מד מן, עונה 7 פרק 5: צייר לי פטמה

הבורחים

אחת לעונה בממוצע מפיקה מד מן פרק הזוי. מתיו ויינר, או הכותבים האחרים, או הבמאי התורן, או כנראה כולם יחד, נותנים דרור לכל בדל רעיון שעולה להם בראש, ומשאירים את הפילטר בצד, על הסיגריות שדון מעשן. "הבורחים" הוא הפרק ההזוי התורן.  כל כך הרבה כיוונים, כל כך הרבה שליפות, כל כך הרבה התחלות של משהו, וכל כך הרבה קצוות פרומים עד שזה לרגע נראה כמו פרק שביים ג'יי ג'יי אברמס ב"אבודים".

כוחה של מד מן הוא ביכולת לספר מדי פרק סיפור שלם, מבלי לפגוע בסיפור של העונה כולה. סיפור שבו החלקים השונים משליכים זה על זה ומאירים זה את זה. הפרקים השני והשלישי העונה הם דוגמא טובה לכך, ובהשוואה אליהם "הבורחים" איננו פרק טוב. מצד שני, הוא עדיף בעיני על הפרק הרביעי שבו הכל היה לעוס וטחון כמו מעדן גרבר. כי הפרק הזה עדיין גורם לך לחשוב, גם אם לפעמים אתה מגלה שזה רק כי הכותבים לא ממש חשבו. וכרגיל – מד מן היא האויבת של עצמה, בגלל הציפיות הגבוהות שלנו ממנה.

שם הפרק הוא דוגמא טובה לכך. יש הרבה בורחים בפרק: סטפני בורחת לקליפורניה ומקליפורניה, הארי ודון בורחים מהמסיבה של מייגן, סאלי ובובי מתכננים בריחה. אבל אין באמת קשור עמוק בין הבורחים השונים. ודון – דווקא הוא לא בורח. הוא לא בורח ממייגן, וממנה הוא הולך רק כדי לא לברוח מהקרב החדש שעליו לנהל מול לו וג'ים.

בהתאם, הפוסט היום לא יקשור את כל הקצוות לכדי זר אחד יפה. פשוט, לא מצאתי אחד כזה. אולי אתם תמצאו.

מייקל

אפילו במשחקי הכס אין דברים כאלה

אפילו במשחקי הכס אין דברים כאלה

אם הפרק הזוי, גינסברג הוא ללא ספק קו העלילה ההזוי ביותר. כל כך הזוי שלמרות שבפרק יש סצינת מנה-ז'ה-טרואה היא אפילו לא נשקלת כסצינה הטובה ביותר. ככה זה כשכורתים פטמה ומגישים אותה בתור טבעת. מייד אחרי הפרק רצתי לראות "משחקי הכס". קיוויתי להיתקל באיזו הוצאה להורג גרפית או באיבר המין הכרות של ת'יאון גרייג'וי, משהו נעים שיעביר לי את הבחילה.

יש כמה סיבות אפשריות להופעתו של קו העלילה הזה. הראשונה היא כי הוא מלמד אותנו משהו על גינסברג, והרי הדמויות במד מן הן העיקר. אבל הדמות של גינסברג הוזנחה לא רק בעונה הזו, אלא גם בעונות הקודמות. אנחנו יודעים עליו מעט מאוד, ושני פרקים ברצף אינם מספיקים כדי להסביר לנו לעומק מה עובר עליו. לכן השיגעון שלו מתקבל בהפתעה יחסית. השאלה היחידה לגביו היא האם הוא יופיע שוב בסדרה, או שהוא עוד קורבן בדרך לחיסול מחלקת הקריאייטיב של SC&P.

מה שנראה יותר הגיוני הוא שגינסברג כאן כחלק מתמת המחשב/טכנופוביה שוויינר החל לפתח לפני שני פרקים והולכת ותופסת נפח משמעותי בחצי העונה הזו. המחשב, המונולית, הופך להיות הדמות המשמעותית ביותר חוץ מדון, זו תמה מסקרנת וגינסברג הוא הקורבן הראשון שלה, או כמו שהוא אומר לפגי: "תברחי כל עוד את יכולה".

בהתאם, מסתבר שהאזכורים התרבותיים מהפרק שעבר לא נועדו לדון אלא לגינסברג. "מה עובר על פורטנוי" הוא כאמור סיפור על נער יהודי מאונן כפייתי שמתאים לגינסברג כמו סבון ליד ימין. "2001 אודיסיאה בחלל" מקבל בפרק הזה רפרנס שאי אפשר להתעלם ממנו. הגיף הזה שפורסם ב-Vulture עושה את העבודה יותר טוב מכל הסבר:

Jim Lou

Soace Odyssey

.

בטי

אני רק אשב לי פה לבד בחושך ואדבר באיטלקית

אני רק אשב לי פה לבד בחושך ואדבר באיטלקית

לכאורה, לא למדנו שום דבר חדש על בטי בפרק הזה. כמו בפרק השלישי עם בובי, אנחנו שוב מגלים שהיא רעיה לא תומכת, אשה מעצבנת, ילדותית ואגואיסטית ובעיקר אמא מעוררת בחילה כמעט כמו הפטמה של גינסברג. אבל במבט שני, יש לא מעט חומר בקו העלילה הזה.

