טובות
דון. לכל טובה יש מוצאי טובה.
שם הפרק הפעם איננו היקש מסובך מדי. הוא טבוע בעלילה לכל אורכה. הרבה אנשים עושים הרבה טובות להרבה אנשים אחרים, אבל בכל המקרים בלי יוצא מן הכלל אנחנו מגלים שמתחת למעטה האלטרואיזם מסתתר, באופן מודע או בלתי מודע, אינטרס, וברוב המקרים – אינטרס מיני. פגי חושפת את המנגנון כשהיא מציעה לסטן את הדיל "עכבר רצוץ תמורת סטוץ". אנחנו מבינים למה בוב התרפס כל העונה סביב פיט. שם לא רק המניע מיני, אלא גם האתנן – דון מאנולו. וכמובן, הטובה הענקית שעושה דון לסילביה, שגורמת לה לעשות לו טובה. הקפיד לנסח זאת טד, כשדון לוחץ את ידו אחרי שהסכים לעזור לבנו של ארנולד: "לחיצת היד הזו אינה הכרת תודה. זה הסכם מחייב".
מלחמת ויאטנם בפרק הזה איננה עוד שיר ברקע. היא לא סתם מרכיב משמעותי, היא מניעה את העלילה כולה. היא חודרת לחייהם של הדמויות המרכזיות. בעניין הזה ראוי לציין עוד דבר: ב"בפרקים הקודמים" מראה לנו ויינר שיחה בין דון לארנולד במסעדה ניו יורקית. "אנחנו מפסידים את המלחמה", אומר ארנולד. "לא מרגישים את זה פה", אומר דון. את המלחמה הזו הרגישו ועוד איך, אבל עובדה: מיטשל, בנו של ארני, מתחמק משדה הקרב. את זה יעשו עוד רבים באליטה. למעשה, אם אני לא טועה, מלחמת ויאטנם היא האחרונה בעידן הגיוס המלא. מאז ועד היום לאמריקה יש צבא שכירים, ובניהם של מקבלי ההחלטות לרוב לא משרתים בו. מעניין איך זה משפיע על ההחלטות שלהם. אני מכיר עוד מדינה במזרח התיכון שעוברת תהליך דומה.
עוד תמה אחת בפרק הזה, אותו ביימה ג'ניפר גטצינגר שהיתה כאן בארץ בשבוע האחרון והיה לי הכבוד לראיין אותה, היא משפחה, נושא שחוזר ועולה בעונה הזו. חסרונו של התא המשפחתי ניכר אצל פגי ופיט, ואצל אלו שאוחזים בו – דון, טד – הוא עומד בפני איומים, והפעם אלו לא רק היחסים בין בעל לאשה, אלא בין אבות ובניהם, או יותר נכון – בנותיהם. אבל רגע. נלך, כרגיל, מהקל אל הכבד.
פגי וטד
פגי וחבר.
פגי משמשת אמנם כאמצעי להארת העלילה המרכזית: היא זו שחושפת בקול רם את היצר המיני שמתחת לכל טובה. היא גם זו שמניעה את העלילה במקרה של משולש האהבה פיט-דורותי-מאנולו, (שלא לומר – קושרת את קודקודיו אלה לאלה). אבל לפגי יש גם קו עלילה עצמאי: פגי לבד. יש לה עכבר בדירה. היא קנתה חתול. יש עוד איזו קלישאה שלא השתמשו בה כדי שנבין זאת? לפחות הרווחנו את השיחה המענגת שלה ושל סטן, ללא ספק הזוג הכי טוב שאינו ביחד בסדרה.
העובדה שפגי כל כך לבד מרמזת שהיא כל כך פנויה לקשר כל כך חדש ומסעיר, מה שמוביל אותנו היישר לאיש שכל כך נשוי: טד. העובדה שהתא המשפחתי שלו נחשף, מרמזת שהוא על סף פיצוץ. בין טד לדון יש קווים מקבילים: שניהם לא הרבה בבית, שניהם לא ממש שם גם כשהם שם. שניהם לא אבות השנה. המניע שונה – חלל בנפש אצל דון ואמביציה מטורפת אצל טד – אבל המניע בעצם דומה: נשים אחרות. ההבדל הגדול והמשמעותי ביניהם הוא שטד לא עושה כלום. הוא לא בוגד באשתו. במובן מסויים, טד ופגי הם תמונת ראי מוסרית של דון.
בוב ופיט
רוצה לעלות אלי לגעת לי בברך?
"הוא סוטה", אמר פיט על מאנולו, ויש לפחות עוד סוטה אחד בפרק: בוב. לא, כמובן, לא כי הוא הומו. פשוט, להתאהב בפיט? פיט?? אמונג אול פיפל? בכל מקרה, סוף סוף קיבלנו תשובה מה תפקידו של בוב, והוא לא כזה מסעיר, אם כי יש לציין שהוא עשוי ומסופר נפלא. הדרינק שלוקח בוב רגע לפני, הנאום חוצב הלהבות, הברך הנוגעת בקטנה, והתגובה החד משמעית והדו משמעית של פיט, לבוב ולמאנולו: "תגיד לו שזה דוחה".
על הסיפור של בוב בכל מקרה מאפיל גילויה של המילפית החדשה על המרקע שלכם: דורותי קמפבל. התגובה של פיט לרומן המאוחר הוא פיטוריו של דון חואן. האמת, כל תגובה במקרה הזה מתקבלת על הדעת: אפשר לראות זאת כניצול, ואפשר לחשוב שאם טוב לדורותי עם זה – למה לעצור את זה. השאלה היא איזו כוונה עומדת מאחורי התגובה, ובמקרה של פיט אנחנו יודעים שלא טובתה של אמו עומדת לנגד עיניו. למעשה, נראה שהוא כבר תיכנן להשאיר את מאנולו, אבל מניפסט ההתוודות של בוב גורם לו להוציא את העצבים שלו על מישהו אחר.
פיט הוא גם, כמו פרקים רבים בעונה הזו, תמרור אזהרה לדון. כך נראה מי שהתא המשפחתי שלו התפרק. כך נראה מי שאמו אומרת עליו "מעולם לא היית מישהו אהוב" (ואנחנו יודעים מי עוד היה ילד בלתי אהוב). כך נראים יחסים הרוסים בין אם לבנה. כשפגי מספרת לפיט במסעדה על דורותי ומאנולו, פיט אומר: "בא לי להקיא". אנחנו יודעים מי עוד אמרה שבא לה לקיא אחרי שראתה את אבא שלה עם הבולבול ביד. הגיע הזמן להגיע לזה.
