רגע לפני שידור הפרק בהוט, ויום לפני שידור הפרק הבא בארה"ב, הנה עוד פוסט בין פרקים:
הלא ייאמן קרה – מתיו ויינר הודה בטעות היסטורית בפרק האחרון (הרביעי בעונה הזו). בפרק מזכירה ג'ואן את מסעדת Le Cirque בניו יורק. השנה היא 1968, אבל לה סירק נפתחה רק ב-1974. זה אולי נשמע כמו אנקדוטה חסרת חשיבות, אבל ויינר שם דגש מאוד גדול על דיוק היסטורי. כל פרט היסטורי שמוזכר בסדרה הוא תוצאה של תחקיר דקדקני, ומעריצים רבים מחפשים מידע סביב שמות מקומות, אנשים או אירועים היסטוריים מייד בתום כל פרק.
ויינר התנצל בזמן ראיון שנערך בניו יורק עם כמעט כל כוכבי הסדרה, אתם יכולים צפות בו פה:
ואם כבר פרטים היסטוריים, פגי מדברת על ההבדל בין Ketchup ל-Catsup. אם גם אתם כמוני, לא ידעתם מה ההבדל, הנה הסבר. בגדול – הידעתם שלקטשופ יש שורשים סינים?
ולסיום, אתר TheFW החליט לנסות ולנבא איך היו נראות דמויות הסדרה לא חיו היום, 45 שנה אחרי ההתרחשות בעונה השישית. הנה בטי ודון. אם תקליקו על הלינק תקבלו גם את פגי, ג'ואן, רוג'ר ועוד. אני חייב לומר שלא התחהבתי מהעבודה. 45 שנה קקדימה – זה אומר שפגי בת כ-80, דון בן 85, ומייגן בת כ-70. אף אחד מהם לא נראה קרוב לגילו, שלא לדבר על רוג'ר שהסיכוי שיחיה עוד 45 שנה, עם דיאטת אלכוהול-אל.אס.די, לא הכי גבוהים. אבל, שיהיה:
מתיו ויינר אומר: אי אפשר לכתוב ביקורת אחרי כל פרק של מד מן, זה כמו לכתוב ביקורת אחרי פרק אחד בספר. הסיפור עודנו מסופר. את הציטוט הזה שיבצתי כאן בשבוע שעבר, והשבוע נותר לי רק לאכול את הכובע: על הפרק הקודם, The collaborators, כתבתי שדון עושה הפרדה בין הצד האישי למקצועי. בעוד האישי הוא בוגד ומועל באמונה של מייגן, בצד המקצועי הוא שומר על נאמנות לריימונד מהיינץ ונוקם בהרב (ג'גואר) את נקמתה של ג'ואן. והנה, בפרק הזה, ריימונד מושלך לפח ואיש לא יוצא להגן על כבודה של ג'ואן. הפרק השלישי היה רק הנחתה לזה הרביעי, ומה שקורה בצד המקצועי עשוי ללמד אותנו על שיקרה בצד האישי. נגיע לכך בסוף.
הפרק הזה הוא בעל עלילה מפותחת ועמוסה בהתרחשויות. מייגן ודון, ג'ואן והארי וקייט ודאון (כך אכתוב את שמה מזכירתו של דון, כדי להבדיל ביניהם) וכמובן הקרב על הקטשופ. אבל במקביל, הוא דווקא היה חלש יחסית בצד הסימבולי, ובתשתית עליה מונחות התמות המרכזיות שמלוות כל פרק ואת העונה כולה.
פמיניזם
ולא שתמות מרכזיות לא נכחו בפרק, הן רק היו בנויות קצת פחות בקפידה. היו לנו העמדות פנים, בגידות ומעילות באמון למכביר. היה לנו קשר מובהק בין נשים לכסף (זנות נראית כמו תמה שתלווה פרקים נוספים בעונה). התמה המתבקשת ביותר היא סביב מוסד הנישואים, והיא נגזרת משם הפרק, שהוא חלק משבועת החתן והכלה: To Hve And To Hold. ואכן בפרק נידונים הנישואים של מייגן ודון, של קייט (חברתה של ג'ואן) ובעלה, ואלו הפתוחים של ארלין ובעלה הסווינגרים. אבל נידונו בו גם אי הנישואים של דאון ושל ג'ואן, ומעילות באמון כמו של פגי וסטן או ריימונד ודון.
אבל דאי לשים לעוד תמה אחת: מעמד האשה, או יותר נכון –דיכוי האשה. ארבע נשים עומדות במרכז הפרק. כל אחת מהן השיגה דבר מה, פרצה תקרת זכוכית, ועדיין, למרות ההישג, הן נאבקות על פירותיו, מאבק ששום גבר לא היה צריך לנהל לו עמד במקומן. מייגן נאבקת על קריירה ועל מעמד שווה לצד בעלה. פגי השיגה מעמד מקצועי, אבל נאבקת על הלגיטימיות שלה. דאון מצאה עבודה חריגה לאשה שחורה, אבל עדיין שקופה. וג'ואן. נתחיל עם ג'ואן.
ג'ואן
ג'ואן במשרדה. שופה בתואר, מזכירה בפועל.
ג'ואן, כמו פגי ומייגן, היא מהדמויות הנשיות החזקות. אבל בעוד פגי ומייגן שוברות את תקרת הזכוכית בעצם היותן נשים "חדשות", ג'ואן עושה זאת אין דה אולד פאשנד ויי. את המעמד המקצועי היא השיגה בעזרת סטריאוטיפ הנשק הנשי עתיק היומין – סקס. ובכל זאת, אנחנו בעדה. ואי אפשר שלא לכאוב את כאבה בפרק הזה.
