מתיו ויינר אומר: אי אפשר לכתוב ביקורת אחרי כל פרק של מד מן, זה כמו לכתוב ביקורת אחרי פרק אחד בספר. הסיפור עודנו מסופר. את הציטוט הזה שיבצתי כאן בשבוע שעבר, והשבוע נותר לי רק לאכול את הכובע: על הפרק הקודם, The collaborators, כתבתי שדון עושה הפרדה בין הצד האישי למקצועי. בעוד האישי הוא בוגד ומועל באמונה של מייגן, בצד המקצועי הוא שומר על נאמנות לריימונד מהיינץ ונוקם בהרב (ג'גואר) את נקמתה של ג'ואן. והנה, בפרק הזה, ריימונד מושלך לפח ואיש לא יוצא להגן על כבודה של ג'ואן. הפרק השלישי היה רק הנחתה לזה הרביעי, ומה שקורה בצד המקצועי עשוי ללמד אותנו על שיקרה בצד האישי. נגיע לכך בסוף.

הפרק הזה הוא בעל עלילה מפותחת ועמוסה בהתרחשויות. מייגן ודון, ג'ואן והארי וקייט ודאון (כך אכתוב את שמה מזכירתו של דון, כדי להבדיל ביניהם) וכמובן הקרב על הקטשופ. אבל במקביל, הוא דווקא היה חלש יחסית בצד הסימבולי, ובתשתית עליה מונחות התמות המרכזיות שמלוות כל פרק ואת העונה כולה.

פמיניזם

ולא שתמות מרכזיות לא נכחו בפרק, הן רק היו בנויות קצת פחות בקפידה. היו לנו העמדות פנים, בגידות ומעילות באמון למכביר. היה לנו קשר מובהק בין נשים לכסף (זנות נראית כמו תמה שתלווה פרקים נוספים בעונה). התמה המתבקשת ביותר היא סביב מוסד הנישואים, והיא נגזרת משם הפרק, שהוא חלק משבועת החתן והכלה: To Hve And To Hold. ואכן בפרק נידונים הנישואים של מייגן ודון, של קייט (חברתה של ג'ואן) ובעלה, ואלו הפתוחים של ארלין ובעלה הסווינגרים. אבל נידונו בו גם אי הנישואים של דאון ושל ג'ואן, ומעילות באמון כמו של פגי וסטן או ריימונד ודון.

אבל דאי לשים לעוד תמה אחת: מעמד האשה, או יותר נכון –דיכוי האשה. ארבע נשים עומדות במרכז הפרק. כל אחת מהן השיגה דבר מה, פרצה תקרת זכוכית, ועדיין, למרות ההישג, הן נאבקות על פירותיו, מאבק ששום גבר לא היה צריך לנהל לו עמד במקומן. מייגן נאבקת על קריירה ועל מעמד שווה לצד בעלה. פגי השיגה מעמד מקצועי, אבל נאבקת על הלגיטימיות שלה. דאון מצאה עבודה חריגה לאשה שחורה, אבל עדיין שקופה. וג'ואן. נתחיל עם ג'ואן.

ג'ואן

ג'ואן במשרדה. שופה בתואר, מזכירה בפועל.

ג'ואן, כמו פגי ומייגן, היא מהדמויות הנשיות החזקות. אבל בעוד פגי ומייגן שוברות את תקרת הזכוכית בעצם היותן נשים "חדשות", ג'ואן עושה זאת אין דה אולד פאשנד ויי. את המעמד המקצועי היא השיגה בעזרת סטריאוטיפ הנשק הנשי עתיק היומין – סקס. ובכל זאת, אנחנו בעדה. ואי אפשר שלא לכאוב את כאבה בפרק הזה.

אין טעם לנתח את רמיסתה בידי הארי, את שתיקת השותפים, את ההשפלה הכרוכה בכך שכולם יודעים ששכבה את דרכה לצמרת. הכל ברור ומובן מאליו. לכן כדאי להתמקד בדברים אחרים. למשל, קייט, חברתה מעיר הולדתה. תחושת "בחזרה לבית הספר" מלווה את כל קו העלילה הזה, ובוודאי בסצינה בה שתי החברות ישנות יחד במיטה. המהלך הזה נועד לומר לנו – מכאן ג'ואן הגיעה. זה כור מחצבתה. ומהמקום הזה, בו נמצאת קייט, ג'ואן מוערכת, מושא לקנאה. היא "עשתה את זה". גם אמא שלה פתאום מתגאה בה.

