A Tale of Two Cities
לוס אנג'לס. כל הכוסיות בקליפורניה
כרגיל במד מן, לשם הפרק יש משמעות, ולרוב יותר מאחת. ראשית, זהו הקשר ברור לספרו הקלאסי של צ'ארלס דיקנס, "בין שתי ערים" מ-1859. הספר, שממנו נמכרו למעלה מ-200 מיליון עותקים לאורך השנים, עוסק בתקופת המהפכה הצרפתית ובשנים שלפניה, כשהעלילה מזפזפת בין לונדון לפריס. יש לספר מספיק קישורים לעלילה של מד מן בפרק: הגיבורים בספר, צ'ארלס דנאי וסידני קרטון, דומים פיזית זה לזה, סמל לדואליות של דון דרייפר ודיק ויטמן. העלילה נעה בין שתי ערים (ניו יורק ולוס אנג'לס) ומהפכה חברתית משמעותית מתרחשת ברקע.
שנית, הפירוש המילולי לשם הפרק מספיק גם הוא: ניו יורק מול לוס אנג'לס. ברקע מתרחשות ההתפרעויות בעיר השלישית בגודלה בארה"ב, שיקגו, במהלך הוועידה של המפלגה הדמוקרטית. עוד נחזור לכך בקטנות, אבל הצדדים הנצים הם הממסד, אמריקה הישנה, התרבות האמריקאית, אל מול הצעירים, ההיפים – תרבותה נגד. באופן ברור, ניו יורק מסמלת בפרק את התרבות האמריקאית העכשווית, ולוס אנג'לס את תרבות הנגד.
רגע לפני שנמשיך, הערה אישית: לא מאוד אהבתי את הדרך שבה מוצגת תרבות הנגד בפרק הזה. את התרבות האמריקאית של הסיקסטיז בונה מתיו ויינר במשך שש עונות ביד אמן. תרבות הנגד מוצגת בצורה שטחית יותר, ולכן גם מצויירת ביד גסה. המסיבה בלוס אנג'לס לוקה בקלישאתיות, והטקסט בפיו של גינסברג, בהתפרצות על ג'ים ובהתקף החרדה לפני הפגישה עם הלקוח מניסביץ', מתחרה בצדקנות שלו רק בטקסט של אייב משבוע שעבר. יש לתרבות הנגד תפקיד מפתח בפרק ובסדרה, אבל הביצוע נופל לעומת הסטנדרט לו הורגלנו במד מן.
וחזרה לעניין: המתח והקונפליקט בין שני הצדדים האלו מופיע שוב ושוב לאורך הפרק: ההתבטאויות של גינסברג, המאבק בין רוג'ר לדני סיגל (גם אליו נחזור בקטנות), ההערה של הבכיר בקרניישן על "ההיפים ארוכי השיער שמביישים את המדינה" ויותר מכל – הזרות המוחלטת של דון ורוג'ר בלוס אנג'לס. הם לחלוטין לא קשורים. תרבות הנגד לא משחקת לפי הכללים, כי הכללים נוסחו על ידי התרבות השלטת. כך המפגינים בשיקגו, כך דני עם האגרוף לביצים של רוג'ר. עם זאת, חשוב גם לציין שתרבות הנגד לא מנצחת מייד, כפי שבמציאות לא ניצחה: ניקסון נבחר אוטוטו לנשיא. כך גם העולם הישן עדיין עומד על תילו, אבל משתנה. תרבות הנגד חודרת לאט לאט פנימה, אל המיינסטרים. אפשר לסכם זאת במשפט של פיט בסוף הפרק: This is not the same company any more. למזלנו, בתרגום לעברית המשפט הזה הופך לדו משמעי בצורה קולעת ביותר: זו לא אותה חברה. לא אותה חברה כ-company, ולא אותה חברה כ-society.
ג'ואן
ג'ואן. זה עדיף מדייט?
הסיפור של ג'ואן הוא השלם ביותר בפרק. בקצרה, היא מגיעה לפגישה שאמורה להיות דייט, ומגלה שזו הזדמנות עסקית. היא מזהה את ההזדמנות לצבור כוח והשפעה, ובשביל זה, כמו תרבות הנגד, היא שוברת את הכללים. היא עושה למעשה את העבודה של מחלקה אחרת, מחלקת ניהול הלקוחות.
עכשיו, אם כל דמות אחרת היתה מבצעת מהלך כזה, היינו ביקורתיים כלפיה. מה הייתם חשים כלפי פיט אם הוא היה מחליט לעשות את עבודת הקריאייטיב? או כלפי גינסברג אם היה מנסה להיות איש אקאונט? היא שוברת את הכללים כי העולם הישן, הגברי, לא ייתן לה הזדמנות, כאשה. וכאשה, מאבקה דומה למאבק תרבות הנגד – אי אפשר לנהל אותו בתוך הכללים של העולם הישן. פיט אומר לה בסוף הפרק: "זהו מרד!" , ומשווה עבורנו את המאבק שלה למאבק בשיקגו.
שני דברים בפרק מחזקים את התחושה שמדובר במאבק שבמרכזו שינוי מעמד האשה ותפקיד האשה. ראשית, אבון, ענקית הקוסמטיקה, מתלבטת בין שתי אופציות: לפנות לקהל גרובי יותר (לוס אנג'לס, אשה חדשה) או לשדר נוסטלגיה (ניו יורק, אשה ישנה). שנית, הלקוח מלוס אנג'לס הוא Carnation, שמשיק "ארוחת בוקר אינסטנט". הצורך בארוחה מהירה נובע מיציאה של נשים לעבודה, שמקצר את זמנן בבית.