אין טעם לנתח את רמיסתה בידי הארי, את שתיקת השותפים, את ההשפלה הכרוכה בכך שכולם יודעים ששכבה את דרכה לצמרת. הכל ברור ומובן מאליו. לכן כדאי להתמקד בדברים אחרים. למשל, קייט, חברתה מעיר הולדתה. תחושת "בחזרה לבית הספר" מלווה את כל קו העלילה הזה, ובוודאי בסצינה בה שתי החברות ישנות יחד במיטה. המהלך הזה נועד לומר לנו – מכאן ג'ואן הגיעה. זה כור מחצבתה. ומהמקום הזה, בו נמצאת קייט, ג'ואן מוערכת, מושא לקנאה. היא "עשתה את זה". גם אמא שלה פתאום מתגאה בה.
אבל ג'ואן עדיין מרגישה מזכירה, ואפשר להבין למה. מעבר לכך שזה עוד נדבך בתמה של העמדת הפנים, עוד מצג שווא, עוד פער בין תדמית למציאות – צריך לשים לב שג'ואן מקנאה בחזרה בקייט, על כך שיש לה משפחה. וזו בדיוק הנקודה: הדרישה מהאשה החדשה שתהיה גם אשת משפחה וגם אשת קריירה, קונפליקט רלוונטי לחלוטין גם בימינו, אבל בסיקסטיז מדובר בפרדוקס: קייט לא יכולה להיות אשת קריירה כי יש לה משפחה. וג'ואן לא היתה הופכת לשותפה לו היתה נשואה, כי לא היתה שוכבת במצב כזה עם הרב. הנה תקרת הזכוכית של האשה, ושל ג'ואן. הנה המחיר שהיא משלמת וגבר לא היה משלם.
ויש עוד עניין חשוב עם ג'ואן, אבל לפני כן צריך לדבר על דמות אחרת.
דאון
דאון. הכניעה, הביטול העצמי, טבועים בה כמו צלקות
דאון היא דמות קצה. היא גם אשה וגם שחורה. היא המיעוט המדוכא של המיעוט המופלה. ובגלל שהיא למעשה חיצונית ל-SCDP, סוג של חברה מכוכב אחר, דבריה על SCDP – מקום של עצב, דמעות ומוות – מקבלים משנה תוקף.
וגם כדאי לשים לב להקבלה בינה לבין ג'ואן. כמוה, היא פוגשת חברה, לא נשואה אבל מאורסת, ממקום הולדתה. כמו ג'ואן, היא השיגה מעמד מקצועי חריג. כמוה, היא מושא להערצה. וכמוה, היא לא חושבת שזה מוצדק וכואבת את העובדה שהיא רווקה. ג'ואן יכולה לראות את עצמה בדאון, ולהיפך. זה אמור לקרב בין השתיים.
עכשיו, כדאי לבחון שוב את קו העלילה של ג'ואן מנקודת מבט גברית ונשית. איך התייחסו קופר ורוג'ר להארי, אחרי שהביך את שותפתם? נתנו לו צ'ק. ואיך הגיב הארי? במופע שחצנות וחוצפה טווסי, שזכה להערכתם של שני מייסדי החברה. מועדון הגברים הלבנים לא מעניש חבר מועדון שפגע באשה. זה לא משרת את ההגמוניה.
לעומת זאת, איך התנהגה דאון אחרי תקרית החתמת הכרטיס? ביקשה שינכו את השעות משכרה. הכניעה, ההתפרסות, הביטול העצמי, ניסיון חייה של דאון הטביע את כל אלו בגופה כצלקות. וג'ואן יודעת בדיוק איך זה מרגיש. זה אמור לקרב בין השתיים. ג'ואן מענישה אותה באחריות על הכרטיסים וארון האספקה. הצעד הזה נתון לפרשנות. הוא יכול להיראות כהתנהגות ביצ'ית, כהמשך ישיר ליחס של ג'ואן לבנות במשרד. אני חושב שהוא מלא באמפתיה.
דון
דון ומייגן. איך אמרת שקוראים לזה? אורגיה?
גם הכלב שלי, והוא הוריד מדי פעם את העיניים מהמסך, הבין שדון יוצא צבוע ודו פרצופי בפרק הזה. הביקור אצל סילביה אחרי שהאשים את מייגן בניאוף, המהלך הקלאסי של מחזה בתוך מחזה – הכל ברור ומובן מאליו, אם כי לא בדיוק מופת של כתיבה אלגנטית.
לכן כדאי לשים לב לשתי נקודות: ראשית, לביקור על הסט של מייגן מגיע דון אחרי שנלחם ראש בראש מול פגי על קטשופ. הסמיכות הזו, פגי-מייגן, התרחשה גם בפרק האחרון של העונה הקודמת. אז דון פוגש את פגי בהפתעה בקולנוע, ומפרגן לתלמידתו. התחושה הזו גורמת לו, כשהוא חוזר הביתה, להחליט לעזור למייגן לקבל את התפקיד בפרסומת שביקשה.
אבל עכשיו, פגי איננה התלמידה המצטיינת, יציר כפיו להתפאר. מה שפגי מזכירה לו עכשיו, זה שטיפוח של אשה יכול לחזור אליך כבומרנג. שהוא מאזין שם מאחורי הקיר, הוא גאה ונעלב כאחד. וכשדון מגיע למייגן עכשיו, הוא שוב התרנגול בבית הזונות. הוא קורא למייגן זונה.