קודם כל, הוא מוציא אל האור את המאבק הדורי ששזור לכל אורך הפרק: דור הסיקסטיז, הבייבי בום, נגד הוריהם, שבר דורי שאמריקה לא חוותה כמותו, וגם אם מד מן עסקה בו לא מעט בפרק הזה הוא בולט באופן קיצוני. הפרק מתחיל בלו, האבא של הזקנים השמרנים, ובקומיקס שלו על הצופים שהוא כולו הומאז' והמנון לשמרנות. מלבד חוסר חוש ההומור, הוא מכנה את מחלקת הקריאייטיב "ילדים שורפי דגלים שצריכים ללמוד משהו על פטריוטיות". בנט האח לא יכול היה לומר את זה טוב יותר. גם במסיבה של מייגן אי אפשר שלא לראות שדון והארי פשוט אינם שייכים דורית לחבורת ההיפים מעשני המריחואנה או לסטפני.

בחזרה לבטי, סאלי ובובי הם הילדים המפגרים שרוצים למרוד בהוריהם, אלא שבמקרה הזה "ההורים" הם בטי בלבד. האמירה של בטי על ויאטנם ו"הילדים שצריכים ללמוד לתמוך בארצם" היא הקבלה מובהקת ללו. בטי, לכל אורך הסדרה, היא המייצגת של האשה מהדור הישן. אבל מה שמעניין בפרק הזה הוא שגם היא אינה מאושרת ממקומה של האשה בסדר הישן שהיא תומכת בו. בסופו של דבר גם אנחנו אמפתיים כלפיה, ואיך אפשר שלא כשבעלה אומר לה "תשאירי לי את הקטע של לחשוב". חוץ מזה, היא מדברת איטלקית!

ההקשרים בפרק לא מושלמים, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים בכלל. מבטי אנחנו למדים על דון. כי בטי תקועה בסיטואציה הזו, אבל לא תעשה דבר כדי לשנותה, חוץ מלשבת במטבח. הפסיביות שלה, חוסר ההשתנות שלה, עומדים בניגוד ליכולת של דון להשתנות ולהמציא את עצמו מחדש.

דון

שלושה זה לגמרי לבד

שלושה זה לגמרי לבד

לא רק שיש לנו הרבה מדון, אלא שיש לנו אותו כמעט מכל כיוון ידוע של האישיות שלו. יש פה את דון הנחשק והוומנייזר, את דון השקול, את דיק ויטמן, את דון הקריאייטיבי ולסיום – דון שממציא את עצמו מחדש, אולי התכונה הבולטת ביותר שלו. שני קווים בדמותו נעים במקביל – זה המקצועי וזה של היחסים עם מייגן, והתחושה שעולה מכל אחד מהם הפוכה.

אפילו הפרק הקודם של מד מן נראה כמו כתב סתרים או יצירה מעודנת ומרומזת לעומת מסר ה"משהו לא עובד שם, דא?" שעולה מקו העלילה של מייגן ודון. מייגן חוששת שסטפני תאיים עליה או שנוכחותה תחבל באינטימיות של דון ושלה, כי סטפני מסמלת עבור דון את המשפחה שאין לו. מייגן רוצה להיות המשפחה הזו (שימו לב שהיא לובשת בסוף את החלוק שנתנה בהתחלה לסטפני) אבל לכל אורך הפרק היא מתחמקת מיצירת אינטימיות. הריקוד הארוטי במסיבה, ובוודאי השלישיה הם ניסיון שלה למשוך את דון אליה.

פעמיים היא אומרת כמה היא מבינה את דון – כשהיא הולכת לקנות היא אומרת לחברה שלה "אני יודעת מה הוא רוצה", ולסטפני היא אומרת "את יודעת את הסודות שלו, אבל את לא באמת מכירה אותו". אבל בפרק כל מה שהיא עושה מעיד על כך שאינה מבינה את המצב הנפשי שבו נמצא דון – גבר שנלחם על מעמדו לא פנוי עכשיו למשחקים וסמים. גם הפער הדורי ביניהם זועק לשמיים.

ראוי להזכיר את החלום של דון בסוף העונה השישית. אז הוא מגיע לקליפורניה, מעשן חשיש, ורגע לפני שהוא מוצא את עצמו בבריכה הוא מדמיין את מייגן כהיפית בלוס אנג'לס שמעודדת אותו לשכב עם אחרות. החלום הזה למעשה מתגשם כמעט במלואו, אבל כמה שהוא לא מעניין את דון כרגע.

וכמה שדון לא בפוקוס עם מייגן, כך הוא מפוקס בתחום המקצועי. הוא פרודוקטיבי, הוא שקול, והוא לא נותן ללו עילה לפטר אותו. וכמובן השיא הוא ב"קראשינג" שהוא עושה ללו ולג'ים עם פיליפ מוריס. גדולתו של דון תמיד היתה לא רק ביכולת לברוא שוב את עצמו, אלא גם בלהפוך את הקערה. כך עשה בעונה השלישית עם הילטון. כך עשה בעונה הרביעית כשהקים את הסוכנות מחדש. כך עשה במיזוג בעונה השישית, וכך הוא עושה עכשיו. הוא מוביל. הוא קובע את הכללים. הוא פותח את הדלת – ולג'ים וללו נותר רק להיכנס למונית.

ויש עוד עניין שכדאי לשים אליו לב: דון משכנע את פיליפ מוריס שהנוכחות שלו תסייע להם, כי זה ייראה כאילו הם גרמו לו לשבור את המילה שלו. הסיקסטיז היו עשור עמוס באידיאולוגיה, אבל מה שניצח בסוף הוא הקפיטליזם הטהור, זה שהאידיאולוגיה שלו היא שאידיאולוגיה אינה חשובה. חשוב רק המחיר.