אבל ג'ואן נמצאת בעולם של גברים, וכמה היא אבודה בעולם הזה. היא למעשה מתרסקת עד שהיא מקבלת חבל הצלה מפגי, מישהי שהצליחה להשתחל כאשה לעולם של גברים, ולשחק לפי כלליו. בלי הפתק הפיקטיבי שפגי כתבה, ג'ואן היתה אבודה. על אף הריב ביניהן, הן משתפות פעולה ככוח נשי עולה.
וכמו תרבות הנגד, גם המאבק הזה רחוק מניצחון. עובדה, בהחלטה על שינוי השם, פיט מבקש שלא יקראו לג'ואן, ואף אחד מששת השותפים לא חושב שיש איזו בעיה עם זה. ג'ואן ופגי נמצאות בעיצומו של המאבק. הוא רחוק מסיום, אבל אין ספק: זו לא אותה חברה. תרתי משמע.
SC&P
טייווין לאניסטר ולורד בולטון. סליחה, ג'ים וטד.
כמה הפתרון הזה אלגנטי, נכון? באו נראה מה מסתתר מאחוריו. מרגע שיצאו רוג'ר ודון ללוס אנג'לס, הפכה החברה לשטח הפקר ללא שליט, והעלילה דומה יותר למשחקי הכס: פיט וג'ואן נאבקים על שליטה, ג'ים משתלט על מוקדי כוח ומחליש בכוונה מוקדים שלא בבעלותו, כמו מניסביץ'. הסוכנות נמצאת במאבק שליטה סמוי וגלוי. ובהיעדרם של רוג'ר ודון, טד הופך לשליט הדומיננטי. בכל פעם שיש בעיה, פונים אליו לפתרון. כך פגי וג'ואן לגבי אבון, כך פיט כשהוא מגלה שג'ואן חתכה אותו.
בל נטעה במניעים של טד וג'ים. ג'ים פועל באופן מקיאבליסטי מובהק: הוא שולח בכוונה את בוב בנסון כדי להרוג את הלקוח שמזוהה עם רוג'ר, ושולח למעשה את בוב וקן, שני עובדי SCDP, לגלות בדטרויט. במקביל, הלקוח החדש – שברולט – ננעץ סופי ללוח בעזרת טד.
טד, על אף מראית העין, אינו שונה במניעיו. אם ג'ים פועל באופן גלוי, טד עוטה על עצמו את גלימת "האיש שמעבר למשחקי הכוח". הוא זה שאינו חושב במונחים של "הם ואנחנו", הוא זה שחושב על טובת החברה כמכלול. וככזה, הוא צובר יותר ויותר כוח כמנהיג האמיתי, שנמצא מעל ההתכתשויות הקטנוניות. ההיעדרות של דון רק מדגישה זאת.
השם החדש של החברה, "פוגעני באופן שווה לכולם", הוא ספין. טד וג'ים חושבים מה לעשות כדי להסיח את דעתם של השותפים האחרים ממהלכי ההתעצמות שלהם, ומה יכול להיות טוב יותר מטייטל חסר משמעות? קחו את השם, סטרלינג קופר ושות'. תהנו ממנו. כך הם גם הסירו את שמו של דון, וגם קיבעו את השליטה שלהם, כי אנחנו יודעים שמי שהיוזמה בידיו, הוא מי שמוביל. וכדי שלא יהיו אי הבנות בעניין, מתיו ויינר אומר זאת במפורש בהערות שלו לאחר הפרק. או, במילותיו של פיט: זו לא אותה חברה.
דון
קו העלילה של דון מקבל זמן מסך מועט. הוא למעשה מסתכם בסצינת הסוטול וההזיות שלו בסוף, אבל הוא משמעותי יותר ממה שנראה תחילה, ומדאיג הרבה יותר. כדאי מאוד לשים לכך לב.
קליפורניה תמיד היתה חשובה לדון, ותמיד היו לו שם חוויות חיוביות. שם הוא יכול היה להסיר את מעטה השקר, הזהות הבדויה. שם תמיד קראו לו דיק. שם הוא לבש חליפות משבצות נוחות. שם היתה לו את אנה "האדם היחיד שתמיד הכיר אותי", ושם הוא הציע נישואין למייגן. אבל, כמו שדון אומר לרוג'ר במטוס חזרה לניו יורק: "לרוב אני מרגיש שם טוב בהרבה". דון נשאר דון, אבל קליפורניה עצמה משתנה. היא מייצגת את תרבות הנגד, את העולם החדש.
המאני טיים נמצא כשדון מסטול. סמים במד מן הם אמצעי – שחוק במקצת משימוש – לגלות אמת כלשהי על הדמויות, מבעד למסיכות. כשדון מתנשק עם הבלונדינית – מהלך שאיננו יודעים אם אכן קרה או התרחש רק בהזיותיו – הוא אומר לה: "אמרתי לך ששמי איננו דון". הוא הוזה אז את דמותה של מייגן ואנו מגלים מה הוא רוצה ממנה באמת: לשאת ברחמה את בנו ולאפשר לו, בשם האהבה החופשית, להיות עם נשים אחרות. אבל הדבר המשמעותי מתרחש לאחר מכן.
דון פוגש בהזיותיו את החייל דינקינס, אותו פגשנו בפרק הראשון. הופעתו המחודשת מרמזת לנו שהעלילה בפרק הראשון – הקריאה ב"התופת" של דנטה, המחשבות הלא מודעות על התאבדות – רלוונטית יותר משחשבנו, והייתי מהמר על התפתחויות נוספות עד סוף העונה. דינקינס מדליק את הסיגריה לדון עם המצית, אותו מצית שהוא שכח אצל דון בפגישתם. דינקינס הוא, למעשה, בבואה של החייל דון דרייפר. דינקינס מת, ולשני דברים שהוא אומר לדון יש משמעות קריטית.