דון וסאלי
סאלי. עדיף להראות לכם את הפנים שלה, מאשר את מה שהיא רואה
בום. טראח. באנג. לא באמת חשבנו שמתיו ויינר ייתן לרומן הזה לעבור בלי השלכות הרסניות. רומן שמוצג בפרק הראשון בעונה, סופו להתפוצץ בהמשך העונה. וזה היה פיצוץ בלתי קונבנציונלי. הרגע בו סאלי מביטה בדון וסילביה הוא אחד מהרגעים הטלוויזיוניים הקשים שחוויתי. הוא שם את החתונה האדומה של משחקי הכס בכיס הקטן. גם אם לא יקרה דבר מעתה עד סוף העונה, גם אם סאלי תנצור את לשונה לנצח ומייגן לעולם לא תדע – למי אכפת? העובדה שסאלי יודעת כל כך הרבה יותר מזעזעת מכך שמייגן תדע, שזה כבר לא מעלה ולא מוריד. ממייגן דון יכול להיפרד, סאלי היא בתו לעולם ועד. והשריטה שנפערה ביניהם לעולם לא תגליד ללא צלקת. דמותו כאב בעיניה לעולם לא תתאושש. היא לעולם לא תטפס על כתפו עוד, כמו בניו של טד.
שלא יהיו אי הבנות, דון הביא את זה על עצמו. לאורך כל העונה וגם בפרק הזה. גם אם הוא לא היה מודע לכך שהמניע שלו לסייע למיטשל היה סילביה (או ייסורי המצפון מול ארנולד) – מהרגע שסילביה העלתה את האפשרות הזו באוזניו, זו כבר ההחלטה שלו אם להמיר את האלטרואיזם בסקס, אם ללכלך את המעשה הזה ולהפוך גם אותו לחלק ממעגל ההרס העצמי המכונה חייו. כל הפרק כולו מכוון לסצינה האחרונה, המבויימ נפא ומשוחקת נפלא על ידי ג'ון האם, בה מופע הכרת התודה, מארנולד, מיטשל ומייגן, הופך למופע ביזוי של דון מול בתו, שאומרת לו את מה שגם צופים רבים מרגישים: בא לי להקיא עליך.
ושוב הדלתות, לכל אורך הדרך. הדלת האחורית ממנה נכנסת סאלי, אותה דלת אחורית ממנה נכנס קודם לכן דון, הדלת האחורית שממנה נכנס בית הזונות של דיק ויטמן לתוך חייו של דון דרייפר. והדלת שמפרידה עתה בינו לבין סאלי. דלת שגם אם תיפתח שוב, לעולם לא תיפתח לרווחה. את הפרק מסיים דון במבט מבועת, בבהיה במסדרון ובסגירת הדלת. הפרק הראשון בעונה נקרא The doorway, והדלתות ממשיכות להישזר בכל הפרקים כחוט השני. מפתיע שאף שיר של "הדלתות" עוד לא הופיע בעונה הזו.
סאלי עוברת תהליך התבגרות עקום. היא עדיין בתולה, עוד לא הגיעה ל"סקנד בייס", כפי שאנחנו למדים מהחברה המעצבנת שלה. אבל היא כבר ראתה את הסבתא החורגת שלה מוצצת ואת אבא שלה "מנחם" את השכנה ממול. הילד דיק ויטמן ראה דברים דומים. אבל הוא חי בעוני וסאלי גדלה באמצע מנהטן. דון לא מתקן את חוויותיו כילד. הוא משכפל אותן לילדיו.
SC&P
נכון, הפצצה שבסוף מאפילה על כל דבר אחר, אבל לאורך כל הפרק, בשקט בשקט, התקדמה גם העלילה הפנים-משרדית. המסיכה מוסרת מפניו של טד. "אני רוצה את המיץ שלי", הוא אומר. "זו החברה שתמיד רציתי", הוא אומר לפיט ופגי במסעדה. פגי עונה לו: "אבל מה איתו?". הכוונה יכולה להיות לפיט – אבל גם לדון. טד צובר עוד ועוד כוח כמנהיג, ועכשיו דון חייב לו ביג טיים. כשם שהביא את זה על עצמו מול סאלי, כך דון מביא את זה על עצמו מול טד. כרגע, שני הדברים שעושים את דון דרייפר למה שהוא בסכנה: התא המשפחתי והשליטה שלו בחברה. האם הוא יאבד אותם העונה? יש לנו שני פרקים לגלות את זה.
קטנות
- 1 a, אם תהיתם, הוא הסיווג של אזרח כמועמד כשיר לשירות, או בעברית: פרופיל 97.
- כשסאלי וג'ולי פוגשות את מיטשל, ג'ולי אומרת שהוא דומה למארק לינדסיי – מוזיקאי וסולן להקת Paul Revere & The Raiders. אבל זה לא מה שבאמת חשוב. מה שחשוב הוא שלינדסיי גר פעם בבניין בו נרצחה – נכון! – שרון טייט. והתחלנו את שירנו מהתחלה.
- אותו מיטשל צריך לכתוב מכתב כמה הוא כל חייו רצה להיות טייס, כדי להתחמק מגיוס. הנה מכתב שכתב מישהו בשנת 1968: "הגשתי מועמדות לקורס טיס במטרה להפוך זאת למשימת חיי. אני מאמין שאוכל להגשים זאת בצורה הטובה ביותר על ידי הצטרפות לחיל האוויר לזמן הממושך ביותר האפשרי". על החתום: ג'ורג בוש האב.
- באמצע הפרק מייגן מחייגת לסוכן שלה – ומתקתקת על הטלפון. היתכן שהיו אז טלפונים עם לחצנים?
- גיף השבוע:
- את זה אני רק אניח כאן בשקט, ואתן לכם לדבר עליו:
זמן מד מן 
אחחח. אייזה פרק אייזה פרק! אחד המטלטלים של מד מן והניתוח נהדר כרגיל, תודה.