קטנות

  • העונה הזו ממוקדת כולה בדון, והתוצאה היא הזנחה מוחלטת של הדמויות האחרות, למעט אולי רוג'ר. ג'ואן, פגי, פיט – שום דבר לא באמת התפתח אצלם בחמישה פרקים. זה המחיר, לטעמי, של פיצול העונה לשני חלקים. כי לכל חלק צריך סיפור משלו עם התחלה אמצע וסוף. לשובר שורות זה עבד כי היה למעשה קו עלילה אחד, אולי אחד וחצי עם האנק ומארי. אבל כשיש לך כל כך הרבה דמויות, וכמה סיפורים אפשר לספר בשבעה פרקים?
  • הפרק הזה עמוס בשלישיות: דון, מייגן ואיימי. ג'ים לו ודון. פגי, גינסברג וחוליו. ומכל השלישיות האלו לא יוצא שום דבר טוב
  • אין לדעת איזו פרסומת יעשו דון או לו ל"קומנדר" אבל הנה פרסומת אמיתית שלהם:
  • https://archive.org/details/tobacco_diq23e00
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, טלוויזיה, מד מן עונה 7, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

26 תגובות על מד מן, עונה 7 פרק 5: צייר לי פטמה

  1. ורד ש. הגיב:

    בלוג מעולה ומשמח. יש קבוצת מורדים שחושבים שדווקא שני הפרקים האחרונים היו הטובים יותר. זה שהסאבטקסט בחוץ דווקא מאפשר לתסריטאים להיתעסק בניואנסים דקים של יחסים ואישיות. בפרק הזה הסיקוונס על דון ואישתו היה מדמן חזק. פעם ראשונה שהזרקור מאיר על האישיות של אישתו של דון בלי להיתחנף. זה פרק שריסק אותה לגמרי. אישה מיתבגרת שלא עשתה את זה בהוליבוד ושמנסה לאחוז שוב בגבר שלה שהוא ההישג המשמעותי והמגדיר ביותר שלה. היא הוצגה בלי פילטרים מרככים – עלובה ואומללה בדירת החוף שלה מבוגרת מעט מול חבריה תלמידי מישחק. הבורגנית שמארחת בדיוק כמו בטי שמארחת באותו פרק מיתוך מצוקה אישיותיות ו- תת מודעות כרונית. וגם האורחים שלה הם תלמידי מישחק כושלים. ומה שהיה גאוני בפרק הזה – זה שהוא מדבר על רגעים מאד חמקמקים ומצליח ליתפוס אותם. אישתו של דון נהנתה מאיכויות של או קיי את ניראיית וזזה כמו שחקנית צרפתיה ואת גם מדברת צרפתית אז את בטח שחקנית קולנוע וזה רק עינין של לבוא ולקחת את זה. עכשיו היא יכלה להישאר אישתו היפה והצעירה והמצליחה של דון בפנטהאוז הניו יורקי ולשחק בטלאנובלה אבל היא רצתה ליסוע להוליבוד ולקחת את זה. אם היתה מצליחה שם היתה נהפכת למיפלצת ומשאירה אבק לדון. איך אנחנו יודעים שהיא מיפלצת. כי מהתחלה היא היתה אישה של טריק אחד. האמביציה שלה פלוס איך שתפסה את עצמה מודבקים. והחלק של דון היה המבט שלו עליה אבל זה לא היספיק לה. ובפרק הזה היא רוקדת עם חבר מרושל למראה עוד שחקן כושל וזה כבר לא סקסי ועכשיו גם אין לה את המבט של דון. וזה לא ביגלל שהיא לא הצליחה שאין לה את המבט של דון. ולא ביגלל פער דורי. שלא יהיה ספק. אישתו של דון יכלה לקחת שיעורי מישחק של ״השיטה״ , לנסות לשחק בתיאטרון הכי נידח ופרינג׳י בניו יורק ולהישאר ליבנות איתו משהו. גם באל איי לא מראים לנו לא את שיעורי המישחק שלה ולא חזרות על מונולגים ולא שום דבר שקשור לרצון לשחק, היא עושה פדיקור מניקור,היא עושה פוליטיקה של אודישנים וסוכנים. והחברה הפאתטית והקצת יותר מודעת לכישלון ממנה אומרת לדון אני אשחק אם ייתנו לי לשחק. שזהו בערך. בדיוק כמו שחטפה את דון בתור מזכירה היא מנסה לחטוף אותו עכשיו. הפרק הזה מראה בהיצטיינות ייתרה שכשאתה מהמר על השווי שלך ו-מפסיד זה מאבד מהסקסיות של זה אחרי כך וכך זמן. אתה מפסיד גם את את המבט. אתה כבר לא מככב אפילו בסרט המישפחתי. ובמובן הזה היא הרבה יותר מבוגרת וגמורה מ-דון בכל מצב צבירה שלו.
    והבר הנטוש שדון והארי מגדירים כ-יופי פה הרבה יותר טוב זה גם פער הדורות אבל זה לא רק פער הדורות. החבורה של תלמידי המישחק הכושלים היא משעממת. ובמיוחד אישתו שמישתמשת בו כמו שוגר דדי ולא יודעת ביכלל מה זה להיןות שחקנית או קופירייטרית או בת הזוג של מישהו. בסצנת הבר אתה יכול רק לשער שמערכת היחסים הבוגרת שדון זרק בישביל מייגן לא היתה משעממת אותו. בקשר לפער גילאים זה נכון שדון היתחתן איתה בדיוק בגיל שבו פער הגילאים פחות נחשב ותמיד לזוגות כאלו יש את הכמה שנים שבהם זה עוד יכול להיות סקסי ופרוע ומסעיר. זה גם קצת על זה. אבל זה בעיקר על הבחירה שדון עשה מזמן. כשכולם בדקו האם דון יבגוד בה או יבשיל ריגשית זה היה דבילי לגמרי כי ברגע שהוא בחר בה הוא ויתר על מערכת יחסים רצינית. האישיות שלה הוצגה קלין קאט מההתחלה. יש גם צעירים מאד עמוקים ורציניים. מייגן לא כזאת ולא היתה. ולכן ההכנסה של בטי שבועטת קצת בפרצוף של בעלה בפרק היתה סוג של השוואה בין הנשים שדון בוחר וההיתמכרות שלו לעבודה על חשבון יחסים. ההגעה של סטפני היתה כמובן עוד חלק בריסוק של האישיות של מייגן אם היה עוד מישהוא שחיבב אותה. אישה צעירה ממנה יפה ובהריון. ומייגן שרושמת לה צ׳ק ומעיפה את המישפחה של דון לרחוב – זה ובכן זה היה הסבר מתומצת אודות האישיות שלה. ביגלל שבמד מן מה שחסר זה חלק חשוב מהסיפור – חסרונו של רוג׳ר זה סוג של העברת האשמה לפחות הפעם מדון למייגן. הפעם הזוג מהבלהות זה מייגן והחברה שלה. האינפורמציה שהארי קריין המזועזע מכך שנותק ממירנדה העביר לדון בהתחלה כסוג של דמוי אתנן לזה ש-דון לא יסגיר אותו לאישתו היתה אחת הסצנות היפות במדמן העונה. רחוק מהבית והמחשב יש איזה חבר מהעבר שמזכיר לך ואתה לו שפעם היה עוד קשר בינכם ושהוא שווה משהו או לא או אולי. ויש לכם את השנים שעברו ביחד – דון שלא נתן את המבט למייגן מקבל לזמן קצר את המבט של הארי עליו כבוס שהיה פעם. אולי. לא בדיוק. בערך. סצנה גאונית. ובאותו קו גם פגי שויתרה על ילד מוצאת את עצמה עם חואניטו הקטן מול הטלוויזיה. וקופרייטר שהישתגע אומר לה בואי ניתרבה והיא אומרת לו למחרת שהיתאהבות בבעבודה לא שווה הרבה שזה הסיכום של יחסי מייגן דון דווקא. לדעתי. בדיוק כמו הבטן ההריונית שמיזדקרת מול הפרצוף של מייגן והיחסים הנוראים בין בטי לבת שלה – מסרים סותרים ועגומים על מישפחה ועבודה. אחד הפרקים הכי טובים של הסידרה לדעתי.