אבל ג'ואן עדיין מרגישה מזכירה, ואפשר להבין למה. מעבר לכך שזה עוד נדבך בתמה של העמדת הפנים, עוד מצג שווא, עוד פער בין תדמית למציאות – צריך לשים לב שג'ואן מקנאה בחזרה בקייט, על כך שיש לה משפחה. וזו בדיוק הנקודה: הדרישה מהאשה החדשה שתהיה גם אשת משפחה וגם אשת קריירה, קונפליקט רלוונטי לחלוטין גם בימינו, אבל בסיקסטיז מדובר בפרדוקס: קייט לא יכולה להיות אשת קריירה כי יש לה משפחה. וג'ואן לא היתה הופכת לשותפה לו היתה נשואה, כי לא היתה שוכבת במצב כזה עם הרב. הנה תקרת הזכוכית של האשה, ושל ג'ואן. הנה המחיר שהיא משלמת וגבר לא היה משלם.

ויש עוד עניין חשוב עם ג'ואן, אבל לפני כן צריך לדבר על דמות אחרת.

דאון

דאון. הכניעה, הביטול העצמי, טבועים בה כמו צלקות

דאון היא דמות קצה. היא גם אשה וגם שחורה. היא המיעוט המדוכא של המיעוט המופלה. ובגלל שהיא למעשה חיצונית ל-SCDP, סוג של חברה מכוכב אחר, דבריה על SCDP – מקום של עצב, דמעות ומוות – מקבלים משנה תוקף.

וגם כדאי לשים לב להקבלה בינה לבין ג'ואן. כמוה, היא פוגשת חברה, לא נשואה אבל מאורסת, ממקום הולדתה. כמו ג'ואן, היא השיגה מעמד מקצועי חריג. כמוה, היא מושא להערצה. וכמוה, היא לא חושבת שזה מוצדק וכואבת את העובדה שהיא רווקה. ג'ואן יכולה לראות את עצמה בדאון, ולהיפך. זה אמור לקרב בין השתיים.

עכשיו, כדאי לבחון שוב את קו העלילה של ג'ואן מנקודת מבט גברית ונשית. איך התייחסו קופר ורוג'ר להארי, אחרי שהביך את שותפתם? נתנו לו צ'ק. ואיך הגיב הארי? במופע שחצנות וחוצפה טווסי, שזכה להערכתם של שני מייסדי החברה. מועדון הגברים הלבנים לא מעניש חבר מועדון שפגע באשה. זה לא משרת את ההגמוניה.

לעומת זאת, איך התנהגה דאון אחרי תקרית החתמת הכרטיס? ביקשה שינכו את השעות משכרה. הכניעה, ההתפרסות, הביטול העצמי, ניסיון חייה של דאון הטביע את כל אלו בגופה כצלקות. וג'ואן יודעת בדיוק איך זה מרגיש. זה אמור לקרב בין השתיים. ג'ואן מענישה אותה באחריות על הכרטיסים וארון האספקה. הצעד הזה נתון לפרשנות. הוא יכול להיראות כהתנהגות ביצ'ית, כהמשך ישיר ליחס של ג'ואן לבנות במשרד. אני חושב שהוא מלא באמפתיה.

דון

דון ומייגן. איך אמרת שקוראים לזה? אורגיה?

גם הכלב שלי, והוא הוריד מדי פעם את העיניים מהמסך, הבין שדון יוצא צבוע ודו פרצופי בפרק הזה. הביקור אצל סילביה אחרי שהאשים את מייגן בניאוף, המהלך הקלאסי של מחזה בתוך מחזה – הכל ברור ומובן מאליו, אם כי לא בדיוק מופת של כתיבה אלגנטית.

