פרולוג
חברים, לשים קסדות, עוד מעט מעלים חלונות למחשב
הבעיה הגדולה ביותר של מד מן היא הרף הגבוה שהיא מציבה לעצמה. ואחרי שני פרקים מצויינים, קשה להתלהב מהפרק הזה, גם אם בכל סדרה אחרת הוא היה הופך לכוכב בוהק בשמיים, שגם איי.בי.אם 360 היה סופר וגם רוג'ר ומריגולד היו רואים באסם תחת כיפת השמיים. הבעיה המרכזית של הפרק הזה היא היעדר סבטקסט. הכל כל כך ברור, כל כך נהיר, כל כך מוגש עם כפית לפה, שזה כמו לפתור מבחן בכפל וחילוק עם מחשבון כיס.
אבל נניח לזה. עדיין המשחק, הבימוי והכתיבה מעולים. מה שיותר מטריד אותי הוא החורים בעלילה. מילא זה שדון, כשותף וכמי שהקים את החברה, מדורדר לעבוד כאחרון הקופירייטרים. גם אם נניח שזה אפשרי – לא ברור מהיכן באים הרוע והאיבה שהוא זוכה להם מכל כיוון. עזבו רגע את פגי. למה ג'ואן נגדו? למה הארי מתעלם ממנו? למה קופר (שעוד נחזור אליו בסוף) כל כך לא רוצה בו? מה הוא עשה יותר גרוע מרוג'ר? איך הוא לא מוטרד ממאבק השליטה מול ג'ים? מתיו ויינר היה יכול להשתמש בסוף העונה שעברה, או בשני פרקי הפתיחה בעונה הזו, כדי לשרטט לנו את עוצמת הכעס/שנאה/איבה כלפי דון, אבל משום מה לא קיבלנו שום רמז לכך.
ועוד: גם קופר (בפרק הנוכחי) וגם ג'ואן (בפרק שעבר) מסבירים שהכל הולך נפלא בלי דון. ובכן, על מה הם מדברים? איזה לקוחות חדשים ראינו מלבד אלו שפיט הביא מלוס אנג'לס? לא ראינו אפילו עבודת קריאייטיב אחת. הסבר אפשרי – ואולי משאלת לב – הוא שהכל, בעצם, לא בסדר. שהמשרד רץ על אוטומט, שהכל בעצם נרקב מאז שדון עזב. וכשזה יתגלה – או, אז תבוא שעתו היפה של דון. הסבר אחר הוא פשוט שהעסק נתפר קצת פחות באופן משולם הפעם.
המונולית
מונולית וחברים.
שמו של הפרק, כמו גם סימבוליות רבה בו, מרפרר כמובן לסרט "2001 אודיסאה בחלל" של ארתור סי קלארק ולספרים שכתב. הסרט יצא באפריל 1968, בדיוק שנה לפני התרחשויות הפרק הזה והוא זוכה לאזכורים רבים בפרק, אבל אני אסתפק בלהזכיר את השניים החשובים ביותר לטעמי.
בסרט מתוארים מספר אירועים בשלבים שונים של האנושות, ובכל אחד מהם מופיע מונולית שמתגלה כתוצר של יצורים עליונים שבעזרתו מעבירים טכנולוגיה למין האנושי. כך, למשל, הם מעניקים לחבורת קופי אדם בינה שמסייעת להם להשתמש בכלים, לנצח את מתחריהם – והופ, תגידו שלום להומו ספיינס.
המונולית בפרק מסמל שני דברים: ראשית את האבולוציה. כשם שהאדם התפתח בעזרת המונולית, כך אנחנו צופים במהלך שבע עונות בהתפתחות הדמויות, והשאלה המרכזית היא האם דון, ושאר הדמויות, יוכלו להתאים את עצמו לסביבה המשתנה. שנית – החשש והמשיכה לטכנולוגיה וקדמה. איך אומר לויד, איש המחשבים? "האדם סופי והמחשב אינסופי, וזה מרתיע אנשים". הקומונה מחד, המחשב העתידי מנגד, ובטווח – חבורת SC&P. הבנתם? שנאמר, ודי לחכימא ברמיזא. עוד רמיזא כזה ולא יהיה מקום בחדר אפילו לאיי.בי.אם 360.
מלבד המונולית, הדבר הנוסף ששאוב מ"אודיסיאה בחלל" הוא המחשב. בסרט מדובר ב-HAL 9000, מחשב שנמצא על חללית ובה חמישה אנשים. מפה לשם המחשב, החביב, המשוחח בנעימות וברוגע, משתלט על הספינה, והורג ארבעה מחמישה. החמישי מצליח בסופו של דבר לנתק את המחשב ונצח אותו. אז זה המשל, ומה הנמשל, ילדים יקרים? לויד, איש המחשבים, ושיחתו הנעימה-מדי עם דון. אנא ילדים, עיזרו לנו להבין: מיהו המחשב, מיהו האדם, ומה זה אומר על כל אחד מהם?
