מד מן, עונה 6 פרק 1: האם דון דרייפר יתאבד?

כל עונה חדשה של מד מן מלווה בחשש. אחרי הכל, הציפיות בשמיים והשאלה המתבקשת היא  האם הסדרה תמשיך להיצמד לרף הגבוה שהיא בעצמה קבעה בחמש עונות קודמות. אחרי צפיה בפרק הפתיחה, אפשר לנשום לרווחה. חובת ההוכחה עדיין קיימת, אבל את מבחן הפרק הראשון עוברת העונה השישית בהצלחה. המשחק, הבימוי, ההפקה – שומרים על הסטנדרטים, והכתיבה קרובה לשלמות. הקצב, כרגיל במד מן, לא מהיר. העובדה שמדובר בפרק בן שעה וחצי גורמת לכך שכעבור כמעט שעה, עדיין לא ברור לך הכיוון בו מצעיד מתיו ויינר את העלילה. כיוון שאצל ויינר כל פרק הוא סיפור אבל גם כל עונה היא סיפור מסגרת, חלק מהמהלכים הם זרעים שינבטו רק בעוד כמה פרקים. עם זאת, 20 הדקות האחרונות סוגרות סיפור של פרק אחד ועונות על חלק מהשאלות, בלי להשאיר תחושה של מריחה או חוסר תוחלת. למי שטרם צפה בפרק מומלץ לעצור כעת, כי מעתה ואילך הפוסט מלא בספוילרים.

מוות

המוות מלווה את מד מן תמיד, או כמו שאומר מתיו ויינר: "כל פרק בסדרה נפתח באדם שקופץ מחלון", אולם בפרק הזה הוא שורץ בכל פינה. הוא מתחיל בהחייאה (מייד נחזור אליה) שמבצע ד"ר רוזן, ומסתיים בניסיון הצלת חיים נוסף שלו. שלושה אנשים שמתים באמת מוזכרים בפרק – אמו של רוג'ר, אמה של סנדי (החברה של סאלי) ומצחצח הנעליים של רוג'ר. האזכורים התרבותיים גם הם של מוות – מ"התופת" של דנטה דרך הציטוט "הלווה לי את אוזניך" מהמחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר. בנו של דון קורא לתיק הכינור של סנדי ארון קבורה.

ויש כמובן את החייל פי.אף.סי דינקין (מייד נרחיב גם עליו), שמתחתן בהוואי ונשלח לוויאטנם. גורלו שלו לא ברור, אבל הוא כמובן מסמל את מלחמת ויאטנם, שאמריקה מתבוססת בה בדמה בסופה של 1967. מד מן, נזכיר, היא אלגוריה על החברה האמריקאית, כמו גם SCDP ודון בעצמו.

התמה המרכזית של הפרק אינה המוות, אלא התהיות האקזיסטנציאליסטיות שהוא מייצר, וההתמודדות של אלה החיים איתו. הוא גם מתקשר לשמו של הפרק, "השער". רוג'ר, על ספת הפסיכולוג, אומר שהחיים הם שערים ופתחים שאנחנו פותחים, שרק מובילים לעוד פתחים. "אלה רק מטבעות שאתה אוסף בדרך. בסוף אתה הולך בקו ישר, אתה יודע לאן".

המשפט הכי משמעותי בעניין הוא זה של ד"ר רוזן לדון בסוף הפרק: "אנשים יעשו הכל כדי לשכך את החרדה שלהם". החרדה הזו אופפת את רוג'ר, סנדי וכמובן דון. בפרק אנחנו רואים איך הם מנסים להתעלם ממנה. וכדי שנחוש זאת, ויינר מייצר אותה גם אצלנו: הפרק נפתח, כאמור, בהחייאה, מבלי שנדע של מי. רק מאוחר יותר מתברר לנו שהיא אינה של אחד הגיבורים ושאיש לא מת. הפרק הוא הדרך שלנו הצופים לשכך את החרדה הזו.

