זמן מד מן, עונה 6 פרק 11: בום!

פורסם בתאריך יוני 12, 2013 מאת gadilahav

טובות

דון. לכל טובה יש מוצאי טובה.

דון. לכל טובה יש מוצאי טובה.

שם הפרק הפעם איננו היקש מסובך מדי. הוא טבוע בעלילה לכל אורכה. הרבה אנשים עושים הרבה טובות להרבה אנשים אחרים, אבל בכל המקרים בלי יוצא מן הכלל אנחנו מגלים שמתחת למעטה האלטרואיזם מסתתר, באופן מודע או בלתי מודע,  אינטרס, וברוב המקרים – אינטרס מיני. פגי חושפת את המנגנון כשהיא מציעה לסטן את הדיל "עכבר רצוץ תמורת סטוץ". אנחנו מבינים למה בוב התרפס כל העונה סביב פיט. שם לא רק המניע מיני, אלא גם האתנן – דון מאנולו. וכמובן, הטובה הענקית שעושה דון לסילביה, שגורמת לה לעשות לו טובה. הקפיד לנסח זאת טד, כשדון לוחץ את ידו אחרי שהסכים לעזור לבנו של ארנולד: "לחיצת היד הזו אינה הכרת תודה. זה הסכם מחייב".

מלחמת ויאטנם בפרק הזה איננה עוד שיר ברקע. היא לא סתם מרכיב משמעותי, היא מניעה את העלילה כולה. היא חודרת לחייהם של הדמויות המרכזיות. בעניין הזה ראוי לציין עוד דבר: ב"בפרקים הקודמים" מראה לנו ויינר שיחה בין דון לארנולד במסעדה ניו יורקית. "אנחנו מפסידים את המלחמה", אומר ארנולד. "לא מרגישים את זה פה", אומר דון. את המלחמה הזו הרגישו ועוד איך, אבל עובדה: מיטשל, בנו של ארני, מתחמק משדה הקרב. את זה יעשו עוד רבים באליטה. למעשה, אם אני לא טועה, מלחמת ויאטנם היא האחרונה בעידן הגיוס המלא. מאז ועד היום לאמריקה יש צבא שכירים, ובניהם של מקבלי ההחלטות לרוב לא משרתים בו. מעניין איך זה משפיע על ההחלטות שלהם. אני מכיר עוד מדינה במזרח התיכון שעוברת תהליך דומה.

עוד תמה אחת בפרק הזה, אותו ביימה ג'ניפר גטצינגר שהיתה כאן בארץ בשבוע האחרון והיה לי הכבוד לראיין אותה,  היא משפחה, נושא שחוזר ועולה בעונה הזו. חסרונו של התא המשפחתי ניכר אצל פגי ופיט, ואצל אלו שאוחזים בו – דון, טד – הוא עומד בפני איומים, והפעם אלו לא רק היחסים בין בעל לאשה, אלא בין אבות ובניהם, או יותר נכון – בנותיהם. אבל רגע. נלך, כרגיל, מהקל אל הכבד.

פגי וטד

פגי וחבר.

פגי וחבר.

פגי משמשת אמנם כאמצעי להארת העלילה המרכזית: היא זו שחושפת בקול רם את היצר המיני שמתחת לכל טובה. היא גם זו שמניעה את העלילה במקרה של משולש האהבה פיט-דורותי-מאנולו, (שלא לומר – קושרת את קודקודיו אלה לאלה). אבל לפגי יש גם קו עלילה עצמאי: פגי לבד. יש לה עכבר בדירה. היא קנתה חתול. יש עוד איזו קלישאה שלא השתמשו בה כדי שנבין זאת? לפחות הרווחנו את השיחה המענגת שלה ושל סטן, ללא ספק הזוג הכי טוב שאינו ביחד בסדרה.

העובדה  שפגי כל כך לבד מרמזת שהיא כל כך פנויה לקשר כל כך חדש ומסעיר, מה שמוביל אותנו היישר לאיש שכל כך נשוי: טד. העובדה שהתא המשפחתי שלו נחשף, מרמזת שהוא על סף פיצוץ. בין טד לדון יש קווים מקבילים: שניהם לא הרבה בבית, שניהם לא ממש שם גם כשהם שם. שניהם לא אבות השנה. המניע שונה – חלל בנפש אצל דון ואמביציה מטורפת אצל טד – אבל המניע בעצם דומה: נשים אחרות.  ההבדל הגדול והמשמעותי ביניהם הוא שטד לא עושה כלום. הוא לא בוגד באשתו. במובן מסויים, טד ופגי הם תמונת ראי מוסרית של דון.

בוב ופיט

Knee

רוצה לעלות אלי לגעת לי בברך?

"הוא סוטה", אמר פיט על מאנולו, ויש לפחות עוד סוטה אחד בפרק: בוב. לא, כמובן, לא כי הוא הומו. פשוט, להתאהב בפיט? פיט?? אמונג אול פיפל? בכל מקרה, סוף סוף קיבלנו תשובה מה תפקידו של בוב, והוא לא כזה מסעיר, אם כי יש לציין שהוא עשוי ומסופר נפלא. הדרינק שלוקח בוב רגע לפני, הנאום חוצב הלהבות, הברך הנוגעת בקטנה, והתגובה החד משמעית והדו משמעית של פיט, לבוב ולמאנולו: "תגיד לו שזה דוחה".

על הסיפור של בוב בכל מקרה מאפיל גילויה של המילפית החדשה על המרקע שלכם: דורותי קמפבל. התגובה של פיט לרומן המאוחר הוא פיטוריו של דון חואן. האמת, כל תגובה במקרה הזה מתקבלת על הדעת: אפשר לראות זאת כניצול, ואפשר לחשוב שאם טוב לדורותי עם זה – למה לעצור את זה. השאלה היא איזו כוונה עומדת מאחורי התגובה, ובמקרה של פיט אנחנו יודעים שלא טובתה של אמו עומדת לנגד עיניו. למעשה, נראה שהוא כבר תיכנן להשאיר את מאנולו, אבל מניפסט ההתוודות של בוב גורם לו להוציא את העצבים שלו על מישהו אחר.

פיט הוא גם, כמו פרקים רבים בעונה הזו, תמרור אזהרה לדון. כך נראה מי שהתא המשפחתי שלו התפרק. כך נראה מי שאמו אומרת עליו "מעולם לא היית מישהו אהוב" (ואנחנו יודעים מי עוד היה ילד בלתי אהוב). כך נראים יחסים הרוסים בין אם לבנה. כשפגי מספרת לפיט במסעדה על דורותי ומאנולו, פיט אומר: "בא לי להקיא". אנחנו יודעים מי עוד אמרה שבא לה לקיא אחרי שראתה את אבא שלה עם הבולבול ביד. הגיע הזמן להגיע לזה.

דון וסאלי

סאלי. עדיף להראות לכם את הפנים שלה, מאשר את מה שהיא רואה

סאלי. עדיף להראות לכם את הפנים שלה, מאשר את מה שהיא רואה

בום. טראח. באנג. לא באמת חשבנו שמתיו ויינר ייתן לרומן הזה לעבור בלי השלכות הרסניות. רומן שמוצג בפרק הראשון בעונה, סופו להתפוצץ בהמשך העונה. וזה היה פיצוץ בלתי קונבנציונלי. הרגע בו סאלי מביטה בדון וסילביה הוא אחד מהרגעים הטלוויזיוניים הקשים שחוויתי. הוא שם את החתונה האדומה של משחקי הכס בכיס הקטן. גם אם לא יקרה דבר מעתה עד סוף העונה, גם אם סאלי תנצור את לשונה לנצח ומייגן לעולם לא תדע – למי אכפת? העובדה שסאלי יודעת כל כך הרבה יותר מזעזעת מכך שמייגן תדע, שזה כבר לא מעלה ולא מוריד. ממייגן דון יכול להיפרד, סאלי היא בתו לעולם ועד. והשריטה שנפערה ביניהם לעולם לא תגליד ללא צלקת. דמותו כאב בעיניה לעולם לא תתאושש. היא לעולם לא תטפס על כתפו עוד, כמו בניו של טד.

שלא יהיו אי הבנות, דון הביא את זה על עצמו. לאורך כל העונה וגם בפרק הזה. גם אם הוא לא היה מודע לכך שהמניע שלו לסייע למיטשל היה סילביה (או ייסורי המצפון מול ארנולד) – מהרגע שסילביה העלתה את האפשרות הזו באוזניו, זו כבר ההחלטה שלו אם להמיר את האלטרואיזם בסקס, אם ללכלך את המעשה הזה ולהפוך גם אותו לחלק ממעגל ההרס העצמי המכונה חייו. כל הפרק כולו מכוון לסצינה האחרונה, המבויימ נפא ומשוחקת  נפלא על ידי ג'ון האם, בה מופע הכרת התודה, מארנולד, מיטשל ומייגן, הופך למופע ביזוי של דון מול בתו, שאומרת לו את מה שגם צופים רבים מרגישים: בא לי להקיא עליך.

ושוב הדלתות, לכל אורך הדרך. הדלת האחורית ממנה נכנסת סאלי, אותה דלת אחורית ממנה נכנס קודם לכן דון, הדלת האחורית שממנה נכנס בית הזונות של דיק ויטמן לתוך חייו של דון דרייפר. והדלת שמפרידה עתה בינו לבין סאלי. דלת שגם אם תיפתח שוב, לעולם לא תיפתח לרווחה. את הפרק מסיים דון במבט מבועת, בבהיה במסדרון ובסגירת הדלת. הפרק הראשון בעונה נקרא The doorway, והדלתות ממשיכות להישזר בכל הפרקים כחוט השני. מפתיע שאף שיר של "הדלתות" עוד לא הופיע בעונה הזו.

סאלי עוברת תהליך התבגרות עקום. היא עדיין בתולה, עוד לא הגיעה ל"סקנד בייס", כפי שאנחנו למדים מהחברה המעצבנת שלה. אבל היא כבר ראתה את הסבתא החורגת שלה מוצצת ואת אבא שלה "מנחם" את השכנה ממול. הילד דיק ויטמן ראה דברים דומים. אבל הוא חי בעוני וסאלי גדלה באמצע מנהטן. דון לא מתקן את חוויותיו כילד. הוא משכפל אותן לילדיו.

SC&P

נכון, הפצצה שבסוף מאפילה על כל דבר אחר, אבל לאורך כל הפרק, בשקט בשקט, התקדמה גם העלילה הפנים-משרדית. המסיכה מוסרת מפניו של טד. "אני רוצה את המיץ שלי", הוא אומר. "זו החברה שתמיד רציתי", הוא אומר לפיט ופגי במסעדה. פגי עונה לו: "אבל מה איתו?". הכוונה יכולה להיות לפיט – אבל גם לדון. טד צובר עוד ועוד כוח כמנהיג, ועכשיו דון חייב לו ביג טיים. כשם שהביא את זה על עצמו מול סאלי, כך דון מביא את זה על עצמו מול טד. כרגע, שני הדברים שעושים את דון דרייפר למה שהוא בסכנה: התא המשפחתי והשליטה שלו בחברה. האם הוא יאבד אותם העונה? יש לנו שני פרקים לגלות את זה.