אישית, אני חושב שויינר הכניס את המחשב גם מטעמים אישיים. המהלך הזה, של טכנולוגיה על חשבון קריאייטיביות, נראה לי קרוב ללבו, בתור כותב. בעידן של נטפליקס ואמזון אינסטנט וידאו (שם אני עובד כרגע), בעידן של צפיה בכמה פרקים בבת אחת – ויינר מתעקש במודע על שידור של פרק בשבוע. המחשב הוא מטאפורה מדוייקת גם לעולם הפרסום, שהיום יותר מתמיד נשלט על ידי אלגוריתמים של פייסבוק וגוגל, כשהקריאייטיביות חשובה הרבה פחות מבעבר.
רוג'ר
האורגיות שלי והאורגיות שלך זה ממש, אבל ממש, לא אותו דבר
מה שיפה בקו העלילה של רוג'ר בפרק הזה הוא הסיפור המושלם והעגול שוויינר החל לספר בפרק הראשון. שם ראינו את רוג'ר, אחרי אורגיה של היפים וסמים, פוגש את מרגרט במסעדה. על המפגש הזה כתבתי: הגשמיות שלו, הרוחניות שלה – שתיהן ריקות באותה מידה. בפרק הזה ויינר משלים את ההקבלה בין שניהם.
יש לסיפור של רוג'ר ומרגרט/מריגולד שלושה רובדים: הרובד הראשון, הליטרלי, הוא זה שאין מה לנתח או לבחוש בו: מרגרט היא תוצאה של רוג'ר. רוג'ר מתהולל עם סמים וזיונים – מרגרט מתהוללת עם סמים וזיונים. רוג'ר הזניח את מרגרט – מרגרט מזניחה את בנה. אבל מה אני חוזר על זה, זה נאמר בפרק על ידי מונה, ומרגרט ועוד פעם מונה. רב הנסתר על הגלוי, גרסת הנגטיב.
הרובד השני הוא ההיסטורי. ההנגדה הזו בין מרגרט לרוג'ר, בין הקומונה למשפחה, בין הטלאים שהיא לובשת לחליפת שלושת החלקים בצבע טורקיז, היא אלגוריה להנגדה ההיסטורית בין תרבות המיינסטרים לתרבות הנגד. וגם זה – בולט מאוד לעין. מה שכדאי אולי לציין הוא שההקבלה בין רוג'ר למרגרט הופכת לביקורת נגד שתי התנועות התרבותיות שהם מייצגים. תרבות הנגד נראית ילדותית ואגואיסטית, כמו מרגרט, והמיינסטרים כפי שהוא ניבט ממונה ומרוג'ר הוא משהו שאי אפשר שלא לרצות למרוד בו. בני דור האיקס, שהוא למעשה בנה של מרגרט, יכולים להיות מרוצים: יש להם את כל הסיבות להרגיש דפוקים.
הרובד השלישי והמעניין ביותר של הסיפור הזה, הוא כמובן איך זה משליך על דון. אם הקשר לא היה ברור, ויינר מוודא הריגה סביב עניין הכוכבים: "איזה אדם ישכב על הגב, יצפה בכוכבים ויחשוב על מספר?", הוא אומר ללויד. וראו זה פלא – רוג'ר ומרגרט שוכבים על הגב ובוהים בכוכבים! רוג'ר הוא, בפעם האלף, תמרור אזהרה לדון, ומה שמופיע כאן לא יכול להיות פחות מתמרור עצור אדום ובוהק. רוג'ר כבר הפסיד בקרב על משפחתו. גם לדון יש בת. האם גם הוא יפסיד? מלבד רוג'ר, דון גם מוקבל פה מרגרט. כשם שרוג'ר מנסה לסחוב את מרגרט החוצה מהקומונה, מנסה פרדי לסחוב את דון החוצה מתהום האלכוהול שהוא צלל לתוכה. מרגרט מסרבת לקבל עזרה. וגם פה נשאלת השאלה – האם לדון עוד ניתן לעזור?
דון
קדימה, 25 תגיות – צאו לדרך
גם אצל דון, כמו בכל חלק בפרק הזה, הכל ברור ומובן מאליו. או בקצרה: דון חזר על ארבע למשרד. כולם מתעלמים ממנו. כולם רוצים בכישלונו. התרגיל המעפן של לו עם פגי לא היה עובד על הכב שלי, אבל דון נופל בו. הוא מידרדר לזנות, סליחה לסמים, סליחה לטיפה המרה, ואז מגיע פרדי, החבר מאלכוהוליסטים-אנונימיים, ודון מתאפס על עצמו ברגע האחרון.
מה שראוי לציון הוא שאחרי כל הניתוח שלי של הסצינה האחרונה בפרק האחרון – האם לדון יש תכנית על, ומה מטרתם של השותפים, מסתבר, כפי שאומרת ג'ואן, שלאף אחד אין ממש תכנית. דון אומר לקופר שהוא חזר כי זו הסוכנות שהוא הקים, וקופר שואל את דון למה הוא כאן, אבל לא עונה בעצמו על השאלה הזו.
כיוון שהכל צפוי והרשות נתונה, אין הרבה מה לנתח פה. נשארנו רק עם שאלה אחת: האם הקאמבק של דון יצליח? האם הוא רוג'ר ומרגרט, או שיש לו סיכוי להינצל? אנחנו מקבלים על כך שלושה רמזים במהלך הפרק.