שנית, עניין הבגידות. לאורך כל הפרק לדון לא מפריעות הבגידות האישיות שלו או המקצועיות שלו. הקרב על הקטשופ היה מפגש של חסרי עכבות. דון ופיט מוכרים את ריימונד. פגי מוכרת את סטן. ואיש הקטשופ מוכר את כולם ומוהל במים.
חשבנו שהמקצועי והאישי נפרדים. אבל הם נוזלים ונמרחים זה אל זה כמו קטשופ. הדירה של פיט, שאמורה לשמש לבגידותיו בטרודי, הופכת למקום בו בוגדים בלקוחות מרוצים. ואם המקצועי הוא רמז אפי מקדים לאישי, דון בבעיה. הפרק הזה היה עמוס בדברים שהתרחשו במחשכים. הרומן של דון וסילביה, הרומן באופרת הסבון של מייגן, פרוייקט קטשופ. זה נראה שדון בסדר עם בגידות והפרות אמון, כל עוד איש לא יודע עליהם, כל עוד אפשר להתנהג כאילו "זה מעולם לא קרה". אבל במאבק על הקטשופ, אנחנו מבינים שדברים נסתרים, סופם להתגלות.
קטנות
ניו יורק מוזכרת בפרק כמה וכמה פעמים, ותמיד כסמל לדבר אחד: פריצות מינית. המנהל של קטשופ אומר לפני שהוא הולך למאהבת "לא מסובך לשכנע אותי לבוא למנהטן". קייט אומרת לג'ואן: "אל תשפטי אותי, אני בניו יורק". פיט מציע את קן האהבים שלו לדון, "אם הוא נשאר בעיר", והכי יפה היא המשמעות המתגלגלת בתשובה של דון: "אבל אני גר פה".
זנות, או הקשר בין נשים לכסף, ממשיכה להיות אלמנט בולט גם בפרק הזה. ג'ואן לא משתחררת מהסיפור עם הרב, סילביה מסמנת לדון לשכב איתה בעזרת מטבע. קייט מקבלת שעון יהלומים כאות להערכה מהחברה, ומייגן לא רק מתנשקת בשביל כסף, אלא גם יש חשש שקיבלה קידום בגלל שמפיקי הסדרה רוצים לשכב איתה.
· עוד נושא שאי אפשר להתעלם ממנו הוא מלחמת ויאטנם. מספר האיזכורים שלה עולה מפרק לפרק, ככל ש-1968, השנה הקשה במלחמה, הולכת ומתקדמת. והפעם הזכירו לנו את פצצות הנפל"ם, וגילו לנו שדון נגד המלחמה.
· כדאי לראות שוב את סצינת הפתיחה ואת הטיימינג המושלם בין הטקסט לתנועת המצלמה. קודם אנו רואים את פיט לבד, לאחר מכן את איש הקטשופ, ורק בסוף, אנו מגלים את דון באותה שניה בה שמו מוזכר לראשונה. גם מאיתנו, הצופים, מסתירים דברים, אבל סופם להתגלות.
· גראס חופשי וחילופי זוגות בפרק הזה מצטרפים כבר לאל.אס.די מהעונה הקודמת. מה נשאר בארסנל של מתיו ויינר לוודסטוק בשנה הבאה?
מד מן עמוסה באינטראקציות מיניות. כמעט כל דמות בסדרה שכבה עם יותר מדמות אחת, אבל מה המספר האמיתי ומי הכי פעיל? מגזין סלייט (Slate.com) החליט לעקוב אחר הנושא. הוא הקים דף אינטרנט מיוחד ויעדכן אותו אחרי כל פרק. באופן לא מפתיע, דון מוביל את הטבלה עם 17 נשים, כולן הופיעו בסדרה. בהתחשב בעובדה שהוא היה נשוי בחמש מתוך שש העונות, זה מספר די מפואר. הרחק מאחוריו נמצא רוג'ר עם תשע נשים. המובילה מבים הנשים היא – הפתעה – פגי, עם שישה פרנטרים.
ולסיום פוסט בין הפרקים, דון דרייפר, עם הדרינקים, הסיגריות ו-17 הנשים ששכב איתן, לא ממש יכול לשמש דוגמא לילדים, אבל ג'ון האם דווקא כן. השבוע הוא התארח ברחוב סומסום, ועם החיוך הזה, הוא נראה הכל חוץ מדון דרייפר. או דיק ויטמן.
הפרק הזה, משתפי הפעולה, לא ייכנס לרשימת 10 הפרקים הטובים ביותר של מד מן. כלומר, זה עדיין פרק של מד מן, בל נטעה, אבל לא מהטובים שביניהם. התמות המרכזיות בפרק התחברו, אבל לא בצורה מושלמת ולפעמים הוא נפל לגרוטסקה (למשל: הילד דיק ויטמן חי בבית זונות – הגבר דון דרייפר נותן כסף לפילגש שלו. וזה כשג'ון האם הוא במאי הפרק). עם זאת, כדאי להתייחס לדברים של מתיו ויינר, שאמר שלכתוב ביקורת אחרי כל פרק של מד מן, זה כמו לכתוב ביקורת אחרי כל פרק בספר. לכל עונה יש סיפור משלה, אבל אנחנו מצפים מוויינר לספר לנו סיפור גם כל פרק. זה לא תמיד קל, ואין ספק שהרבה דברים שנזרעים כעת ינבטו בקו העלילה בעוד כמה פרקים.