    • דנה הגיב:

      אני רואה שיש לך שנאה הדוקה לדמותה של מייגן… לא שאני אוהבת אותה, אבל אני לא בטוחה שזה הכי נכון להתייחס אליה ככה. את כאילו מציירת אותה שאישה תככנית ואני לא בטוחה שבכך מדובר. מה שכן ההתנהגות שלה בפרק הזה הגיעה לשיאי פאטיות חדשים במיוחד בסצינת השלישיה הלא מגרה. אני מקווה שנראה שינוי כלשהו ביחסים האלה עד הפרק השביעי או איזה תפנית כלשהי

    • גל הגיב:

      גם אני אהבתי מאוד את הפרק. ניתוח מעניין ביותר.

      • gadilahav הגיב:

        כל מי שאהב את הפרק הזה – יגורש! 🙂
        אגב, לא צריך למרוד, זה לא שאני שונא את הפרק. הוא טוב יותר מהקודם וטוב פחות מהפרקים השני והשלישי. בגדול זו עונה טובה עד כה. עוד יותר בגדול – זה מד מן

    • אחת הגיב:

      כן, רק שמייגן עזבה את הטלנובלה ואת ניו-יורק בגלל דון , שלחמש דקות רצה לעבור לקליפורניה.

    • משה הגיב:

      ורד, סופסוף מישהו צועק את זה בריש גלי – הפרק הזה והקודם (הרביעי) היו פרקים טובים, לא פחות מ"פרקי הסאבטקסט" שקדמו להם. זה היה פרק הזוי וטוב, קיצבי רב תהפוכות עם פינאלה מעולה. גם הפרק הרביעי היה חזק. בכלל אפשר להגיד שעד כה העונה השביעית היא עונה טובה מאוד.

  2. שירי הגיב:

    מסכימה עם ורד, גם בעיניי זה היה פרק יפהפה, מסעיר, כמו ״ההתרסקות״ או ״far away places" שאכן טורף את הקלפים, משנה את מצב הצבירה של הצופה מהפעם שעברה: מעלה הילוך, בקיצור. אני אוהבת את גינסברג אהבת אמת. והוא לא סתם "גינסברג" – רבות דובר על הקשר ההדוק בין דון דרייפר לגורל היהודי – דון הוא היהודי הנודד השורד, הנרדף, המתבולל שמשנה את שמו. וכמוהם הוא בהכרח מבריק ובעל יכולת מופלאה להמציא את עצמו מחדש, מה שהוא כמובן עושה גם הפרק. (תמה זו זוקקה להפליא בפרק מהעונה הראשונה, כמדומני, בו דון צופה בביצוע פולק מקסים של ״על נהרות בבל ישבנו וגם בכינו״).
    וגינסברג הוא לא סתם יהודי, הוא ה- היהודי כי הוא ניצול שואה. זו הסיבה שהוא הזכיר את מאדים בעונה 4 – הלא השואה היא הפלנטה האחרת, ולכן גם ההשוואה המופלאה לאודסיאה בחלל. גינסברג יודע מהי ״המכונה״ ולמה היא מסוגלת. הוא היה תינוק שנולד במחנה ריכוז, ונפשו הפצועה והמסוכסכת שהצחיקה אותנו עד דמעות, הכריעה אותו הפרק (וזה היה עדיין קצת מצחיק). מה שהיה יפה כל כך בפטמה הנוראית הזו, היא של״מד מן״ אסור להראות פטמות שמחוברות לחזה של אשה, אבל איבר מדמם, (ואת מה זה כבר מסעיר בעידן סדרות האימה הפורנוגרפיות של היום) פטמה כרותה ומדממת זה בסדר. אמריקה והצביעות שלה ביחס לעירום ואלימות.
    האלימות והפארנויה הללו הן גם מסממני שנות ה-70 שבפתח.
    אפשר להגג עוד הרבה על זיקוקי הדינור של הפרק הזה אבל צריך להתחיל את היום.
    תודה גדי על בלוג משובח.