הראשון – אודיסיאה בחלל. אם לויד, איש המחשבים, הוא האל 9000, אז דון הוא האדם. והאדם בסרט ניצח את המחשב. הרמז השני: הניו יורק מטס. דון מגלה את הדגל של קבוצת הבייסבול מתחת לספה של ליין. בהמשך הוא תולה אותו על הקיר והולך עם פרדי למשחק. 1969 היתה השנה הראשונה בה זכו המטס בוורלד סריס, אליפות ארה"ב במלים פשוטות. לא זו אף זו: הם התחילו את העונה די גרוע, ואז זכו לרצף ניצחונות חסר תקדים, שבסופו הקבוצה בעונה הזו זכתה לכינוי Miracle Mets.
הרמז השלישי הוא שיר הסיום, על הקרוסלה של ההוליז. מלבד המחווה לקמפיין של דון לקרוסלה של קודאק מהעונה הראשונה (פעם שניה, אחרי שקן הזכיר אותה גם בפרק שעבר), שימו לב בבקשה למלים:
On a carousel, on a carousel
Round and round and round and round
Round and round and round and round with you
Up, down, up, down, up, down, too
As she leaves, she drops the presents that she won before
Pulling ducks out of the water, got the highest score
Now's my chance and I must take it
A case of do or die
קטנות
- את פגי שמרתי לקטנות, באופן מטאפורי. ככה יאה לאנשים קטנים.
- דון קורא בפרק את "מה עובר על פורטנוי", ספר של הסופר היהודי פיליפ רות, שהוא כולו וידוי ש נער יהודי עם אמא יהודיה חונקת ש"מדרדרת" אותו לאוננות אין קץ. קורע עד דמעות גם היום.
- נקודה מעניינת שקראתי באחד הבלוגים בחו"ל: אם קופר כל כך שונא את דון, למה הוא לא נפטר ממנו? הוא הרי יודע על הזהות הבדויה של דון עוד מהעונה השלישית, כשפיט סיפר לו. באיום אחד הוא יכול לגרום לדון להיעלם מחייהם. האם הוא נמנע מלהשתמש בזה, או שזה חור בעלילה מצד ויינר?
- הנכד של רוג'ר יוצא בתחילת הפרק ויורה במזכירה של סבא שלו. עוד רמז לרצח/מוות/התאבדות?
- מונה אומרת שהיא קראה בלייף מגזין שמסוממים נשארים בעיר. אז את הכתבה הזו לא מצאו, אבל הנה השער של המגזין ביולי 1969:
- ואחרון חביב, בורגר שף היא רשת שהיתה קיימת עד 1996, והנה פרסומת שלהם:
-
זמן מד מן 
תיקון קטן; תגיות זה תרגום לא מוצלח. ה-tags שפגי מבקשת זה קיצור ל-taglines. אנחנו קוראים לזה פשוט סלוגנים.
את מקפידה בקוצו של י', אה? אנשים לא ישנים בשביל להעלות את הפוסט הזה!
לא התכוונתי לצאת קטנונית כלל, סליחה. סתם תרמתי חצי סנט. לא היה לי שום דבר אחר בארנק 🙂
גדי, כרגיל, תודה על הפוסט.
מבחינת הכעס על דון. אי אפשר להתעלם בכל זאת מהעובדה שכל הזוטרים של סטרלינג-קופר קודמו בזמן העדרו (גם אם זה לא קשור ישירות אליו). ג'ואן, פגי (גם אם באופן מוגבל), ליין, דואן – כולם קודמו בתקופה של ג'ים ולא ע"י רוג'ר ודון שלא נתנו תשומת לב לכך.
לגבי קופר – הוא לא אוהב בני-אדם באופן כללי. לא נלחם אי פעם למען מישהו. לא זכור לי שהביע איזו אמפתיה, חמלה או סולידריות כלפי מישהו, אי-פעם? אז זה לא מפתיע.
אבל לדעתי, היחסים של דון ופגי, שהם לדעתי, הכי משמעותיים ומעניינים, היו חייבים לעבור את הדרך המורכבת הזו ביחסים לטוב ולרע (תזכורת אחת מיני רבות: כשפגי אמרה לדון: "אתה אף פעם לא אומר תודה" והוא ענה לה: "אני משלם לך בשביל זה").
וכפי שהסתיים הפרק, ולמרות ההשפלה של דון וההתנשאות של פגי (עבד כי ימלוך), נראה כי הם הולכים לעבוד כצוות לעניין . וגם אם לא כצוות, נראה שייצא משם משהו טוב ומעניין. אולי זה רק יעשה טוב לדון. הרי מה שנראה כהתדרדרות של דון היא למעשה ההפך. כעת כשהוא חוזר לליבה של הקריאייטיב (ולא ללקוחות), נראה שיש לו תקווה והפרק נותן דווקא תחושה של אופטימיות לגביו.
לכל אחד יש סיבות, אבל לא הציגו לנו את זה מספיק טוב על המסך. לא היה ניכר מעונה שעברה או משני הפרקים בתחילת העונה הזו שהם כל כך לא רוצים בחזרתו, מלבד ג'ים.