לגביי בוב- לי נוצר הרושם שהוא נוכל העובד בשתפ עם מנואלה לרשת זקנות אמהות של עשיריי העיר. בוב מביא את הלידים ומנואלה כובש אותם כדיי לרשת קופה. כך נדמה לי.
משחק מעולה של סאלי!
המשה דיין הזה הייתה יציאה ענקית! לא מצאתי משמעות מעבר להיייי שהיה סביב ישראל אחריי מלחמת 67׳ וקריצה היסטורית, אבל אולי פספוס שלי
רוג׳ר כבר כמה פרקים קורץ לעבר סופו, לא?
אין ספק שעברנו להילוך גבוה לפני הגרנד פינלה של העונה
מסכימה שהגילוי של סאלי נכנס לפנתיאון הרגעים שוברי הלב של כל הזמנים. זה היה פרק נפלא עם דימויים נפלאים – עיוור שעושה ג׳אגלינג, עכברוש במלכודת… כזה שנתפס, מדמם ו״ ימות עד הבוקר״.
וגם משה דיין ! עוד אדם שבגידותיו ובחירותיו פגעו בילדים שלו אנושות. לא בטוח שהם חשבו על זה אבל זה עובד.
והשם של אמא של פיט הוא דורותי! לא רוזמרי…
נכון! אני מייד מתקן. תודה
למרות שפיט הוא בהחלט סוג של תינוקה של רוזמרי…
ם כל הכבוד למשה דיין ולסאלי דרייפר, פרק בלי מייקל גינזברג – אפילו שתופיע בו מצידי שרון טייט בעצמה בתפקיד אורח, הוא פרק נכה. לא יודעת מה יש באיש המאדים הקטן הזה שהופך כל משפט שלו לזהב.
בעניין סאלי דרייפר, יש כאן גם מטפורת על, מגה- מבנה וכו': הדור של דון, הוא זה שיצטרך להסביר מעכשיו. הכוח עובר לצעירים. לתרבות הנגד. לסאלי יש את המידע שיכול להפיל את דון ולחסל אותו. אם דור האבות אבוד לגמרי ושקוע בשיכחה ובטמטמת זיקנה סיעודית (אמא של פיט), דור הביניים הוא זה שמבצע טעויות איומות, והדור הצעיר מסתגר בחדר (או לובש חצאיות בהייט אשבורי או זורק אבנים בסורבון) ומילד קטן ותלוי הוא הופך לזה שצריך לתת בפניו את הדין, ואמנם התפקידים מתהפכים: דון תלוי בסאלי מעתה. ולא רק דון, גם גורלה של סילביה, גם גורלו של ארני, גם הבן, כולם באגרוף הקפוץ של הילדה.
קודם כל לגבי משה דיין- ווינר ציין באחד מראיוניו לתקשורת הישראלית בעונה ה4 שתהיה התייחסות ל6 הימים….משה דיין היה ויהיה אייקון וזאת הייתה קריצה נהדרת….המלחמה שלנו נגמרה תוך 6 ימים בניצחון הירואי (היינו הקטנים יצאנו המחוזקים) המלחמה שלהם נגמרה תוך כמה שנים עם יותר מדי סימני שאלה וחיילים מתים.
כשדיברתי על זה שווינר נותן סימנים כל העונה לגבי מה שיתרחש בסוף העונה, אני מתייחסת לסאלי.
מתלכתחילה כאשר הרומן היה קומה מתחת, זה סימן לבאות….כלומר הוא הולך להיתפס בסוף העונה.
משום מה יכולתי להישבע שזו תהיה סאלי ואולי בסוף העונה הזאתי היא גם תגלה מיהו אביה (ע"ע דיק ויטמן)
יש לי תחושה שהשרשרת שלה הולכת לרדת מצווארה בפרקים הבאים.
גם בשיחה האחרונה בינהם אמרה לו :"שמתי לב שאני לא יודעת עלייך כלום"
עוד משהו מצחיק לגבי משה דיין: כשארץ נהדרת עשו מערכונים על מד מן ,באחד המערכונים הופיע דמותו משה דיין בגילומו המופלא של אלי פיניש.
נדמה לי, ואולי אני טועה, שאמא של פיט אומרת לו: you were never loveable, ולא you were never loved, שזה דבר אחר לגמרי. דון לא היה אהוב. פיט הוא איש שלא ניתן לאהוב. ודווקא בפרק הזה, הוא הכי מעורר חיבה לטעמי. בסצינה המשולשת עם טד, כשסוף סוף אתה מבין מה פגי מצאה בו שנים קודם לכן. מה שעלה מן האוב בשיחה של אמא של פיט עם פגי.
היא אמרה לו:
you have always been unlovable
לדעתי זו עדיין המשמעות שליאת הצביעה עליה. היא לא אומרת לו שמעולם לא אהבה אותו או שלא היה ילד אהוב. יותר בכיוון שקשה היה להרעיף עליו אהבה וחיבה כי הוא לא איפשר את זה. למעשה בדיוק כמו אבא שלו שלא איפשר לה את ההנאה שבאהבה ובזוגיות. כיוון שגם כך היא מבלבלת בין אנשים הרי שאמירה הזו הייתה מופנית לפיט ולאביו גם יחד.
סאלי היא אשת המפתח בחייו של דון. לא אמא שלו, לא בטי, לא מייגן ולא סילביה. סאלי היא האשה היחידה אותה לא יוכל להפיל בקסמיו והאשה היחידה שלנצח תדע את רגעי עליבותו.
הסצנה, שמשקפת מעשה שאין ילדה שרוצה לדעת את זה על אבא שלה, היתה איומה בכל אופן ומובן. כל הזמן חשבתי איך הייתי מגיבה במקום סאלי.
משה דיין היה גיבור ב-1968. בכל העולם. הפוסטר שלו דומה לפוסטרים של צ'ה גווארה בביתם של אנשי המחאה. אצל סטן זה באמת הגיוני
רגע הגילוי של סאלי ובעיקר סצנת ארוחת הערב שלאחריו אכן קשים מאוד לצפיה. כשראיתי התגובה הראשונה שלי היתה כעס ומבוכה וחשבתי שזה מהלך תסריטאי שמתאים יותר לאופרת סבון ולא לסדרה כמו מד מן. במחשבה שניה ושלישת אני מסכים שחלק מעוצמת התגובה מעיד על האפקטיביות הרגשית שהתסריטאים והשחקנים מצליחים להעביר לצופים. בסופו של דבר ולמרות כל מה שנכתב ונאמר, דון הוא הגיבור (אומנם הטרגי), ולמרות כל חסרונותיו וכשלונותיו אנחנו בעדו (לפחות אני) ורוצים שיקרו לו דברים טובים ולא רעים. ובארועי סוף הפרק הזה אנחנו רואים אותו לכוד בסיטואציה (באשמתו, באשמתו) שממש קשה לראות איך הוא יוצא ממנה.