    • Tal הגיב:

      אכן פרק מרגש. ושוב רמיזה להקשר והקונספירציה של שרון טייט בדמותה ההריונית של סטפאני והקביעה של מייגן שהבית שלה מבודד מאד

      • gadilahav הגיב:

        לא מסכים לגבי הרמיזה לשרון טייט. זה כבר לא צל הרים כהרים, זה מצמוץ כצל הרים. בקיצור, אפילו לוויינר נמאס מהדיון על שרון טייט. אוכל את הכובע אם הרצח אכן יהיה גורם משמעותי בעלילה

    • don הגיב:

      תגתובה מדהימה ! את צריכה לכתוב את הבלוג

  3. נאור הגיב:

    תודה על טור נפלא כרגיל גדי.. (רק לי הוא הרגיש קצר מהרגיל? :> )
    אני חושב שהפרק היה עוצמתי, ומבחינתי הפרק הכי טוב של העונה עד כה.
    ואני תמיד אעדיף פרק שכזה על "פרק גרבר" כמו הפרק שלפניו..

  4. עינב הגיב:

    גדי סיכם היטב את דעתי על הפרק. עם זאת, לדעתי לו דווקא השמרנות של לו מקבלת טוויסט מעניין: הוא יוצר קומיקס ומצטט את בוב דילן. ב-1969 זה אולי היה מיינסטרים, אבל "שורפי דגלים" לא מתיישב עם האג'נדה האזרחית של דילן. חוץ מזה, ההסתלבטות עליו הייתה מכוערת וחשפה ביקורת רלוונטית עד היום על צעירים, לכאורה נאורים וליברלים, אבל כאלה שבעצמם אינם מסוגלים למדוד אדם מחוץ לתבנית שלו. כפיצוי, אני מציע שקן יכתוב סיפור ולו יאייר אותו.
    מלבד המחווה היפהפייה ל"אודיסאה" שגם אותה גדי ציין, עוד כמה רפרנסים:
    1. לו טוען שהקומיקס שלו הרבה יותר מה"אנדרדוג", יצירת קומיקס שנוצרה בידי החבר'ה של משרד "דנסר-פיצג'רלד". ואכן, מעשה שהיה כך היה: בחברת דנסר פיצג'רלד סמפל עבד מנהל בשם וולטר ביגס, שחבר ליוצרים אחרים כדי להרים סדרת סרטוני אנימציה בשם "אנדרדוג", שקיבלה חסות של קונצרן המזון ג'נרל מילס (יופלה, האגן דאז ועוד). הסדרה עלתה ב-1964, זכתה להצלחה, החבורה פרשה כדי להקים חברה משל עצמה, שנפלה כשג'נרל מילס התקפלו ב-1969.
    2. לו מספר כיצד דילן כתב בגיל 20 את "Blowin In the Wind" ותוהה איפה הוא ואיפה היושבים מולו. באפריל 1969 דילן הוציא אלבום חדש, תשיעי במספר, "נשוויל סקייליין". במסגרת קמפיין הקידום לאלבום, דילן הופיע בתוכנית הבכורה של ג'וני קאש: https://www.youtube.com/watch?v=jKLO7oaMfvQ
    ואחד משיריו היפים של דילן באותו אלבום: https://www.youtube.com/watch?v=N6ODMKSWzT4
    3. למה לו מזכיר דווקא עכשיו את המילים "שורף דגלים"? ובכן, ב-21 באפריל 1969 (כלומר די סמוך להתרחשויות הפרק) פרסם בית המשפט העליון החלטה חשובה ודרמטית בתיק "סטריט נגד מדינת ניו יורק". סטריט נעצר לאחר ששרף את המדינה שהיה ברשותו, במחאה על ניסיון הרצח של פעיל זכויות האזרח ג'יימס מרדית'. "אם עשו את זה למרדית', אנחנו לא צריכים דגל". בית המשפט קבע שמותר לו לומר מילים אלה וביטל את הרשעתו, שהייתה מבוססת על חוק שנמצא לא חוקתי. בשאלת שריפת הדגל לא התערב, והשאיר זאת לבית המשפט שדן בנושא כ-20 שנה לאחר מכן.
    3. גינזברג מתפלץ על פגי כשהיא לא מאמינה לו: "מה אני, קסנדרה?", הוא שולף דמות מהמיתולוגיה היוונית שנותנת לנו רפרנס מרתק: קסנדרה קיבלה את יכולת הנבואה מהאל אפולו, שחיזר אחריה. לאחר שדחתה אותו, קילל אותה האל שאיש לא יאמין לה. קסנדרה, בתו של מלך טרויה, חזתה את נפילת העיר וכמובטח – איש לא האמין לה. אז האם גינסברג הוא נביא אמת או משוגע? האם השיגעון שלו הוא תוצאה של חברה שלא מאמינה לנביאיה, או שמוחו באמת הוזה? האם סופה של החברה ליפול בגלל המחשב?
    4. מבזק שרון טייט: החיבור בין ההריון של סטפני, זהות האבא ("נמצא בכלא לזמן קצר", "היה רוצח מישהו כדי להישאר בפנים") החלום מהעונה הקודמת בלוס אנג'לס ושלל רפרנסים נוספים שוב גירו את בלוטות צ'רלס מנסון – שגם היה מוזיקאי כושל שנכלא על עבירות קלות לפני שהשתחרר ועשה את הפשעים שבאמת הכניסו אותו להיסטוריה.
    5. במסיבה של מייגן משמיעים את דם, יזע ודמעות והקאבר המצוין שלהם ל-"You've Made Me So Very Happy", להיט מצעדים חזק באותם ימים. https://www.youtube.com/watch?v=ueKt6II-5cM
    6. הנרי מכנה את בטי "אמילי פוסט" – ומכוון למחברת המצליחה של ספר שעסק בנימוסי שולחן והתנהגות בחברה.
    7. שיר הסיום הוא של וויילון ג'נינגס, "Only Daddy That'll Walk the Line". אין צורך בהסברים, כנראה.

