד ולא לוקח אותה הביתה.
ולגבי וולס ריץ' גרין, הם גם ף מסתבר, אחראים במציאות לפרסומת הזו עם אנד וורהול וסוני ליסטון:
אני רוצה להעיר מספר הערות על פגי מהצד הנשי:
ראשית יש לציין שפגי הייתה די נודניקית בעונות הראשונות וגם בפרק הנוכחי.
פגי בעצם מסמלת את כל הבוסים ואנשי העבודה שבגלל שלהם אין חיים זאת אומרת שלכל המשרד לא יהיה חיים.
בפרק הנוכחי רמת הפאטתיות שלה מרקיעה שחקים עם הפרחים שלא היו.
שימו לב להערות של סטן וגינסבורג ,שאני באופן אישי ממש צחקתי, לגבי החוסר חיי חברה שלה.
דווקא דון עושה כאן כיוון הפוך ומוכיח שאהבה אמיתית אינה קשורה במקום עבודה.
מעניין דון המיושן בהופעתו… . ולפגי לגמרי מגיעה הקרדיט שלנו כדי שנעבור איתה משבר(ים) כל כך קשים עם כל המרושעות והילדותיות. הכל מתמוטט לה. תקרת הזכוכית חונקת, במשרד מבאס, היא לבד. .. . נזכיר רק שלדון סלחנו על התפוטרות מזכירה בנסיבות הרבה יותר קשות. עלו לי שני פרקים קודמים בהקשר הזה, באחד היא אומרת למזכירתה לא לדאוג לה, היא תהיה בסדר גמור, והשניה היא כמובן החתול שאימה מציעה לה כפרטנר נאמן, ובפרק הזה סטן מאזכר בבדיחה קורעת. וגינזברג לא שונא אותה בכלל, למרות שבאמת בסצינת המעלית בולט שם משהו. לפגי הוא בחר לספר שהוא בן מאדים. אני עוד מקוה לרומן ביניהם.
לאף אחד אין מה להגיד על הסצנה האחרונה של סאלי ודון במסעדה כשהוא אומר לה שלא ישלמו על האוכל?
גדי? מישהו?
אני לא מתייחס בבלוג לכל סצינה פשוט כי אין מקום. או במלים אחרות – יש גבול כמה דברים אפשר להעביר.
לגופו של עניין: אני ושב שזו סצינת "אב-בת". היא מפגינה את היחסים האלו שבין דון וסאלי, כניגוד לפסאבדו-רומנטיקה שאיפיינה את יחסיהם במהלך הפרק. זה, יחד עם הסנדוויץ והקולה שהיא קונה, הם החזרה של יחסי האב והבת, וחזרתו של האמון בדון אצל סאלי
גדי – היה תענוג לצפות בפרק, ותענוג לקרוא את הפוסט שלך. לא להפסיק לא להפסיק. זה הבלוג הכי מדוייק שיש על מד מן בעברית, גם אם מלונדון הרחוקה 🙂
– סאלי למדה לשקר כמו אבא שלה, עד כדי כך שהם כביכול "שותפים לפשע" עכשיו -מומחש בסצינה של "לברוח בלי לשלם".דון רומז לה שעכשיו כשהיא למדה לשקר כמו "גדולה", אז על הזין שלהם, כאילו אומר: "שנינו שקרנים ובואי ניקח את זה צעד אחד קדימה… אפילו להבהיל אותה קצת. נהנה לראות איך היא נבהלת לרגע ונרגעת כשמסתבר לה שהוא רק צוחק איתה. נופל לו האסימון סופית כשהיא מציעה לו כיצד לשקר למייגן "תגיד לה שאתה פשוט לא רוצה לעבור לקליפורניה" (במקום לומר שהוא הוצא לחופשה).
שמתם לב כיצד סאלי מעשנת דומה לאמא שלה, ממש אותו סגנון של תנועות. גם דון אומר לה בנסיעה "את כמו אמא שלך"
– "חדר הישיבות" ששימש כמיקום מרכזי להרבה מההתרחשויות המכוננות של אנשי סטרלינג-קופר מאבד מחשיבותו וממחיש את ירידת מעמדם (בפרק הקודם, רוג'ר שואל למה לא יושבים בחדר ישיבות כאשר מתעמת עם ג'ים וכעת דון שואל את דאון האם הישיבה התקיימה בחדר ישיבות).