גם אני לגמרי בעד דון. דווקא בגלל חסרונותיו וכשלונותיו הוא הדמות הכי שלמה ואמיתית בסדרה בעיני. אפשר לצאת מכל דבר. האמת תעזור מאוד. גם מול סאלי – שכמובן שעכשיו ברור שמולה זו ההתמודדות החשובה ביותר. גם בחיים. ככה שזה הכיוון האפשרי היחידי (בכיוון הטוב. בכיוון השני יש אפשרות שונה לחלוטין כמובן) – להתוודות, לספר הכל, לאבד אולי "הכל", ולהרוויח באמת את הכל. וחיים חדשים.
מעט רפרנסים תרבותיים בפרק הזה, הנה כמה מהם:
1. השימוש בשמו של מארק לינדסי הוא שוב הברקה של זמן ומקום: לינדסי היה פחות מוכר כמוזיקאי עד שגילה אותו מוגול הטלוויזיה דיק קלארק, וב-1968 הוא הוביל עם הלהקה את תוכנית הטלוויזיה "Happening 68", שהפכה ללהיט ובוטלה שנה לאחר מכן. כלומר – מדובר באצבע מדויקת על הנקודה.
2. פגי שותה וויסקי סאוור – אחד המשקאות הבולטים של התקופה.
3. "אושן ספריי" – החלק הזה הוא בעצם מחווה לאחד הקמפיינים המצליחים של אותו עשור ולפרסומי אחד – אדוארד גלסת'ורפ, שהצליח לשכנע את אמריקה שקרנברי זה ממש אחלה.
4. ניו יורק באמת סבלה ממכת עכברים, אבל באותה שנה דווקא נרשמה ירידה של 50% בכמות.
5. אחד הדורמנים בבניין של דון לובש מה שנראה כמו אוזניון סיליקון. רגע – סיליקון? ב-1968? עוד פאשלה סטייל לה-סירק? לא. כנראה שמדובר ב"אוזניית קריסטל", סוג של עזר שמיעה שהצליח גם להעביר סאונד באיכות מטרנזיסטורים והיה נפוץ בסיקסטיז.
6. בקדימונים הסתומים רואים שבפרק הבא יופיע רובה. ואתם יודעים מה קורה עם רובה שמופיע בקדימון.
7. פוסטר משה דיין: דיין היה כאמור כוכב בינלאומי אחרי מלחמת ששת הימים, שגם הצית את הדמיון של הוליווד. אבנר שביט, גאון אמיתי וצופה מד מן אדוק, מזכיר שגם אסי דיין עשה את צעדיו הראשונים בהוליווד באותם ימים, ושדיין ג'וניור אמר בעצמו אז שאביו הוא כוכב גדול ממנו. לגבי סטן, מפתיע שחובב הג'וינטים השמנמן מעריץ זכר אלפא כמו דיין. מה השלב הבא? גינזברג מעריץ של רחבעם זאבי?
8. גדי, מופתע שלא התייחסת למוטיב הזנות בפרק: פגי מציעה את גופה תמורת הרג עכבר, סילבי בשביל בנה וכמובן מנולו.
9. בוב בנסון הומו? זה כל הסיפור? נו באמת. מאמין שזה לא הסוף.
10. והשליפה של השבוע: מיטשל רוזן קיים באמת. כלומר לא בטוח שזה הבן של סילבי, אבל בישראל יש מוזיקאי כזה, ואפילו נכתב עליו להיט מפורסם: https://www.youtube.com/watch?v=rhT2euFNSco
כשאני כותב את הטור, ומגלה שאני מגיע ל-1300 מילה, אני מוור על ההקשרים התרבותיים מתוך הנחה שאתה תשלים אותי. ובכל מקרה כנראה לא הייתי עולה על כל מה שהוזכר כאן.
לגבי מוטיב הזנות, התלבטתי קשות, והחלטתי ללכת על מוטיב המשפחה. אבל כמובן שיש קשר ביניהם.
ולגבי אבנר – למה באמת הוא לא מצטרף אלינו כאן בדיוק?
1. אני פשוטי עושה זאת מתוך הנחה שהרפרנסים התרבותיים פשוט יותר מעניינים מהסדרה, אם כי בפרק הנוכחי ההנגדה בין דון "הטוב" לדון "הרע" הייתה פנטסטית. הרגע שבו מייגן נשקה ללחיו וסאלי התפרצה עליו היה עוקר לב.
2. ואם כבר נכנסתי לענייני העלילה – בעיני המוטיב החזק בפרק הוא דווקא של מפתחות: אלו שסאלי מקפידה לאבד, ואלו שבסופו של דבר מביאים עליה את הטראומה. דון מבין בדיעבד, שהמפתח חזרה לסילביה הוא עזרה לבנה וכו'.
3. על מדף השולחן של סילביה מונח מכתב ועליו כתוב "מיטשל". אבל האם זה המכתב שחברתה של סאלי הניחה או המכתב של דון? לעולם לא נדע.
4. ב-1968 בהחלט היה טלפון עם לחצנים: http://www.beatriceco.com/bti/porticus/bell/images/b1968_trimline_telephone.jpg
5. חשבתי שתתלהב ממיטשל רוזן יותר.
המידע שלך נשלף מהמותן או אחרי תחקיר?
חלק כן וחלק לא – ובכל מקרה אני מצליב כדי לדייק כמה שיותר.
אם יוצרי הסדרה בחרו מכל הנשים את סאלי כדמות שתופסת את דון בבגידותיו אולי הם באמת מתכננים לו שינוי משמעותי על גבול הישועה- חי או מת.
כן גיבור או לא, עם סימפטיה או בלי, באופן אינסטקטיבי הדבר היחידי שיצא לי מהפה האותה סצנה הוא "טוב מאוד! מגיע לו!" וזה עוד עדות לאופרת סבון 🙂
זה לא מקרי הבחירה בסאלי.