דון

כמתבקש, דון עומד במרכז הפרק הראשון. המסע האקזיסטנציאליסטי והמדכא שלו בפרק הזה מתחיל בשתי נקודות. הראשונה היא הפגישה עם החייל פי.אף.סי דינקין. דינקין מזכיר במראה את רוג'ר, כמו גם ביחס הכביכול אדיש שלו לגורלו, ורוג'ר הוא תמיד סימן האזהרה של דון, למה שיקרה לו אם לא ישתנה. אבל דינקין מזכיר לדון אפילו יותר את עצמו בצעירותו: חייל שיוצא למלחמה, המלחמה שבה החליף את זהותו. וכדי שלא נפספס זאת, דון לוקח בטעות את המצית של דינקין (לשניהם מציתים מוזהבים של חיילים), רמז בעובי חליפת ההשמנה של בטי להחלפת הזהויות של דון.

ושוב עולה הקרע בין דיק ויטמן לדון דרייפר, הקרע שדון ואנחנו טעינו לחשוב בעונה הקודמת שמתאחה. דון משתתף בחתונה של דינקין כאביה כביכול של הכלה. כשמייגן מצלמת אותו אנחנו רואים בבירור – הוא מעמיד פנים. הוא נכנס לתמונה שאיננה שלו, בזהות בדויה, בדיוק כמו בחייו. דון חזר לסורו: הוא מעמיד פנים כבעל נאמן למייגן, וכחבר נאמן לד"ר רוזן, ובזמן שהוא מציל חיים הוא דופק את אשתו.

סצינת החתונה. שוב דון חי חיים של אחרים.

סצינת החתונה. שוב דון חי חיים של אחרים.

העמדת הפנים הזו מגיעה לשיא בצילום התדמיתי שלו בחברה. כשהוא מדליק סיגריה הוא רואה מה כתוב על המצית של דינקין: "בחיים אנחנו צריכים לעשות דברים שלא ממש שייכים לנו". לרגע הפער בין דיק לדון בלתי ניתן לגישור. העמדת הפנים נסדקת סופית כשהצלם אומר לו: "אני רוצה שתהיה אתה עצמך". כמו בתחילת העונה החמישית, שם שאל הכתב את דון "מי הוא דון דרייפר?", גם פה – השאלה הפשוטה הזו היא למעשה סוגיה אקזיסטנציאליסטית.

הנקודה השניה היא הספר "התופת" של דנטה שדון קורא בהוואי. בהתחלה זו נראית רק סמליות מופגנת – קריאה של הגיהנום במלון בשם "פרדייז" בהוואי. אבל בסופו של הפרק אנחנו יודעים שסילביה, אשתו של ד"ר רוזן, נתנה לדון את הספר. הספר הזה גורם לה להיות נוכחת בהוואי, לצד מייגן. הגיהנום של דון הוא השקר עצמו. העמדת הפנים. החיים הם הגיהנום.

ויינר המליץ לראות לפני הפרק את 10 הדקות האחרונות של עונה 5, אז יושב דון בבר, ולצלילי "אתה חי רק פעמיים" ניגשת אליו אשה ושואלת אותו "האם אתה לבד". ובכן, קיבלנו תשובה – דון חוזר לחייו הקודמים. הוא ענה בחיוב לשאלה הזו. הוא חי רק פעמיים, חיים כפולים, כפי שחי לפני מייגן. הוא יכבוש כל בחורה כמו ג'יימס בונד. ולכל אורך הדרך, כפי שמתבטא בפרק, הוא יסבול.

היחס של דון למוות מתגלה בעבודתו. כולם מלבדו רואים במודעה שהגה רמז להתאבדות בגן העדן. רק הוא לא רואה זאת. אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בפרק, הוא כשדון שב מהחופשה ומביט מחלון חדרו. אנו רואים אותו מהגב, כשברקע נשמעים גלים נשברים. זו תמונה שמזכירה מאוד את הפתיח של הסדרה, וזה כנראה הרגע בו הגה דון את המודעה.

דון והחלון. כמו בקטע הפתיחה של הסדרה.

דון והחלון. כמו בקטע הפתיחה של הסדרה.