קטנות

  • 1 a, אם תהיתם, הוא הסיווג של אזרח כמועמד כשיר לשירות, או בעברית: פרופיל 97.
  • כשסאלי וג'ולי פוגשות את מיטשל, ג'ולי אומרת שהוא דומה למארק לינדסיי – מוזיקאי וסולן להקת Paul Revere & The Raiders. אבל זה לא מה שבאמת חשוב. מה שחשוב הוא שלינדסיי גר פעם בבניין בו נרצחה – נכון! – שרון טייט. והתחלנו את שירנו מהתחלה.
  • אותו מיטשל צריך לכתוב מכתב כמה הוא כל חייו רצה להיות טייס, כדי להתחמק מגיוס. הנה מכתב שכתב מישהו בשנת 1968: "הגשתי מועמדות לקורס טיס במטרה להפוך זאת למשימת חיי. אני מאמין שאוכל להגשים זאת בצורה הטובה ביותר על ידי הצטרפות לחיל האוויר לזמן הממושך ביותר האפשרי". על החתום: ג'ורג בוש האב.
  • באמצע הפרק מייגן מחייגת לסוכן שלה – ומתקתקת על הטלפון. היתכן שהיו אז טלפונים עם לחצנים?
  • גיף השבוע:
    Roger juggle
  • את זה אני רק אניח כאן בשקט, ואתן לכם לדבר עליו:
    Dayan

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , , , , , | 53 תגובות

מובי דיק ויטמן: מד מן והלווייתן הלבן

פורסם בתאריך יוני 11, 2013 מאת gadilahav

רון בן טובים כתב מאמר לאתר סלון האמריקאי בו הוא משווה בין מד מן למובי דיק. לבקשתי, הוא כתב תמצית של המאמר שמופיעה כאן. אם אתם רוצים לקרוא את המקור (קצת ארוך, אבל כדאי לכם), הקליקו כאן.

mad_men_moby_dick

מאת רון בן טובים

מד מן היא סדרה מסוג אחר, ולו בשל העובדה שהיא לא רק עסוקה בלספר סיפור, אלא שמה דגש נפרד וחזק לא פחות על הדבר הזה שאנחנו עושים כשאנחנו מספרים סיפורים. או, בצורה קצת אחרת, מתי אנחנו מספרים סיפורים ועם איזה סוג של סיפורים אנחנו מזדהים.

מהבחינה הזו, מד מן, מתכתבת עם יצירה אמריקאית קנונית אחרת, יצירת המופת הספרותית של הרמן מלוויל, "מובי דיק" מ-1851– סיפורה של ספינת ציידי לווייתנים, הפיקווד, בפיקודו של קפטן אחאב האובססיבי, ששטה במטרה ללכוד את הלוויתן הלבן מובי דיק.

ההזדהות הזו עם "מובי דיק" מתרחשת בכמה מישורים. מישור אחד, הוא אזכורים ישירים לספר עצמו, בין אם דרך ציור שבובי מצייר בביתו של דון, או ציטוטים/שמות נבחרים שמופיעים מדי פעם. מישור נוסף, הוא העלאה תכופה של מטאפורות ודימויים מהתחום הימי שמציצים בסדרה מדי פעם (לקוחות הם "לווייתנים" או "דגים גדולים", חברות פרסום הן "ספינות", ברט קופר ורו'גר סטרלינג שניהם בעלי עבר בספנות או ימאות, וכן הלאה).

אולם המישור היותר משמעותי עוסק בהתפתחות הדמויות, ובראשן כמובן דון דרייפר. קיימת ההקבלה, לפי דעתי, בינו לבין דמותו של ישמעאל, הימאי שקולו מלווה את "מובי דיק" כולו, וזאת משום שהוא הניצול היחיד מההתרחשויות שהוא עצמו מספר.

דון, בדומה לישמעאל, הוא ניצול יחיד לאירוע קטסטרופלי, אירוע שממנו הוא יוצא עם זהות חדשה, בדייה שהוא יצר על מנת להמשיך ולשרוד. בצורה כזו, "דון דרייפר" הוא יצירת אמנות, כזו שמפורשת על ידי הסובבים אותו, כל אחד בדרכו שלו, ושמקבלת את עצם המשמעות שאחרים מעניקים לה מעצם העובדה שהיא חסרת כל פשר סופי. כלומר, כולם חושבים שהם יודעים מי זה דון דרייפר בדיוק בגלל שדון דרייפר לא קיים, לפחות לא באמת. הניצול שממציא את עצמו מחדש הופך בעיני אחרים לסוג של אובססיה. הוא הופך בעצמו להיות לוויתן לבן עבור דמויות שונות בזמנים שונים, כמו בטי, פיט ועוד.

בסופו של דבר, ההתכתבויות הרבות של הסדרה עם "מובי דיק" נועדו לדחוף לקראת "מובי דיק" טלוויזיוני של המאה העשרים ואחת. היצירה החדש הזו חוזרת לתקופה בהיסטוריה האמריקאית שבה ישמעאלים חדשים מתחילים יותר ויותר להשפיע על התרבות האמריקאית, מיעוטים שבראשם היהודים האמריקאים. מייקל גינזבורג, רייצ'ל מנקן – הם אלו שלוקחים על עצמם לנסח מה היא אמריקה.

למאמר המלא של רון בן טובים בסלון.

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן - כל מיני | עם התגים , , , | תגובה אחת

אופנה במד מן, פרק 10: פוסט בתמונות

פורסם בתאריך יוני 10, 2013 מאת gadilahav

כמדי שבוע, נאוה סילוורה מסבירה לכם למה כדאי לשים לב במלתחות בפרק האחרון.

 ג'ואן – גרסת קיץ 68'

גואן שמלה פרחונית

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

ג'ואן מקדמת עסקים בדרכה, שזה אומר בקול מתקתק, חיוכים מלוכסנים, שיער מפוסל ושמלת הדפס פרחוני צפוף, שנדמה שהיא ריחנית כמו גן פרחי בית מעודנים. השמלה הצבעונית היא ניגוד מוחלט לקולור-בלוקים האהובים כל כך על ג'ני בריאנט, מלבישת הסדרה. אבל יותר מזה, היא מאפיינת את שנת 1968 – השנה הכי צבעונית בעשור. ככל ששידורי השחור-לבן בטלוויזיה שיקפו את המצב העגום והקודר בוויאטנם, תרבות הנגד שיגשגה, ובין היתר, זה כלל אופנה בלתי ייצוגית ובלתי מחוייטת, ורצוי כמה שיותר פסיכדלית. השמלה של ג'ואן היא וריאציה מעודנת להדפסים סוריאליסטיים, מעוותים ובוהקים, אבל היא גם ממקמת אותה במקום טרנדי, צעיר, מעודכן ורגיש. למעשה, היא לבשה את השמלה כי חשבה שקייט החברה שלה מ'אבון' סידרה לה דייט, אבל זה לא פגע ביכולות העסקיות שלה ואנחנו זכינו לעוד הצצה בפרט נהדר ממלתחת הפנאי של ג'ואן.

פגי וג'ואן – הרמוניה בצהוב

גואן ופגי כל הגוף

צהוב החרדל של פגי מתכתב עם הכתמיות הצהובה בשמלה הפרחונית של ג'ואן, וצעיף הדיילות שלה הוא מענה לקשירה הדומיננטית בשרוול שמאל של ג'ואן. אבל למרות ההרמוניה הנעימה, בולטים גם הבדלים: בעוד ג'ואן היא התפוצצות של נשיות ומתיקות, פגי משדרת יותר עסקים וקורקטיות. גם הצמיד המרשרש ועגילי האוברסייז של ג'ואן לעומת השעון-יד הבודד של פגי, מסמנים הבדל בולט בסגנון של השתיים האלו.

פגי עושה מייגן

פגי בחולצת וחצאית הטורקיז

בחולצה וחצאית מיני בגזרת A עם שני גווני טורקיז והדפס קשקשים שהושלמה עם עקבי סירה צהובים, קשה שלא לשאול, למה שני המנהלים המעונבים באפור והמצחיקול המשרדי נסעו לקליפורניה ולא פגי? היא עשתה דרך ארוכה מאז ימיה כמזכירה ממשפחה קתולית בברוקלין שמנסה למצוא את דרכה בעיר הגדולה, ושיפורים ניכרו גם בגזרת האופנה. אבל שמלת הטורקיז של פרק 10 היא משהו טרנדי ומחמיא שאפילו מייגן הייתה לובשת. הגוון הדומה לזה שג'ואן לבשה מאוחר יותר, מצביע על חזית מאוחדת של הנשים החכמות-חזקות במשרד. לראייה, תרגיל הטלפון לג'ואן שלא היה מהמנהל ב'אבון', שפגי המציאה כדי להציל את ג'ואן ממתקפה של פיט.

ג'ואן לעסקים

גואן בחליפה העסקית

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

אז הנה מה שג'ואן לובשת לפגישה עסקית, והתוצאה מקסימה לא פחות. בחליפת חצאית בטורקיז אביבי עם שרוולי שלושה רבעים, כפתורי רטרו, סיכת דש מוזהבת ועגילים תואמים, ג'ואן מציגה – המראה המנצח השבוע. למרות הנוסחה הגברית (חליפה מחויטת), המראה לא פחות נשי מזה של השמלה הפרחונית. המלתחה של ג'ואן השתנתה עם הזמן, ובפרק 10 של העונה השישית, היא בשיאה, ללא ספק עקב הסטטוס שלה כשותפה ושכר גבוה בהתאם. היא לא מזכירה, בשמלת שעון החול האדומה ושרשרת העט, היא גם לוקחת חלק בביזנס.

הארי בעיר המלאכים

הארי בבלייזר המנגו

בכל הנוגע לאופנה, הארי הוא לא דון, רוג'ר, טד ואפילו לא פיט. בדרך כלל הוא די שקוף בחליפה משעממת ומעיל טרנץ'. משקפי מסגרת שחורה ופאות לחיים, משלימים עבורו מראה בלתי אלגנטי ובלתי מתוחכם. אבל בהינתן ההזדמנות, הוא ימצא משהו ללבוש שקשה להתעלם ממנו. הפעם, לנסיעת העבודה לקליפורניה, הארי מציג את גרסת החוף המערבי שלו, והיא משמחת כמעט כמו מייגן בשמלת מיני מוזהבת. בלייזר בצהוב מנגו בוהק, בלייזר באדום יין וצעיף משי במקום עניבה, מוכיחים הבנה באופנה המקומית, הרבה יותר מזאת של דון ורוג'ר שכמעט לא קיימת. בניגוד לשני מנהלי שדרת מדיסון האלו, הוא משתלב מצוין עם המכונית האדומה וגם נטמע בקלות בקהל. הנוחות שלו בחברת המקומיים מתבטאת מצוין בפגישה עם דני, עובד המשרד לשעבר שפוטר והמציא את עצמו מחדש כהיפי וחברתו שלא מדברת ועונה לשם לוטוס. אולי מדינת חופי הזהב היא העתיד של הארי קריין.

מייגן בין מציאות להזיה

מייגן בניו יורק

.

.

.

.

.

.

.

מייגן ילדת הפרחים

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לאחר אופנת הפרק הקודם הקטסטרופלית שלה, מייגן, בין שתי הערים ניו יורק ולוס אנג'לס, מוצאת את דרכה. קודם בדירה עם דון, בג'ינס צמוד וחולצת סריג מפוספסת בגווני כתום-אדום המסונכרים עם שפתון ומניקור באדום. ואחר כך בהזיית החשיש של דון כנערת פרחים חייכנית-הריונית (עם בטן שטוחה!). אולי הגיע הזמן להיפרד מהקארה הגיאומטרי לטובת גלים טבעיים ולאמץ טוניקות כותנה פרחוניות-קלילות, תכשיטי חרוזים פשוטים, והכי חמוד – סרט מצח אלסטי – אקססורי אולטימטיבי של ילדת פרחים.