הבחירה בסאלי היא המשך ישיר לעונה 5 ולגילוי על רוג'ר ומארי קלווט(אמה של מייגן) בשירותים..
במידה והיה בוחר במייגן לגילוי הרומן, היה עושה את המובן מאליו.
הבחירה בסאלי היא ניפוץ דמות האב הגיבור ובעצם נצחונה (המוצדק לטעמי) של בטי, כפי שנאמר בתחילת הפרק בציניות::"אבא שלך ממש גיבור".
הנאיביות של מייגן בסוף הפרק מודגשת על חוסר הנאיביות של סאלי.
כשאומרת לדון משהו בסגנון "איזה מקסים אתה" על העזרה לבנה של סילביה, באותו רגע סאלי מתפרצת.
אכן (Y)
גדי – את המכתב לחיל האוויר שיגר ג'ורג' הבוש הבן, שהוא זה ששירת בחיל האוויר. אגב, בולטים נוספים שהתחמקו ממעמד 1A: ביל קלינטון, ג'ו ביידן, דיק צ'ייני ומיט רומני, שאביו כבר קיבל על הראש בסדרה
גורג' בוש האב היה גם כן טייס
נכון, אבל לא טייס בחיל האוויר (בחיל הים – והיה הטייס הצעיר ביותר שם) ובוודאי לא התחמק כך משירות – האב התגייס לנייבי בזמן מלחמת העולם השנייה והוכשר כטייס. הבן התגייס בדיוק שנת 1968.
סיפור גיוסו של בוש הבן לחיל האוויר הפך לעניין ציבורי בזמן מסע הבחירות שלו, אז סופר כיצד, במקרה, מקורב למשפחה ביקש מחיל האוויר לגייסו. כאן יש תיאור:
http://en.wikipedia.org/wiki/George_W._Bush_military_service_controversy#Acceptance_into_the_National_Guard
בקישור זה מתואר גם המכתב שציטטת ועל החתום – ג'ורג' בוש הבן.
אה, לזה התכוונת. אתה בהחלט צודק. זה בוש הבן. גם הגיוני מבחינת השנים, ב-168 בוש האב היה כבר מבוגר יחסית
מתי הזכירו את רומני האב בסדרה?
בפרק השלישי של העונה החמישית. תציצי בנקודה האחרונה ב"קטנות"
https://gadilahav.com/2013/04/07/madmens05e02/
היי טל, בעונה הקודמת הנרי צעק בטלפון "רומני הוא ליצן" והכוונה היא לג'ורג', מושל מישיגן ואביו של מיט. ההערה הציתה מיני-סערה בארצות הברית, כשהתפרשה כעקיצה מכוונת לעבר מיט, שעמד לקבל את המועמדות לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית. הדבר אוזכר בבלוג מד מן בוואלה תרבות שכתב אדם אחד, שאגב לא רצה בהתחלה להרחיב בנושא אך שוכנע על ידי עורך המדור: http://e.walla.co.il/?w=/269/2523262
בעונה הקודמת כשפגי מספרת לאמא שלה שהיא עוברת לגור עם אייב, אמא שלה מזהירה אותה שיעזוב אותה וממליצה לה לקחת חתול. ובפרק הזה, לאחר שאייב עזב היא מאמצת חתול. כנראה שצריך להקשיב לאמא.
אני מרגישה צורך, מתוך נאמנות לבלוג ולגדי, להסביר למה אני לא משתתפת בחגיגת סאלי-תפסה-את-דון-אח-איזה-פרק. לטעמי, התגובה המזועזעת והסופרלטיבים שנשפכים על הפרק רק מעידים שצופיו כנראה לא ראו מעולם ״צעירים חסרי מנוח״ או ״היפים והאמיצים״… מי שלא ראה את ניקי תופסת את ויקטור עם אשלי, או את הפרצוף הנדהם של ויקטוריה כשראתה את בראד עם טרייסי, מן הסתם יפול מהכיסא מעלילת הסופר-סואפ שהיא כיום ״מד מן״.
אפשר לדבר עד שנהפוך לכחולים על איכות המשחק, בסטייל, האופנה והצילום. אבל זה לא יהפוך את התסריט של מד מן לטוב יותר. זו סידרה שאיבדה לחלוטין את המוג׳ו שלה אחרי ארבע עונות מוצלחות – ומאז נודדת לך בין דפי ההיסטוריה האמריקאית בפחד מתמיד שיום אחד ייחשף סודה הנוראי. אולי מישהו צריך לקרוא לויינר ולומר לו, ״בן, זוהי אמריקה. לאף
אחד לא אכפת״. ואולי זה בעצם מה שויינר אומר לנו כבר שתי עונות בכל יום ראשון בלילה.
אני, בכל אופן, לא יכולה לחכות שהסדרה תסתיים, ולמען האמת לא משוכנעת יותר שאראה אותה עד הסוף. אני רוצה אמנם קלוז׳ר, אבל מרגישה עכשיו יותר מתמיד שאין לי יותר סבלנות או קרדיט לויינר שהוא אכן יודע מה הוא עושה.
נאמנותך נגעה ללבי.
אופרת סבון או לא – אי אפשר להתעלם מהעובדה שזו סדרה עם כל כך הרבה הקשרים, ריפרורים וסימבוליזם, שגם עלילה סבונית הופכת למשהו עמוק יותר
אני לא חושב שאלמנט ה-"נכנסה לחדר ותפסה אותו על חם" הוא מונופול של אופרות סבון ומד מן בהחלט לא הופכת לסבוניה עקב כך. מה שהופך את המהלך העלילתי הזה לסבוני (כשהוא מיושם באופרות סבון) הוא השימוש התכוף והרשלני בו – זה קורה כל שני פרקים ותמיד זה צפוי כל כך, כמו כן תמיד התפיסה על חם תלושה ומנותקת מכל קונטקסט או הגיון עלילתי. ביקום הסבוני, כשויקטור נואף עם אשלי ויקי תמיד תהיה שם כדי להכנס לפתע למרות שאין אף סיבה נראית לעין להמצאותה של ויקי בבית וזה פשוט ינחת משום מקום ובכל זאת יהיה צפוי.