הראשון הוא כשדון שואל אותו למה, אם הוא מת, הוא לא קיבל חזרה את היד שלו. דינקינס עונה: "מוות לא עושה אותך לשלם יותר". והשני הוא המשפט הבא של דינקינס: "אתה צריך לראות איך אתה נראה". רמז לכך שדון בעצמו מת. במובן הגשמי זה נכון – דון דרייפר באמת מת. במובן הסימבולי, דון הוא מת מהלך.
כמסמר נוסף בארון הזה, כדאי לשים לב ל"בפרקים הקודמים" של הפרק, בו ויינר תמיד מציג לנו קטעים מפרקי עבר שרלוונטים לעלילת הפרק הנוכחי. ב"בפרקים הקודמים" מוזכרת העלילה בפרק הראשון, אבל מה שמוצג אינו המפגש בין דינקינס לדון, אלא הקמפיין שמציע דון לרשת המלונות (jumping off point) והמשפט של דון: "גן עדן הוא דבר מורבידי. איך מגיעים לגן עדן? משהו נורא צריך לקרות". המשהו הנורא הזה הוא מוות. האם משהו נורא עומד לקרות? או שזו רק ההתעסקות השגרתית, המודעת והלא מודעת, של דון במוות, בגאולה אישית, ובקשר ביניהם. יש לנו עוד שלושה פרקים לגלות.
קטנות
- הוועידה של המפלגה הדמוקרטית בשיקגו התרחשה בסוף אוגוסט 1968, לקראת הבחירות לנשיאו בנובמבר. הנשיא ג'ונסון הודיע שלא יציג שוב את מועמדותו. רוברט קנדי נרצח, והמפלגה היתה למעשה חסרת מנהיגות. בסוף הוועידה הוכרז סגן הנשיא הוברט האמפרי, כמועמד לנשיאות. בחוץ הפגינו ערב רב של ארגונים נגד המלחמה. המארח, ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, שיסה בהם את משטרת שיקגו והפך את המחאה הלא אלימה לאלימה. "כל העולם צופה", צעקו המפגינים, ואין ספק שהפעולה הזו חזרה כבומרנג ופגעה במפלגה הדמוקרטית אנושות. תגובת הציבור האמריקאי לא היתה תמיכה בתרבות הנגד, אלא בדיוק הפוך – תמיכה ברפובליקנים, שלא היו אמביוולנטיים לגבי המלחמה. ניקסון נבחר לנשיא, והשאר היסטוריה. כמו שאמרנו, תרבות הנגד לא ניצחה מייד. למעשה, בטווח המיידי היא הפסידה, אבל היא חילחלה לתוך המיינסטרים בשנות השבעים. זו, למרות הכל, לא אותה חברה.
- דני סיגל, הגמד שמרסק את אשכיו של רוג'ר, אמור להיות לכם מוכר: הוא בן דודה של ג'יין, אשתו לשעבר של רוג'ר, והוא הגיע לראיון עבודה אצל דון במהלך העונה הרביעית. דון חשב שהוא גרוע, אבל השתמש ברעיון שלו בפרסומת, ונאלץ לשכור אותו לעבודה. בהמשך הוא פוטר. לא ברור לי למה רוג'ר רודה בו, אבל הגיע לו לקבל בוקס בביצים. אה, והיתה גם את לוטוס.
- מייגן מופיעה כהיפית בסוף הפרק, עם סרט על הראש שמזכיר את התמונה הזו של – נכון! – שרון טייט. דון הוזה שהיא בהריון, וגם שרון טייט היתה בהריון כשנרצחה. אפשר להמשיך לעוף על ההשוואה הזו, אם כי אני חושב שאין שום תסריט שבו מייגן נרצחת.
- קרניישן השיקה את "ארוחת הבוקר המהירה" ב-1964. הנה פרסומות למוצר הזה משנים 1967-1969, שפורסמו בגות'המיסט:
- זה היה פרק עם פסקול נפלא (התרבות הנגד המוזיקה יותר טובה). הנה שניים מהם, (עינב, אתה מוזמן להוסיף כאן מה שפיספסתי): Harper Valley PTA של ג'יני ריילי, וכמובן שיר הסיום, Piece of my heart של ג'ניס ג'ופלין
- ואפרופו סצינת הסיום, היא עדות נוספת לכך שתרבות הנגד מחלחלת: פיט (!!) מעשן ג'וינט. ולכן, זהו ללא ספק גיף השבוע. מומלץ להפעיל את היוטיוב של ג'ופלין למעלה ולבהות בו:
זמן מד מן 
תודה על ניתוח מעמיק ומרתק כרגיל!
עוד נקודה מעניינת לגבי "בין שתי ערים": בעונה 4 בפרק "סיפורי וולדרף", פיט רוטן ומכנה את ג'ואן "מדאם דפארז'" – דמות מפתח ב"בין שתי ערים". כלומר מדובר ברפרנס משמעותי (וגם שם יש סיפור עם אדם שנחשב למת במשך שנים – הרופא "השב לחיים" ועניין של כפילות/טעות בזיהוי). בקיצור – יש מקום לשוב ולקרוא את הספר ולחפש את הקווים הדומים – מה שבטוח זה שהפתיחה המונומנטלית "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים" רלוונטית גם לשנות ה-60 באמריקה.
שכחת לציין את בוב בנסון …שבפרק זה מקבלת תפקיד יותר משמעותי. בוב בנסון, למרות כל הספקולציות, הוא לדעתי בבואה של דון בציערותו איך דון מכלום הפך למנהל קראיטיב כמו שראינו בסיפורי וולדורף בעונה 4.
ולגבי טד וקטלר, ללא ספק מדובר בשני שועלים ערמומיים מאוד שמנסים להשתלט על החברה ומנצלים את האדישות האופיינית לדון ורוג'ר.
השיר בסוף של ג'ניס ג'ופלין היה פשוט אדיר וכ"כ התאים לסיטואציה….מדהים איך הם מתאימים את הפסקול.