    • gadilahav הגיב:

      קסנדרה זה רעיון מעניין מאוד. והלוואי עוד ריפרורים למיתולוגיה – יוונית או נורדית, שני נושאים קרובים מאוד ללבי

    • זמיר הגיב:

      עוד קטנה מעבר לשפע הגדול – מייגן גרה בלורל קניון.
      מעבר לעובדה שלורל קניון היה איזור של סצינה מוסיקלית די מטורפת באותן שנים – גרו שם באיזור בין השאר ג'ים מוריסון, גרהאם נאש, דייויד קרוסבי, סטיבן סטילס, ניל יאנג וגם ג'וני מיטשל, שכתבה עליו את התקליט הכי יפה שלה – Ladies of the Canyon.

  5. רחלי הגיב:

    אני דווקא ראיתי בפרק הזה הרבה התייחסויות לתיאוריות של פרויד. נראה לי שאפילו מזכירים את פרויק איפשהו בפרק באופן ישיר, ובאופן עקיף עם קריאת ה"פורטנוי" על הספה, וההתמקדות בדמות של היהודי במשרד.

    פרויד התעסק הרבה בפאלוס כסמל – לא רק לגבריות, אלא לכוח יצירה. האנטי למוות. המחשב שמגיע למשרד מאיים על כוח היצירה והחיים, מאיים על הגבריות (לכן המחשב "הופך" אנשים להומואים, לכן הפתרון של גינסבורג להילחם בו זה לרוץ לשכב עם פגי). בגללו גינסבורג לא מסוגל לעבוד, לא מסוגל ליצור. זהו עידן חדש שהגיע כדי לסרס את הגבריות הישנה, מלאת האון והתשוקה, ולהפוך את כולנו לאימפוטנטים. המתח של פחד הסירוס לפי פרויד הוא אחד הגורמים שמובילים לסכיזופרניה, ובסופו של הפרק – גינסבורג אכן "מסרס" את עצמו פיזית, כמו שיוצר סכיזופרני אחר עשה שנים לפניו – ואן גוך, שלפי המיתוס גם הוא חתך את אוזנו כדי להעניק לאהובתו כמתנה אירוטית, כתחליף לפין.

  6. מירב הגיב:

    תודה גדי כרגיל נהניתי מאד. אם חשבתי שכבר הגענו לקרקעית הבור בפעם הקודמת ווינר מראה לנו שיש עוד לאן ליפול… . לא מכירה את דנטה ומדורי הגיהינום שלו אבל מעניין לנתח מול זה. בכל מקרה אכן פרק הזוי ולא נעים. עלילת גינזברג לדעתי תפורה היטב, מה שלא סותר שיכלו להכיר לנו את הדמות המעניינת הזאת יותר לעומק. ההקשר בתגובות ליהדות ולנהרות בבל מקסים. בבלוג של יאדו הוא הזכיר שסצינת הנגנים במסיבה הזכירה לו את הסצינה ההיא. הבלתי נשכחת. וגם לי.

  7. דנה הגיב:

    אני רוצה לציין הערה אוף טופיק לגבי הבגדים. העירו לגבי זה שפגי לבושה באותם בגדים מהפרק השני של העונה. אם תשימו לב דון חורש על חולצת הפולו השחורה שהופיעה לדעתי בעונות קודמות….הסיבה לכך היא לא איזה תאוריה או משהו כזה אלא לפי ג'ני בראנט (מעצבת התלבושות) כדי שהדמויות יהיו אמיתיות ככל האפשר הם לובשים בגדים יותר מפעם אחת.

  8. טלי הגיב:

