פוסט אורח: נשארים מאחור, גם הגיבורים, גם הסדרה

תחילת העונה האחרונה היא הזדמנות מצויינת לתת במה לעוד אנשים שאני מעריך, כמו למשל עינב שיף, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות, ומי שערך במיומנות וכישרון את "וואלה! תרבות" בזמן שאני שימשתי בעורך הראשי של וואלה!. עוד מוקדם לקבוע לגבי העונה הזו, אולם קיים סיכוי סביר, לצערי, שעינב צודק.

מאת עינף שיף

Don Neve

אמצע פרק פתיחת העונה השביעית של "מד מן" דון דרייפר מתיישב ליד אישה במטוס שאמור להביא אותו מקליפורניה לניו־יורק. הוא זה עתה סיים ביקור מגושם אצל אשתו והמרחק ביניהם כמרחק בין שתי המדינות, כפי שמסביר שם הפרק – "אזורי זמן".  השיחה בין דרייפר לנוסעת המזדמנת מתחילה בפלירטוט ועוברת במהירות לווידויים חושפניים ולנגיעות אינטימיות.  "אשתי יודעת שאני בעל נוראי", שופך דרייפר את ליבו. "באמת חשבתי שאצליח הפעם… אני כל הזמן תוהה אם שברתי את הכלי".

קשה לא לתהות מתי, בעצם, הכלי היה שלם והדיאלוג הזה היה מפתיע. שוב דרייפר הוא פרטנר שקרן, אנוכי ולא נאמן, שוב הוא בוחר להיפתח מול אישה זרה ושוב עוסקים בעיקר בשחקנית שמגלמת אותה )נב קמפבל, בליהוק ועיצוב שיער לא צפויים). בסיום העונה שעברה דרייפר חשף את ילדיו לבית ילדותו המוזנח והעלוב. חילופי המבטים עם בתו, סאלי, הביעו רצון לנקות את המדפים מחמץ שהצטבר בעשורים של דו־פרצופיות ואבהות מחורבנת. זו הייתה סצנה יפה ואפילו מרגשת. היא עוררה תקווה שדרייפר באמת יצליח הפעם, או לפחות יתרסק בדרך קצת יותר חדשנית. בינתיים יוצר הסדרה מתיו ויינר ויתר על שתי האופציות.

לא רק גיבורה המובהק של "מד מן" נמצא בלופ: באותו הפרק מתברר שרוג'ר עדיין חי בין משגל למשגל ורק מגדיל את כמות המשתתפים, כמו גם את הפער בין גילו למידת האחריות שהוא לוקח על חייו; שפגי מגלה שקידום בעבודה אין פירושו קידום בהיררכיה של הקיום; ושג'ואן עדיין מיטלטלת בין ניצחונות קטנים של עצמאות במציאות גברית מבאסת. סאלי, הדמות המסקרנת ביותר בסדרה, לא הופיעה.

Pete

"מד מן", שתסתיים בשנה הבאה אחרי שהעונה הנוכחית חולקה לשניים, היא עדיין מעשה אמנות מרהיב בגלל העיצוב האמנותי המדוקדק, רמת המשחק הגבוהה (פיט מצליח להיות דמות שנואה כל כך רק בזכות שחקן גדול כמו וינסנט קרטיזר), הירידה הפסיכית לפרטי ההיסטוריה התרבותית של הסיקסטיז (עד לרמת גיליון אמיתי של פלייבוי מינואר 69')ואינספור הדימויים והסמלים השתולים לאורך התסריט. בגלל החזרתיות של עלילה, המשלים והנמשלים ב"מד מן" הופכים יותר ויותר גסים ופחות מתוחכמים. בפרק ששודר שלשום, למשל, דון צופה בנאום ההשבעה של ניקסון ("אנחנו מוצאים את עצמנו בעושר חומרי, אך בעוני רוחני"), מנקר מול הסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה ("לא חלמת אי־פעם על מקום שבו החיים אינם מאבק אלא עונג מתמשך?") וקופא מקור כי חלון ביתו לא נסגר. במובנים רבים, "מד מן" עוסקת באנשים שהעולם משתנה לנגד עיניהם, הם מתעקשים להישאר מאחור ולכן מתבגרים ונמעכים באיטיות ובלי חן. למרבה הצער, נראה שגם "מד מן" צועדת אל סופה באותה הדרך.

פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 7, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על פוסט אורח: נשארים מאחור, גם הגיבורים, גם הסדרה

  1. דנה הגיב:

    מה אנחנו מופתעים מנב קמבל לאחר שעונה שעברה לינדה קרדינלי שמוכרת לכולנו כ"פריקית וגיקית" הייתה דומה יותר לסבתא של אותה דמות בתור סילביה ( שאני מקווה שלא נראה אותה יותר) אז נב קמבל נראת כמו איזה דמות טיפיקלית מהסדרה. בכל מקרה עינב אני ממש נהנת מהביקורות שלך בידיעות…בעולם שבו "להיות איתה" נחשבת סדרת איכות…כנראה הטלווזיה האמריקאית תספק את האמירה

  2. עינב הגיב:

    תודה רבה דנה, שימחת.

  3. זמיר הגיב:

    באמת מוקדם לקבוע, ובעיני החזרה אחורה של דון ופגי יפה דווקא. כי אנשים לא משתנים כל כך מהר, בטח שלא אחרי החלטה אחת או מעשה אחד. ועברו רק חודשיים מסוף העונה האחרונה (וכן, גם מה שקורה לפגי הוא לא בגלל דברים שהם לא בשליטתה כמובן).
    וגם כי ככה זה בחיים – לא תמיד הולכים קדימה. מה שכן מדאיג זו הסטריאוטיפיות המוחלטת והחד-מימדיות של דמויות המשנה – פיט שנראה שעבר שינוי גדול אבל הוא לחלוטין לא מוסבר (וגם לא בטוח כמובן שאמיתי), רוג'ר שנראה כמעט כמו דמות מיותרת, ג'ואן שהופכת עם השנים להיות סוג של קדושה מעונה ואפילו גרוע מכך – דמות פוליטקלי קורקטית שאסור לגעת בה וברור בדיוק מה יקרה לה (תנצח את הגברים המטומטמים. ברור), קן שהפך לפארסה מוחלטת, מייגן שכמו תמיד מעצבנת (וגם די מיותרת), סאלי שכאמור לא מופיעה וכו'.
    פרק ראשון הוא כמעט תמיד קשה, בעיקר אחרי חסך של כמה חודשים.
    נמשיך לקוות לטוב.

    ותודה עינב. קשה למצוא ביקורות טובות – עכשיו זה כבר שתיים.

  4. עינב הגיב:

    תודה זמיר, כיף לקרוא תגובה כזאת.
    חייב לומר שכשכתבתי את הביקורת, התלבטתי האם פגי נמצאת בלופ שדומה לדון או לא. כמו שאתה טוען, נראה שהדברים שקורים לא נמצאים בשליטתה. אבל האם זה באמת כך?
    אחד הרגעים היותר חזקים בפרק, והוא עובר בעדינות מד מנית ראויה – הוא שפגי עושה לפרדי את מה שלו עושה לה מאוחר יותר. היא לא ממש מבינה את זה. היא לוקחת את הפיץ' המושלם שלו, אבל דורכת על הסלוגן שהמציא, כמעט מזלזלת בו (פרדי מספר את זה לדון בתבוסתנות חביבה). זה היה רגי שבו פגי נהגה, בעצם, כמו גבר. התבאסתי לאללה שאפילו את הפריבילגיה להבין שהיא בעצם הפכה למה שהיא נלחמה בו – "מד מן" לא נתנה לה ליותר מכמה דקות. שוב, היא נדחקת לפינה. שוב היא מי שאין לה שליטה על חייה. חלאס, זה כבר 1969 🙂
    לגבי ג'ואן – היה רגע יפה בשיחה עם הפרופ'. היא הייתה בטוחה שהעסקה שהוא מציע היא הידע שלו תמורת הגוף שלה. היא עצמה לא הייתה מסוגלת להניח שהוא חושב שיש לה מה לתרום. תנועת הגוף הדרוכה שלה, כמו מישהו שעומד לחטוף אגרוף ומגונן אוטומטית על פניו, ריפררה למקום אחד – הלילה עם האפס מיגואר. אני חושב שהרגע הזה ילווה את היחס לג'ואן עד סוף הסדרה, כמו שהלילה הזה ילווה אותה עד סוף חייה. כל התייחסות לגופה תעבור דרך האירוע הטראומטי הזה ולדעתי משם נובעת תחושת הפוליטקלי קורקט. לדעתי, דווקא באזור המתוח הזה יש פוטנציאל להבריק.