 

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן אופנה, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , | 2 תגובות

Time Mad Men, Season 6 Episode 11: Boom!

פורסם בתאריך יוני 9, 2013 מאת gadilahav

Don. Good to have a good night.

The title this time is not too complicated to understand. A lot of people do a lot of favors  to a lot of other people, but in all cases without exception we find, hiding beneath the veneer of altruism, consciously or unconsciously, an interest, and in most cases – sexual interest. Peggy reveals the mechanism when it offers its deal Stan "a dead mouse for a quicky". We understand why Bob has cringed all season around Pete. In this case, not only the interest is sexual, but also the payment  – Don Manolo. And of course, the huge favor that Don does for Sylvia, causing her to "do him a favor". Ted's words are the most accurate ones. When Don shakes his hand after he agrees to help Arnold's son: "This handshake is not a gratitude. This is a binding contract".

Vietnam War in this episode is not another song in the background. Is not just a significant component of the plot, it drives the it entirely. It penetrates the lives of the main characters. This matter should be further noted: In the "previously" part, in the beginning of the episode,  Weiner shows us a conversation between Don Arnold in a New York restaurant. "We're losing the war," says Arnold. "wouldn't know it from looking around  here," says Don. The war is everywhere now, but yet: Mitchell, son of Ernie, is avoiding the battlefield. Many other "sons of the elite" will do so too. In fact, if I'm not mistaken, Vietnam War is the latest of full draft. Since then, America no more has "the people's army". The sons of decision makers often do not serve. Interesting how it affects their decisions. I know at least one small country in the Middle East undergoing a similar process.

Another important theme in this episode – which was directed by Jennifer Getzinger who has just been in Israel on a visit, and I had the honor interviewing – is a family, a subject that keeps coming up this season. We see the absence of significant family in Peggy's and Pete's life, and those who have it – Don, Ted –  face threats, and this time it's not just the relationship between husband and wife, but between fathers and sons, or rather say – fathers and daughters. But wait a minute. We start, as usual, from easiest to the hardest.

Peggy and Ted

Peggy and a friend.

Peggy serves  the main plot: She, as mentioned, exposes the sexual desire underneath all favors. She also  drives the plot of the love triangle: Pete – Rosemary – Manolo, (not to say – connects the vertices to each other). But Peggy also has an independent story line: Peggy is alone. It has a rat in her apartment. She bought a cat. Is There a cliche that has not been used for us to understand this? At least we had the delighted phone call between her and Stan, surely the best couple in the series that are not together (yet?).

The fact that peggy is so alone suggests that she is so ready for a so new and exciting relationship, which leads us straight to the so married Ted. The fact that his family unit is exposed, suggests that it on the verge of breaking up. Ted and Don have parallel lines: Both are not much at home, both of them are not really at home even when they're at home. Neither of them is father of the year. They have Different motives – a hole inside Don's sole, and a crazy ambition inside Ted's – but their motive is actually the same: another woman. but the main difference between them is that Ted isn't doing anything with it yet. He is not cheating on his wife. In a way, Ted and Peggy are the moral mirror image of Don.

Bob and Pete

Knee

"He's a pervert," says Pete about Manolo, but there's another pervert in the room: Bob. No, of course not because he is gay. But, i mean – falling in love with Pete? Pete?? Among All People? You must be a pervert for that. Anyway, finally we received an answer to what is the role of Bob, and is not that exciting, although it should be noted that it is expressed in magnificent writing, acting and directing: The drink he takes just before he starts, his monologue of love, the gentle touch of his knee, and the sharp but double meaning response of Pete, to Bob and Manolo: "Tell him this is disgusting". 

The story of Bob anyway is overshadowed by the discovery of new MILF on your screen: dorothy Campbell. Pete's reaction to it is the dismissal of "Don Juan". Actually, any response in this case is acceptable: you can see it as him taking advantage of her, and you can  think that if dorothy is happy – why stopping it? The question is what the intention  behind the reaction, and in the case of Pete we know he doesn't think about what's good for his mother. In fact, it seems he was already planning to give it up, but Bob's confession manifest makes him get on his nerves – and fire Manolo.

Pete is also, like many episodes this season, a warning for Dons. This is how it looks when you don't have a family. This is how it looks when your mother tell you "you have always been unlovable" (and we know who else was an unloved child). When Peggy tells Pete in the restaurant about his mother, Pete says, "I think I'm gonna be sick". We know who else was exposed to her father's sexual activity and said she wanna be sick. It's time to talk about it.

Don and Sally

Sally. Better to show you her face, than what she sees

Boom. Splash. Bang. We didn't really think Matthew Weiner would let this affair pass without devastating consequences. An affair shown in the first episode of the season, is about to explode by the end of it. And it was non-conventional explosion. The moment when Sally looked at Don and Sylvia is one of the hardest moments I have experienced watching TV. This moment easily overshadows the Red Wedding of Game of Thrones. Even if nothing happens from now on until the end of the season, even if Sally would hold her tongue silent forever, eve if Megan never knows – who cares? The fact that Sally knows is so much more shocking than that Megan knows, that it doesn't matter anymore.  Don may not be with Megan all his life. But Sally is his daughter forever. The scratch that opened up between him and her will never heal without a scar. Don's father figure for sally will never fully recover . She would never climb again on his shoulder, like Ted's sons.

Let there be no misunderstandings, Don brought this on himself. Throughout the season and in this episode. Even if he was not aware that his sexual motive to help Mitchell  (or may it be his pangs of conscience towards Arnold) – Once Sylvia had raised this possibility in his ears, it was his decision whether to convert the true altruism for sex. It was his decision to you mess this act of good, and make it yet another part of his cycle of self destruction, which hr calls life. Every scene in the entire episode is aimed at the last scene, wonderfully written and directed, and amazingly performed by Jon Hamm: The presentation of gratitude, from Arnold, Megan,and Mitchell, becomes a performance of degradation of Don in the eyes of his daughter, telling him what many viwers feel: you make me sick.

And again, the doors are all over. Sally enters from the back door, the same backdoor through which Don had entered before. This is the same back door from which  the whorehouse of Dick Whitman enters the life of Don Draper. And there's the door separating don from Sally by the end. Even if this oor opens again, it will never be wide open. The episode ends with Don's horrified look through the hall, just before he shut the door. The first episode in this season is called The Doorway, and doors continue to be interwoven in every episode since them. I am surprised that none of "The Doors" songs has been used in this season.

Sally goes through a maturation process. She is still a virgin, she has not reached "second base", as we learn from her annoying friend. But she had seen her step grandmother giving head, ,and now she saw her father "comforting" the girl next door. the 12 years old child Dick Whitman saw similar things. But he lived in poverty and Sally grew up in the middle of Manhattan. Don does not fix his experiences as a child. It replicates them to his children.

SC & P

Yes, the bomb at the end overshadows everything else, but throughout the episode, very quietly, the plot in the office also develop. The mask is removed from Ted's face. "I want my juice," he says. "This is the agency I always wanted" he says Pete and Peggy restaurant. Peggy replies, "But what about him?". The intention may be to Pete – but also to Don. Ted is gaining more and more power as a leader, and now Don owe him big time. Just as he brought it on himself with Sally, so Don brings it on himself with Ted. Currently, the two things that make Don Draper who he is are  in danger: the family unit and its control of the agency. Will he lose them this season? We have two mpre episodes to find out.

Notes

  • 1 a, if you wonder, is the classification of a citizen as a candidate fit for drafting, or in Hebrew: Profile 97.
  • When Sally and Julie meet Mitchell, Julie says he reminds her of Mark Lindsay – musician and lead singer of Paul Revere & The Raiders. , but that's not what really matters. What matters is that Lyndsay once lived in the building where Sharon Tate was murdered. So, we can start all the conspiracy shit once again.
  • in order to avoid the battlefield, Mitchell is going to write a letter expressing how he wanted all his life to be a pilot. Here is a letter written by someone in 1968: "I applied for pilot training in order to make it my life mission. I believe I can accomplish this best by joining the Air Force the longest time possible." Signed: George W Bush.
  • In the middle of the episode Megan dials her agent – by clicking a phone! Were buttons phones available back in 1968?
  • GIF of the Week:
    Roger juggle
  • I will just put this here, and let you discuss it:
    Dayan

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

פיצוחי מד מן: מייגן שוב נרצחת, ג'נוארי ג'ונס טופלס

פורסם בתאריך יוני 8, 2013 מאת gadilahav

מייגן – קווים למותה

העובדה שמייגן לא נרצחה, על אף תאוריית הקשר שלה לשרון טייט, לא מונעת ממעריצי מד מן להמשיך להפריח קנוניות חדשות. קבלו את התאוריה החדשה: מייגן מתה מתחילת העונה למעשה. איך כמה ולמה? הנה כמה מהטיעונים: ראשית, לאורך כל הסדרה דון הוזה אנשים מתים. כך היה למשל עם אנה ועם אחיו אדם. בפרק האחרון הוא הוזה מפגש עם החייל דינקינס, שמת. אם כך, הגיוני שגם מייגן, שמופיעה באותה הזיה, מתה. למעשה, דון הוזה אותה כל העונה, מפרק הפתיחה בו הוא קורא את "התופת" של דנטה על המסע בגיהנום, כשהוא יושב בגן עדן – הוואי. כשהוא הוזה את מייגן בלוס אנג'לס, היא אומרת לו "אני גרה כאן". החכמים אומרים: כאן, רוצה לומר, בעולם הבא.

Mean S06E11

  • אבל, אויה: מייגן מופיעה בפרומו לפרק הבא, שמשודר מחר בארה"ב. אל תבלבלו את הקונספירטורים עם עובדות. הטענה שלהם: היא תופיע בפרק הבא שוב כהזיה, והיא גם לובשת אדום ושחור, צבעי העניבה של ליין בזמן התאבדותו. זה מה שיפה בקונספירציה: לא צריך להוכיח אותה, רק להצביע על אפשרות היתכנות, גם אם היא קלושה ביותר. ובמלים אחרות: אני חושב שמייגן לא מתה, לא תמות, ולא תירצח. אבל אם אתם רוצים לנבור בתאוריה הזו, זה האייטם הפרטני ביותר עניין, כולל תמונות והסברים מלומדים.

בוב בנסון מתראיין, ליין מתארס

העונה הזו בכלל עמוסה בתאוריות קונספירציה, בעיקר סביב שתי דמויות: מייגן ובוב בנסון. לא, לא ניכנס שוב לדיון מיהו בוב בנסון, אבל הגרדיאן סיכם בשבילנו את כל הקנוניות האפשריות.  במקבילף ניו יורק טיימס מפרסם ראיון שערך הבלוג ארטס ביט עם ג'יימס ווק, הוא הוא בוב בנסון. בשורה התחתונה: שום דבר חדש. וגם מתיו ויינר הגיב לתאוריות על בנסון, אבל גם פה: שום סדק בחומת השתיקה

ואם כבר מדברים על דמויות מתות: ג'ארד האריס, השחקן שגילם את ליין פרייס, התארס השבוע. מזל"ט בשמי הממלכה המאוחדת. גם לינדה קרדליני, סילביה בשבילכם, התארסה. מזל שהרומן עם דון הסתיים.