    גדי תודה כרגיל, על פוסט מעניין. דווקא אהבתי את הפרק, למרות שלמי שצופה קבוע במד מן, זה היה כמו לראות בבת אחת שלושה פרקים שקיצרו אותם. מאחר שאני ממכורי הפינה "קטנות", תרשה לי להוסיף כמה.
    לכל אורך הפרק יש המון איזכורים לקומיקס, הלוך וחזור, מפורשים מאד (כמו "סקאוט" של לו) וגם עדינים יותר:
    1. סקאוט של לו -אין צורך להכביר מילים מעבר לכך שלו מייצג את הצד הבוגר, שלא לומר, מבוגר, במשרד. מעניין לראות שהקומיקס של לו מאוייר בשחור לבן בלבד.
    2. על כך אומרים סטן ואחד הקופירייטרים הצעירים שאיני זוכרת את שמו: "הוא חושב שהוא מורט דרוקר", "לא, יותר נכון, מורט ווקר". מורט דרוקר הוא אחד מצייריו המוכשרים של מגזין MAD, מגזין קומיקס ידוע שבשנות ה-60 וה-70 היה נשכני ובועט יחסית וייצג כמעט תמיד את הלך הרוח המרדני, הצעיר ובטח אין צורך להראות כאן גם את הקשר בין השמות MAD MEN, MAD Magazine.
    3. מורט ווקר, לעומת זאת, הוא צייר קומיקס שהיה גיבור מלחמה ועבד בניו יורק. הוא יצר קומיקס שנקרא Beetle Bailay, על חייל עצלן שלרוב מנמנם ומתחמק מעבודה. מעיון באיורים של ווקר, ביטל ביילי דומה להפליא לקומיקס של לו. מורט ווקר מסמל כאן בעיניי דווקא את המבוגר והמיושב, או כמו שציינת גדי – פער הדורות.
    4. בשנים אלה התבסס קוד הקומיקס, לפיו תכנים מסוימים לא יכלו להתפרסם, משום שנטען לגבי הקומיקס שהוא משחית את הנוער ולדוגמא נאמר על באטמן שהוא "יהפוך את כולם להומואים", כמו המשפט שאומר גינסברג לפגי לגבי המחשב.
    5. The Dynamic Duo – קוראת סאלי לבטי והנרי פרנסיס. זהו ביטוי לזוג חזק, אולי המקבילה של Power Couple היום. כינוי זה ניתן לבאטמן ורובין, בספרי הקומיקס כמובן.
    6. שוב מופיע כאן מלון Algonquin המלון הניו יורקי ההיסטורי, שכבר הופיע בתחילת העונה, כאשר דון קיבל הצעת עבודה ממשרד פרסום אחר. הפעם הוא עצמו יוצר את הגורל שלו.
    7. בעיניי יש שתי סצינות מדהימות בפרק הזה: האחת של לו וג'ים קאטלר מתלחשים ליד המחשב והאחרת היא של דון שנכנס לפגישה עם פיליפ-מוריס. דון דרייפר במיטבו.

  9. Hadas הגיב:

    אחד הפרקים הטובים. אני מחאתי כפיים בסיום. הפרק המבריק הזה. וואו

  10. זמיר הגיב:

    הגדולה של מד מן בעונותיה הראשונות, והסיבה שכל כך אהבתי אותה היתה בעיקר בעומק הדמויות ובחיבור רגשי שנוצר עם חלקן. לא בדיוק הזדהות אבל משהו קרוב לזה. שהיה לי איכפת מהן. היו פרקים וסיטואציות וסיומי פרקים ומשפטים בודדים לפעמים שממש פירקו אותי. גרמו לי להסתכל על דברים אחרת. במילים אחרות – היה שם כמעט בכל פרק משהו רגשי מאוד עמוק.
    והדבר המסוים הזה נעלם כמעט לחלוטין. יש הבלחות מדי פעם, אבל קצרות וחטופות מאוד. אז יש קצב רצחני, המון רפרנסז, המון מחשבות, דברים מוסברים יותר וגם פחות – כלומר זה מעניין ומעורר מחשבה, אבל לא נוגע.
    וזה לא משנה אם זה מכוון או לא – אבל כבר כמעט ולא יכולה להיות אמפטיה בשלב הזה לאף אחת מן הדמויות בסדרה, בוודאי לא לדמויות הראשיות.
    הדוגמה של סצינת הסיום של הפרק בעונה הראשונה שמסתיים ב-Rivers of Babylon, וההשוואה הבאמת בלתי נמנעת לסצנת המסיבה של מייגן ממחישה את זה היטב. פתאום גם קפצה ההקבלה בין מייגן לבין מידג' – גם השם דומה וגם אולי משהו שדון ראה או מצא בהן (בגלגול הראשון שלהן לפחות) והחברים שלהן במסיבה. ושני הקטעים המוסיקליים הנהדרים שהתחילו עם הבנג'ו העצוב הזה.. אבל אצל החבר'ה של מידג' היה להט. הם האמינו במשהו, היתה להם תקווה לשנות באמת והם היו משכילים. גם אם היו מאוד תמימים. החברים של מייגן הם אובדי דרך וכבויים בדיוק כמוה. אבל גם דון.. קשה לדעת על מה הוא חשב כשראה את מייגן רוקדת עם הידיד(?) שלה. אישית זה נראה לי כמו מיאוס גדול מהכל. מה אני עושה כאן בכלל עם הילדים האלו. רמת הלהט שלו בשלישיה היתה די דומה כמובן.
    אבל בסצינה ההיא – כדאי מאוד לראות ולהרגיש שוב אחרי כל השנים ולהיזכר מה היתה מד מן אז, (ובעקיפין מה היא היום). אז שוב – זה לא בהכרח עניין של טוב ורע – אלא תחושות אישיות מאוד – http://www.youtube.com/watch?v=y0voSWdX4jo