האם יש לדון נטיות התאבדותיות בלתי מודעות? זה בהחלט נראה כך. וכאן כדאי להזכיר שוב את דנטה. "התופת" הוא החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית", שבו מתהלך דנטה בתשעת מדורי הגיהנום, מכיר בחטאו ודוחה אותו. זו הדרך שבה יש לעבור כדי להגיע לחלק השלישי – גן העדן. כשדון השיכור מציק לשוער שעבר החייאה, הוא שואל אותו מה ראה כשהוא מת: "האם היה שם אור? שמש טרופית חמימה?". דון שואל האם הוא ראה את גן עדן בדמות הוואי. כשדון מסביר את המודעה שיצר על מלון גן עדן בהוואי, הוא אומר: "גן עדן הוא מורבידי. כדי להגיע לשם, משהו נורא צריך לקרות". דון יכול להיות בדרכו לגן עדן בשני מובנים: בהכרה בחטא, קבלתו ושחרור ממנו, או בשחרור ממנו בעזרת מוות. יש לנו שתי עונות לברר זאת.

רוג'ר

רוג'ר מופיע בפרק, כמו במקרים רבים בסדרה, כתמרור אזהרה לדון. כדרך השגויה. כך גם היחס שלו למוות: האדישות, למשל, שלא לומר העליצות, שבה הוא מקבל את מות אמו, שבו כבר מהרגע הראשון הוא מנחם יותר ממנוחם. את היחס של רוג'ר למוות מבטא הכי טוב הוא עצמו כשהוא אומר לדון: "מכרנו מוות במשך 25 שנה עם לאקי סטרייק. איך? התעלמנו ממנו".

אבל ההתעלמות הזו לא מובילה לשום מקום. בסופו של דבר רוג'ר נשבר דווקא כשהוא שומע על מותו של מצחצח הנעליים שלו. זה כמובן טריגר לחרדת המוות, לא של אמו אלא שלו עצמו, או כפי שהוא צועק בלווייתו של אמו: זו הלוויה שלי!

בטי

בטי בתור אליזבת טיילור.

בטי בתור אליזבת טיילור.

בטי מקבלת בפרק הזה זמן מסך, ומובילה את קו העלילה השני מבין שלושה. לראשונה מזה זמן, היא מוצגת קצת באור חיובי. היא מביעה רגש אמהי חם. אבל הרגש הזה לא מופנה לסאלי, אלא לחברתה סנדי ולא במקרה. בטי רואה בסנדי את עצמה: נערה צעירה שאיבדה את אמה, ורוצה לעבור לעיר הגדולה, לצאת למסע החיים. אבל סנדי מוקבלת לא רק לבטי, אלא גם לדון: כמוהו היא לא מצליחה לישון, כמוהו היא מעשנת, כמוהו היא מסתירה סוד – שלא התקבלה לג'וליארד, ויוצאת למסע של חיים כפולים.

החיפוש של בטי אחרי סנדי הוא ניסיון של בטי לתקן את דרכיה. השהות שלה במאורת המסוממים יכולה להיראות כמו שיטוט בגיהנום. אבל בטי לא משלימה את המסע. עובדה, בסופו של דבר היא נוטשת את המאבק מבלי לגלות היכן סנדי. השיחה הקריפית שלה עם הנרי על אונס תיאורטי של סנדי, כמו גם האלימות העצורה והאצורה בסצינה בבית הנטוש עשויים להיות רמז אפי מקדים.

בטי מנסה להשתנות, אבל לא ברור לנו אם תצליח. היא חוזרת הביתה לאחר שצבעה את שיערה לחום – ניסיון מובהק לשינוי. השאלה אם הוא יצליח, או יישאר כשכבת צבע, קומופלאש, בלי שינוי אמיתי.