  5. גל הגיב:

    הדבר היפה, והאמיץ מאוד לטעמי, ב"מד מן" הוא בדיוק התחושה שהעולם מתקדם והאנשים שחיים בו דוהים בגלל חוסר יכולתו של האדם להשתנות. הכריזמה שמאפיינת התחילה הופכת לשגרה מעגלית. ככה אצל השכן ממול, ככה ב"מד מן". זה בולט יותר ככל שאנחנו מתבגרים כי האטרקטיביות הראשונית שלנו נמוגה.
    אנחנו רוצים קתרזיס ורוצים אותו עכשיו, כדי להציל את עצמנו דרך הגיבור שלנו, אבל כפי שכתב זמיר בתגובתו, "אנשים לא משתנים כל כך מהר" ו"לא תמיד הולכים קדימה".
    ב"מד מן", לדעתי, ויינר משרטט האומץ את המהלך הבלתי נמנע הזה של בן האנוש הממוצע – דהייה, הליכה במעגלים והפיכה מאינדיבידואל לארכיטיפ – עוד פרט חסר ייחודיות בקבוצה גדולה יותר. כך הנשים. מי כבר יכול להבחין ביניהן? של רוג'ר עירומות; של דון ברונטיות חוץ מרעייתו לשעבר ובתו.
    שינוי של דרך חיים מחייב טרנספורמציה, וטרנספורמציה משמעותה חיווט שונה של המחשבה, להרוג זהות אחת ולבנות אחרת. עשה זאת דון דרייפר כשבחר להיות דון דרייפר. עשתה זאת פגי כשבחרה "לכרות" את סמן הנשיות שלה – פרי בטנה. איך דון דרייפר ייגאל כשהריטואל שלו עודנו כוס הוויסקי מול הטלוויזיה? איך פגי תיגאל אם הבן שלה לא נראה מאז העונה הראשונה?
    אז אנחנו דורשים שינוי וקתרזיס. אבל אולי ויינר אומר לנו שללא אותה טרנספורמציה, שתהיה כרוכה בייסורים במקרה הזה – נקייה ממגננות, משקרים ובעיקר מהתמכרויות (לכוח, לכוח, לטשטוש החושים) – זה פשוט ייגמר במוות, אצל שוכן הרחוב בדיוק כמו אצל השכן ממול.

  6. sbd הגיב:

    שמחה מאוד לקרוא את הבלוג הזה כבר כמה שנים, ועוד יותר שמחה שהוא הופך לבמה של עוד הרבה כותבים מעולים.

    עינב- אני נהנית מאוד לקרוא את הרפרנסים הרבים ונדהמת מכך שאתה עולה עליהם כל פרק מחדש.
    יחד עם זאת, אני זוכרת גם זוכרת כי מד מן לטעמך איננה פאר היצירה, בלשון המעטה. נראה כי הביקורת שכתבת על הפרק הזה כבר הופיעה בגרסאות שונות בתגובות לפוסטים של גדי על העונה השישית (כך למשל: "פרק עמוס מאוד ברפרנסים תרבותיים והיסטוריים וטוב שכך, כי שוב הגסות השתלטה על העלילה ונוספה אליה גם קלישאתיות מאוד מאכזבת." או "העלילה היא אופרת סבון מאוסה שלא הייתה מתקבלת מאף סדרה אחרת." וגם בתגובה על הפרק האחרון של עונה 6: "רפרנסים תרבותיים לא מרשימים במיוחד לפרק סיום, ומצד שני – כמות המטאפורות והסימבוליזם בו כמעט יצאו משליטה.").
    אז חשוב להכניס את הביקורת הנוכחית לקונטקסט ולזכור מהן העמדות המוקדמות של המבקר…