– סצינת ג'ואן-רוג'ר והפרחים – חשב שהם עבורו (כמו פגי), אבל ג'ואן כמובן נותנת לו להבין שלא. שרלי יכלה לומר לפגי מיד שהפרחים הם לא בשבילה אבל פיספסה את המומנטום והכל הסתרבל (כאשר היא "נוקמת" בה בעיכוב הכנת הקפה, דואן מתגלה כהרבה יותר רגישה ואינטליגנטית רגשית משרלי). האמפתיה לפגי נובעת מכך שמרוב שהיא זקוקה לאהבה , היא מתנהלת בחוסר טאקט ועושה שטויות. החרטה והמבוכה שהיא מביעה מעבר לדלת לאחר העימות עם שרלי, בכל זאת נוגע ללב.
ההשפלות של גינזבורג הדוחה וסטן המתגרה כלפי הבוסית שלהם, לא היו יכולות לקרות לולא הייתה גבר. פגי פירגנה לגינזבורג והוא בתמורה סתם השפיל אותה בגסות.
אגב, האם לדואן ופגי יש היסטוריה לא טובה? כי ג'ואן לא הציעה לפגי את דואן לשמש כמזכירתה במקום שרלי.
– טד ממש מדוכא בקליפורניה. מסתבר שהמרחק מפגי עושה את שלו.
לא רואים את קליפורניה בכלל. האם מעיד על המצב הנפשי של מייגן, טד ופיט? כלומר שקליפורניה הזוהרת זה רק תעתוע (?)
– הכניסה של דואן לדירתו של דון הייתה סצינה מעולה מהרבה בחינות. בטלויזיה: "רוצה קפה טרי או תה מעורר?".דואן במקביל מביאה לדון בדיוק ההפך – ממתיק ואבקת חלב – כמה תפל. אבל בעצם ממחיש את זה שהיא לא מסוגלת להביא לו את הדבר האמיתי לו הוא מצפה ממנה – חומר עסיסי ומועיל מהמשרד
– דון צופה בטלויזיה בלי סוף. כמה הוא שנא את המכשיר הזה בזמנו (פעם זרק טלויזיה מהחלון בדירה של מידג', לא?)
לגבי סצינת ג'ואן-רוג'ר – אני הבנתי שהפרחים הם בעצם מרוג'ר עצמו אבל ג'ואן מציגה אותם בצחוק כאילו קיבלה אותם מהבן שלה (ושלו…). מתקשר לנושא של הסודות של כולם.
סאלי להבנתי בעצתה לדון דוקא מעודדת אותו לספר למייגן את האמת, מתוך הבנה שלה שהוא לא מספר למייגן בגלל שהוא לא רוצה לגור בקליפורניה. עניין המשחק עם לשלם או לא, הזכיר לי קצת את המשחק עם סבא שלה כשאכלו גלידה (אני אשמור שבתי לא תגיע, הנה היא, סתםםם…), מתחברת לאינטרפטציה של גדי – משחקיות של אב וילדה (שפורקת את המתח לגבי השקרים).והפרחים של ג'ואן הם מרוג'ר… .
מסכים לגמרי לגבי האמת של סאלי. Just tell the truth – זה מה שהיא אומרת לדון גם במקרה הזה. ולפי ההבעה של דון נראה שאולי הוא לא חשב בכלל על האפשרות הכל כך פשוטה הזו.
ולפגי ודואן בהחלט יש היסטוריה עגומה – בעונה 5 נדמה לי, דואן ישנה אצל פגי על הספה בבית כי פחדה לחזור להארלם בלילה של Race riots. בהתחלה פגי בכלל לא הבינה למה היא מפחדת לחזור לבד הביתה בלילה כזה (שוב.. היא רואה תמיד אך ורק את עצמה). אח"כ, כשהן הלכו לישון, היא רצתה לקחת את הארנק שלה מהסלון מחשש שדאון תגנוב לה אותו. ואז היא התחרטה והשאירה אותו שם…
אפשר להבין שהיחסים בין ג'ואן לדואן הם טובים, כך שסביר להניח שג'ואן יודעת מה קרה שם.
ועם או בלי קשר לדיון על פגי – אליזבת מוס היא אולי השחקנית הכי טובה בסדרה. שווה לראות את "קצה האגם" רק בשבילה (וגם בשביל הנופים של ניו-זילנד).
צודקת. באמת פיספסתי את עניין הפרחים של רוג'ר. תודה על התגובה! מה שאני אוהבת במד-מן זה שאפשר לראות אותה כמה פעמים ולהגיע כל פעם למחשבות ואינטרפרטציות חדשות. זה הרבה בזכות הדמויות והשחקנים שמשחקים אותם למופת.