משתפי הפעולה
שתי תמות מרכזיות נעות לאורך הפרק כולו. הראשונה היא בגידה, או יותר נכון מעילה באמון. במרכז כל עלילה קיים אמון שנשבר או עשוי להישבר: דון בוגד במייגן, סילביה בוגדת בד"ר רוזן, פיט בוגד בטרודי, וברנדה, איתה הוא בוגד, בוגדת בבעלה, שמצידו מתחיל עם טרודי. ריימונד מ"היינץ" לא רוצה ש-SCDP תבגוד בו עם קטשופ, והרב (מג'גואר) דורש מ-SCDP לשתף פעולה איתו כשהוא עובד על ממוניו. גם פגי עומדת בפני דילמה – האם לבגוד באמונו של סטן או לא.
התמה השניה היא העמדת פנים, והיא לרוב קשורה במעילה באמון. שם הפרק, "משתפי הפעולה" מתייחס למשפט שדון אומר בסוף הפגישה עם ג'גואר – "זה היה כמו מינכן", ברומזו על הסכם מינכן מ-1938, בו העניקו מדינות המערב לגרמניה את צ'כוסלובקיה בהנחה שהדבר ישביע את רעבונם של הנאצים. משתפי הפעולה העמידו פנים שהם לא מבינים מה כוונותיו של היטלר לגבי צ'כוסלובקיה.
משתפי הפעולה, אם כן, הם מעמידי הפנים. העמדת פנים היא אקט של צביעות, וצביעות היא שמן בגלגלי החברה. היא מאפשרת לחיים להתנהל. חלק מהדמויות בוחרות להעמיד פנים, חלק בוחרות שלא. שני יצרים משפיעים על החלטות הגיבורים, או נובעים מתוצאות מעשיהם, ולכן אינם תמיד רציונליים – סקס וכוח. והכל, כמובן, משליך על דון.
פגי
קו העלילה של פגי עדיין רחוק מהבשלה. הוא בשלב הבניה, ובינתיים הוא ממשיך באותו קו בו החל בפרק שעבר: היא מצליחה מאוד מקצועית, אבל נכשלת ברמה האנושית מול עובדיה. בסוף זה כנראה יוביל לאנשהו.
אבל קו העלילה שלה נוגע גם לנושאים המרכזיים בפרק. פגי, לכל אורך הפרק, גרועה בהעמדת פנים. היא מבינה שעליה לעודד את עובדיה, אבל לא מצליחה להסתיר את העובדה שאינה מרוצה מעבודתם. היא לא מבינה את הבדיחה שהם משאירים על השולחן, וכשהיא מדברת עם סטן וטד נכנס – היא לא מצליחה להסתיר את העובדה ש:א. היא ביצעה שיחה פרטית. ב. היא דיברה עם האויב. ג. הוא נתן לה מידע מודיעיני שאסור היה לה להעביר הלאה. כמה גרועה את יכולה להיות?
וזה מוביל אותנו לדילמה שבפניה היא עומדת: האם היא תבגוד באמון של סטן ותפנה לקטשופ היינץ? ובמידה וכן – האם היא תעמיד פנים או תתוודה מולו? האם היא תבגוד? האם היא תהיה צבועה? נקבל על כך תשובה בפרקים הבאים, אבל כיוון שפגי מקבילה לצד המקצועי של דון, אם היא היתה יכולה להתייעץ איתו, הוא היה אומר לה בבירור: אל תבגדי, אבל תעמידי פנים מול טד כאילו את עושה את זה. למה? תשובות כשנגיע לדון.
מייגן וסילביה
סילביה ו מייגן. הבוגדת מנחמת את הנבגדת
מייגן היא אחת הדמויות המרכזיות בסדרה, לפחות בעונה שעברה, אבל בפרק הזה היא דמות שטוחה, שנוכחותה באה בעיקר כדי להעיר על דון: היא הקורבן התמים שאליו אנו חשים אמפתיה. אבל בכל זאת: מייגן נכנסת להריון שאינה רוצה בו, מסיבות קרייריסטיות. היא חשה אשמה, על אף שהפילה באופן טבעי ושלא רצתה את הילד. כל אלה צובעים אותה שוב כאשה החדשה, שאינה הולכת בתלם, ומקדשת את הרצון העצמי שלה על חשבון התפקיד המסורתי של נשים – ללדת ילדים.
ככזו, היא לא נכנסת למערכת יחסים כאשה "ישנה". היא אינה משלימה עם מעמדה החברתי כאשה, עקרת בית ורחם להשכיר. היא לא בוחרת בגבר בגלל מעמדו, מוותרת על הצד הרגשי ומכסה על הצורך בבגידה והעמדת פנים. היא אינה טרודי, ולא סילביה, ולא בטי. לפחות, זה לא מה שהיא רוצה. לכן גם היא אינה מעמידה פנים. היא מספרת לדון על ההפלה, ומדלגת על ארוחת הערב עם הרוזנס. הבעיה שמסביבה כולם מעמידים פנים. כולם משמנים את גלגלי החברה, עד שגם היא מחליקה בהם ללא תקלות, בינתיים.