ראשית- מחכה בשקיקה לניתוח שלך גדי, ביקורת מעולה כתמיד.
..יכול להיות שאני מושפעת מתיאוריות הרצח העתידי -לכאורה!- של מייגן- אך רובו של הפרק חששתי שמשהו רע הולך לקרות לה…הסצינה בה היא מוצגת לבדה בבית הגדול והריק תוך שיחה עם דון ובעיקר הסצינה בו דון הוזה את מייגן ולאחר מכן את החייל, עם דגש על המשפט "תביט על עצמך" (או משהו בסגנון) שהוא מצביע על עניין המוות- סצינה שעשתה לי תחושה קריפית לגמריי..אם החייל מת, אזי גם דמותה של מייגן שהופיעה קודם היא דמות מהעולם הבא, או רמז לכך (שוב, כנראה זו רק אני)…התחושה הזאת לא הרפתה ממני, וחיכיתי לראות שהכל בסדר איתה…מתיו ויינר לא הרגיע אותי בקלות, משום שרואים את דון מגיע עם המזוודת ישר למשרד, ואף מצוין בשיחה שהוא לא עבר דרך הבית, והסצינה האחרונה עם דון שהוא מבקש שישיגו לו את אשתו בטלפון- מבלי שנשמע אותה עונה…
חששותיי התבדו שראיתי את דמותה בפרומו לפרק הבא (פרומו סתום כהרגלו שלא חושף מאום)..
ועם זאת, נראה לי שלא יזיק לה קצת שום-בצל-חמסה-חמסה כדיי שהיא תוכל להמשיך עמנו לעונה הבאה..
תהייה נוספת- האם גינזבורג יבצע איזה אקט פיסכוטי? מקווה שלא, אך נראה שהבחור הולך לכיון הסכיזופרניה והקולות המדומיינים בראש..
סדרת-על בהחלט. כבר מתחילה לחוש געגוע.
וואו זה לא רק את, אני ממש מזדהה עם התגובה הזאת. גם אני ישבתי במהלך שיחת טלפון בינהם מכווצת בכיסא מדאגה, ומכינה את השמיכה לרגע שבו מישהו (בנסון? כבר חירפנתם אותי לגמרי עם התיאוריות בעניינו) ייכנס וישסף את גרונה סטייל חתונה אדומה, או לחלופין ידקור אותה שבעים פעם בבטן סטייל חתונה אדומה ושרון טייט.
בכלל, כשדון התחיל בקטע החוש השישי של לתקשר עם דד פיפל כבר השלמתי עם הרצחה של מייגן ובליבי הודיתי ליוצרי הסדרה על החסד הקטן שלא אילצו אותי לצפות בו. עד שהרגעת אותי קצת עכשיו עם הידיעה בדבר הפרומו. אז תודה לך, אם כי נראה לי שאני בשלב עמוק מדי בפארנויה הזאת בעיקר כי אחרי משחקי הכס אני מעדיפה לצפות להכי גרוע, עם שמיכה בהיכון.
גדי מה באמת עם בוב בנסון והתקליטי ה-self-help הסופר-סחים שלו?
ועוד לגבי דון ושאיפות המוות – בפרק לא ברור האם הוא סתם טבע במקרה עקב הסוטול או ניסה להתאבד. זו היתה סצינה מצמררת.
ראיתי את הפרק הזה השבוע ביום שני בבוקר, ואחרי את "משחקי הכס"… מה שגרם לכל מחשבה שהיתה לי על "מד מן" פשוט לעוף. אז כשראיתי עכשיו את הפוסט שלך, הרגשתי כאילו מדובר בפרק שראיתי לפני שנים… 🙂
דבר אחד שרשמתי לי מנטלית במהלך הצפיה בפרק הזה, שאני רוצה לציין פה, זה בנוגע לנאום של גינזבורג. אי אפשר סתם להזכיר את הנאום, בלי להתייחס לתוכנו. זו אינה צדקנות אלא נקודה חשובה בסיפור.
גינזבורג אומר: “I have become Death, the destroyer of worlds”.
זה ציטוט מאד מפורסם שמיוחס לרוברט אופנהיימר, ממציא פצצת האטום. (למען הדיוק ההיסטורי אציין שזהו ציטוט של משורר הודי, אבל הוא התפרסם כשאופנהיימר ציטט זאת אחרי השימוש בפצצת האטום לראשונה, ב-1945).
המשפט הזה הפך לסמל של מה שאנחנו קוראים התקרנפות. גינזבורג משווה בין ההתמסחרות והציניות של משרדי הפרסום, שבמהלך מלחמת ויאטנם הפכו למשרדי תעמולה לכל דבר, ושרתו את הצורך של הממשל האמריקאי להסתיר את האמת מהציבור. הוא מייצג ציבור לא קטן שאיבד את האמון בממשל במהלך מלחמת ויאטנם, עד כדי פרנויה. אלו השנים שצימחו בארצות הברית את מאמיני תיאוריות הקונספירציה, את מה שנקרא הקיצונים ההזויים.