ג'נוארי ג'ונס במערבון

אחרי שקישקשתי לכם בשכל, הגיע הזמן למשהו קצת נינוח יותר. קבלו את ג'נוארי ג'ונס טופלס במערבון חדש. לקח לי קצת זמן, אבל נמצאה תמונה לא מצונזרת. הידד לסאן הבריטי, שם תגלו עוד תמונות שלה.

January Jones topless

והנה הטריילר לסרט החדש:

כוכבי מד מן מגיבים ל"חתונה אדומה"

מד מן זכתה השבוע גם להיחשב כסדרת הטלוויזיה השביעית הטובה בכל הזמנים. במקום הראשון זכתה, ובצדק, הסופרנוס.

ולסיום, חייבים להודות שהשבוע הזה היה שייך למשחקי הכס יותר מאשר למד מן. ולפי הווידאו הזה, גם כוכבי מד מן היו נרעשים מהזוועה שנתגלתה בחתונה האדומה. הלאניסטרים מוסרים ד"ש.

פורסם בקטגוריה מד מן - כל מיני, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , , | 3 תגובות

זמן מד מן, עונה 6 פרק 10: זו לא אותה חברה

פורסם בתאריך יוני 5, 2013 מאת gadilahav


A Tale of Two Cities

California

לוס אנג'לס. כל הכוסיות בקליפורניה

כרגיל במד מן, לשם הפרק יש משמעות, ולרוב יותר מאחת. ראשית, זהו הקשר ברור לספרו הקלאסי של צ'ארלס דיקנס, "בין שתי ערים"  מ-1859. הספר, שממנו נמכרו למעלה מ-200 מיליון עותקים לאורך השנים, עוסק בתקופת המהפכה הצרפתית ובשנים שלפניה, כשהעלילה מזפזפת בין לונדון לפריס. יש לספר מספיק קישורים לעלילה של מד מן בפרק: הגיבורים בספר, צ'ארלס דנאי וסידני קרטון, דומים פיזית זה לזה, סמל לדואליות של דון דרייפר ודיק ויטמן. העלילה נעה בין שתי ערים (ניו יורק ולוס אנג'לס) ומהפכה חברתית משמעותית מתרחשת ברקע.

שנית, הפירוש המילולי לשם הפרק מספיק גם הוא: ניו יורק מול לוס אנג'לס. ברקע מתרחשות ההתפרעויות בעיר השלישית בגודלה בארה"ב, שיקגו, במהלך הוועידה של המפלגה הדמוקרטית. עוד נחזור לכך בקטנות, אבל הצדדים הנצים הם הממסד, אמריקה הישנה, התרבות האמריקאית, אל מול הצעירים, ההיפים – תרבותה נגד. באופן ברור, ניו יורק מסמלת בפרק את התרבות האמריקאית העכשווית, ולוס אנג'לס את תרבות הנגד.

רגע לפני שנמשיך, הערה אישית: לא מאוד אהבתי את הדרך שבה מוצגת תרבות הנגד בפרק הזה. את התרבות האמריקאית של הסיקסטיז בונה מתיו ויינר במשך שש עונות ביד אמן. תרבות הנגד מוצגת בצורה שטחית יותר, ולכן גם מצויירת ביד גסה. המסיבה בלוס אנג'לס לוקה בקלישאתיות, והטקסט בפיו של גינסברג, בהתפרצות על ג'ים ובהתקף החרדה לפני הפגישה עם הלקוח מניסביץ', מתחרה בצדקנות שלו רק בטקסט של אייב משבוע שעבר. יש לתרבות הנגד תפקיד מפתח בפרק ובסדרה, אבל הביצוע נופל לעומת הסטנדרט לו הורגלנו במד מן.

וחזרה לעניין: המתח והקונפליקט בין שני הצדדים האלו מופיע שוב ושוב לאורך הפרק: ההתבטאויות של גינסברג, המאבק בין רוג'ר לדני סיגל (גם אליו נחזור בקטנות), ההערה של הבכיר בקרניישן על "ההיפים ארוכי השיער שמביישים את המדינה"  ויותר מכל – הזרות המוחלטת של דון ורוג'ר בלוס אנג'לס. הם לחלוטין לא קשורים. תרבות הנגד לא משחקת לפי הכללים, כי הכללים נוסחו על ידי התרבות השלטת. כך המפגינים בשיקגו, כך דני עם האגרוף לביצים של רוג'ר. עם זאת, חשוב גם לציין שתרבות הנגד לא מנצחת מייד, כפי שבמציאות לא ניצחה: ניקסון נבחר אוטוטו לנשיא. כך גם העולם הישן עדיין עומד על תילו, אבל משתנה. תרבות הנגד חודרת לאט לאט פנימה, אל המיינסטרים. אפשר לסכם זאת במשפט של פיט בסוף הפרק: This is not the same company any more. למזלנו, בתרגום לעברית המשפט הזה הופך לדו משמעי בצורה קולעת ביותר: זו לא אותה חברה. לא אותה חברה כ-company, ולא אותה חברה כ-society.

ג'ואן

Joan Peggy Avon

ג'ואן. זה עדיף מדייט?

הסיפור של ג'ואן הוא השלם ביותר בפרק. בקצרה, היא מגיעה לפגישה שאמורה להיות דייט, ומגלה שזו הזדמנות עסקית. היא מזהה את ההזדמנות לצבור כוח והשפעה, ובשביל זה, כמו תרבות הנגד, היא שוברת את הכללים. היא עושה למעשה את העבודה של מחלקה אחרת, מחלקת ניהול הלקוחות.

עכשיו, אם כל דמות אחרת היתה מבצעת מהלך כזה, היינו ביקורתיים כלפיה. מה הייתם חשים כלפי פיט אם הוא היה מחליט לעשות את עבודת הקריאייטיב? או כלפי גינסברג אם היה מנסה להיות איש אקאונט? היא שוברת את הכללים כי העולם הישן, הגברי, לא ייתן לה הזדמנות, כאשה. וכאשה, מאבקה דומה למאבק תרבות הנגד – אי אפשר לנהל אותו בתוך הכללים של העולם הישן. פיט אומר לה בסוף הפרק: "זהו מרד!" , ומשווה עבורנו את המאבק שלה למאבק בשיקגו.

שני דברים בפרק מחזקים את התחושה שמדובר במאבק שבמרכזו שינוי מעמד האשה ותפקיד האשה. ראשית, אבון, ענקית הקוסמטיקה, מתלבטת בין שתי אופציות: לפנות לקהל גרובי יותר (לוס אנג'לס, אשה חדשה) או לשדר נוסטלגיה (ניו יורק, אשה ישנה). שנית, הלקוח מלוס אנג'לס הוא Carnation, שמשיק "ארוחת בוקר אינסטנט". הצורך בארוחה מהירה נובע מיציאה של נשים לעבודה, שמקצר את זמנן בבית.

אבל ג'ואן נמצאת בעולם של גברים, וכמה היא אבודה בעולם הזה. היא למעשה מתרסקת עד שהיא מקבלת חבל הצלה מפגי, מישהי שהצליחה להשתחל כאשה לעולם של גברים, ולשחק לפי כלליו. בלי הפתק הפיקטיבי שפגי כתבה, ג'ואן היתה אבודה. על אף הריב ביניהן, הן משתפות פעולה ככוח נשי עולה.

וכמו תרבות הנגד, גם המאבק הזה רחוק מניצחון. עובדה, בהחלטה על שינוי השם, פיט מבקש שלא יקראו לג'ואן, ואף אחד מששת השותפים לא חושב שיש איזו בעיה עם זה. ג'ואן ופגי נמצאות בעיצומו של המאבק. הוא רחוק מסיום, אבל אין ספק: זו לא אותה חברה. תרתי משמע.

SC&P

טייווין לאניסטר ולורד בולטון. סליחה, ג'ים וטד.

טייווין לאניסטר ולורד בולטון. סליחה, ג'ים וטד.

כמה הפתרון הזה אלגנטי, נכון? באו נראה מה מסתתר מאחוריו. מרגע שיצאו רוג'ר ודון ללוס אנג'לס, הפכה החברה לשטח הפקר ללא שליט, והעלילה דומה יותר למשחקי הכס: פיט וג'ואן נאבקים על שליטה, ג'ים משתלט על מוקדי כוח ומחליש בכוונה מוקדים שלא בבעלותו, כמו מניסביץ'. הסוכנות נמצאת במאבק שליטה סמוי וגלוי. ובהיעדרם של רוג'ר ודון, טד הופך לשליט הדומיננטי. בכל פעם שיש בעיה, פונים אליו לפתרון. כך פגי וג'ואן לגבי אבון, כך פיט כשהוא מגלה שג'ואן חתכה אותו.

בל נטעה במניעים של טד וג'ים. ג'ים פועל באופן מקיאבליסטי מובהק: הוא שולח בכוונה את בוב בנסון כדי להרוג את הלקוח שמזוהה עם רוג'ר, ושולח למעשה את בוב וקן, שני עובדי SCDP, לגלות בדטרויט. במקביל, הלקוח החדש – שברולט – ננעץ סופי ללוח בעזרת טד.

טד, על אף מראית העין, אינו שונה במניעיו. אם ג'ים פועל באופן גלוי, טד עוטה על עצמו את גלימת "האיש שמעבר למשחקי הכוח". הוא זה שאינו חושב במונחים של "הם ואנחנו", הוא זה שחושב על טובת החברה כמכלול. וככזה, הוא צובר יותר ויותר כוח כמנהיג האמיתי, שנמצא מעל ההתכתשויות הקטנוניות. ההיעדרות של דון רק מדגישה זאת.

השם החדש של החברה, "פוגעני באופן שווה לכולם", הוא ספין. טד וג'ים חושבים מה לעשות כדי להסיח את דעתם של השותפים האחרים ממהלכי ההתעצמות שלהם, ומה יכול להיות טוב יותר מטייטל חסר משמעות? קחו את השם, סטרלינג קופר ושות'. תהנו ממנו. כך הם גם הסירו את שמו של דון, וגם קיבעו את השליטה שלהם, כי אנחנו יודעים שמי שהיוזמה בידיו, הוא מי שמוביל. וכדי שלא יהיו אי הבנות בעניין, מתיו ויינר אומר זאת במפורש בהערות שלו לאחר הפרק. או, במילותיו של פיט: זו לא אותה חברה.

דון

Don Dinkin

קו העלילה של דון מקבל זמן מסך מועט. הוא למעשה מסתכם בסצינת הסוטול וההזיות שלו בסוף, אבל הוא משמעותי יותר ממה שנראה תחילה, ומדאיג הרבה יותר. כדאי מאוד לשים לכך לב.

קליפורניה תמיד היתה חשובה לדון, ותמיד היו לו שם חוויות חיוביות. שם הוא יכול היה להסיר את מעטה השקר, הזהות הבדויה. שם תמיד קראו לו דיק. שם הוא לבש חליפות משבצות נוחות. שם היתה לו את אנה "האדם היחיד שתמיד הכיר אותי", ושם הוא הציע נישואין למייגן. אבל, כמו שדון אומר לרוג'ר במטוס חזרה לניו יורק: "לרוב אני מרגיש שם טוב בהרבה". דון נשאר דון, אבל קליפורניה עצמה משתנה. היא מייצגת את תרבות הנגד, את העולם החדש.