ויינר עושה שימוש נפלא בעובדה שסילביה ומייגן נפגשות. הסצינה בה היא מדברת עם מי שמועלת באמונה על תחושת האשמה שלה, היא אחת הטובות בפרק. בכלל, היחסים המרובעים מביאים לנו שלל העמדות פנים. 50 גוונים של צביעות. ובכל זאת, מייגן אינה לוקחת בכך חלק. אם פגי מרמזת על הפן המקצועי של דון, מייגן אמונה על הצד האישי. ושתי הנשים המשמעותיות בחייו משמשות כאלטר אגו שלו, כדבר "הנכון" לעשות.
פיט וטרודי
טרודי וברנדה. הנבגדת מנחמת את הבוגדת
מספיק פעמים בסדרה, ובמיוחד בעונה החמישית, פיט הוצג ככפילו הלא מוצלח של דון. אם דון הוא ארנולד שוורצנגר ב"תאומים", פיט הוא דני דה ויטו. כך גם בפרק הזה: ממש כמו דון הוא בוגד באשתו, וממש כמוהו הוא עושה זאת עם השכנה ממול. אצל דון גם דפיקה בדלת השירות כשד"ר רוזן בבית מסתיימת בשלום. אבל אצל פיט זה ייגמר עם בחורה מדממת על השטיח מול אשתו, שתיקח אותה באחד על אחד לבית החולים + שיחת נפש.
ההפתעה שלנו היא כמובן טרודי, שהעמידה פנים כל הזמן. עכשיו ברור לנו שטרודי לא "במקרה" לקחה את ברנדה לבית החולים. גם כשפיט מקבל אישור שבשתיקה ממנה, הוא לא מצליח לשמן את הגלגלים. אפילו בלהיות צבוע ולהעמיד פנים הוא נכשל.
הסיפור של פיט וטרודי משמש גם כרמז לנפילה אפשרית של דון. כשהפילגש שלו גרה קומה מתחתיו והופכת ל-BFF של אשתו, הוא משחק באש, ופיט הוא דוגמא ללהבה. אבל גם מעבר לכך, ההבדל בין דון לפיט הוא בין חזק לחלש, בין מי שמנהל את התיאטרון שלו לבין מי שמשחק בתיאטרון שמתנהל על גבו. את חיבתו של פיט לכוח ושליטה אנחנו כבר מכירים ולכן הוא מייד מוצא לעצמו ביץ' חדש: בוב בנסון. עוד קו עלילה שמסקרן לראות לאן הוא הולך. ובכל מקרה, כוח מוביל אותנו לדיון הבא.
דון
בסוף, אתם כבר יודעים, הכל מתנקז לדון. אצלו יש הכי הרבה בגידות, העמדות פנים, ושיתוף פעולה. וכדי להבין את מה שקורה לדון בפרק צריך לזכור שלושה משפטי מפתח. הראשון הוא בגילוי הגדול של הפרק: דון אשכרה גדל בבית זונות, ומכל השריטות שקיימות בסצינות האלו, ויש הרבה, החשובה ביותר היא המשפט שאומר לו הדוד מאק: "אני התרנגול בלול הפרגיות הזה". השני הוא המשפט על מינכן ושיתוף הפעולה שכבר הוזכר למעלה, והשלישי הוא מה שאומר דון לסילביה במסעדה כשהיא שואלת איך הוא צולח את המפגשים המרובעים עם בני זוגם הנבגדים. פשוט, הוא אומר לה: זה מעולם לא קרה.
נתחיל דווקא במשפט השלישי. היכולת הזו של דון לעשות סוויץ', לומר "זה מעולם לא קרה" – משפט שאמר לעצמו כל כך הרבה פעמים (בטח כשהחליף את זהותו) ואמר גם לפגי אחרי שתינוקה נולד – עומד בלב יכולתו של דון להעמיד פנים. בכל סצינה הוא מישהו אחר עם זיכרון סלקטיבי מאוד. דון בעל אלף הפרצופים, או יותר נכון – בעל החיים הכפולים. שיר הסיום של העונה הקודמת, אתה חי רק פעמיים, עדיין מהדהד, כמו גם הפוסטר שקדם לסדרה (מצורף כאן), בו הוא מופיע פעמיים.
ואכן, קיימים שני דון, ממש ד"ר דרייפר ומיסטר דיק. בכל הקשור לחייו המקצועיים, לדון יש עמדה ברורה לגבי בגידה: הוא מסרב לבגוד בריימונד, גם לא עבור קטשופ "הקוקה קולה של התבלינים" היינץ, והוא מסרב לשתף פעולה עם הרב, הרבה בגלל שסירסר בג'ואן. העמדה האידיאולוגית שלו היא פועל יוצא רציונלי של מהלך חייו. בהרב הוא ממש נוקם את נקמתה של ג'ואן (עוד מישהי שהתקשתה להעמיד פנים בפרק).
אבל בכל הקשור לחייו הפרטיים, דון הוא האבא והסבא של מעמידי הפנים והבוגדים. והעמדה האופורטוניסטית, האגואיסטית, שלו היא פועל יוצא אמוציונלי והישרדותי של מהלך חייו. לא משנה כמה משקל ייתן למוסר, הוא חייו להיות התרנגול. כי החיים לימדו אותו: אם אתה לא הסרסור – אתה הזונה.
זונה ותרנגול. שיעור בהישרדות דרך חור המנעול.