    ושלא תחשבו שלא התבאסתי ותוסכלתי מדבריו של דון לנב קמפבל (שעל פי כתוביות הסיום שם דמותה הוא לי קאבוט, ויש לי תחושה שהיא עוד תשוב): עד שהוא מדבר על תחושותיו ורגשותיו יש להקדיש להם תשומת לב רבה מאוד.
    אז אחרי מחשבות רבות, פתאום הבנתי (ובטח כבר הבנתם את זה לפני) שהמספר במד מן הוא כל יודע, ולפיכך הוא גם הרבה יותר חכם מהדמויות, בטח ובטח מדון דרייפר. התמונה הגדולה שהוא מצייר בכשרון רב לצופים איננה ידועה לדון. הוא מראה לנו את מערכת היחסים המתפוררת עם מייגן כעוד סימפטום לחייו המתפרקים והמפוצלים מלכתחילה של דון. ודון? סוף סוף הוא רוצה לתקן! אבל רק את הדבשת שלפניו, שנראית על פניו כזו שהכי קלה לתיקון- מייגן, ועל זה הוא מדבר עם שכנתו לטיסה. רוצה לומר, אני בספק רב אם דון אכן רואה את חייו ומודע להם כמו שאנו רואים אותם, על זרמי העומק העכורים וההרסניים שקיימים שם. ובעצם- זה מה שעושה אותו כל כך אנושי, לא? כולם מתקשים לראות את התמונה הגדולה הזו של חייהם. נדמה שיש רגעים שאנחנו מעדיפים את המטרה בה מסדרים את העניינים עם מייגן (למרות שמערכת היחסים איתה לא ארוכה מספיק- כמו שמציין דון), על פני מטרות משמעותיות ומהותיות הרבה יותר- טרנספורמציות ושינויי דרך (כמו שציינו לפני גל וזמיר).

    ועוד נקודה לגבי הפרק- אני יודעת שהנטייה הרווחת היתה לזלזל במרגרט ולפטור את דבריה כרוחניקיות מטופשת. אני דווקא מפרשת את הסצינות איתה אחרת: לכל המחפשים את סאלי בפרק- מרגרט היא סאלי אפשרית עוד כמה שנים. אני ראיתי בדבריה עוד נסיון התמודדות עם האב שאכזב ואכזב ואכזב. היא משחררת את עצמה מתפקיד הבת ואותו מתפקיד האב. אין כאן רוחניות אלא פשוט ייאוש.

    • עינב הגיב:

      גל: בתחילה, חשבתי לכתוב בביקורת על האופן שבו הרמב"ם תופס חזרה גמורה בתשובה: "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה". דון כבר היה אמור לעבור את הטרנספורמציה. הוא חשף את עצמו מול ילדיו והביט על סאלי באופן שקשה לפרשו אחרת מ"אני רוצה שדברים ישתנו". הוא לא שינה. הוא עמד שוב מול החטא שלו (לשקר למייגן, להתקרב לזרה גם בלי לשכב איתה, לרמות את הקולגות שלו) ובחר בחטא. אני בספק אם הוא באמת רוצה לפעול אחרת.
      SBD: אכן, דעתי בביקורת משקפת לדברים שכתבתי בפוסטים קודמים, אך חשוב לזכור שהיא מופנית קודם כל כלפי קוראי "ידיעות אחרונות" והודות למנהל הבלוג הופיעה גם כאן. אני חושב שגם הוא הופתע לקרוא כמה מהסופרלטיבים שצוינו בטקסט 🙂
      אני מסכים שמרגרט היא אופציה להתפתחות של סאלי כי רוג'ר הוא תמרור אזהרה לדון (כפי שגדי מציין בעקביות). אני גם חושב גם שכיוון ניתוח דבריה (חברה בכת? חזרה בתשובה?) מחלץ מצופי הסדרה, החילונים ברובם, איזשהו זלזול כלפי אמונה וחבל שכך. שמח שעוד מישהו לא מתמקד בזווית הזו, כי היא כלל לא העיקר גם בעיני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s