חשבתי שויינר – כמו שציינת – טיפל בהרבה מאד נושאים בפרק הזה באופן מאד-מאד שטחי. גם ההתמוטטות של גינזבורג היא חלק מזה. ובל נשכח שמדובר בבן מהגרים ניצולי שואה. חוזרת ליצחק בשביס זינגר, ל"שונאים סיפור אהבה" ושאר סיפוריו: בכולם הדמות הגינזבורגית מפתחת פרנויה עמוקה וחשש מהממסד, בידיעה שבסוף יגיעו, כמו הוריהם, למחנות ההשמדה…
גדי חיכיתי וחיפשתי, והעברתי את כל העונה בגעגוע, שמחה שגם אם מאוחר – מצאתי אותך חזרה! באמת אין עליך ועל הקוראים שלך שכל כך תורמים לחוויה, רמה אחרת! . לעניין הציטוט של גינסבורג הוא לקוח מתוך הבהגוואד גיטה, הטקסט ההודי הקדוש והמיתי, שנחשב לאחד החשובים בעולם, וכמובן שהמערב התוודע אליו בסיסטיז. נראה מחד באמת שווינר קצת משטיח ומגחיך את תרבות הנגד, בעיקר בפן הרוחני, אבל בסב טקסט אני כן מוצאת הרבה כבוד ואף יותר מזה. מבחינתי הסיפור של דון הוא לגמרי מסע ארכיטיפי של גיבור (כל גיבור בכל מיתוס ראוי, ולא רק במובי דיק…) החי בזהות שאינה זהותו האמיתית, גולה נפש, המחפש את ביתו המהותי העמוק. מוות ולידה מחדש הם כמובן חלק מהותי במסע הרוחני הזה, של נפילות וקימות, והתחברות הולכת ומעמיקה לאמת פנימית, לאטמן או לג׳ויה במקרה ההינדי. ודון כן מתקדם, בצעדי צב ועם הרבה נפילות ומדורי גיהנום (לא מרחם עלינו ווינר, במיוחד העונה הזו) אבל בעיניי מתקדם. אוםםםם.
ובעניין השם החדש של החברה: מישהו ציין בטוקבק כלשהו שזה מתאים לכולם, חוץ מלדון וג'ואן:
Sterling Cutler & Partners
Sterling Chaough & Partners
Sterling Campbell & Partners
חשבתי שזה משעשע וגם סימבולי.
פרק עמוס מאוד ברפרנסים תרבותיים והיסטוריים וטוב שכך, כי שוב הגסות השתלטה על העלילה ונוספה אליה גם קלישאתיות מאוד מאכזבת. אבל נו, למען האמת זה היה עדיף על ההתלהבות המוגזמת והלא מובנת מהפרק של "משחקי הכס". וואלה, יש דם והרוגים, מדהים.
1. בוב בנסון מאזין לגרסת תקליט של הספר "איך הפכתי מכישלון להצלחה במכירות". את הספר כתב פרנק בטגר ב-1962. בטגר היה שחקן בייסבול כושל שמאמנו ירד עליו וטען שהוא "חסר התלהבות". מאז הוא לא השתפר במקצוע, אבל למכור ביטוח הוא ידע. את הספר כתב בעקבות מפגש עם דייל קרנגי, האיש שלימד את כולנו איך לרכוש חברים והשפעה, וגם שכנע את בטגר לכתוב את הספר. לטעמי, זה מוריד מסדר היום את תיאוריות הקונספירציה ורק מכניס עוד אלמנט מתיש בסאגה הזו. אגב, אם הוא נשלח לגלות בדטרויט עם קן, זה אומר שגם אותו נראה פחות ופחות?
2. השיר של ג'ני ס.ריילי הוא לא סתם שיר, אלא להיט מאוד משמעותי במוזיקה האמריקאית שבזכותו ריילי הפכה לאישה הראשונה שכבשה את טבלת הבילבורד הכללית ואת מצעד הקאנטרי עם אותו השיר. השיר עוסק באלמנה שבתה מביאה פתק ממועצת ההורים-מורים (PTA) של בית הספר ובו תלונות על התנהגותה הלא מכובדת של האם, שמחליטה לנקום ולהגיע לפגישה הבאה של המועצה בחצאית קצרה תוך שהיא עושה קצת שמח ל"צבועים", כפי שהם מכונים בטקסט, ולדעתי זו הביקורת הסמויה של לוס אנג'לס על אנשי ניו יורק. בכל אופן, השיר הפך גם לסרט וסדרה ולריילי הוא נתן גראמי.
3. במסיבה בלוס אנג'לס מושמעת גם מוזיקה הודית (שיר אחד של ראווי שנקר, אחר פחות מוכר), שמהווה ניגוד לציטוט של גינזברג (שמקורו אכן מפסל סנסקריט מפורסם ולא של משורר).
4. סצנת הסוטול של דון מלווה בשיר שמדגים עד כמה יוצרי "מד מן" יכולים להבריק בתפאורה כשהם רוצים. השיר שמלווה את הסצנה הוא פנינת גאראג' אלמונית כמעט לגמרי. מדובר בשיר "Found Love" של הרכב עלום בשם Fly Bi Nites, עוד הרכב גאראג' בסצנה הסוערת של החוף המערבי דאז. מדובר בהרכב עלום, השיר עצמו בכלל היה בי-סייד לסינגל שלא הצליח. מאז, הוא הפך לפריט אספני גאראג' ומופיע במספר אוספים. בקיצור – הברקה אמיתית. הנה השיר: https://www.youtube.com/watch?v=eDqsQEBPBn4
5. הנפילה של דון לבריכה היא הומאז' לגופה הצפה בפתיחת "שדות סאנסט" ושוב מרמזת לקשר העמוק המתהווה בין דון ומוות. https://www.youtube.com/watch?v=r9TIDthcIHU
6. במסיבה בהוליווד כולם רודפים אחרי אדם בשם בן קלמנסון. מדובר באדם אמיתי וחזק למדי בהוליווד של אז: מי שירש את ראשות וורנר בראדרס מג'ק וורנר האגדי. לפני כן, הוא היה מנהל יחסי הציבור של האולפנים רבי העוצמה.
7. במסיבה מוזכר סרט בשם "The Hill". הכוונה היא לסרט של סידני לומט משנת 1965 ועוסק במאבקי שליטה בין חיילים במחנה שבויים לובי. הריב בין הקצינים הבכירים במקום מאוד מזכיר את מה שקורה בין דון, טד וכו'.
8. הבכיר ב-Carnation מכסח את ניקסון ומהלל את דאץ' רייגן. הכוונה היא כמובן לדונלד רייגן, שדאץ' היה כינויו. רייגן היה אז מושל קליפורניה – המדינה בה נערכת הפגישה.