לעומת זאת, בפרק המדובר במד מן, השתלשלות העניינים שהובילה לתפיסה על חם החלה ארבעים דקות לפני כן (שלא לומר מתחילת העונה) ונבנתה בקפידה עד לרגע השיא המדובר, ובכל זאת הייתה מפתיעה. היא כמובן לוותה בכל כך הרבה הקבלות וריפרורים שמבהירים שהעניין לא מתרחש סתם – המפתחות, הצמדת האוזן לדלת (סאלי היא דון לרגע קט לפני ההתרחקות הגדולה), הכניסה למטבח האדמדם של סילביה, המכתב וכמובן המשמעות של הגילוי – סאלי ראתה לראשונה את דיק וויטמן (נטול אלגנטיות או פאסון, מכנסיים מופשלים, שיער סתור, לחיים סמוקות).
העלילה של מד מן (מעבר לכך הששימוש באלמנט התפיסה על חם נעשה בסה"כ פעם אחת בשש עונות) איננה סבונית. למעשה, אין באמת דבר כזה עלילה סבונית, שכן השאלה היא לא "מה" אלא "איך". בגידות, התאבדויות, יציאה מהארון, תפיסה על חם, אונס, גילוי עריות (טרם היה במד מן, לא?), הכל לגיטמי ושאלה של מינון, תזמון ובאופן ביצוע. תמיד טענתי שהמרחק בין הסנדק והיפים והאמיצים הוא לא כזה גדול אם מוציאים את החלקים החשובים באמת מהמשוואה.
אוי למה ככה למה? דווקא ציפיתי לאיזה ניתוח מעניין ממך.
אופרת סבון או לא, הפרק הזה הפך לי את הקיבה
ג'ורג' W לא שירת בחיל האוויר (USAF) וזו בדיוק הנקודה. הוא שירת – בזמן מלחמת וויטנאם – ב-Texas Air National Guard שזה בעברית חיל האוויר של טקסס. לא של ארה"ב. לא ברור בשביל מה הוא נחוץ אבל בטח לא בשביל להילחם נגד הקומוניזם העולמי. זו גם היתה אחת הטענות נגד ג'ורג' W – שאמנם לא השתמט, אבל התגייס למשמר הלאומי – ובכך הבטיח את עצמו מפני שירות בוייטנאם.
בקיצור – אני וגדי עשינו סלט והעמדת דברים על דיוקם. תודה
הגולשים האלה, כל הזמן מתקנים אותי. איפה הימים היפים של הפרינטף איפה.
אפרופו ארה"ב ונשיאים….ממליצה בחום על הסדרה של אוליבר סטון והקונסיפרציות על ארה"ב (שודרה בערוץ 8).
למרות שאני לא מחסידיו, ולוקחת את דבריו בערבון מוגבל (חלק מדבריו לוקים בדמיון מפותח) הוא בדיוק מתאר את כל שושלת בוש בפירוט יתר (בעיקר את הבן הידוע לשמצה) וכמובן מלחמת ויאטנם המיותרת.
אלו שאחראים לסלט הם האמריקאים שמתעקשים עדיין שיהיה צבא פרטי לכל מדינה ולכל מושל. אז בדמוקטיה הגדולה בעולם יש צבא לצרכים פנימיים בלבד (הם הרי לא ילחמו במדינות אחרות). ב-68 השתמשו בהם הרבה כמו שראינו רק לפני שבוע בשיקאגו, וכמובן לדיכוי ה-Riots של השחורים בערים הגדולות. במדינה ההיא במזרח התיכון זה לא יקרה לעולם כמובן.
קו עלילה דומה לדורותי ומנולו היה גם באישה הטובה, בין אמא של פיטר למטפל שלה. גם ממוצא ספרדי (קולומביאני), גם נראה שהוא מטפל בה מעבר ליחסי מטפל-מטופלת, גם היא התאהבה בו, גם פיטר שילם לו כדי להיעלם וגם היא נזפה בפיטר שיצא לה מהחיים.
וגם לפיט קוראים פיטר. וזה.
הסצינה עם סאלי צובעת את כל הפרק ב"מגיע לו". אבל עד אליה מובילים דווקא רמזים אחרים.
בהתחלה דון מאוד שיפוטי בקשר לבן של סילביה. "הוא לא יכול לברוח כל החיים" זה שיקוף מובן מאליו. משנה עמדה אחרי השיחה עם ארנולד. המום מהנכונות של טד לעזור לו, ויש בזה משהו מרגש. ברור שהוא מתאמץ לעזור, וברור שזה לא בשביל ניצול, למרות שכך סאלי מפרשת את זה ובדיעבד גם הצופה. אנלוגיה לפרשנות של פיט על הסיפור עם אמא שלו, שבנסון מנסה לפרש אחרת (במונולוג בלתי אמין בעליל).
כשפגי מציעה סטוץ תמורת עכברוש ברור לשני הצדדים שהיא לא מתכוונת לזה. גם כשהבנות מדברות על סקס הן רחוקות מזה. כך שלאורך כל הפרק יש הרגשה שמדברים על סקס כמניע לפעולה, אבל זה לא נכון באף מקרה.
זה קו המחשבה הגלוי. אבל בתת מודע, בכל המקרים סקס הוא המניע לפעולה, למעט זה של פגי שרק נועד לחשוף לנו את המכניזם
מעניין. אני הבנתי את זה הפוך. גם אצל פגי: המכניזם לא עובד.
והדוגמה הכי ברורה בפרק היא טד: הוא עוזר לדון כי הוא מבין שזה חשוב לו. המניע שלו לא מיני. הוא רוצה שתפ והוא גלוי. בעצם כל הדמויות האחרות מנסות לברוח מהניכור שחונק אותן, והסקס הוא תרגיל ההטעיה
אחחחח פרק מעולה. לא סבוני לדעתי כלל וכלל. ממשיכה לנג'ס עם מיתוס מסע הגיבור, שאחד משיאיו הוא מאבק האימתנים בין הגיבור לגדול אויביו (דון בתפקיד שניהם, ואם תרצו גם דון וצ׳ואו (שלדעתי קרה שם פיוס בעומק) ועוד ועוד), שמסתיים בדרך כלל באיחוד ביניהם, וזה מה שעושה את הטרנספורמציה וההפיכה לגיבור בעל החכמה- איחוד הטוב והרע, ולא התגברות על הרע. זה שסאלי גילתה זה מה שלא מאפשר לזה להיות יותר בצל תודעתו מרוח בצידוקים וטישטושים. הפרומו של שבוע הבא גרם לי לחשוב שלסאלי קורה משהו.. זה יהיה טו מאץ׳… עוד תאוריה אחת מיניי…, נו שויין.