פגי

בחרתי לסיים את הפוסט עם פגי, נקודת האור היחידה ברק המורבידי הזה. פגי אכן עולה ופורחת. היא מנהלת את המחלקה שלה, היא מתמודדת היטב עם משבר, היא רוכשת את אמונו המוחלט של טד צ'ו. בהרבה מוסנים, פגי היא דון החדש – מקצועית, מנהיגה, ראויה להערכה. כמו רוג'ר, פגי משליכה על דון, אבל באופן חיובי. כמו שרוג'ר הוא תמרור אזהרה, פגי היא סימן לדרך הנכונה. הנקודה היחידה החלשה שכדאי לשים אליה לב היא היחס שלה לעובדים, שמוזכר פעמיים בפרק. אין בו רוע לב, אבל יש בו אדישות לגורלם של אחרים, ויש לי הרגשה שעוד נראה בו התפתחויות בפרקים הבאים.

קטנות

  • שיר הסיום של הפרק הוא "שיר חתונה בהוואי" של אלוויס פרסלי. רמז ברור לסצינה בהוואי, כמו גם למארח של דון ומייגן במלון שאומר כשהוא על הבמה ,קוראים לי אלוויס מהוואי".

    הנה הוא:

  • אי אפשר שלא לשים לב לתספורות: הזקן של סטן, פאות הלחיים של פיט, השפם של אייב ומייקל. תוסיפו לזה את הג'וינטים בכל מקום – הסיקסטיז פה במלוא תפארתם.
  • מלבד דנטה, יש עוד אזכור ליצירה קלאסית בפרק. הציטוט "הלווה לי את האוזניים שלך" במודעה של פגי מגיע מהמחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר. גם הוא מסתיים כמובן במוות.
  • כמו בעונה הקודמת, הפרק הזה מלא בסצינות מעליות, ששוב מסמלות את המעברים בין הפרטי לציבורי, בין האני הפנימי להעמדת הפנים, וגם ממשמשות כפתחים, שערים, שמובילים לשום מקום.
  • שלוש פעמים אפשר היה לחוש בפער הטכנולוגי הבלתי נתפס שנפתח בפחות מ-50 שנה: מקרן השקופיות אצל דון הוא האינסטגרם של פעם. השעון של דון מפסיק לעבוד כשהוא מתקרב למים, וכשפגי מנסה להבין מה היה ב"טונייט שואו" היא נאלצת להסתמך על זכרונם של אנשים, כי אין שום מכשיר הקלטה בנמצא. איפה זה ואיפה הורדות הפרקים של היום.
  • ודמות אחת חדשה מצטרפת לסדרה: בוב בנסון. הוא מציק לדון בהתחלה, ומביא את הקריז לקן (!) לאחר מכן. הייתי אומר שכדאי לשים לב אליו
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 6, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

28 תגובות על מד מן, עונה 6 פרק 1: האם דון דרייפר יתאבד?

  1. ליאת זנד הגיב:

    כמה הערות שלי על הפרק המשובח הזה:
    אשתו של רוזן היא חלק מיצר ההרס העצמי של דון הפרטי. הוא לא בוגד באחרים אלא בעיקר בעצמו. הוא אומר לה גם: "אני רוצה להפסיק את זה"

    פגי היא חלק מסימני התקופה – היא האשה החדשה. היא המנהלת שמאמצת קודים גבריים בדרכה לצמרת. כך עושות מנהלות רבות עד עצם היום הזה.

    מזעזע בעיניי העניין של בטי בחברה של בתה ולא בבתה שלה. בעיניי זה סאב טקסט חשוב בהקשר הזה. היא דואגת לחברה יותר ממה שדאגה אי פעם לבתה.

    ולסיום – אמיצה ג'נוארי ג'ונס, אשה שיופיה יוצא דופן לחלוטין וממשיכה בקו הלא אטרקטיבי של הדמות. נדמה לי שזה אינו מעשה הוליוודי קלאסי. יש אופי מאחורי הפנים והגוף האלה.

    • gadilahav הגיב:

      "אני רוצה להפסיק עם זה" עשוי להיקרא בשני מובנים – להפסיק עם הבגידה/חייפ כפולים וכו', או להפסיק עם החיים. שוב – שתי האופציות של דון להגיע לגן עדן.