וקופר ויתר לדון על עניין הזהות הבדויה. דון בעונה הראשונה מקבל מהם קידום + משכורת עתק. גם הוא וגם קוג'ר מודעים לכך שהוא תרם רבות מאוד לחברה. זה מוזר שהוא לא מוכן לתת לו רבע צ'אנס. ואם זה לא מוזר – זה עדיין לא מוסבר על המסך
קופר התפטר בזמנו בגלל המכתב של דון, הוא קרא אותו לסדר בעונה החמישית על כך שהראש שלו רק במייגן, הוא חושב שהוא אישר לליין על דעת עצמו את הבונוס, הוא עבד על ההנפקה כשדון פוצץ את זה עם שבי וכמובן לפינלה הווידוי של דון להרשי- אין לו בעיה עם עברו של דון כל עוד מי שבחדר הוא דון דרייפר. לטעמי תפור בהחלט.
או שזה עניין כלכלי – הרי הוא אומר שאם יפטרו את דון ייאלצו לקנות את החלק שלו בשותפות, תוסיף על זה את הוצאות הרכישה של מכונת IBM – הכל כלכלי.
עוד קטנה –
הרי שם המחשב באודיסיאה, HAL, הוא במתכוון האותיות הסמוכות ל IBM, ההתאמה.
אכן, אתה צודק
תודה גדי על הפוסט. חיכיתי לו בקוצר רוח, ובמהלך ההמתנה היה לי זמן להרהר רבות, בעיקר בהיעדר הסאבטקט, ולגבש תזה:
היעדר הסאבטקסט, הסימבוליקה האובר-מפורשת וכמובן שההגחכה הכמעט לא אמינה של עובדי המשרד הם בעיני לא פחות מאשר בנייה מודעת ומכוונת עד דק של ויינר. המפורשות המתמיהה כשיטה לפרק נתפסת בעיני כאסטרטגיה של ויינר להעביר לנו סאבטקסט, ולמעשה את המסר הבא: הרמתם גבה? לא הצלחתם להבין איך, לעזאזל, קרה שחרגתי מהרגלי המדוקדקים? באמת נראה לכם שפתאום, בפרק הרביעי של העונה השביעית, הרשיתי לעצמי להניח בצד את התחכום והאובססיביות? תחשבו עוד פעם, כי פספסתם ובגדול.
הנה כמה ממסקנותי:
ראשית, מדובר בפרק אמצע של החלק הראשון של העונה (אבן הראשה של מחצית העונה הזאת). מעין פרק של יישור קו עם הצופים, פרק שמביא לקיצון את השינוי, את הקלפים שנטרפו החל בפרק שחתם את העונה הקודמת. כדי להבהיר זאת ויינר עצמו משנה את מנהגיו, את כלליו המדוקדקים. הוא לוקח אותנו ואת הגיבור שלו לתהומות, להשפלות ולסיטואציות לכאורה לא מנומקות שלא משתמעות לשני פנים. כי הרי כבר אמרנו, ולומדים זאת בכל קבוצת גמילה ובכל תנועת שינוי: אתה לא יכול להתחיל לקום לפני שאתה מגיע למיץ-המיצים של הזבל, לפני שכולם מפנים לך גב, גם אם לא באפן מנומק, כי יש שלב שבו אף אחד לא חייב לך יותר הנמקות. פשוט רוצים שתעוף מהעיניים, לא משנה לאן ואיך.
אז הנה הגענו לשם סופית. אבל אני מאמינה שפה מתחילות להיבנות המדרגות למה שאנחנו מכנים הגאולה. אני מאמינה עוד שאנחנו פותחים עידן חדש, עם כוחות כריזמטיים חדשים. שכן:
Now's my chance and I must take it
A case of do or die
בעיני אין זה מקרי שוויינר פורש לפני דון המושפל בחדרו חפיסת קלפים ומניח לו לשחק משחק יחיד. הניחוש שלי הוא שעתה, משהקלפים פרושים לפניו, לא ירחק הרגע שהם יחזרו לידיו, למשחק היחיד שלו.
אני מסתכנת בתחזיות, וייתכן שאני טועה ואפילו באופן מביך, אבל נראה לי שעכשיו, כשאין עוד אלמנט חבוי; כשהפנים הפוך חוץ ובעצמו הגיע למצב של אוברדוז; כשהמשרד, כמו גיבורו היהודי של פיליפ רות', (שגם אליו מתוודע דון בחדרו) מידרדר לאוננות פתולוגית; וכשאנשי המשרד עסוקים בלהשאיר את הראש מעל המים ואת השאיפה למצוינות, ליצירתיות ולתשוקה מקצועית מפקידים בידי מנהל חדל אישים, טכני, מיותר ומסורס שרואה סלוגנים כאילו היו רשימת מכולת שרירותית ואילו אסטרטגיה (חקר מעמיק) כסרח עודף – עכשיו מתחילה הדרך לגאולה, אבל כמו כל חזרה בתשובה שנובעת מהרס של דבר אחד ובנייה של דבר חדש לגמרי – היא תהיה בוודאות ארוכה ומייסרת.