9. ג'ואן ופגי מדברות על "הגברת שמצלצלת בפעמון" בקמפיין של חברת Avon. מדובר בקמפיין אמיתי לגמרי ואחד המשמעותיים בעולם הפרסום האמריקאיים, שאכן הסתיים בסוף 1967. הפרסומות של Avon היו מסתיימות בסלוגן "דינג דונג, אייבון קולינג" וג'ואן עוקצת: "במשרד שלנו אין פעמון". הנה כמה פרסומות מאז: https://www.youtube.com/watch?v=74aDOHL9S6g
10. "Piece of My Heart": בניגוד למה שחושבים, השיר במקור אינו של ג'ניס ג'ופלין. הוא בוצע על ידי ארמה פרנקלין, אחות של אריטה, ב-1967. ג'ופלין עמדה בראש להקת Big Brother And The Holding Company, שכללה את הקאבר באלבומם השני, "Cheap Thrills". ג'ופלין הייתה מטקסס, הצטרפתה לילדי הפרחים של סן פרנסיסקו והגיעה להופעות ראשונות בניו יורק באותה שנה, כפי שהסוטול של פיט (עם בחורה בצבע צהוב, ולדעתי גם בסיוט ישן של דון דרייפר הבחורה לבשה צהוב, כך שויינר כנראה אוהד מכבי) מגיע מהמערב למזרח.
11. הבנדנה של מייגן לא מזכירה לדעתי את שרון טייט – זהו פריט אופנתי אופייני לאותו הזמן. עם זאת, ה"הזדמנות השנייה" שהיא מדברת אליה אולי מתייחסת לעובדה שהיא הפילה בפעם הקודמת, הפלה שלא עשתה שום רושם על דון בזמן אמת ומציקה לו בתת-מודע.
12. באחד הטקסטים היותר מעניינים על הפרק, נטען שאולי וויינר מתכנן מהלך מהפכני והוא הריגת הפרוטגוניסט שלו, דון, אה-לה "משחקי הכס". זו תיאוריה מרתקת ולדעתי, ויינר ירוויח את כל הקרדיט בעולם אם יעשה זאת. הסיכוי הוא פחות מאפסי.
ידעתי שאפשר לסמוך עליך
טוב, זה לא חדש לך
אתה פנוי? ברצוני להציע לך לערוך מדור תרבות באתר ישראלי מרכזי
תגובה מרתקת. תודה רבה!
לדעתי מסיבת ההיפים שדון וחבריו ביקרו בה נראיתה כמו פרודיית אוסטין פאוארס בכוונה תחילה. כך פשוט הדבר הזה נראה מבעד לעינייהם המיושנות, הניו-יורקיות והקפיטליסטיות של אנשי מד -מן. כמו כן, צריך לזכור שתקופה זה אכן היו גם מסיבות שנראו בדיוק ככה – בהוליווד – מסיבות רבות משתתפים מלאות זיוף שאמצו לעצמן את פוזת תרבות הנגד, למראית עין בלבד, למרות שהיו הכל חוץ מכך: עשירי העיר ארחו בבתיהם דוגמניות, שחקניות ושחקנים מתחילים, תסריטאים המחפשים מימון וכמובן, אנשי פרסום כמו דון, רוג'ר והארי, כולם אמצאו את הפוזה כדי להתחכך בבעלי השפעה (כמו מנכ"ל וורנר) ולזכות בהזדמנות למנף את הקריירה. לא וייטנאם, לא אנטי ממסדיות ולא מרד, אלא פשוט כסף ותהילה.
בחוגי תרבות הנגד האמיתיים, רגלם של גברי שדרות מדיסון לא דרכה.
אתה כנראה צודק, ועדיין, זה מה שוויינר בחר להראות לנו, וזה המסר שאנחנו בתור "תיירים מהעתיד" נשארים איתו. ה"מורדים" היחידים שאיכשהו יוצאים אותנטיים הם חבורת הפולשים הזועמים שבטי "מאמצת" בפרק פתיחת העונה. אגב זה נראה אז כקו עלילה מסקרן וחבל שלא בחרו להמשיך איתו.
מצחיק, אחת לשנתיים אנחנו מנהלים שיחה כזו 🙂
יש פוסט נורא יפה של רוב שפילד ברולינג סטון. הוא יפה כי הוא מעלה נקודה מעניינת לגבי העונה המשונה והדי כיאוטית הזו, וגם כי הוא עוסק במהות. היה מבוגר אחראי ואיננו. הסדרה שכחה אותו כאילו לא היה, וכנראה גם אנחנו. המוות שלו בדיוק לפני שנה יכול לעורר מחשבות גם לגבי ההתפתחויות שצפויות או לא צפויות בשלושת הפרקים שעוד נותרו בעונה הנוכחית. כל אחד יכול לקחת את זה לאיזה כיוון שירצה. כמו גם האיזכור (בפוסט) של בילי ג'ו מקאליסטר שקפץ מהטלהאצ'י ברידג' בשיר הנהדר של בוב ג'נטרי – http://www.youtube.com/watch?v=wv3FTpsa_3I
והנה הפוסט – http://www.rollingstone.com/culture/blogs/pop-life/mad-men-after-lane-pryce-the-year-of-magical-thinking-20130603?utm_source=dailynewsletter&utm_medium=email&utm_campaign=newsletter
היחס של הסדרה ל"תרבות הנגד" תמיד היה ספקני במקרה הטוב ולעגני במקרה הרע, והיא מוצגת פעמים רבות כמקום מפלטם של תמהונים, צבועים וכאלה שאינם מסוגלים להתמודד עם העולם האמיתי. החל ממידג' הבוהמיינית והביטניקית שהומכת לג'נקית שתמכור את כל היקר לה עבור מנה, דרך פול קינסי שמתחזה למאמין הארי קרישנה בגלל אישה ובעצם רוצה להיות תסריטאי בהוליווד, אייב שתמיד היה על גבול הקריקטורה, ועד המסיבה השבוע שנראתה כאילו הועתקה מפארודיית סיקטיז סטייל אוסטין פאוארס. בסך הכל הסדרה די שמרנית, במובן שהיא אומנם ביקורתית לגבי התרבות ועולם הערכים הקפיטליסטיים-צרכניים אך לא מציעה או תומכת בשום מודל חליפי.