המאני טיים נמצא כשדון מסטול. סמים במד מן הם אמצעי – שחוק במקצת משימוש – לגלות אמת כלשהי על הדמויות, מבעד למסיכות. כשדון מתנשק עם הבלונדינית – מהלך שאיננו יודעים אם אכן קרה או התרחש רק בהזיותיו – הוא אומר לה: "אמרתי לך ששמי איננו דון". הוא הוזה אז את דמותה של מייגן ואנו מגלים מה הוא רוצה ממנה באמת: לשאת ברחמה את בנו ולאפשר לו, בשם האהבה החופשית, להיות עם נשים אחרות. אבל הדבר המשמעותי מתרחש לאחר מכן.

דון פוגש בהזיותיו את החייל דינקינס, אותו פגשנו בפרק הראשון. הופעתו המחודשת מרמזת לנו שהעלילה בפרק הראשון – הקריאה ב"התופת" של דנטה, המחשבות הלא מודעות על התאבדות – רלוונטית יותר משחשבנו, והייתי מהמר על התפתחויות נוספות עד סוף העונה. דינקינס מדליק את הסיגריה לדון עם המצית, אותו מצית שהוא שכח אצל דון בפגישתם. דינקינס הוא, למעשה, בבואה של החייל דון דרייפר. דינקינס מת, ולשני דברים שהוא אומר לדון יש משמעות קריטית.

הראשון הוא כשדון שואל אותו למה, אם הוא מת, הוא לא קיבל חזרה את היד שלו. דינקינס עונה: "מוות לא עושה אותך לשלם יותר". והשני הוא המשפט הבא של דינקינס: "אתה צריך לראות איך אתה נראה". רמז לכך שדון בעצמו מת. במובן הגשמי זה נכון – דון דרייפר באמת מת. במובן הסימבולי, דון הוא מת מהלך.

כמסמר נוסף בארון הזה, כדאי לשים לב ל"בפרקים הקודמים" של הפרק, בו ויינר תמיד מציג לנו קטעים מפרקי עבר שרלוונטים לעלילת הפרק הנוכחי. ב"בפרקים הקודמים" מוזכרת העלילה בפרק הראשון, אבל מה שמוצג אינו המפגש בין דינקינס לדון, אלא הקמפיין שמציע דון לרשת המלונות (jumping off point) והמשפט של דון: "גן עדן הוא דבר מורבידי. איך מגיעים לגן עדן? משהו נורא צריך לקרות". המשהו הנורא הזה הוא מוות. האם משהו נורא עומד לקרות? או שזו רק ההתעסקות השגרתית, המודעת והלא מודעת, של דון במוות, בגאולה אישית, ובקשר ביניהם. יש לנו עוד שלושה פרקים לגלות.

קטנות

  • הוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו התרחשה בסוף אוגוסט 1968, לקראת הבחירות לנשיאו בנובמבר. הנשיא ג'ונסון הודיע שלא יציג שוב את מועמדותו. רוברט קנדי נרצח, והמפלגה היתה למעשה חסרת מנהיגות. בסוף הוועידה הוכרז סגן הנשיא הוברט האמפרי, כמועמד לנשיאות. בחוץ הפגינו ערב רב של ארגונים נגד המלחמה. המארח, ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, שיסה בהם את משטרת שיקגו והפך את המחאה הלא אלימה לאלימה. "כל העולם צופה", צעקו המפגינים, ואין ספק שהפעולה הזו חזרה כבומרנג ופגעה במפלגה הדמוקרטית אנושות. תגובת הציבור האמריקאי לא היתה תמיכה בתרבות הנגד, אלא בדיוק הפוך – תמיכה ברפובליקנים, שלא היו אמביוולנטיים לגבי המלחמה. ניקסון נבחר לנשיא, והשאר היסטוריה. כמו שאמרנו, תרבות הנגד לא ניצחה מייד. למעשה, בטווח המיידי היא הפסידה, אבל היא חילחלה לתוך המיינסטרים בשנות השבעים. זו, למרות הכל, לא אותה חברה.
  • דני סיגל, הגמד שמרסק את אשכיו של רוג'ר, אמור להיות לכם מוכר: הוא בן דודה של ג'יין, אשתו לשעבר של רוג'ר, והוא הגיע לראיון עבודה אצל דון במהלך העונה הרביעית. דון חשב שהוא גרוע, אבל השתמש ברעיון שלו בפרסומת, ונאלץ לשכור אותו לעבודה. בהמשך הוא פוטר. לא ברור לי למה רוג'ר רודה בו, אבל הגיע לו לקבל בוקס בביצים. אה, והיתה גם את לוטוס.
    Roger Danny
  • מייגן מופיעה כהיפית בסוף הפרק, עם סרט על הראש שמזכיר את התמונה הזו של – נכון! – שרון טייט. דון הוזה שהיא בהריון, וגם שרון טייט היתה בהריון כשנרצחה. אפשר להמשיך לעוף על ההשוואה הזו, אם כי אני חושב שאין שום תסריט שבו מייגן נרצחת.
    Megan Sharon Tate
  • קרניישן השיקה את "ארוחת הבוקר המהירה" ב-1964. הנה פרסומות למוצר הזה משנים 1967-1969, שפורסמו בגות'המיסט:
    Carnation
  • זה היה פרק עם פסקול נפלא (התרבות הנגד המוזיקה יותר טובה). הנה שניים מהם, (עינב, אתה מוזמן להוסיף כאן מה שפיספסתי): Harper Valley PTA של ג'יני ריילי, וכמובן שיר הסיום, Piece of my heart של ג'ניס ג'ופלין
  • ואפרופו סצינת הסיום, היא עדות נוספת לכך שתרבות הנגד מחלחלת: פיט (!!) מעשן ג'וינט. ולכן, זהו ללא ספק גיף השבוע. מומלץ להפעיל את היוטיוב של ג'ופלין למעלה ולבהות בו:

Pete joint

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , , , , , | 27 תגובות

אופנה במד מן, פרק 9: למה מייגן נראית פתטית

פורסם בתאריך יוני 3, 2013 מאת gadilahav

כמדי שבוע, נאוה סילוורה מנתחת את הפרק דרך ארון הבגדים.

 לפוסט של נאוה על האופנה בפרק 8.

 לפוסט הרגיל שלי על פרק 9, אם טרם הספיקותם

 ולכל מה שצריך לדעת על פולמוס תאוריית הרצח של מייגן ושרון טייט

 מייגן

 Megan wig

תסריט מטופש, עלילה מופרכת, קולגה סווינגרית מוזרה ובמאי שקורא לה "מתוקה", ללא ספק לא תורמים לביטחונה של מייגן כשחקנית. בפאת בלונד פלטינה לא מחמיאה, שמלת תחרה אדומה צעקנית (ומבטא צרפתי מאולץ), מייגן נוגעת בתחתית. כשהיא מדברת על כך עם דון בערב, היא לובשת גופייה וג'ינס נוסח שנות השמונים – עשור שכדאי לו שלא נדון באופנה שלו – ונראית עוד יותר פתטית. מה קרה למייגן הנחשקת של פעם. האם יקרה לה משהו רע? עוד סיבה לדאגה, שמצטרפת לסערת חולצת הטי עם הכוכב, שדומה לוז של שרון טייט.

 Megan

למי שטרם התעדכן, החולצה הלבנה עם הדפס הכוכב שלבשה מייגן זהה לחולצה שלבשה השחקנית שרון טייט כשהצטלמה למגזין אסקווייר ב-1968. טייט, שחקנית אמריקאית יפיפייה ורעייתו של הבמאי רומן פולנסקי, נרצחה באוגוסט 69' בבביתה בלוס אנג'לס עם עוד ארבעה מחבריה על ידי כנופיית צ'ארלס מנסון. רצח השחקנית, שהייתה בחודש השמיני וחצי להריונה ונדקרה שש עשרה פעמים לאחר שהתחננה על חייה וחיי תינוקה, זיעזע אותו קיץ את אמריקה. ג'ני בריינט, המלבישה המוכשרת של הסדרה, צייצה שלא מדובר בצירוף מקרים. אם כי לאחר מכן ציינה שבחרה בחלצה לאחר שמתיו ויינר, יוצר הסדרה, ביקש ממנה "חולצה עם אלמנט פוליטי".

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

על השאלה אם מייגן תירצח עוד אין לנו תשובה, אבל השאלה המרכזית האמיתית כאן היא: איפה משיגים חולצה כזאת?? מקורות יודעי דבר מוסרים שבשוק הכרמל, בכניסה, יש מישהו שמדפיס על חולצות טי כל מה שרוצים. אבל ספק אם זה ייצא מוצלח כמו של שרון/מייגן.

 פגי

 Peggy Margarine

כשהיא מתבקשת במפתיע על ידי דון להכריע בין שתי אסטרטגיות שיווק של מרגרינה, היא מחפשת את הדרך הדיפלומטית להימלט מבחירה. השמלה שלה, השסועה לשניים בדיוק באמצע, מסמלת את הדואליות שלה בין דון לטד. העליונית הקורקטית-משעממת נוסח מרגרט תאצ'ר מעל השמלה שמנטרלת ממנה כל סקס-אפיל גורמת לה להיראות הרבה מעבר לגילה. ההססנות וחוסר היכולת שלה לומר משהו מעניין, השלימו מראה מושלם של מרגרינה.

 Peggy Abe

מאוחר יותר בדירתה, פגי נראית כמו הפרסומאית הניו יורקית הצעירה שהיא. שמלת המיני חושפת הכתפיים וצמודת המותניים על שני גווניה הנעימים – קרמל ולבן – מחמיאה לה, אך גם מחזקת את התחושה שהסביבה פה לא נעימה ולא נכונה יותר עבורה. דירה צפופה בהארלם מוכת הפשע והעוני, עם בויפרנד בעל השקפות פוליטיות קיצוניות שלא מסכים איתה על כלום (ובנוסף גם לובש פסים קונטרסטיים לנקודות שלה). הגיע הזמן לשינוי. אין ספק שמדובר ב"שיט הול", שכדאי להיפטר ממנו, כמו שהיא אומרת.

 Peggy green

לאחר פרידתה הבלתי נמנעת מאייב, פגי מתייצבת מול טד ומודיעה לו על כך בציפייה לתגובה רומנטית כלשהי מצידו. אך באופן המתיישב עם קרירותו המוקדמת כלפיה (בהמשך למבטיה המלוכסנים וחיוכה הפלרטטני כלפיו בחדר הישיבות), גם הפעם הוא מגיב באופן מאכזב מבחינתה, די מנפנף אותה ויוצא מהחדר. פגי נותרה לבדה המומה כמו ילדה קטנה ונזופה בגן. שמלת הנקודות הילדותית, השיער הלא עשוי והפנים נטולות האיפור, יותר מהולמים את המעמד המביך. אשת הקריירה החריפה היא לפעמים ילדותית בכל הנוגע לפן הרגשי-רומנטי בחייה.

 בטי

 Betty ass

בטי של פרק 9 היא ממש לא השמנמנה שהולכת לפגישות שומרי משקל ומחפשת את הלוק הנכון שלה, בטי שבה להיות בטי של פעם. הדוגמנית הניו יורקית שהיא הייתה, צצה על פני השטח וקשה לפספס זאת. סצנת תחנת הדלק בה מתדלק חצוף בוהה בתחת שלה במכנסי ג'ינס קצרים וחולצת פרחים חושפת כתפיים, ואומר לדון ש"כרגע הוא עסוק", הוא הסימן המובהק לכך. בטי מושכת, למקרה שלא שמתם לב.