ולכן הוא נותן לסילביה כסף, ומבצע בה מניפולציה שבסופיה היא מתנצלת על שבכלל העזה לקנא במייגן. לכן הוא בוגד באשתו מתוך כורח, לא מתוך הנאה. לכן גם בעבודה הוא לא מפסיק להעמיד פנים, אלא משתמש בהעמדת הפנים בפגישה עם ראשי היינץ ג'גאור כדי לדפוק את הרב, וכדי לא לצאת "זונה של לקוחות". כי גם פה, הוא צריך לצאת התרנגול.
התרנגול הזה מגיע לסף ביתו כשברקע מתנגן Just a Gigolo של בינג קרוסבי אורקסטרה. דון, כמו ג'יגולו, הוא דמות כפולה, רבת פנים. לכל אדם הוא מציג דמות אחרת. לא רק עם סילביה, גם עם מייגן (כמה הוא אמפתי כשהיא מספרת לו על ההפלה), גם עם ג'גואר. אך מאחורי כל העמדות הפנים יש ריק, חלל. זה הריק שמתקשה להיכנס הביתה.
קטנות
· הדוד מאק (השחקן מורגן ראסלר) הופיע במד מן בעונה הראשונה, בפרק השישי (בבילון). מאז עברו שש שנים, מה שפחות משנה לגביו אבל מאוד משנה לגבי השחקן ברנדון קילהאם, שמשחק את הילד דיק ויטמן. דיק, לפי שיערוך הזמנים, צריך להיות בערך בן 10. ברנדון היה בן 10 בצילומי העונה הראשונה אבל עכשיו הוא כבר בן 15 וחצי, ואי אפשר לפספס את זה.
ועוד קצת מאק: בסצינת הגעתו של דיק לבית הזונות, אומרת אחותה של אמו החורגת של דון: "Mack is the one that brung ya". בדיוק במילה הזו, brung, עם הצליל הדרומי כל כך, משתמש דון כשהוא אומר לקן שמציע לקפוץ על העגלה של קטשופ היינץ: "Sometimes you´ve got to dance with the one that brung ya". ההקבלה בינו לבין מאק ברורה.
המשפט השותל של טרודי לפיט שווה שיתנוסס בפני עצמו:
"I'm drawing a 50 mile radius around this house, and if you so much as open your fly to urinate – I will destroy you".
באחת הסצינות, אומרת סילביה לדון שהיא רוצה שהרומן שלהם יהיה "צרפתי". אחת האופציות האפשריות היא שהיא משווה זאת לסרט צרפתי כלשהו. ובכן, ב-1967 יצא הסרט הצרפתי Belle de Jour, יפייפיית היום, בבימויו של הבמאי הסוריאליסטי לואיס בוניואל (הכלב האנדלוסי) ובכיכובה של קתרין דנב. במרכז העלילה: עקרת בית נשואה ומשועממת, שעובדת מבחירה כזונה במהלך שעות היום, כשבעלה בעבודה. נשמע מוכר?
והיסטוריה לסיום: הפרק מתנהל בינואר 1968. ברקע אנו שומעים כל הזמן דיווחים על מלחמת ויאטנם. ב-30 בינואר אותה שנה החלה מתקפת הטט, מהלך משולב של צבא צפון ויאטנם והוויאטקונג, שהיכה בדרום. זהו אחד המהלכים שגרמו לשינוי דעת הקהל בארה"ב על המלחמה. בפרק מוזכרת תקיפת ספינה אמריקאית בידי צפון קוריאה, אירוע שהתרחש ב-23 בינואר. מתקפת הטט או התרחשה במהלך הפרק, או שאולי תקבל התייחסות בפרק הבא.
לקראת שידור הפרק היום בישראל, הנה שני קטעי וידאו: הראשון נקרא "כל סיגריה שהודלקה במד מן", אבל האמת היא שאין שם את כל הסיגריות, אבל יש לא מעט. השני מרכז את כל כוסות המשקה. והפעם, אלה באמת כולן. כל דרינק ודרינק. ולמרות שכל כוסית מקבלת פה עשירית שניה, עדין נדרשות יותר מחמש דקות כדי לדחוס את כולן לוודאו אחד.
כל עונה חדשה של מד מן מלווה בחשש. אחרי הכל, הציפיות בשמיים והשאלה המתבקשת היא האם הסדרה תמשיך להיצמד לרף הגבוה שהיא בעצמה קבעה בחמש עונות קודמות. אחרי צפיה בפרק הפתיחה, אפשר לנשום לרווחה. חובת ההוכחה עדיין קיימת, אבל את מבחן הפרק הראשון עוברת העונה השישית בהצלחה. המשחק, הבימוי, ההפקה – שומרים על הסטנדרטים, והכתיבה קרובה לשלמות. הקצב, כרגיל במד מן, לא מהיר. העובדה שמדובר בפרק בן שעה וחצי גורמת לכך שכעבור כמעט שעה, עדיין לא ברור לך הכיוון בו מצעיד מתיו ויינר את העלילה. כיוון שאצל ויינר כל פרק הוא סיפור אבל גם כל עונה היא סיפור מסגרת, חלק מהמהלכים הם זרעים שינבטו רק בעוד כמה פרקים. עם זאת, 20 הדקות האחרונות סוגרות סיפור של פרק אחד ועונות על חלק מהשאלות, בלי להשאיר תחושה של מריחה או חוסר תוחלת. למי שטרם צפה בפרק מומלץ לעצור כעת, כי מעתה ואילך הפוסט מלא בספוילרים.