הכנתי תגובה ארוכה אבל גל היטיבה לכתוב אותה, כך שאין לי מה להוסיף. זה הניתוח שלי באופן מושלם. הדרך אל הגאולה של דון תקרה רק אחרי שייגע בבוצה בתחתית הביצה הטובענית של החיים שלו.
גם לי נראה שהקרקע נטולת הסאב טקסט מכינה אותנו לתפנית בעלילה, ובאישיות של דון
הלוואי ואת צודקת, אבל הרי ויינר היה יכול לומר את הכל באמצעות התחכום העדין והמרומז שכל כך מזוהה עם הסדרה. יתכן, לכן, שזה פשוט קצת פחות הצליח בפרק הזה. אני עדיין מקווה שאת צודקת ושזה חלק מתכנית על, אבל לפעמים סיגר הוא רק סיגר.
הלוואי שזו תכנית על!
הלוואי ואת צודקת, אבל ויינר היה יכול להעביר את כל מה שרצה לומר בעזרת התחכום העדין והמרומז שכל כך מזוהה עם הסדרה. יכול להיות שפשוט לא הלך לו הפעם. לפעמים סיגר הוא רק סיגר.
אבל תודה על התגובה המעניינת.
מצטרפת לגמרי לניתוח ולאופטימיות, ולחיזוק דברייך הדיאלוג בין הארי לדון על לקיחת החדר של הקראיטייב- זה לא סמלי, זה לחלוטין ליטרלי (או משהו דומה).
הקרע ביחסים של דון עם ג'ואן התחיל לאחר שגרם להפסד של יגואר. לא רק בגלל מה שג'ואן עשתה לקבל את התקציב אלא גם שזה הכשיל את הנסיון שלה יחד עם קופר ופיט להנפיק את החברה. כמה שזכור לי מאז היחסים בינהם קרירים, ואולי זו גם הסיבה שקופר כועס על דון.
לגבי ג'ים, ייתכן שהוא חושב שבגלל שגלל ההרחקה של דון מהמשרד, טד נאלץ להחליף אותו ולנסוע ללוס אנג'לס, די ברור שג'ים לא מודע לסיבה האמיתית שבגללה טד נסע.
כאמור – לכולם יש סיבות טובות לשנוא את דון, אבל זה לא בא לידי ביטוי על המסך בצורה מספיק בולטת
לי יש רק מחשבה אחת (ואגב, תודה על הבלוג, הצפיה שלי בסדרה לא מרגישה שלמה בלי הפוסטים שלך) – נראה לי שלא נכון לפרש את שיר הסיום של הפרק, ולמעשה את שירי הסיום בכל הפרקים, כנבואה או רמז לעתיד. כפי שאני מבין את זה, השירים, ובמיוחד זה שסיים את הפרק האחרון, מנסים לשקף במשהו את התודעה של דון ברגע שבו מסתיים הפרק. כלומר, כרגע הוא מרגיש שהוא הגיע לתחתית הסיבוב, והוא מתחיל לאסוף את השברים ולטפס בחזרה, אבל האם הוא יצליח? מוקדם לומר, ולדעתי אין שום דבר ממשי שיכול לכוון אותנו למקום אליו נגיע בעוד 9 או 10 פרקים.
אתה כנראה צודק. אני אנסה להיגמל מהמנהג המגונה הזה. ותודה על המחמאות
יש לי עוד סמל שווינר ניסה להעביר על הטכנולגיה והמחשבים.
כשדון יושב ולא עושה כלום הוא אכן קורא ספר, אבל קודם לכן הוא משחק עם עצמו סוליטר, דבר שלאחר 25 שנה יהפוך לסמל של כל משעוממי המשרד.
ולגבי קופר אני באמת חושבת שאין לו משהו אישי נגד דון, וזה לא חור בעלילה של ווינר, להפך הוא יודע שדון מוכשר , אבל בגדול המטרה של חזרתו למשרד היא שאף משרד אחר לא יקבל אותו.
אם זו המטרה שלו, אז שיחה כמו שהוא עשה לדון איננה הטקטיקה הנכונה להשיג את המטרה…
ושוב – הגסות מכריעה את "מד מן". ויינר כה לוקח ללב את העימות בין האדם למכונה, אבל למעשה לא נותן אמון באדם. הוא פשוט אומר לו "פה גדול" ודוחף (רוג'ר ו"מריגולד" נופלים לבוץ? בוץ?? יש לכם את זה ביותר מגושם?). לגבי עניין המוות: ברט אומר לדון "אתה הקמת את הסוכנות עם זה שאתה עכשיו יושב במשרד שלו". שוב, רמז בגודל איברים מסוימים בגופו של ג'ון האם. כשדון לקח את בקבוק הוודקה הייתי בטוח שהוא שותה כדי להיתפס וושיפטרו אותו. לא, מסתבר שהוא עדיין סתם שתיין.
גדי פירט את רוב הרפרנסים המעניינים בפרק. הנה עוד כמה:
1. "אודיסאה 2001" התמודד באוסקר שהתרחש ב-14 באפריל 1969, די בסמוך להתרחשות הפרק. הוא זכה בפרס אחד מתוך הארבעה להם היה מועמד: אפקטים מיוחדים.