Betty Yellow

קודם לכן בארוחת ערב עם הארי ופוליטיקאים אחרים, היא לובשת שמלת נשף באורך הרצפה בצהוב המתיישב עם הבלונד ההוליוודי והלבן החגיגי, כולל חזה מרופד וכפפות אופרה – שמלה שג'קי קנדי הייתה שמחה ללבוש בדינר רשמי בבית הלבן (מה גם שהיו לה ככפות כאלו). בזמן שהיא ממתינה להנרי שמדבר בטלפון בתא סמוך, אורח חצוף נעמד מולה ומצהיר שהוא היה רוצה לבלות איתה את הלילה.. היא לא מאמינה ואומרת לו ש"יש לה שלושה ילדים". אבל התקרית חיזקה את ביטחונה וללא ספק הייתה, בין היתר, אחת הסיבות שגרמו לה לפתות את דון בטוויסט מהטובים במד מן.

 ארלין

 Megan Arlene

אוקיי היא מוזרה, לא נעימה, גורמת תחושת אי נוחות, לא החברה המומלצת למייגן כרגע, ועוד ועוד. אבל יש להודות, ארלין מתלבשת יפה. בסצינה בה היא נפגשת עם מייגן, לבושה בשמלת הטוניקה שלה בהדפס ירוק טרופי, תיק וסנדלים מוזהבים, ותכשיטי אוברסייז, היא מציגה בוהו שיק השראתי. מייגן לידה בגווני פסטל וקשת ילדה טובה, נראית הרבה פחות מתוחכמת.

 טד

 Ted Don

  • עם עניבה מוסטת אחורנית וחולצה בצהוב אפרוחי, טד עושה רושם של מנהל נחמד ונגיש שלא אוהב חליפות וביגוד ייצוגי, אבל לובש אותם מתוקף מעמדו בחברה. ההמשך מלמד, כמו שפגי לומדת בדרך הקשה, שהבגדים מטעים פה.

 בוב

 Bob

אנחנו בפרק 9 ועדיין אין לנו מושג מי זה בוב בנסון. אבל יש להודות, לטיפוס החידתי והלא ברור הזה יש רגליים חמודות, במיוחד עם מכנסוני הדפס דגיגונים.

 

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן אופנה | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

כל מה שצריך לדעת על תאוריית הרצח של מייגן

פורסם בתאריך יוני 1, 2013 מאת gadilahav

Sharon Tate

התאוריה על הירצחה האפשרי של מייגן דרייפר, בגלל הדימיון לשרון טייט, גרמה לרשת לרתוח השבוע בצורה כזו, שחשד מתגנב ללב שמדובר בתעלול שיווקי. זו אולי מחשבה קונספירטיבית מדי, אבל בואו נגיד שאיש בסביבה של מתיו ויינר לא סבל מהבאזז, ובהתאם גם אף תגובה רשמית לא פורסמה, ודאי שלא צפירת הרגעה. למעשה, אין מקום אחד ברשת שמפריך את התאוריה הזו. הנה סיכום קצר של הפרטים שמרכיבים את הדימיון בין טייט למייגן:

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

  • כאמור, שתיהן לובשות חולצה זהה.
  • שרון טייט היתה נשואה לבמאי רומן פולנסקי, גבר מצליח ומבוגר ממנו, כמו דון למייגן.
  • טייט היתה שחקנית טלוויזיה בסדרות קטנות, בערך כמו מייגן בסדרה.
  • בפרק הקודם קראה סאלי את "תינוקה של רוזמרי", ספר שהפך לסרט ב-1968 בבימויו של רומן פולנסקי. תמונתה של טייט עם חולצת הכוכב צולמה במהלך צילומי הסרט – על הסט שלו.
  • אייב נדקר בחולצה לבנה – החולצה של מייגן עם הכוכב דומה לפצע דקירה בחזה. מצד אחד, זה אומר שאולי החולצה היא רמז לדקירה של אייב. מצד שני, פגי דוקרת את אייב בגלל טעות. בזיהוי. כיוון שריבוי זהויות הוא תמה מרכזית במד מן, יתכן ומייגן תירצח או תיפגע בגלל טעות בזיהוי.
  • סגנון הלבוש והשיער של מייגן דומה לזה של טייט, כפי שמציין האתר טום אנד לורנזו.
  • האחראית על התלבושות בסדרה, ג'ני בריאנט, הודתה בטוויטר שהדימיון בחולצות של טייט ומייגם איננו מקרי
  • לאורך הסצינת של מייגן בפרק האחרון נשמעות כל הזמן סירנות, רמז למשהו רע שהולך לקרות.
  • ביתם של דון ומייגן כבר נפרץ פעם אחת. ובכלל, בסדרה יש יותר מדי הפרות סדר שמרמזות על אירוע פלילי, כפי שבעונה שעברה פוזרו רמזים להתאבדות, שאכן התרחשה בסוף.
  • בפוסטר של הסדרה מופיעה ניידת משטרה, רמז לאירוע פלילי משמעותי שטרם התרחש בעונה הזו.

poster

ומהצד השני: ההסבר של ג'ני בריאנט פה לדיילי ביסט, מרמז שהחולצה נבחרה בגלל הרמזים הפוליטיים שלה למלחמת ויאטנם (דגל ויאטנם הוא כוכב צהוב במלבן אדום) – מה שמחזיר אותנו להנחה המוקדמת שלי, לפיו מייגן בעזרת החולצה מייצגת את הדור הצעיר. (ושוב תודה לבירנית!).

אז תרצח או לא? יש נו עוד ארבעה פרקים לגלות. נזכיר ששרון טייט נרצחה על ידי "מנסון פמילי", כת שהונהגה על ידי צ'ארלס מנסון, שהורשע ברצח על אף שלא השתתף בו.

ולרגל השיחה הערה, מגזין אסקווייר מפרסם את התמונות המקוריות של טייט באותה חולצה, שפורסמו בגיליון המגזין ב-1967, ויש רק מילה אחת המתארת אותן היטב: ואו.

sharon-tate-esquire-star-650x952

ואחרי הסיפור הזה, על מה כבר אשר לדבר? על בוב בנסון כמובן. המסתורין שרק גובר סביב הדמות שלו. הדבר המרכזי שקרה הפרק, הוא שהוא מציע לפיט אח שיטפל באמו, וממליץ עליו כיוון שהוא סייע לאביו להבריא. אבל, כפי שציינה בירנית גורן בתגובות בפוסט על הפרק, בלווייתה של אמא של רוג'ר, בנסון אומר לקן שאבא שלו מת. חוסר הקוהרנטיות הזה לא מתאים למד מן, ויש סיכוי סביר שהוא רמז לכך שבנסון מסתיר משהו. בכל מקרה, הנה סיכום של התאוריות שרצות לגבי זהותו, חלקן סבירות חלקן מופרכות מהיסוד:

  • הוא מרגל
  • הוא דמות סמלית המדמה את דון דרייפר הצעיר
  • הוא באמת דון דרייפר, זה האמיתי
  • הוא בנו הלא ידוע של רוג'ר, או קופר, או דון האמיתי
  • הוא רוצח סדרתי

אתם יכולים לקרוא בפירוט על התאוריות האלו כאן וכאן.

ולסיום, גיפים אהובים מהפרק האחרון:

 betty don bobby

Peggy endscene

don betty gif

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן - כל מיני, מד מן עונה 6 | עם התגים , , | 11 תגובות

זמן מד מן, עונה 6 פרק 9: הפרק של בטי, הרמזים לרצח של מייגן

פורסם בתאריך מאי 29, 2013 מאת gadilahav

The Better Half

אי אחידות היא אנדרסטייטמנט, אם מנסים להגדיר את קצב התקדמות העונה הזו מפרק לפרק. העובדה שלא פחות משישה קווי עלילה נעו במקביל (בטי ודון, מייגן וארלין, ג'ואן רוג'ר ובוב, פגי ואייב, פיט ודאק, וכמובן המשולש דון-טד-פגי) גרמה לי לרגע להרגיש כאילו אני צופה ב"משחקי הכס", (רק בלי לשאול כל שניה, אז מי זה בפריים ועל איזו ממלכה הוא שולט?). אבל הפרק המצוין הזה הוכחה שכשהעלילה נעה קדימה, מד מן חוזרת לעצמה.

שתי תמות מלוות את הפרק, ושתיהן קשורות לשמו. הראשונה היא כפילויות, והיא מתקשרת לפירוש המילולי של שם הפרק – "החצי הטוב יותר". משפט המפתח הוא מה שאומרת מייגן, כשהיא צריכה לשחק שתי אחיות תאומות: "הן שני חצאים של אותו אדם. הן רוצות אותו דבר, אבל מנסות להשיג זאת בדרכים שונות". הציטוט הזה רלוונטי כמובן לטד ולדון, שני חצאי החברה (ועוד נחזור לזה בסוף), אבל הכפילויות הן לכל אורך הפרק: שתי הדמויות של מייגן, טד ודון, גרג ורוג'ר האבות של בנה של ג'ואן, רוג'ר ובוב שני מאהביה של ג'ואן, סאלי שדומה גם לבטי וגם לדון, אייב וטד כבני זוג פוטנציאלים של פגי, אייב שנדקר פעמיים ו"בובי 5", שמעיד שזהות יכולה להיות לא כפולה, אלא מחומשת.

התמה השניה היא משפחה. כאן, שם הפרק נקשר לפירוש המוכר – בן הזוג, אבל הכוונה איננה רק לבן הזוג אלא לתא המשפחתי (כפי שאומר ויינר בעצמו בראיון הקבוע לאחר הפרק). משפט המפתח כאן הוא של דאק (מאיפה הוא צץ?) לפיט: "הבנתי שהמשפחה היא מקור הביטחון העצמי שלי. כדאי שתנהל את המשבר המשפחתי, או שלא תנהל שום דבר". המשפחה היא, אם כן, מקור הכוח, ואנו רואים בבירור בפרק שמי שאין לו משפחה – פיט, רוג'ר, ובסופו של דבר פגי – פחות מאושר ופחות מצליח. דון ומייגן בצומת משמעותי בעניין הזה.

עוד נקודה מעניינת היא סגנון הפרק, ששואב לא מעט מאופרות סבון. בקווי העלילה יש אלמנטים גסים ולא מציאותיים – פגי דוקרת את אייב, הדרך שבה דון ובטי שוכבים, ההופעה של רוג'ר אצל ג'ואן אאוט אוף דה בלו – כל אלו קרובים יותר לאופרות סבון, כמו זו שבה משחקת מייגן. זוהי השתעשעות נוספת של ויינר עם ז'אנרים טלוויזיוניים וקולנועיים שונים.

נלך, כרגיל, מהקל אל הכבד, אבל למרות זאת, אי אפשר שלא להתחיל בבטי

בטי

Betty is back

בטי. שלום לחליפת ההשמנה

אין דרך אחר להגדיר זאת מלבד "בטי מכה שנית". אחרי כל כך הרבה פרקים עם נוכחות מינימלית, שמטרתה רק להשליך על דמויות אחרות, נראה ששמירתה בחליפת השמנה גם בעונה הזו נועדה כל כולה כדי לפעור את פינו רחב ככל שניתן בפרק הזה. בטי חוזרת להיות מגנט לגברים – מדון, דרך עמיתים של בעלה, ועד הנער בתחנת הדלק, אחד מני רבים של רגעים קומיים מענגים בפרק הזה.