  2. אמיר כהן הגיב:

    לגבי בטי, היא הולכת והופכת לעצומת-מימדים אמריקאית בהדרגה כפי שכולם חשדו? באמת חבל עליה.

    וגם, שמתם לב כמה זמן לקח לדון להוציא משפט בתחילת הפרק? הוא שתק כמו דג במשך רבע שעה לפחות.

    • gadilahav הגיב:

      אמיר, נקודה מעולה. דון בתחילת הפרק נוכח נפקד, כאילו הוא שם אבל לא שם. כלומר – עם מייגן אבל לא ממש עם מייגן.

      • ליאת זנד הגיב:

        גם אני שמתי לב שהמילה הראשונה היוצאת מפיו היא על הבר, במפגש עם החייל

  3. Nava Silvera הגיב:

    ברור שצריך לשים לב לבוב בנסון. כרגע, הוא עושה רושם של משהו רע. ואני לא שוכחת את מייגן בחליפת המכנסיים המוכספת חושפת הכתפיים עם השיער התפוח, צלליות העיניים התכולות וטבעת הקוקטייל. וכל זה על רקע החלון שדרכו נשקף שלג ניו יורקי…

  4. לירון הגיב:

    אמי רוצה לציין שמייגן הפכה לדמות דוחה במיוחד ומרוכזת בעצמה…לא אכפת לה מה קורה מסביבה…ההפך מהדמות בה דון התאהב.
    דון כהרגלו דוחה, מילא לבגוד אבל אשתו של החבר שלך.

  5. מיקי הגיב:

    התגובה קודם נשלחה בטעות…
    התכוונתי לכתוב ש"שיחת האונס" של בטי היתה אחת הסצינות החזקות בפרק, ובסדרה כולה לדעתי. יש בבטי אלימות עצורה עצומה (ראינו את זה כבר בפרק בו ירתה בציפורים) שמתכתבת עם האלימות הפנימית של דון, עם הרהורי ההתאבדות.

  6. דיקלה שני הגיב:

    מי הוא דר' רוזן? – מתי הדמות הזו הצטרפה?

    • gadilahav הגיב:

      הזוג רוזן הם דמויות חדשות, שהצטרפו בפרק הזה, דקלה

    • לירון הגיב:

      בפרק הזה נפגשנו בו לראשונה….לדעתי תפקידו להבליט את החסרונות באישיות של דון ועם זאת זו הדמות הראשונה שמצטיירת כ"חבר" של דון שהוא לא קולגה

  7. Tigal Nasie הגיב:

    רק לא מסכימה איתך בעניין פגי. בעיני היא עוד חלק באבולוציית רוג'ר-דון. היא מראה לנו את כל התהליך שפספסנו אצל רוג'ר ודון. היא כבר לא מתוקה פעורת עיניים שרוצה לשנות, אלא שאפתנית בצורה דורסנית, שהניצחונות בעבודה חשובים עבורה יותר מהחיים שלה ושל אחרים. עובדת ומעבידה בחוסר אכפתיות (אולי גרוע יותר מעשיית 'דווקא'), מעוניינת בגבר נשוי בזמן שהיא בקשר עם גבר אחר ועדיין מעריצה את דון. לכן היא לא האופציה הטובה עבור דון, אלא גרסה צעירה יותר שלו

  8. מירון הגיב:

    מה היצירה שמנגנת החברה של סאלי בכינור? זו גם היצירה שחותמת את הפרק הראשון
    נראה לי כמו פרט חשוב

  9. יעל עמראני הגיב:

    רוג'ר- אני מבינה שרוג'ר מסמל את המקום הרע כביכול שדון יכול להגיע אליו אבל לי יש תחושה שרוג'ר נמצא בתהליך של לידה מחדש. מבחינתי הרגעים הכי נמוכים שלו היה כשלאקי סטרייק חיפפו אותו והוא הסתיר, או כשפיט השפיל אותו. הרגעים הכי קשים הם אולי אלו של הגסיסה. נראה לי שהוא כבר אחרי זה. הוא מנסה הכל, בודק הכל, שואל שאלות..
    דון- לא מצליחה להבין את הדמות, מה מקור חוסר הסיפוק שלו? ד"ר רוזן אמר לו שאדם יעשה הכל כדי להפיג את החרדה כאילו הוא כבר יודע מי הטיפוס שמולו והוא נראה כל כך שלם עם עצמו למרות יהדותו או למרות שאינו סמל ליופי וגבריות. דון מוכן לעשות הכל= להשכיב את אשת ידידו ולחזור לדפוסים שאינני מבינה איזה חרדה הם משקיטים עבורו? למה הוא סובל בכלל? אגב, הרצון שלו כביכול למות לא מסתדר לי עם הקו הלוחמני , הטורף את החיים שהציג מול החותן של קן בניסיון לכבוש עוד לקוח, עוד פיסגה.
    ג'ואן- מדהימה! באחת מהסיצנות של העונה הקודמת הייתה תמונה של כולם בקומה השנייה. כולם בשחור כל אחד עם הבלבולים שלו והיא במרכז באדום מסמנת את האיקס עבור המדרגות. בהרבה מובנים היא המרכז והלב של החברה וזה ממשיך להרגיש כך. גם רוג'ר שולח את המזכירה הבוכיה שלו אליה.

  10. gadilahav הגיב:

    מה מקור חוסר הסיפוק של דון? האיש גנב זהות של אדם אחר. תחשבי רגע שהיית מסתירה משהו נורא כמו זה שפגעת במישהו בתאונת דרכים. מה היה יכול לגרום לך להשתחרר מזה? מעט מאוד.
    דון לא רק מסתיר מעשה מאוד לא מוסרי, אלא גם למעשה בורח מהזהות של עצמו, של דיק ויטמן. הוא כל הזמן מרגיש שהוא משחק משחק, מעמיד פנים, כדי להסתיר את מי שהוא באמת. בפרק הבא תביני טוב יותר למה הוא בורח מהזהות שלו, מה עבר עליו בילדותו, ולמה התשובה היא לזיין מהצד. את יכולה גם לקרוא עכשיו את הפוסט שלי על הפרק השלישי, אבל אני מציע לך לראות אותו קודם. 🙂

  11. בר קיקי הגיב:

    והנוכחת הנפקדת… ג'ואן – שמופיעה בסצינה אחת או שתיים לאורך כל השעה וחצי ואומרת אולי משפט אחד. לטעמי היא נעדרת מהפרקים הללו בדיוק משום שהם עוסקים במוות באופן אפל כל כך, בעוד שג'ואן, לטעמי הדמות מספר אחת בסדרה, היא אדם פרקטי, חיובי וחזק. הניגוד בינה לבין דון הוא מוחץ בעיקר לנוכח העובדה ששניהם המודל הגברי והנשי של יופי וסקסיות. תחי ג'ואני הלאווי!

  12. מירון הגיב:

    עוד דבר אחרון על הפרק הזה. הוא מראה לפרק הראשון בעונה הראשונהץ
    בפרק הראשון של העונה הראשונה כל הפרק ברור לנו שדון הוא רווק מתהולל ורק בסופו אנחנו מגלים שהוא נשוי.
    הפרק הזה הוא בדיוק ההיפך. כל הפרק אנחנו בטוחים שהוא גבר נשוי ונאמן ורק בסופו אנחנו מגלים שהוא בעצם נשוי ובוגד.

  13. תומר הגיב:

    בבסיס הסדרה עומדת הפרעת הזהות.
    השאלות החוזרות הן "מי אתה?" "האם אדם יכול להשתנות" שאלות זהות.
    ה"אני האמיתי" או הTrue Self של גיבור הסדרה הוא אינו מתפקד והוא מוחלף ב"אני שקרי". בסדרה אנחנו בעצם עוקבים מקרוב אחר ההפרעה הנפשית Narcissistic Personality Disorder. וזה חוזר פרק אחר פרק, עונה אחר עונה. כל הדמויות וכל הנושאים שהסדרה מדברת עליהם, ביחוד העונה השישית. הבסיס שלהם הוא הדואליות הזו, ההפרעה ההרסנית והממאירה הזו.
    או בשורה שמסכמת את הכל:
    "You Only live twice, or so it seems, one life for yourself and one for your dream"

    • gadilahav הגיב:

      נכון. אבל האם זה "אני שקרי" מול "אני אמיתי"? מי אמר שיש אני אמיתי? האם כולנו לא אוסף של "אניים", שמשתנה בהתאם לסיטואציה, אבל אף אחד מהם אינו יותר אמיתי מהשני?