ודבר קשור וחשוב שהעלה yaddo בבלוג שלו: דון עושה את זה פחות בשביל סילביה או בעלה וקודם כל הוא מציל את דיק שאיש לא הציל מגורל המוות או הבריחה, ושוב כמו בכמה הזדמנויות בעבר, מציל את דון-דיק ששילח את אדם בצורה דומה למה שאומר דון בפרק הזה למייגן: זה לא הבעיה שלנו… . הפעם הוא לגמרי בפנים, כל כולו, קונטרסט מוחלט לעומק הניתוק הרגשי בו שהה בכל המחצית הראשונה של העונה.
הרבה לבד במד-מן: פגי, פיט, רוג'ר (וגם דון במוסן מסויים)…מה יהיה?
המפגש של פגי, טד ופיט היה סבבה. נראה שכיף לשבת עם פיט לכוסית…(בשפת העם, פיט הוא מה שנקרא "הכי אמיתי" (ולא שלהיות אמיתי זה בהכרח טוב) אבל הוא יוצר איזה סוג של אמפתיה.
הקטע בו דון פונה לפיט בבקשת עזרה אם יש לו עדיין את איש הקשר במשרד ההגנה ופיט שואל בלעג "what happened now". כאילו, מה עוללת עכשיו? פיט בעצם היחיד בחברה שיודע את הסוד של דון ולא חייב לעשות לו שום טובה. דון בא אליו רק כשהוא זקוק לעזרה אישית ולא ממש סופר אותו נעבר לזה.
כשארני בא להודות לדון, לקח זמן עד שמיטשל לחץ לו את היד., נתן תחושה כאילו היה שותף לסוד של סאלי וגם רצה להקיא עליו…
לאור העובדה שסאלי מאבדת מפתחות כל הזמן, עצם זה שהרימה את המפתחות מהרצפה מיד אחרי שראתה את אבא שלה עם סילביה – היה לזה אפקט חזק…
שרון טייט או לא, מייגן כמייגן מתה מזמן. איפה האישה החזקה הקרייריסטית שעמדה מול דון, כשברקע בטי עקרת הבית והסיגריות העלובות שלה, ואיפה סמרטוט הרצפה של העונה הזאת (אל מול פריחת בטי המחודשת)? טראגי, הרקבון שדון דאג שיחלחל בכל פינה בגוף שלה. אישה חלולה (שגם הפילה בתחילת העונה). אולי זה לא המקום לכתוב את זה, בכל זאת, היו זמנים שכן ראיתי היפים והאמיצים… – אבל ליבי יוצא אליה. דון הרג אותה, והוא ממשיך להתעלל בגופה.
גם אני ראיתי היפים האמיצים, בימים שברוק ורידג טרם הזריקו בוטוקס (תחילת הניינטיז).
בכל מקרה דמותה של מייגן היא בערך הדמות הכי נאיבית שפגשתי מעודי.
בעוד בטי הייתה עם עיניים פקוחות בקשר עם דון והייתה מונעת מאינטרסים…מייגן נתפסת כאיזה טמבלית כמו בת יענה שראשה טמון בחול.
בכל מקרה קראתי תגובות של אנשים שחושבים שמייגן בוגדת בדון עם הסוכן שלה…הסירו דאגה מליבכם.
לא סתם פוסטר של משה דיין אלא משה דיין בחדר המיטות… ?Isn't it Ironic
תודה על הניתוח, נהדר. תמיד יש מה ללמוד כאן.
כתבתי בפייסבוק לפני שבאתי –
מישהו מוכן להסביר לי מה זה היה הפרק הזה במד מן?
מתיו וויינר כבר ניסה טלנובלה בהפוכה וגם אז עשה את זה בתחכום וקריצה.
מה שהיה אתמול זה –
חשבתי למצוא אנלוגיות לחוסר עידון, חוסר תחכום, תפרים גסים (איזה הבדל בין העלילה שהובילה את סאלי לתפוס את אמא של מייגן עם רוג'ר סטרלינג לתפיסה של אתמול), דאוס אקס מכינה, כפיית פיתולים לא הגיוניים בעלילה(בוב בנסון מתחיל עם פיט? באמת? המטפל מקיים יחסים עם אמא של פיט? מה נסגר?), אבל אין לי כוח אני לפני הקפה.
אחרי זה אלך לגדי להב (תודה אורליל עליו).
נ"ב: ומי לא הייתה אתמול? (פה הייתה תמונה של ג'ואני)
נ"ב 2: פיט קיבל אתמול סוג של תסרוקת היטלר
נ"ב 3: כן, התפוצצתי מצחוק במשה דיין
הסדרה הזו מדהימה באיכות הטקסט, נכון שהמאורעות יכולים להתפרש כאופרת סבון, אבל זה זניח, 🙂 זה לא הסיפור, זה איך שמספרים אותו!
חוצמזה קראו לי רומנטית ללא תקנה אבל הנפש של פגי ושל פיט זקוקות אחת לשניה, הוא טיפוס שלא ניתן לאהוב משמע לא יודע לקבל אהבה… היא תמיד מתאהבת בגברים מהסוג הגרוע ביותר (דון טד אותו דבר) יש להם ילד היכן שהוא מתי העניין הזה יתפוצץ בינהם והם ידברו עליו בגלוי, זה מורט עצבים
דון הוא בנאדם מגעיל .
סוג של אדם שעושה את המוות לשותף שלו ומיתמם .
סוג של בנאדם שבתכלס הוא לא יעזור לשכן אלא אם זה ייתן לו הזדמנות לדפוק את השכנה.
אם הוא חי בסרט , אז הבת שלו הציפה את האמת בפניו, ככה זה ילדים, הם התיקון שלנו מולם אין אפשרות לעגל פינות.