מוות
המוות מלווה את מד מן תמיד, או כמו שאומר מתיו ויינר: "כל פרק בסדרה נפתח באדם שקופץ מחלון", אולם בפרק הזה הוא שורץ בכל פינה. הוא מתחיל בהחייאה (מייד נחזור אליה) שמבצע ד"ר רוזן, ומסתיים בניסיון הצלת חיים נוסף שלו. שלושה אנשים שמתים באמת מוזכרים בפרק – אמו של רוג'ר, אמה של סנדי (החברה של סאלי) ומצחצח הנעליים של רוג'ר. האזכורים התרבותיים גם הם של מוות – מ"התופת" של דנטה דרך הציטוט "הלווה לי את אוזניך" מהמחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר. בנו של דון קורא לתיק הכינור של סנדי ארון קבורה.
ויש כמובן את החייל פי.אף.סי דינקין (מייד נרחיב גם עליו), שמתחתן בהוואי ונשלח לוויאטנם. גורלו שלו לא ברור, אבל הוא כמובן מסמל את מלחמת ויאטנם, שאמריקה מתבוססת בה בדמה בסופה של 1967. מד מן, נזכיר, היא אלגוריה על החברה האמריקאית, כמו גם SCDP ודון בעצמו.
התמה המרכזית של הפרק אינה המוות, אלא התהיות האקזיסטנציאליסטיות שהוא מייצר, וההתמודדות של אלה החיים איתו. הוא גם מתקשר לשמו של הפרק, "השער". רוג'ר, על ספת הפסיכולוג, אומר שהחיים הם שערים ופתחים שאנחנו פותחים, שרק מובילים לעוד פתחים. "אלה רק מטבעות שאתה אוסף בדרך. בסוף אתה הולך בקו ישר, אתה יודע לאן".
המשפט הכי משמעותי בעניין הוא זה של ד"ר רוזן לדון בסוף הפרק: "אנשים יעשו הכל כדי לשכך את החרדה שלהם". החרדה הזו אופפת את רוג'ר, סנדי וכמובן דון. בפרק אנחנו רואים איך הם מנסים להתעלם ממנה. וכדי שנחוש זאת, ויינר מייצר אותה גם אצלנו: הפרק נפתח, כאמור, בהחייאה, מבלי שנדע של מי. רק מאוחר יותר מתברר לנו שהיא אינה של אחד הגיבורים ושאיש לא מת. הפרק הוא הדרך שלנו הצופים לשכך את החרדה הזו.
דון
כמתבקש, דון עומד במרכז הפרק הראשון. המסע האקזיסטנציאליסטי והמדכא שלו בפרק הזה מתחיל בשתי נקודות. הראשונה היא הפגישה עם החייל פי.אף.סי דינקין. דינקין מזכיר במראה את רוג'ר, כמו גם ביחס הכביכול אדיש שלו לגורלו, ורוג'ר הוא תמיד סימן האזהרה של דון, למה שיקרה לו אם לא ישתנה. אבל דינקין מזכיר לדון אפילו יותר את עצמו בצעירותו: חייל שיוצא למלחמה, המלחמה שבה החליף את זהותו. וכדי שלא נפספס זאת, דון לוקח בטעות את המצית של דינקין (לשניהם מציתים מוזהבים של חיילים), רמז בעובי חליפת ההשמנה של בטי להחלפת הזהויות של דון.
ושוב עולה הקרע בין דיק ויטמן לדון דרייפר, הקרע שדון ואנחנו טעינו לחשוב בעונה הקודמת שמתאחה. דון משתתף בחתונה של דינקין כאביה כביכול של הכלה. כשמייגן מצלמת אותו אנחנו רואים בבירור – הוא מעמיד פנים. הוא נכנס לתמונה שאיננה שלו, בזהות בדויה, בדיוק כמו בחייו. דון חזר לסורו: הוא מעמיד פנים כבעל נאמן למייגן, וכחבר נאמן לד"ר רוזן, ובזמן שהוא מציל חיים הוא דופק את אשתו.
סצינת החתונה. שוב דון חי חיים של אחרים.
העמדת הפנים הזו מגיעה לשיא בצילום התדמיתי שלו בחברה. כשהוא מדליק סיגריה הוא רואה מה כתוב על המצית של דינקין: "בחיים אנחנו צריכים לעשות דברים שלא ממש שייכים לנו". לרגע הפער בין דיק לדון בלתי ניתן לגישור. העמדת הפנים נסדקת סופית כשהצלם אומר לו: "אני רוצה שתהיה אתה עצמך". כמו בתחילת העונה החמישית, שם שאל הכתב את דון "מי הוא דון דרייפר?", גם פה – השאלה הפשוטה הזו היא למעשה סוגיה אקזיסטנציאליסטית.
הנקודה השניה היא הספר "התופת" של דנטה שדון קורא בהוואי. בהתחלה זו נראית רק סמליות מופגנת – קריאה של הגיהנום במלון בשם "פרדייז" בהוואי. אבל בסופו של הפרק אנחנו יודעים שסילביה, אשתו של ד"ר רוזן, נתנה לדון את הספר. הספר הזה גורם לה להיות נוכחת בהוואי, לצד מייגן. הגיהנום של דון הוא השקר עצמו. העמדת הפנים. החיים הם הגיהנום.