לגבי "קצה האגם" – מסכימה לגמרי שאליזבט מוס והנופים עושים את הסדרה כי מלבדם באמת אין שם כלום לטעמי.
לגבי סאלי, בכל זאת לא ניתן להתעלם מזה שהיא שיקרה כשסיפרה וממש תיארה את הלוויה + כנראה לא איבדה את הארנק כי בכל זאת הגיעה למשרד ולבית של דון… אז , "just tell the truth" לא עבד במקרה הזה.
או שאולי פספסתי שוב?!
כן מור נראה לי ששוב פספסת.. תראי שוב..
נראה לי שקצת פספסת לגבי סאלי….סאלי לאורך כל העונות משמשת תמיד כסמל למצפון אולי קצת ממבט של ילדה …נאיבי כזה.
היא מבחינתה עושה 1+1 פשוט: דון בבית , מייגן בקליפורניה= למה שהם לא יגורו יחדיו. ההסבר ההגיוני, רק חבל שדון הוא מתוסבך אמיתי.
לגבי המשחק…סתם דון ניסה לעבוד עליה ולבדוק את התגובה שלה….שלחלוטין הייתה תמימה כזאת "realy????"
גדי, אפשר לומר שאני מחכה לפוסט כמעט כמו שאני מחכה לפרק! וגם בהחלט אפשר לומר ש… כבר דאגתי (לא אסגיר מאיזו עדה אני)- אז אני שמחה שהתעכבת בפרסום רק בגלל מגבלות זמן.
ראיתי שכבר כתבו כאן בשרשור לפני על היחס האמביוולנטי לפגי, ואני מוכרחה להוסיף בעניינה: בזמן האחרון (עוד לפני הפרק השני) אני חושבת הרבה על פגי. אני לא מצליחה להתחבר אליה. וזה מאוד מוזר, כי היא הדמות שמתמודדת עם האתגרים הכי עכשווים, בטח ובטח של נשים צעירות. אבל יש בה משהו מאוד אפור וקר. היא לא קרה כמו בטי נניח, אלא יש בה קור שונה שאני לא כל כך מצליחה להגדיר. היא לא מוציאה ממני תגובות שליליות (כמו שכתבו כאן לפני), ואולי זה מה שמפריע לי, שאני נותרת אדישה כלפיה. יש בה משהו מאוד אנושי (אבל לא אנושי כמו פיט נניח), ואני באמת יכולה לדמיין שקיימת מישהי כזו. יכול להיות שאפקט ההזרה לא קיים אצלה (בניגוד לדמויות אחרות בסדרה) והיא יותר מדי מוכרת לי ולכן האדישות. איכשהו ההסבר הזה לא נראה לי.
בעונה וחצי הראשונות המצב היה אחר וכן הצלחתי להתחבר אליה. ייתכן ומסירת התינוק לאימוץ היא שהרחיקה אותי ממנה? לא כי שפטתי אותה על כך, אלא בגלל שהדמות מחקה מעצמה (בעצת דון כזכור..) איזשהו חלק שאליו התחברתי. אם זה המצב ומדובר באמירה חזקה של ויינר וביצוע עדין של אליזבט מוס- אז באמת כל הכבוד להם, זה מרשים ביותר. ואם זה לא המצב- אולי זו פשוט עמדה סובייקטיבית שלי..
מעניין אותי לשמוע אם גם אחרים מרגישים כמוני ואם נראה לכם שמדובר במעשה מכוון עם מסר מאחוריו, או שזו רק אני.
אחלה פוסט לפרק מצויין!! קצת הזוי לי לגבי פגי…איך מסוף עונה שבה היא אמורה הייתה להיות משודרגת (חשבתי שהיא תמלא את מקומו של דון) עברה שינמוך שכזה לגבול הפאתט????? מזכיר את פיט.
פגי היא כל אישה ממורמרת ומתוסכלת ששמו לה רגליים וזלזלו בה כי היא אישה. כל אישה כזאת שתכירו או הכרתם. אישה מוכשרת ומוצלחת שרואה איך כולם עוקפים אותה בסיבוב. אחרי כל זה אומרים, עוד אישה ממורמרת. הרצחת וגם ירשת שכזה. ואנחנו נופלים בפח הזה.
iuuu bivakashsa taaanu li eh korim la shir she mitnagen batelevizia be med man
רק עכשיו התפניתי לראות. מתמוגגת מהסידרה ומאד מאד נהנית מהניתוחים בפוסט…