2. האזכור של המטס הוא רפרנס שני העונה לקבוצת ספורט עולה מניו יורק – אחרי ביל בראדלי והניקס, שגם עשו עונה מרשימה ב-1969. מתוך שכרות, דון מזייף את הג'ינגל שליווה את הקבוצה באותה עונה: https://www.youtube.com/watch?v=VN5FKaECFKs
3. רפרנס ספורט נוסף נמצא בעידון שדון קורא. בפרונט: ניקסון מגיב להפלת מטוס ריגול אמריקאי בצפון קוריאה (כמדומני). מאחורה: "פרייזר הוא המפתח להערב". בלוג אחד טען כי מדובר במתאגרף ג'ו פרייזר. לטעמי הוא טעה: מדובר בוולט פרייזר, כוכב הניו יורק ניקס והאירוע הוא סדרת הפלייאוף מול הסלטיקס. הניקס הפסידו וזכו באליפות שנה לאחר מכן.
4. הארי מזכיר סדרה בשם "Turn On" שבוטלה "11 דקות אחרי הפרימיירה". אכן, הייתה סדרה כזו בכיכובו של טים קונוויי. סיבת הביטול: "וולגרית מדי". עקיצה אופיינית לדרמה תקופתית אנינה: https://www.youtube.com/watch?v=zny4LxAC0C8
5. מסתבר שבית הזונות שדון גדל בו והקומונה שבה מריגולד עושה חיים הם אותו מקום: http://imgur.com/LEw4xCH
6. רפרנס ספורט נוסף: שמו של המתאגרף ג'ק ג'ונסון מוזכר בפרק.
7. פחית הקולה במשרדו של דון אכן נראית כמו שפחית קולה נראיתה ב-1969: http://www.whalingcity.net/wc_images/1960_nb_coke_can_575.jpg
8. בסצנה במשרדו של רוג'ר שוב מתגלה הפוסטר המרהיב שקורא לנו: "בקרו בגיהינום של דנטה". זו עבודה של האמן סימור צ'וואסט והיא מרימה את האווירה בכל פעם. http://www.weidmangallery.com/images/posters/2930-image-350-470-fit.jpg
יש לי עוד רפרנס בשבילך. כאשר מונה ורוג'ר ברכב (משהו שירד בכתוביות בעברית) הוא אומר משהו כמו שלא תעשה סצנות כמו ב"guiding light" שזאת הייתה האופרת סבון הראשונה ששודרה בהתחלה ברדיו ואז עברה לטלווזיה ושודרה עד 2009. http://www.imdb.com/title/tt0044265/ .בכתוביות בעברית רק כתבו "אופרת סבון"
מגניב! תודה. ראיתי את הפרק עם כתוביות באנגלית ולא שמתי לב.
5. זו אולי החווה שדון גדל בה, לא בית הזונות שצולם בבית בלוס אנג'לס באזור שנראה שונה.
מעניין, זה שהקומונה של מריגולד זה בבית הזונות שדון גדל בו — יש לזה משמעות, או שסתם חסכו כסף בהפקה על הקמת לוקיישן נוסף?
אמת….יפה ששמת לב.
סתם חסכו בלוקיישן נוסף….זה לפחות לדעתי.
מעולה כרגיל עינב! במיוחד בפרק כזה שהרפרנסים מעניינים יותר מהעלילה עצמה. אולי באמת בפרק כזה שהוא quite literal כמו שדון אומר בהקשר אחר – כאן צריך לחפש את הסאבטקסט.
אז הנה עוד כמה:
– בפיץ' המצויין לכשעצמו של דון לברט, לפני המשפט הנורא ההוא של ברט, אומר דון: "The apple is right there". זה לא בדיוק רפרנס כי בזמן אמיתי זה היה just an expression, אבל הכוונה אלינו הצופים ברורה לחלוטין.
– פרדי אומר לדון: "Just do the work". מעבר למשמעות המיידית, זה מונח של AA. אחרי שמגיעים לתחתית הבקבוק, זה מה שצריך לעשות לפי השלבים שלהם (שככל הנראה לא עובדים אבל זה סיפור אחר. או שלא).
– עוד ספר אחד נמצא על השולחן כשדון שוכב על הספה במשרד: The Detective של רודריק ת'ורפ. ספר מתח עם עלילה מוזרה ומסקרנת למדי, ואיך לא – יש בו גם התאבדות בקפיצה מגג. שנה קודם לכן נעשה על פיו סרט עם פרנק סינטרה בתפקיד הראשי. וגם – סדרת Die Hard מבוססת עליו.. מה אפשר להגיד?
– לגבי Turn-On – העניין העיקרי שם הוא ככל הנראה שהתכנית כביכול הופקה (אולי גם נכתבה) ע"י מחשב.. וגם – המנחה היה כנראה התאבדותי…
– וכך גם לגבי החזרה של דגל ה-Mets. נכון שהלוזרים הקבועים הפכו לאלופים בסיום אותה עונה, אבל הם חזרו להיות לוזרים בהמשך, עם הבלחות פה ושם. וגרוע מזה (מבחינת דון לפחות) – כתום הוא בהרבה מקרים בסרטים ובסדרות האמריקאיות סימן מטרים למוות (ראיתי לא מזמן את הסנדק בפעם המיליון ומשהו). במקרה של ליין היה לא רק הדגל הזה אלא אם אני זוכר נכון גם הג'אגלינג של רוג'ר עם התפוזים. ובכלל – אני דווקא שמתי לב לכך שדון ראה את הדגל הפוך כשהוא התעורר מן העילפון שלו.