הבעת פניו של דון בסצנה האחרונה., היא ג'סטה שלא תישכח, התבוסה והיאוש הופכים אותו מגבר יפה תואר , חסון, בטוח בעצמו ומושך, למבוגר בגיל העמידה, אפור (כך גם בגדיו), כבוי, מכיר בסופו המתקרב, מבין שנכשל בהסבריו לבתו הפגועה, הוא פוסע באיטיות לעבר פתח חדר המיטות, שם הוא משתוקק לשכב על מיטתו ולכל היותר לזכות בכמה שעות שינה, אשר אין כמעט ספק שלא יבואו אליו. כאן, ללא מילים וללא משחק מוחצן, ניכר כשרונו הגדול של ג'ון האם .
אין ספק שמדן מן אחת הסדרת הגדולות. לא סותר, באותה נשימה, שגם סדרה גדולה כמו מד מן יכולה לאבד מעט (או הרבה) מהעוקץ שלה. מעניין מאוד לקרוא את הפרשניות המעניינות של כולם. הן לא בהכרח מעידות על מורכבותה של הסדרה, אלא על מורכבותם (לעיתים יתר על המידה) של הפרשנים. בעיני מד מן היא סדרה שיודעת לספר סיפור סבוך ומורכב רגשית בצורה מאוד ברורה ופשוטה – הדרך שבה קל מאוד להתחבר/להעריץ/ ולשנוא את דון היא מעצם העובדה שהוא קיים בכל אחד ואחת מאיתנו החל מהבריחה האין סופית, היכולת להמציא את עצמך מחדש בכל פעם שנדרש, ההרס העצמי וכו. כל הדברים הנ"ל מורכבים להסבר – אבל ווינר עושה זאת בדרך מעוררת הערצה, ברורה ופשוטה! כן פשוטה.
הרבה אומרים שזה היה צפוי ואף דבילי, אבל דווקא בגלל שמד מן כל כך מתוחכמת, התפיסה של סאלי את דון וסילביה הפתיעה אותי מאוד. כשסאלי נכנסה מהדלת האחורית כמו דון, ציפיתי שסילביה תתפוס אותה או אפילו תחשוב שזה דון ותסגיר את דבר הרומן. אבל ככה? בפרצוף? כמה נדוש – ככה כואב.
בוב בנסון. מה יהיה איתו?! זה לא נגמר כאן. הסוגיה של הומו בארון בסיקסטיז כבר נדונה בעידן סאל. הוא לקח את פיט לזונות, הוא יודע שלא ייצא לו מזה כלום. אולי זה לא כ"כ תמים? התנבאתי לפני כמה פרקים שהוא ייכנס יום אחד עם שוטגאן וירסס את כולם. ירדתי מזה, אבל אין לדעת… אהבה נכזבת היא מניע חזק.
בפרק הקודם גינזברג שאל אותו אם הוא הומו. חשבתי שזו קריצה לתפקיד שהוא משחק בסדרה "הכול לטובה", שם הוא בנזוגו החתיך והמושלם של מקס. אך מתברר שיש בזה מן האמת. לכאורה 🙂
ג'ואן חסרה לי מאוד. הסתקרנתי לראות אם אכן יצא משהו מאייבון, ואז חשבתי על זה: אייבון?? גיגול מהיר הראה לי שהחברה עדיין קיימת, אבל היא סמל למכירות בבתים של עקרות בית בפיפטיז. ברור שהחברה בדרך למטה, יד ביד עם שחרור האישה. מה שעושה את זה פי אלף יותר אירוני עבור ג'ואן שעם העסק הזה בוחרת לפרוץ בחברה.
ועוד משהו קטן ששמתי לב אליו: כשד"ר קינג נרצח מייגן בוכה על כתפו של דון. כשבובי קנדי נרצח הם יושבים ביחד על המיטה, כל אחד בצד אחר. בפרעות בשיקגו הם צופים בטלוויזיה משני צידי היבשת. המרחק ביניהם רק גדל וגדל. אגב, באותה שיחה מייגן אומרת לו משהו כמו "אתה יכול לצאת אם בא לך". לי זה נשמע כמו אישור לצאת ולהשתולל. כאילו הבינה שזה מה שיקרב ביניהם. מישהו חושב כמוני?
אחרון על רוג'ר יקירי. בפתיחת הפרק כששומעים את הבום (של התפוזים, כך מתברר) מתוך המשרד של דון, כשאנחנו יודעים שרוג'ר בפנים – אל תגידו לי שלא עבר לכם בראש שקרה לו משהו. בפעם הקודמת שכתבתי על כך שמפזרים המון רמזים מטרימים למותו מישהי ענתה לי שלא סביר מפני שהוא דמות חשובה ואהובה. זה לא היה כואב אם הוא לא היה אהוב. הרי אם ברט קופר ימות לא יהיה לנו ממש אכפת. ושוב, אולי זה וויינר שמוליך אותנו שולל כמו בפרשת שרון טייט. קרצייה זה.
1. כן – המשפט הזה שלי מייגן – אי אפשר היה שלא לשים לב. מצד שני אולי עם כל הניתוק שלה היא כל כך בטוחה באהבתו שברוח הסיקסטיז היא לא חששה מזה אלא רק נתנה לו אישור "להתאוורר" קצת. אהבה חופשית וכל זה (למרות שלדעתי זה סתם מיתוס. מספיק להקשיב לשירים מהתקופה – כל כך הרבה שירים על פרידות כואבות).
2. המשפט הזה של דון על מיטשל – “He can’t spend the rest of his life on the run.” כל פרשנות מיותרת.
3. בשיחה עם ארנולד אנחנו מבינים בפעם הראשונה לדעתי שדון נגד המלחמה. זה לא מובן מאליו. בעניין הזה הוא עם הצעירים.
4. למרות שבטי נראית טוב, כל הסצינה שלה אמרה (או צעקה) עקרת בית משנות ה-50. חזרה להיות אישה קטנה. כמו שהיתה בעונות הראשונות. ככה זה נראה ונשמע לפחות. והמשפט שלה על דון – "אבא שלך גיבור" – נבע מתיסכול. לא מתחושת ניצחון.
5. סאלי ודון – סצינות נפלאות. דווקא בגלל האיפוק והאמת שבהן. ובעיקר בעיני – יש תקווה. סאלי אמנם לא פתחה את הדלת, אבל התקרבה אליה עד כמה שאפשר.
קוד: "שירלי טמפל"
שם הקוקטייל הוזכר כאן, וכמו בפרק "הנשף" בעונה 5, גם כאן "שירלי טמפל" מסירה את המסך בין סאלי לצדו האפל של ירח המבוגרים.