וכמו שאנחנו התגעגענו לכך, כך גם בטי. היא נהנית מכל רגע מחזרתה להיות מושכת. היא לא דוחה את עמיתו של הנרי, אלא מפלרטטת איתו ("אני אם לשלושה. היית מאמין עלי עם גזרה כזו?"). היא גם לא דוחה את דון. בסופו של יום, הביטחון העצמי שלה תלוי במראה שלה, כיאה לאשה מהדור הישן.

בטי גם מסייעת לנו להבין טוב יותר את דון. הסצינות עם בובי מייצרות אווירה של משפחתיות חמה. זו כמובן אשליה. בטי מבינה זאת. למרות שהיא שוכבת איתו, היא שמה את הדברים בפרופורציה – מדובר בסטוץ, היא מאושרת בחייה. דון נראה קרוב הרבה יותר לניסיון להשיג משהו רציני יותר. הוא הרבה פחות מרוצה, ומקור הכוח שלה הוא הבעיה שלו – המשפחה. אפשר לומר שבגידה היא בגידה היא בגידה. אבל בעולם המיושן, שדון ובטי שייכים אליו, בגידה היא חלק מהסיפור, כל עוד שומרים על התא המשפחתי. בטי עושה זאת, דון לא.

הדבר השני שאנו לומדים הוא על יחסו של דון לסקס. עבור בטי זה תנאי לאינטימיות. עבור דון, לטענתו "אין לזה משמעות גדולה". ובכן, כדאי להטיל ספק בטענה הזו של דון. המשפט החשוב ביותר בקו העלילה הזה הוא מה שאמרה בטי על מייגן: "היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליך". על הקשר של דון לסקס ואהבה, ובהתאם למייגן, נחזור אוטוטו.

רוג'ר

כמו תמיד, רוג'ר הוא מרור האזהרה של דון, העתיד שלו לו לא ישתנה. רוג'ר מוצג כאן שאיש נטול משפחה. הניסיון הכושל, גם אם המשעשע, שלו לבלות עם נכדו, מסתיים בסיוטים של הקטן ובפיטוריו של רוג'ר מתפקיד שאי אפשר להיות מפוטר ממנו – סבא.

רוג'ר מנסה לכפר על כך עם הילד הנוסף שיש לו, ושעד כה הוא כמעט בתעלם מקיומו. אבל כמו מרגרט בתו, גם ג'ואן מפטרת אותו מתפקיד האבא, ומאותה סיבה – היא לא יכולה לסמוך עליו. "אני רק רוצה להיות בסביבה", אומר רוג'ר ומבהיר בעצמו, גם אם אינו מודע לכך, שאין לו כוונה לקחת אחריות, אלא רק להשתעשע. על רק זה בא המשפט של מרגרט לאביה: "נתתי לילד בן 4 לשמור על ילד בן 4". והנה לכם גם עוד כפילות בפרק.

פיט

פיט, האנטי כרייסט של דון, משמש גם הוא כמו רוג'ר כתמרור אזהרה, רק בלי החלק המשעשע. כל סצינה עם פיט היא כדור נגד מצב רוח טוב. אם רוג'ר נמצא בסיומו של תהליך אובדן המשפחה, ואם דון בתחילתו, פיט נמצא באמצעו. יחסיו של פיט עם אשתו ולכן גם בתו בלתי ניתנים לאיחוי. הוא נשאר עם אמא משוגעת, ועם הכרה, לראשונה, שהבעיות האלו משליכות על תפקודו באופן כללי. זו הסיבה שפיט מסכים לקבל עזרה מבוב בנסון.

ג'ואן

ג'ואן לא ממש נמצאת בפרק בזכות עצמה, אלא יותר כריפרור לדמויות האחרות, כמו למשל פיט ורוג'ר (שמשליכים בתורם על דון). ההקבלה בין רוג'ר לפיט מודגמת גם בכך ששניהם פונים לג'ואן לסיוע, ושניהם מושלכים אחר כבוד, מי מהמשרד ומי מהבית. ג'ואן אומרת לפיט: "אני לא יכולה לפתור את הבעיות האלה" ומציירת קו ברור בין המקצועי לאישי, כאילו אומרת לדמויות – הבית הוא הממלכה שלכם. טפלו בה. זו, למעשה, חזרה על המסר שהועבר קודם על ידי דאק.

אבל אי אפשר לדבר על ג'ואן בלי לדבר על הדמות הכי מסתורית בסדרה: קבלו שוב את בוב בנסון! צפינו את הרומן הזה, אבל אלוהים, לא צפינו שנצטרך לראות את בוב בשורטס כל כך צמודים, שאפילו מייגן לא מעזה ללבוש. יחד עם הסיוע לפיט, המשפט המתאים לכל סיטואציה והתספורת, אין מנוס מלהכריז על תפקידו האמיתי של בי.בי: גם בסיקסטיז היו סחים!

מייגן

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.

ההקבלה בין מייגן לדון ברורה ומובנת: בעוד הוא שוכב עם בטי, מייגן מסרבת לחיזור של ארלין (מילא מסרבת, אבל כמה סתומה את יכול להיות? שלוש פעמים?) זה כמובן מסייע לנו להבין טוב יותר את דון, אבל יש לכך עוד תפקיד: כשדון חוזר הביתה, מייגן מחכה לו במרפסת לבושה חולצת טריקו עם כוכב אדום.

ההנחה המקורית שלי היתה שהכוכב הזה הוא סמל הסוציאליזם, ומתקשר לשתי "המהפכות" עליהן מדבר אייב: מרד הסטודנטים בפריס והאביב של פראג. אייב אומר שהצעירים מזעזעים את העולם, והדבר צריך לקרות גם בארה"ב. מייגן, בעזרת הכוכב, היא נציגת הדור הצעיר, החדש, ויש קו ברור המבדל בין נציגי הדור הישן לחדש: בעוד דון, בטי, פיט ורוג'ר עסוקים בבגידות, הצעירים מתמודדים אחרת עם הבעיות בתא המשפחתי. מייגן מסרבת לבגוד, וגם פגי ואייב לא נגררים לכך. עבור הדור הישן, בגידה היא חלק מהחבילה אם שני הצדדים יודעים להכיל אותה.

אבל אז החלה לרוץ ברשת תאוריית הקונספירציה: החולצה הזו זהה לחולצה שלבשה שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי שנרצחה ב-1969. טייט היתה שחקנית של סדרות טלוויזיה, ונשואה לגבר מפורסם. את מי זה מזכיר? אם ניקח בחשבון את כל מקרי ההתפרעויות והפרות הסדר בעונה הזו, אי אפשר להתעלם מהדימיון בין שני המקרים. ואם זה לא מספיק – בתו של הצלם שצילם את שרון טייט שאלה את ג'ני בריאנט, שאחראית על התלבושות בסדרה, האם יש קשר בין שתי החולצות, ובריאנט השיבה לה: "לא מדובר בצירוף מקרים".

מצד שני אותה בריאנט הבהירה לדיילי ביסט, שהחולצה הוכנסה בגלל המסר הפוליטי שבה, מה שקצת מחזיר אותנו לתאוריית הצעירים שהעלתי קודם.

ותודה לבירנית גורן שהסבה את תשומת לבי לכך בתגובות.

tatetweets

ועוד נקודה אחת לסיום: מייגן משחקת שתי דמויות, אחת שחורת שיער, ואחת עם פאה בלונדינית. הקשר לבטי ברור.

פגי

Peggy endscene

לבי לבי אל פגי, ללא הספק הדמות מעוררת הסימפטיה ביותר בפרק הזה ובסדרה כולה. שם הפרק על שתי משמעויותיו הכי רלוונטי לגביה, והיא עומדת פעמיים בין שני גברים – בין אייב לטד, ובין טד לדון.

נתחיל באייב. הדקירה, בסצינה הזויה ומענגת, אולי היתה בטעות, אבל היא ביטוי פיזי למה שפגי הרגישה. ומי לא היה רוצה לדקור את אייב? האיש מוציא שם רע לצדקנות העיתונאית, וא זה אני אומר בתור עיתונאי. ואם יש סצינה אחת שעולה על סצינת הדקירה, היא כמובן הפרידה באמבולנס, אולי סצינת הפרידה המצחיקה והמפחידה בתולדות הטלוויזיה. אהבתי במיוחד את תגובתו של הפרמדיק.

מהצד השני – דון. מי שהיה המנטור שלה הופך יותר ויותר למי שמשתמש בה. כלי במשחק השחמט המיותר שלו מול החצי השני שלו, טד. פגי כמובן מודעת לכך. לכן היא מתחמקת באלגנטיות מבחירת צד בסצינת הפתיחה עם המרגרינה, ולכן היא אומרת לו: "הוא (טד) אף פעם לא מציב אותי בסיטואציות האלה".

טד, אם כן, הוא הפתרון לשתי בעיותיה. החצי הטוב יותר בשני המובנים – הן החצי המקצועי והן כבן הזוג. אבל ברגע האמת טד לא שם. אין לדעת מה עבר עליו עד ששינה את דעתו. אין ספק שרומן במקום העבודה הוא דבר שאפשר להיות הפכפכים לגביו, אבל בשורה התחתונה, טד גורם למשפט המודגש מהפסקה הקודמת להיראות מופרך: הוא הוביל אותה למחשבה שיש להם עתיד אישי משותף. בסופו של דבר, הוא פחות הגון אפילו מדון.

בסצינת החיזור של טד, פגי מאופרת, לבושה באדום. בסצינה האחרונה היא לובשת ירוק ונטולת איפור. כאילו לומר לנו – כל עוד יש לך תא משפחתי, את נחשקת. ברגע שאת לבד – את הרבה פחות אטרקטיבית. סצינת הסיום מבהירה זאת היטב – פגי לבד, בין לבין שני החצאים של החברה, שהגיע באמת הזמן לטפל בהם

דון

בטי ודון. כמו שהם עשו את סאלי.

בסופו של דבר, כמו שאתם יודעים, הכל משליך על דון. הבילוי של דון במחנה של בובי, והקטע עם בטי, צבועים כולם בצבעי משפחתיות. הוא רואה את בטי מאושרת, והוא מבין, סוף סוף, שהבעיה שלו בבית עם מייגן דורשת טיפול. היחס שלו לסקס הוא התירוץ שלו לבגידות. אם ניקח אותו כפשוטו, הרי שדון יכול לנהל חיי משפחה במקביל לבגידות, הוא רק צריך לתת תשומת לב למייגן.

אבל מהפרק הקודם עוד מהדהדת החוויה שלו עם איימי, הזונה האמהית שביתקה את בתוליו. הקשר בין מאהבת ואמא שב ועולה במשפט שאומרת ארלין למייגן: "לא יכולית להיות האמא והמאהבת שלו יחד". מלבד כפילות נוספת בפרק, המשפט הזה מערער על הטענה של דון על הפרדה בין סקס לאינטימיות. דון מנסה כל הזמן לשחזר את אותו רגע עם איימי. סקס הוא אינטמיות עבורו, גם אם מעוותת וכזו שלא מחזיקה לאורך זמן. בסצינת הסיום הוא מתנצל בפני מייגן ומבטי להיות נוכח יותר. אין ספק שהוא אכן מתכוון לכך. השאלה היא אם הוא אכן יצליח לעמוד בכך – להיות ה-Better half באמת. אם נזכור את המשפט המדוייק של בטי, שלאהוב אותו זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליו, אפשר להיות יותר פסימיים מאופטימיים.