לגבי דון, קשה לי להאמין שימות העונה, הניחוש שלי הוא שהוא יעמוד בפני משבר מטלטל ומשנה-חיים, כמו סילוק מהחברה או אובדן של מישהו יקר לו באמת (אוו אולי חשיפה ציבורית של הסוד שלו?), ואז יצטרך לבחור באמת בין המפלט המפתה של המוות, ובין ההתמודדות והמצאת עצמו שוב מחדש. סתם תיאוריה, טובה כמו האחרות…
האם המציאות תמכה במודל חלופי? בסופו של דבר, תרבות הנגד, כמו שכתבתי, לא הביסה את התרבות המיינסטרימית, אלא שינתה אותה. אני חושב שבזה ויינר מאוד מדוייק. הבעיה היא שעומק ועוצמת התחקיר סביב תרבת הנגד נופל בהרבה זה של תרבות המיינסטרים, שהיא המנה העיקרית בסדרה
אני רוצה לחזק לגבי סוף העונה.
מתקדימים של עונות קודמות יש לי תחושה שהולכים לבצע הפיכה בחברה והשתלטות של קוטלר וצ'ו.
ימים יגידו…
לגבי תרבות הנגד, התכנית מציגה בצורה די ספקני את כל הקצוות-גם את הקפטליזם החזירי….עולם הפרסום מייצג את אותו קפטיליזם. הלגלגנות על העולם הזה באה מכיוונים שונים:גם החברה של מידג', גם מייגן, וכמובן אייב.
כמובן שגם תרבות הנגד מוצגת באופן ספקני, כי היא לא באמת אלטרנטיבה ריאלית…ואת זה ההיסטוריה לימדה.
בעצם כל הרעיון הוא שאין טוב ורע….יש צדדים לכל דבר
המציאות לחלוטין לא תמכה במודל חלופי. במובן הזה אולי יותר ברורה הבחירה של ויינר לדלג על 1967 שבה אולי עוד היתה תקווה כלשהי לשינוי ולקפוץ ישר ל-68 שבה התקווה הגיעה לקיצה. כי ההתנקשות בבובי קנדי, הסרת המועמדות של ג'ונסון וכתוצאה אובדן הדרך של הדמוקרטים ובחירתו של ניקסון בסוף אותה שנה הביאו לכך שמתוך 24 השנים הקרובות היו הרפובליקאים בשלטון 20 שנה. עם רייגן בשיאה של התקופה האולטרה-ימנית-קפיטליסטית הזו. לא סתם הוא מוזכר בפרק – רק שאז הוא היה על גבול הבדיחה. כי תרבות הנגד – כשמה כן היתה – בעיקר ידעה נגד מה ומי אבל לא ידעה להציעה תוכנית חלופית. לא בארה"ב ולא בעולם המערבי (פריס, ברלין – גם 68 כמובן). אולי המקום היחידי שבו היא כן הציעה אלטרנטיבה – פראג – נרמס מתחת לטנקים הסובייטים באביב ההוא (והסיפור היפה על אבא של גדי).
העניין הוא שלדעתי ויינר מזדהה באופן די ברור עם המיינסטרים, ושזו גם הסיבה שרדידות התחקיר על תרבות הנגד היא בהתאם. וגם ההתייחסות אליה. כבר בעונה הראשונה דון אומר לאחד החברים של מידג' בווילג' משהו כמו (ציטוט מהזיכרון) – "If you did have a job. What would it be?". וזה אומר הכל על היחס של ויינר עצמו. בכלל, גם אם יש בסדרה ביקורת על המיינסטרים, הרי שברור לגמרי שעדיף להיות עשיר ובריא (דון) מאשר עני וחולה (אייב/מידג').
התיאוריה של יאיר לגבי דון מעניינת, וכמובן שכל "פרק קליפורניה" רק מחדד אותה עוד יותר.
באחד הפרקים שאני הכי אוהב בסדרה – The Jet Set מהעונה השניה – שואלת אותו ג'וי Why would you deny yourself something you want?. אז ברור שהיא קודם כל התכוונה לעצמה והוא אכן לא מנע מעצמו את מה ומי שרצה (וגם שם היו מסיבה, בריכה, התעלפות) – אבל מאוד ייתכן שמה שהוא רוצה זו פשוט זהות אחרת וחיים אחרים, פשוטים ואמיתיים. מקום אחר. חופשי ושטוף שמש. להמציא את עצמו מחדש שוב. השאלה אם זה אפשרי. והכיוון הזה גם מסתדר עם השתלטות של טד ג'ים על החברה. מי יודע.
תיקון קטן: המצית של דינקין לא אצל דון. הוא נתן אותה לדאון שתמצא את הפלוגה שלו ותשלח לו (היא שאלה: "אתה רוצה לצרף לזה פתק?" – "לא"). את זה אני זוכרת היטב.
לגבי בוב בנסון, כן, ככל הנראה הוא סתם לקקן שמתאים את עצמו לכולם ואומר להם מה שהם רוצים לשמוע (פתרון אפשרי לשאלת ה"אבא שלי מת"/"אבא שלי בריא"). הוא מעין זיקית ועל כך מעיד גם המשרד הריק והאפור שלו.
מייגן המסכנה, נראה לי שפשוט רוצים להכניס אותנו לאווירה מורבידית וזה פשוט נופל עליה. גם לי לא נראה שבאמת יקרה לה משהו.