– וכבוד על זיהוי הכותרת בעיתון. סיפור מוזר שבאמצע מלחמת וייטנאם פתאום צפון קוריאה. אבל זה קשור – והבוץ הוייטנאמי נוכח וקיים ברקע, גם כשאף אחד לא מדבר עליו.
נכון….הביטוי עם הapple היה מאוד ברור….במיוחד שהאמריקאים חושבים שapple זה סוג של אלוהים
הקטע עם הבית – אדיר.
והתגובות של עינב + ההשלמות של כולם – אני חושב שיש כאם את רשימת הרפרנסז הכי מושלמת בכדור הארץ לסדרה הזו
אני ראיתי סבטקסט נוסף, באחת הסצנות האחרונות כשדון נכנס למשרד אחרי ההאנג אובר כשהוא "אול טיידי" הוא נכנס ומייד באותו רגע הטכנאים מובילים את חלקי המכונה IBM. דון נכנס לפני המכונה – אדם לפני המכונה.
תודה גדי על הפוסט. לדעתי פרק חשוב מאד. אולי מפורש מידי, אבל ההתבאסות ממנו היא המסע הרגשי שווינר מעביר אותנו. קשה לראות את דון ככה. עד כדי כך מושפל. אבל חשוב. הוא פשוט בן אדם כמו כולנו… (בהתכתבות עם מה שפיי אומרת לו). לגבי החורים בעלילה ופגי הקטנה, אני מוחה נמרצות. לגבי ג׳ואן לדעתי זה שהיא משתפת את פגי לא בא נגד דון. אולי אפילו להיפך. וקודם כל זה מהלך תומך בפגי. חשוב שפגי תדע, גם שתבין איפה הציבו אותה, וגם אולי שתבין מה משמעות של לשתף את לו עבור דון. ובכלל. לגבי פגי – יצאה מלכה. נדחפה לסיטואציה בלתי אפשרית ונוהגת כלפי דון נכון ולדעתי לא בצורה משפילה בכלל. לו העניק לה ולדון מתנה, הם שניהם ינצלו אותה לסיום הסכסוך ולחזרה לקירבה וחסד.
ולגבי קופר – קופר אובייקטיביסט (איאן ראנד..). הוא הצליח ללכוד את דון בתנאים שיאפשרו להם להיפטר ממנו בלי צורך לקנות את חלקו, והוא אולי משתדל לעזור לדון להתפוצץ ולהפר את הכללים. אחרי הכל את הקושי שלו עם דון ווינר כן בנה היטב. ומצד שני, אם דון לא יפר את הכללים גם טוב לו- לא יתחרה בהם ואף יהנו מגאוניותו, מאפשר את המאזן מול טד -ג׳ים, ותוך כדי סדרת חינוך חיונית לדון. מה שכן בפרק הזה אנחנו מבינים שזה בדמו גם במחיר תקציב או שניים.
אחלה פוסט.
במהלך ההתפרצות של דון על לויד הוא אומר לו "אני יודע מה השם שלך.. יש לך הרבה שמות… אתה לא צריך קמפיין… יש לך את הקמפיין הכי טוב משחר ההיסטוריה…דון כנראה מאשים את לויד שהוא אלוהים ( או אולי השטן??).
זה עוד רפרנס לאודיסיאה בחלל. המין התבוני שייצר את המונוליתים פיזר אותם בכל מערכת השמש, ומלווה את האנושות משחר ההיסטוריה
מעולה כתמיד,תענוג לקרוא את הניתוח שלך
אבל אם תסתכל טוב….דגל המטס שדון ניסה להעלים וזרק אותו לפח אומנם תלוי על הקיר בהמשך הפרק, אבל בכול סצנה הוא נמצא על קיר אחר. נותן מעיין הרגשה שהדגל,שכול כך מסמל את ליין המנוח, "רודף" אחרי דון ,והוא עצמו למעשה עדיין בפח.
כל כך מסכים עם גדי. פרק שלא רק שהוא מדכדך במיוחד, הוא פשוט שטחי ופשטני, ושום הפוך על הפוך לא ישנה את העובדה הפשוטה הזו לצערי.
סיפור האודיסיאה בחלל הוא עניין אחד, אבל יש גרוע ממנו – הרפרנסים ל"ניצוץ". זה כל כך שקוף שזה פשוט מביך – כי זה משהו שפשוט אסור היה לעשות.
דוגמאות לא חסרות אבל הראשית היא כמובן איש המחשבים – ששמו לויד, ש- goes by many names. נסו להיזכר בשיחה מקבילה בין ג'ק ניקולסון לדמות ששמה לויד בסרט.
אז עכשיו נוסף לנו עוד מושג נוצרי מעבר לגאולה שתמיד מחכה או לא מחכה לדון – השטן בכבודו ובעצמו. כן.. המחשב הוא השטן. הידד.