לכן כדאי לשים לב לשתי נקודות: ראשית, לביקור על הסט של מייגן מגיע דון אחרי שנלחם ראש בראש מול פגי על קטשופ. הסמיכות הזו, פגי-מייגן, התרחשה גם בפרק האחרון של העונה הקודמת. אז דון פוגש את פגי בהפתעה בקולנוע, ומפרגן לתלמידתו. התחושה הזו גורמת לו, כשהוא חוזר הביתה, להחליט לעזור למייגן לקבל את התפקיד בפרסומת שביקשה.

אבל עכשיו, פגי איננה התלמידה המצטיינת, יציר כפיו להתפאר. מה שפגי מזכירה לו עכשיו, זה שטיפוח של אשה יכול לחזור אליך כבומרנג. שהוא מאזין שם מאחורי הקיר, הוא גאה ונעלב כאחד. וכשדון מגיע למייגן עכשיו, הוא שוב התרנגול בבית הזונות. הוא קורא למייגן זונה.

שנית, עניין הבגידות. לאורך כל הפרק לדון לא מפריעות הבגידות האישיות שלו או המקצועיות שלו. הקרב על הקטשופ היה מפגש של חסרי עכבות. דון ופיט מוכרים את ריימונד. פגי מוכרת את סטן. ואיש הקטשופ מוכר את כולם ומוהל במים.

חשבנו שהמקצועי והאישי נפרדים. אבל הם נוזלים ונמרחים זה אל זה כמו קטשופ. הדירה של פיט, שאמורה לשמש לבגידותיו בטרודי, הופכת למקום בו בוגדים בלקוחות מרוצים. ואם המקצועי הוא רמז אפי מקדים לאישי, דון בבעיה. הפרק הזה היה עמוס בדברים שהתרחשו במחשכים. הרומן של דון וסילביה, הרומן באופרת הסבון של מייגן, פרוייקט קטשופ. זה נראה שדון בסדר עם בגידות והפרות אמון, כל עוד איש לא יודע עליהם, כל עוד אפשר להתנהג כאילו "זה מעולם לא קרה".  אבל במאבק על הקטשופ, אנחנו מבינים שדברים נסתרים, סופם להתגלות.

קטנות

• ניו יורק מוזכרת בפרק כמה וכמה פעמים, ותמיד כסמל לדבר אחד: פריצות מינית. המנהל של קטשופ אומר לפני שהוא הולך למאהבת "לא מסובך לשכנע אותי לבוא למנהטן". קייט אומרת לג'ואן: "אל תשפטי אותי, אני בניו יורק". פיט מציע את קן האהבים שלו לדון, "אם הוא נשאר בעיר", והכי יפה היא המשמעות המתגלגלת בתשובה של דון: "אבל אני גר פה".
• זנות, או הקשר בין נשים לכסף, ממשיכה להיות אלמנט בולט גם בפרק הזה. ג'ואן לא משתחררת מהסיפור עם הרב, סילביה מסמנת לדון לשכב איתה בעזרת מטבע. קייט מקבלת שעון יהלומים כאות להערכה מהחברה, ומייגן לא רק מתנשקת בשביל כסף, אלא גם יש חשש שקיבלה קידום בגלל שמפיקי הסדרה רוצים לשכב איתה.
• ·         עוד נושא שאי אפשר להתעלם ממנו הוא מלחמת ויאטנם. מספר האיזכורים שלה עולה מפרק לפרק, ככל ש-1968, השנה הקשה במלחמה, הולכת ומתקדמת. והפעם הזכירו לנו את פצצות הנפל"ם, וגילו לנו שדון נגד המלחמה.
• ·         כדאי לראות שוב את סצינת הפתיחה ואת הטיימינג המושלם בין הטקסט לתנועת המצלמה. קודם אנו רואים את פיט לבד, לאחר מכן את איש הקטשופ, ורק בסוף, אנו מגלים את דון באותה שניה בה שמו מוזכר לראשונה. גם מאיתנו, הצופים, מסתירים דברים, אבל סופם להתגלות.
• ·         גראס חופשי וחילופי זוגות בפרק הזה מצטרפים כבר לאל.אס.די מהעונה הקודמת. מה נשאר בארסנל של מתיו ויינר לוודסטוק בשנה הבאה?