  14. תומר טל הגיב:

    בקצרה: לא. לא לכולנו יש אני שקרי ואני אמיתי בעוצמה רצחנית שכזו שגורמת להרס עצמי כזה.
    "זה נכון שאפילו לאנשים בריאים יש מסכות (גופמן) או "פרסונה" (יונג) שהם, באופן מודע, מציגים לעולם.
    אבל בין המסכות האלה לבין ה"אני העצמי" יש פער בלתי ניתן לגישור.
    האני השקרי הוא לא מודע, תלוי באופן מוחלט בפידבקים חיצוניים והוא כפייתי. "
    האני השקרי ממוצא כתגובה לטראומות בלתי נסבלות, שהאני האמיתי לא יכול להתמודד איתם לכן הוא ממציא אני שקרי חדש לגמרי וכל יכול. (כמו במקרה של דיק ויטמן).

    או במילים שלך:
    מה מקור חוסר הסיפוק של דון? האיש גנב זהות של אדם אחר. תחשבי רגע שהיית מסתירה משהו נורא כמו זה שפגעת במישהו בתאונת דרכים. מה היה יכול לגרום לך להשתחרר מזה? מעט מאוד.
    דון לא רק מסתיר מעשה מאוד לא מוסרי, אלא גם למעשה בורח מהזהות של עצמו, של דיק ויטמן. הוא כל הזמן מרגיש שהוא משחק משחק, מעמיד פנים, כדי להסתיר את מי שהוא באמת. בפרק הבא תביני טוב יותר למה הוא בורח מהזהות שלו, מה עבר עליו בילדותו, ולמה התשובה היא לזיין מהצד. את יכולה גם לקרוא עכשיו את הפוסט שלי על הפרק השלישי, אבל אני מציע לך לראות אותו קודם. "

    שלחתי לך הודעה בפייסבוק שקצת מסבירה יותר לעומק תאשר אותי!

    • gadilahav הגיב:

      אני רק אומר שאין "אני אמיתי". יש אשליה של "אני אמיתי", אבל למעשה אנחנו "אני" קצת שונה בכל סיטואציה. והאני האמיתי שלנו הוא אוסף של כל האניים בסיטואציות השונות, ואין אני אחד שעובר כחוט השני בכל פעולותנו. זו תפיסה קצת בודהיסטית (אנאטמן).
      בכל מקרה פרשנות פסיכואנליטית, יונגית, או בודהיסטית – כולן יכולות להתקיים בדיון הזה במד מן.

    • יעל הגיב:

      "האני השקרי ממוצא כתגובה לטראומות בלתי נסבלות, שהאני האמיתי לא יכול להתמודד איתם לכן הוא ממציא אני שקרי חדש לגמרי וכל יכול. (כמו במקרה של דיק ויטמן)." = אפט הדחקה פוסט טראומטי. מה שכתבתי על פרק 3. נדמה שעבר עליו משהו דיי קיצוני או בילדות או במלחמה באופן שגרם לו להחליט על שינוי זהות מיידי ברמה הישרדותית. במקביל הסיטואציה המלחמתית השתלבה עם סיפור הילדות שלו. אולי תמיד רצה להיות מישהו אחר, במקום אחר, בלי זונות, בלי סרסורים, בלי מלחמה, הרוגים ומראות קשים במקום שבו הוא בשליטה/ התרנגול.

  15. פינגבאק: זמן מד מן, עונה 6 פרק 10: זו לא אותה חברה | זמן מד מן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s