אה כן – שמו של איש המחשבים הוא לא סתם לויד אלא לויד האולי.. עכשיו זה כבר אודיסיאה בחלל פלוס הניצוץ בחבילה אחת.
וכמובן – המשפט הזה של ברט – דון נמצא עכשיו בחדרו של התלוי. כולנו זוכרים למה הגיע ג'ק ניקולסון למלון ההוא מלכתחילה.
וכן – מכונת הכתיבה. והנכד של רוג'ר שרץ במסדרון ודומה לילד ההוא ועושה ורואה דברים איומים. רק האופניים היו חסרים.
עוד הערה אחת על דון בכל זאת בהקשר הזה – כבר בשבוע שעבר היה ברור שאין ולא יכלה להיות לו תכנית – שהוא לא תיכנן כלום – רק רצה לחזור הביתה וקיווה לטוב.
אבל עכשיו – אני לחלוטין לא רואה בסצינת הסיום של הפרק משהו חיובי. בדיוק להיפך למעשה.
המחשב הזה הוא לא סתם מחשב – הוא המיינפריים הראשון, שגלגולים שלו קיימים עד היום. והוא של IBM.
IBM היא כמעט בהגדרה ה-Corporate האמריקאי האולטימטיבי. על כל המשתמע מכך. כך היה אז וכך נשאר עד היום. חברה ענקית וממושטרת. חברה שבה האדם/העובד הבודד הוא בורג קטן במכונה ענקית.
ובעיני זה בדיוק מה שנהיה עכשו מ-SCP – חברה כבדה ובירוקרטית מלאה בפוליטיקות פנימיות, ומה שנהיה מדון – מה שעשו ממנו ומה שגרמו לו להיות – בורג קטן במכונה שצריך לכתוב 25 סיסמאות או סלוגנים עד ארוחת הצהריים.
גם קצת כמו מחשב בעצם – מזינים לתוכו פקודה, לוחצים אנטר (או מכניסים אליו את הכרטיסיות ב-1969), מחכים בסבלנות כמה שעות – ומוציאים את ההדפסה בצד השני.
אז ברור שהכל יכול לקרות, בעיקר כי החורים בעלילה הם באמת כמו שציין גדי כל כך גדולים – אבל קו עלילה הגיוני לא יביא את לא את דון ולא אף אחד אחר למקומות טובים בהמשך. הוא בסך הכל יביא אותם לארה"ב השמרנית והשוקעת בבוץ הוייטנאמי ובפארנויות של שנות ה-70.
עוד ישראלי ב-AIV . מגניב 🙂
אני פשוט נהנת לקרוא את הפוסטים שלך אחרי כל פרק. ולשמחתי הצלחתי דרכך להבין למה שסיימתי לצפות בפרק פשוט נותרתי מבולבלת. זה לא היה מהפרקים החזקים של העונה, לטעמי. אבל הנקודה החזקה של הפרק-מרגרט ורוג׳ר. זה גרם לי לחשוב על שני דברים- הראשון, כמו שהזכרת זאת ההשלכה על דון. אם רוג׳ר הוא אזהרה לדון, האם מרגרט היא אזהרה לסאלי? משליכה עליה? ברור היא אינגלנטית יותר, אבל שתיהן בסופו של דבר ילדות מפונקות ממשפחות הרוסות וסאלי פשוט תפסה את אביה על חם. מפה נזכרתי שבעונה החמישית סאלי גם תפסה את רוג׳ר ואת אמה של מייגן על החם. סתם נקודה מעניינת.
אגב, תיקון קטן-פיט מספר לברט על זהותו של דון בסוף העונה הראשונה ולא השלישית. אחרי שהוא לוקח את החבילה שדון קיבל מאחיו אדם ודרכה הוא מגלה הכל ולאחר מכן מנסה לסחוט את דון שייהפוך אותו לראש מחלקת תקציבים. אחרי שדון לא נענה, הם שניהם הולכים לברט וברט מגלה ואומר ״למי איכפת?״ למי איכפת מהזהות שלו, כל עוד הוא עושה עבודה טובה. מחזק את הטענה שאם עכשיו הוא לא עושה עבודה טובה, אז עכשיו צריך להיות איכפת.
לגבי למה כל כך שונאים את דון במשרד – גם אני שאלתי את בנזוגי בזמן הצפייה מה מקור העוינות הזו. הוא סבור שבמשרד מתייחסים למה שקרה מול הרשי כלא פחות מהתמוטטות עצבים – ומשוגעים, במיוחד אלה שהם גם שתיינים, הם מסוכנים ומדבקים. שווה לבדוק בדיקה מעמיקה יותר לגבי השמרנות האמריקאית בהקשר של "בעיות נפשיות" בשנים האלה, במיוחד במעמד הבורגני-גבוה ווספי (לא שהיא לא קיימת היום). במקרה הגרוע נגלה שמצאנו עוד אלמנט פשטני לאוסף.
דון היה חייב להישאר בחברה. הפתרון הכי פשוט וקל היה להתחיל מחדש במקום אחר, להמציא את עצמו מחדש, האיש בעל אלף הזהויות. אבל פה התפנית. הוא כבר לא "אוהב רק את ההתחלות". זו הגאולה שלו.