    ואם כבר חיבור רגשי כלשהו – רק גינסברג. שירי התייחסה כאן לנושא היהודי. זה נושא שהבלוגים האמריקאיים שאני קראתי לפחות פיספסו אותו לחלוטין. היו אפילו כאלו שהתפארו ב"אמרנו לכם שהוא משוגע כבר בעונה שעברה". אז כן, ברור שיש משהו, אבל למשהו הזה יש סיבה. מייקל הוא לא רק ניצול שואה שאולי גם נולד במחנה ריכוז, אלא גם המשיך במידה מסויימת לחיות במחנה ריכוז כל חייו, וממשיך גם עכשיו עם אבא שלו בדירה הקטנה והטחובה. שזה דבר שאולי לנו קצת מוכר אבל לאמריקאים לגמרי לא. במילים אחרות – סביר מאוד להניח שמה שזה לא יהיה שעובר עליו – מקורו במקום הזה בדיוק. בתחילת הפרק, כשהוא עומד מחוץ לחדר המחשב ומזכיר את קסנדרה הוא אומר מייד לאחר מכן את המשפט המדהים הבא: "…That machine came for us and one by one". התלבטתי קצת לגבי הנקודה הזו כבר בפרק הקודם אבל כנראה שאין מנוס. מייקל מדבר כאן בלשון עבר ולא עתיד. וה-Machine.. ברור שהיא המחשב, אבל זה לא ה"מחשב", אלא המחשב של International Business Machine. אולי זה מרומז ואולי לא, אולי מייקל ידע ואולי לא (כנראה שלא כי זה התגלה הרבה מאוד זמן אחרי המלחמה) – ובכל זאת. זה אולי הרפרנס המשמעותי ביותר – http://www.writing.upenn.edu/~afilreis/Holocaust/black.html. ובמקרה או שלא במקרה – הארי משתמש בביטוי המפורש The final solution בסצינה הנהדרת עם דון. בהקשר של דון אמנם, ובכל זאת – זה שם.

    ומילה אחרונה על דון – לדעתי הוא אמנם הפך את הקערה, אבל לא המציא את עצמו מחדש. בסך הכל עשה מה שעשה תמיד מבחינת דפוס הפעולה שלו. אבל הפעם – וזה הדבר החשוב בעיני – מכר את נפשו לשטן באופן סופי ומוחלט. ולשטן הגדול של תעשיית הסרטן – פיליפ מוריס. והשכנוע עבד לדעתי בעיקר בגלל האיום שהיה בו – שעדיף שהוא יהיה איתם מאשר נגדם.
    אכן בסוף מה שמנצח הוא הקפיטליזם הדורסני, הציניות והחשיבה אך ורק עליי ועל עצמי בלי להתחשב בהשלכות על האחרים.
    אז האם דון באמת השתנה?

    • גדי הגיב:

      אני לא בטוח שבסוף שנות השישים חברות הטבק כבר נחשבו 'השטן הגדול'. זה לקח כמה שנים עד שהדימוי הזה השתרש. אולי בדיוק כמו שמקדונלד ושאר חברות הפאסטפוד עדיין ייצגו גם ערכים חיוביים. אני חושב שדון חוזר להיות דון הישן היזם והמגיב, זה שהתרגלנו לאהוב. אני לא חושב שהמבט של היוצרים הוא אנטי קפיטליזם.. דון 'שום מקום' זוכה לתהילה בעצם בזכות השיטה ובגללה. הביקורת היא מבפנים, על גבולות המוסר ולא על עצם הקיום החומרני בכלל. וראה את האור המגוחך שמוצגים בו ההיפיס מהקומונה ודומיהם. התמות הן אוניברסליות ומשרד הפרסום הוא כלי נהדר להעמיד לשיפוט דילמות מוסריות בהיותו סימבול של ניצול מחד ויצירתיות פורצת דרך מצד שני.

      • עינב הגיב:

        לגבי חברות הטבק – כן מצוין ברשומות שב-1969 חלה החרפה במאבק נגדן וזו חלק מהסיבה בגללה דון עשוי להיחשב לנכס אסטרטגי.

    • גל הגיב:

      תודה על התזכורת. סיום פרק פואטי ויפהפה. אכן, דרך ארוכה.

  11. אביב הגיב:

    אם נחזור לתמיהה מהפרק הקודם לגבי העוינות הלא ברורה שבכירי המשרד חשים כלפי דון, ואם נקבל את ההשערה שעלתה אצלי בבית שמדובר בניפוח תקרית הרשי לכדי התמוטטות עצבים של אלכוהוליסט, שיגעון, התקף שך טירוף שיחזור על עצמו אם ההנהלה לא תציב סביב דון את כל המגבלות הדרושות – יש מצב שגינזברג הוא הישועה. הנה אדם במשרד שבאמת באמת השתגע. באמת איבד את זה. לא רק נתן לסכרים שלו להיפרץ לרגע, אלא באמת התחרפן. וליד הפטמה של גינזברג, ה"התמוטטות" של דון היא שיר הלל למורכבות פסיכולוגית שבשנות השישים המאוחרות לא טרחו להתעמק בה.

  12. נגה הגיב:

    שלום שלום…
    לחברים שכתבו לפני שבשל העוננה הקצרה אנחנו לא לומדים כלום על פגי- אז לתפיסתי לומדים, אבל בדרכים מורכבות…
    אם מקובל לראות בפגי מראה של דון, אז בפרק הזה גינסבורג הוא המראה לשינויים בחייה של פגי,.
    הסצנה בה אומר גינזבורג שיש לו רגשות כלפיה, ופגי עונה לו ש"ככה זה כשעובדים עם אנשים- אבל זה לא אמיתי" הדהדה לי מאוד את היחסים של פגי ופיט, ואת הבחירות שנעשו.
    קצת לפני כן, כפי שכתבו כאן לפני- פגי יושבת עם ילד לצפות בטלויזיה. זה ממש ה .Road not taken.
    ולסיום, והכי חזק- סצנת האשפוז של גינזבורג. חזרתי בזכרוני אל ההתמוטטות של פגי לאחר הלידה ואת דון שמוצא אותה ומחזיר אותה אל בין החיים בעצה- "תאמרי לעצמך שזה מעולם לא קרה".
    בעבר דון הוא זה שמציל את פגי מהאשפוז . כעת, פגי היא זו שמאשפזת את גינזבורג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s