הימור שלי – רוג'ר הנפלא הולך לעזוב אותנו בקרוב. מארק מיי וורדס
בדקתי עכשיו את עניין המצית ואת צודקת. תודה על התיקון.
לא נראה לי שהולכים לוותר על רוג'ר שהוא אחד הג'וקרים של הסדרה יחד עם ג'ון האם, כריסטינה הנדריקס וג'נוארי ג'ונס….עדיין תכנית אמריקאית
אף אחד לא חייב למות…חוץ מפרייס בעונה 5, מד מן לא הרבתה להרוג דמויות….כי זה פשוט לא הסגנון של ווינר.
הפאנץ' בסוף העונה יכול לבוא בצורות אחרות לדוגמא של הפיכה בחברה, גילוי מסעיר וכו'….
1. קליפורניה – זו בוודאי קליפורניה אחרת ושנה מאוד מזו שדון (או דיק) הרגיש בה כל כך נוח, אבל לדעתי לא כי היא מייצגת את תרבות הנגד – אלא כי זה עולם חדש, כוחני ושונה שדון פשוט לא יודע איך להתמודד איתו. רוג'ר (מייד אחזור אליו) בכלל לא מבין את זה ולכן בסוף גם חוטף, אבל דון כן מבין שהממזרים שינו את הכללים, אבל מבין גם שהוא לא יודע איך להתנהל בעולם הזה, ולכן מרגיש שם הפעם שונה. קודם כל הפגישה עם קרניישן – שבשבילם ניקסון הוא שמאלני מדי, שזועמים על ה-Long haired שהורסים את אמריקה ושכבר לא מרגישים יותר נחותים מהניו-יורקים ובטוחים שעובדים יותר קשה מהם. וגם הדבר הזה שהם מוכרים, שמטרתו להביא את ה(א)נשים מהר יותר ויעיל יותר לעבודה. הכי רחוק מתרבות הנגד שאפשר. גם המסיבה היא לא מסיבה של אנשי תרבות הנגד אלא בדיוק להיפך. של הכסף החדש. של העולם החדש שלדון ורוג'ר אין שום מושג איך להתנהל בו.
2. דון – יש שתי סצינות משמעותיות עם מייגן ושתיהן משליכות עליו. הראשונה בטלפון עם המהומות בשיקאגו ברקע. קודם כל – העולם החדש (מייגן) מול הישן (דון). היא בצד של המפגינים והוא עוד מנסה להצדיק קצת את המשטרה ("הם הביאו את זה על עצמם, הם זרקו אבנים"). שני משפטים של מייגן תפסו אותי שם. בראשון היא משחררת אותו. בשני היא אומרת לו שיילך לשחות. "Swimming always makes you feel better". נזכרתי ב-Summer Man מן העונה הרביעית בו הוא מתחיל לשחות אחרי שהגיע לתחתית ב-"Suitcase" שכבר הוזכר כאן. פרק נפלא (גילוי נאות – גם קרוב לליבי. שחיה באחת עושה את זה). אבל בנצרות כמובן גם במשמעות של לידה. זה מה שקרה בפרק ההוא ואולי גם מה שיקרה לדון מכאן והלאה, אחרי שכמעט מת. והמשפט השני שהיא אומרת בסצינת ההזיה כאשר הוא נוגע בבטנה – "a second chance".. אני מפרש את זה כהזדמנות שניה לדון עצמו להיוולד מחדש ולהיות מישהו אחר, אולי גם אבא ובן-זוג טוב יותר (הבלונדינית מסמלת אולי את בטי – הוא בכל זאת הלך ממנה אל מייגן). מייד אח"כ הוא נופל כנראה לבריכה ואולי גם נולד מחדש. את זה עוד נראה כמובן.
3. רוג'ר – הוא בכלל לא מבין מה קורה ושהעולם השתנה. כולל המשפט בטיסה חזרה על כך שניו-יורק היא מרכז העולם. אז זהו שלא. ולכן אולי טל צודקת.
4. וכבר אין לי כוח לתיאוריות ולניחושים, ובכל זאת — http://www.esquire.com/blogs/culture/mad-men-theory-betty-dies
בצפייה נוספת בפרק שמתי לב לפרט שלא התייחסת כאן: בשיחה של דון עם מייגן לצל המהומות בשיקאגו…דון מציין את קונרד הילטון, שכזכור השאיר לו פצע פתוח בעונה 3 והיווה את הטריגר לפתיחת הסוכנות החדשה.
בנוסף עוד משהו לגבי דמות היהודי במד מן: בפרק זה אנו כנזכר פוגשים את דני סגל שהפך להצלחה בהוליווד וזאת למרות גובהו שהופך לקלס בידי רוג'ר.
שמתי לב שווינר אוהב להציג את היהודים כדמויות שמצליחות בגלל הכשרון שלהם ופחות מגוכחות וגרוטסקיות מהשאר…גם מייקל נתפס גם בעונה 5 וגם ב6 כמישהו מאוד כשרוני, בערך היחיד במשרד שלא לוקח סמים ונוטה להגיד את האמת בפרצוף בדרך יהודית שכזאת.
בסופו של דבר 'תרבות הנגד' ניצחה!!! אם ניקח בחשבון ש'מד-מן' היא סידרה בדיעבד, הרי יש לבחון אותה בעיניים שלנו, של דורנו, מדיסון סקוויר עדיין מקום מרכזי בתרבות הניו-יורקית וזאת של החוף המזרחי, אבל מרכז הכובד של התרבות/הטכנולוגיה/ הפירסום ועוד של העולם המערבי נמצא היום בחוף המזרחי, ולוס-אנג'לס במרכז. שם נוצרה תרבות הנגד ומשם היא שולטת היום על העולם המערבי (וגם אל רק) כולו.