גם בפן המקצועי דון בפרשת דרכים. החברה נקרעת תחת המאבק הסמוי בינו לבין טד, מי הוא ה-Better half? הטענה ששניהם שני צדדים של אותו אדם, ברמה המקצועית, מקבלת משנה תוקף בסצינת הסיום – שניהם רוצים את המרגרינה, שניהם מרוצים מהתוצאה, רק הדרך של כל אחד מהם שונה. בינתיים החברה נקרעת. המוניטין שלה נפגע, אין לה אפילו שם, ולפחות שני אנשים שוקלים לעזוב אותה. יש לנו עוד ארבה פרקים להבין לאן הולך המאבק הדו קוטבי הזה – איזה חצי טוב יותר, ואיזה חצי ינצח.

קטנות

  • בטי ודון יושבים בחוץ, בטי נכנסת פנימה, ומשאירה את הדלת פתוחה. שוב הדלת כמוטיב מרכזי בשניות של דון.
  • לא רק זוגות, גם שלישיות לרוב יש בפרק: דון-בטי-מייגן, דון-טד-פגי, פגי-טד-אייב, בוב-ג'ואן-רוג'ר. אבל השלישיות הכי מצחיקות הן בתחנת הדלק, ובאמבולנס.
  • במהלך הפרק אומר הארי לפיט: "אנחנו כמו היאנקיז ב-1927". ניו יורק יאנקיז היא קבוצת הבייסבול של העיר, ועונת 1927 נחשבת לאחת העונות הטובות בתולדותיה, אם לא הטובה שבהן. לאור מצב החברה, הארי אומר זאת בסרקסטיות.
  • במהלך הפרק מוזכרות יריות בסנטרל פארק. לא היה באותו זמן, ככל הנראה יולי 1968, אירוע יוצא דופן, אבל כנראה שוויינר מתכוון לרצח הזה.
  • כשבובי מציג את "בובי 2" לדון ובטי, דון שואל אותו אם הוא בובי 1, ובובי עונה: "אני בובי 5. אין יותר בובי 1. הוא נסע הביתה". בפרק שעבר ראתה סאלי בטלוויזיה את הסדרה המעניינת ויוצא הדופן "האסיר", שבמרכזה סוכן חשאי שמגיע לאי אידילי, שמתגלה ככלא. האסיר מכונה "מספר 6" כשמספר 1 לעולם לא נראה בסדרה. כשהאסיר שואל "מי הוא מספר 1", הוא נענה בתשובה "אתה מספר 6". אולי יש קשר בין הדברים, ואולי לא.
  • ולסיום, בפעם השניה, נימה אישית: בפרק מוזכר האביב של פראג, רפורמות שהנהיג נשיא צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק, בחירויות האישיות ובחופש הביטוי. האביב הזה הסתיים ב-21 באוגוסט בפלישה של אלפי חיילים וטנקים סובייטים לצ'כוסלובקיה, אבל החל חודשים קודם. אבי, יהודה להב ז"ל, היה יליד צ'כוסלובקיה וקומוניסט מוצהר באותה תקופה, חבר במק"י. הוא תמך באביב של פראג, ופירסם מאמרים בעיתונים שתמכו בקו הליברלי. בעקבות מלחמת ששת הימים נאסרה כניסתו למולדתו (כמו לכל ישראלי), אבל הוא הצליח להיכנס עוד פעם אחת – בפברואר 1968, בעיצומו של האביב של פראג – כעיתונאי המסקר את משחקה של מכבי תל אביב בגביע האלופות. 22 שנה לאחר מכן גילה אבי שהיה מושא למעקב של המשטרה החשאית, שחשדה שהוא מרגל ציוני. בדיווח מצויין שאבי "התקשר מהמלון למספר ישראלי ומסר מספרים שאין קשר ביניהם, כנראה קוד". אלה היו כמובן תוצאות המשחק ומספר הנקודות שקלעו השחקנים. אבי חזר לארץ, אבל המעקב אחריו המשיך עד 1980. הם כללו, למשל, אישור לחברים שלו לבקר בארץ, בתמורה לכך שידווחו על חייו ועיסוקו. כל הפרטים האלו התגלו ב-1990, לאחר מהפכת הקטיפה, כשנחשפו תיקי המשטרה החשאית.
פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , , , , , , | 43 תגובות

אופנה במד מן, פרק 8: פוסט בתמונות

פורסם בתאריך מאי 27, 2013 מאת gadilahav

כמדי שבוע, נאוה סילוורה מאירה את עינינו על השימוש באופנה ובבגדים בפרק, תחום עליו אחראית ג'ני בריאנט.

 לפוסט הקודם של נאוה, על פרק 7

לפוסט שלי על פרק 8, אם טרם הספיקותם

ולפיצוחי מד מן השבועיים, אם ממש יש לכם זמן

 סאלי

sally betty סאלי של העונה הנוכחית היא ממש לא סאלי של פעם. הפיג'מה הוורדרדה עם השרוולים התפוחים ומכנסוני הראפלס בסצנת סבתא אידה, כמו גם חצאית המיקרו-מיני החומה שנלבשה עם הגופייה הוורודה בזמן שהיא הכינה את התיק לקראת סוף שבוע אצל אבא, הם חלק ממלתחה אופנתית של מתבגרת המגבשת סגנון משלה. ההשראה, כך נראה, היא מייגן דרייפר. וזה גם מה שכולנו היינו עושים.

sally-grandma-ida

לגבי סבתא אידה, לאחר תהייה ארוכה האם מדובר בהזיה או מציאות, היה ברור שהיא נוכלת אמיתית. אבל תודו שהתסרוקת המבולגנת, השמלה הפרחונית, מעיל הזקנות שלא נסגר וגזרת הסופגנייה הפכו את סבתא אידה המזויפת למשהו חם שמזכיר לכם את הסבתא הטובה שהייתם רוצים. כולל מקושקשת וחיבוק.

דאון

ken dawn don

בשמלת כותנה משובצת בוורוד-לבן עם צווארון ילדותי אשר בכמה מידות פחות הייתה יכולה להתאים גם לפעוטות, התדהמה של דאון בסצנת ריקוד הסטפס הבלתי נשכח של קן הועצמה. בין דון לקן, היא ללא ספק חשבה לעצמה מה היא עוד תראה פה במשרד של פרסומאים לבנים מסוממים ושידרה תמימות ילדותית.

פגי

peggy 3

השמלה השחורה עם הכובע התואם שפגי לבשה להלוויה של פרנק גליסון, הייתה לא רק אלגנטית ומתאימה, היא גם סימנה אותה כמבוגרת אחראית בין ים של מסוממים על ספידים. אוקיי גם לגינצברג לא הוזרק כלום, אבל גם ללא הזרקת חומרים מלאכותיים לגוף הוא רחוק מלהיות מבוגר אחראי.

איימי

amy 

בימים שהעיבוד המחודש ל'גטסבי הגדול' מושך תשומת לב, בין היתר גם על רקע אופנה סוחפת מעידן הג'אז, המראה של איימי נראה טרנדי ועדכני. יש לה קארה בלונדיני-הוליוודי, מחרוזות פנינים, שרשרת תליון לב רומנטית, חלוקי משי ותחרה, ופיג'מות וכותונות פרחוניות. בסצנת "קטיפת הדובדבן" של דון/דיק הקטן, היא לובשת אוברול כתפיות ספגטי ומכנסונים אשר שולב עם פנינים, נקודת חן מלאכותית-פתיינית וגבות כהות ביחס לשיער. מראה רומנטי עם טוויסט אדג'י. לא טועים מעצבי לנז'רי ואקססוריז היום שלא מפסיקים לחזור לשנות ה-20 לחפש השראה.

בטי

betty

על סאלי בחצאית מיני שהיא קנתה מכספי הבייביסיטר שלה היא שואלת "באיזו פינת רחוב הרווחת אותה?". על סבתה אידה היא אומרת שהיא "כושית זקנה אחת" (Some elderly negro woman). הבלונד שוב כאן, חלק ניכר מן הקילוגרמים הושל – בטי חזרה! וזה לא רק המראה, זה גם הפה. וזה עוד יחמיר. כי הבלונד עדיין לא בגוון הסקנדינבי הישן שלה, והמשקל עדיין לא בגזרת הדוגמנית שלה מפעם.

מייגן

Megan betty

למרות המאמצים (וההצלחה הלא מועטה לשוב למראה גרייס קלי של פעם), בטי עדיין בצל כשמייגן בתמונה. גברת דרייפר השנייה הופיעה הפרק למעט מאוד זמן, אבל שמלת המיני המודפסת שלה, גרבינוני הרשת, תכשיטי הבוהו והשיער התפוח, הצליחו להשאיר רושם. שוב.

טד

green ted

טד הוא לא מנהל מרוחק-מנוכר. הוא באמת חביב וסימפטי ויש לו חיוך חמוד. לא פלא שפגי דאגה לחדש את הפודרה לפני שהיא פגשה אותו (בסצנה האחרונה של פרק המיזוג). בלייזר ירוק קישקשתא שדון או רוג'ר, ואפילו פיט, לא היו לובשים לעבודה, מסגיר מזג נוח וידידותי יוצא דופן. משונה.

סילביה

sylvia 2

המאהבת לשעבר במראה ביתי בלתי סקסי בעליל הוכיח שבאמת אין לה שום עניין בשכן הנשוי שלא מפסיק לנג'ס. הביגוד הביתי הבלתי אטרקטיבי הזה (בניגוד למשי ולתחרה של איימי, למשל) הוא אולי נוח, אבל דרך טובה להרחיק את דון סופית (וגברים בכלל). אם השיחה עימה הייתה מתנהלת פנים מול פנים, ייתכן שבקבוקי המשקה במשרדו של דון היו ניצלים.

סטן

Stan

בחולצת כפתורים ירוקה המאפשרת לו אתלטיות יתרה והופכת אותו לבלתי מנוצח, סטן סרבן החליפות העיקש ממשיך לשדר: "אני אשאר צעיר לנצח" . פיטר פן של המשרד. וונדי (בתו של פרנק גליסון ז"ל שמצאה זמן לסקס איתו ביום ההלוויה של אביה) היא עוד חיזוק לסטטוס פיטר פן שלו.

קן

ken shoes 

  • חליפה ירוקה משעממת, עניבת פסים חומים-ירוקים תואמת, נעליים של זקנים. שום דבר מיוחד ובפירוש לא מראה מסובב ראשים של קן. אבל הוא פה בגלל רוטינת הסטפס המתפרצת שלו – אחד הרגעים הבלתי נשכחים עד כה במד מן שככל הנראה לא יישכח, ולא בגלל האופנה.

 לפוסט הקודם של נאוה, על פרק 7

לפוסט שלי על פרק 8, אם טרם הספיקותם

ולפיצוחי מד מן השבועיים, אם ממש יש לכם זמן

פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן אופנה, מד מן עונה 6 | עם התגים , , , , , , , , , , , | 3 תגובות