ויינר המליץ לראות לפני הפרק את 10 הדקות האחרונות של עונה 5, אז יושב דון בבר, ולצלילי "אתה חי רק פעמיים" ניגשת אליו אשה ושואלת אותו "האם אתה לבד". ובכן, קיבלנו תשובה – דון חוזר לחייו הקודמים. הוא ענה בחיוב לשאלה הזו. הוא חי רק פעמיים, חיים כפולים, כפי שחי לפני מייגן. הוא יכבוש כל בחורה כמו ג'יימס בונד. ולכל אורך הדרך, כפי שמתבטא בפרק, הוא יסבול.
היחס של דון למוות מתגלה בעבודתו. כולם מלבדו רואים במודעה שהגה רמז להתאבדות בגן העדן. רק הוא לא רואה זאת. אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בפרק, הוא כשדון שב מהחופשה ומביט מחלון חדרו. אנו רואים אותו מהגב, כשברקע נשמעים גלים נשברים. זו תמונה שמזכירה מאוד את הפתיח של הסדרה, וזה כנראה הרגע בו הגה דון את המודעה.
דון והחלון. כמו בקטע הפתיחה של הסדרה.
האם יש לדון נטיות התאבדותיות בלתי מודעות? זה בהחלט נראה כך. וכאן כדאי להזכיר שוב את דנטה. "התופת" הוא החלק הראשון ב"קומדיה האלוהית", שבו מתהלך דנטה בתשעת מדורי הגיהנום, מכיר בחטאו ודוחה אותו. זו הדרך שבה יש לעבור כדי להגיע לחלק השלישי – גן העדן. כשדון השיכור מציק לשוער שעבר החייאה, הוא שואל אותו מה ראה כשהוא מת: "האם היה שם אור? שמש טרופית חמימה?". דון שואל האם הוא ראה את גן עדן בדמות הוואי. כשדון מסביר את המודעה שיצר על מלון גן עדן בהוואי, הוא אומר: "גן עדן הוא מורבידי. כדי להגיע לשם, משהו נורא צריך לקרות". דון יכול להיות בדרכו לגן עדן בשני מובנים: בהכרה בחטא, קבלתו ושחרור ממנו, או בשחרור ממנו בעזרת מוות. יש לנו שתי עונות לברר זאת.
רוג'ר
רוג'ר מופיע בפרק, כמו במקרים רבים בסדרה, כתמרור אזהרה לדון. כדרך השגויה. כך גם היחס שלו למוות: האדישות, למשל, שלא לומר העליצות, שבה הוא מקבל את מות אמו, שבו כבר מהרגע הראשון הוא מנחם יותר ממנוחם. את היחס של רוג'ר למוות מבטא הכי טוב הוא עצמו כשהוא אומר לדון: "מכרנו מוות במשך 25 שנה עם לאקי סטרייק. איך? התעלמנו ממנו".
אבל ההתעלמות הזו לא מובילה לשום מקום. בסופו של דבר רוג'ר נשבר דווקא כשהוא שומע על מותו של מצחצח הנעליים שלו. זה כמובן טריגר לחרדת המוות, לא של אמו אלא שלו עצמו, או כפי שהוא צועק בלווייתו של אמו: זו הלוויה שלי!
בטי
בטי בתור אליזבת טיילור.
בטי מקבלת בפרק הזה זמן מסך, ומובילה את קו העלילה השני מבין שלושה. לראשונה מזה זמן, היא מוצגת קצת באור חיובי. היא מביעה רגש אמהי חם. אבל הרגש הזה לא מופנה לסאלי, אלא לחברתה סנדי ולא במקרה. בטי רואה בסנדי את עצמה: נערה צעירה שאיבדה את אמה, ורוצה לעבור לעיר הגדולה, לצאת למסע החיים. אבל סנדי מוקבלת לא רק לבטי, אלא גם לדון: כמוהו היא לא מצליחה לישון, כמוהו היא מעשנת, כמוהו היא מסתירה סוד – שלא התקבלה לג'וליארד, ויוצאת למסע של חיים כפולים.
החיפוש של בטי אחרי סנדי הוא ניסיון של בטי לתקן את דרכיה. השהות שלה במאורת המסוממים יכולה להיראות כמו שיטוט בגיהנום. אבל בטי לא משלימה את המסע. עובדה, בסופו של דבר היא נוטשת את המאבק מבלי לגלות היכן סנדי. השיחה הקריפית שלה עם הנרי על אונס תיאורטי של סנדי, כמו גם האלימות העצורה והאצורה בסצינה בבית הנטוש עשויים להיות רמז אפי מקדים.
בטי מנסה להשתנות, אבל לא ברור לנו אם תצליח. היא חוזרת הביתה לאחר שצבעה את שיערה לחום – ניסיון מובהק לשינוי. השאלה אם הוא יצליח, או יישאר כשכבת צבע, קומופלאש, בלי שינוי אמיתי.
פגי
בחרתי לסיים את הפוסט עם פגי, נקודת האור היחידה ברק המורבידי הזה. פגי אכן עולה ופורחת. היא מנהלת את המחלקה שלה, היא מתמודדת היטב עם משבר, היא רוכשת את אמונו המוחלט של טד צ'ו. בהרבה מוסנים, פגי היא דון החדש – מקצועית, מנהיגה, ראויה להערכה. כמו רוג'ר, פגי משליכה על דון, אבל באופן חיובי. כמו שרוג'ר הוא תמרור אזהרה, פגי היא סימן לדרך הנכונה. הנקודה היחידה החלשה שכדאי לשים אליה לב היא היחס שלה לעובדים, שמוזכר פעמיים בפרק. אין בו רוע לב, אבל יש בו אדישות לגורלם של אחרים, ויש לי הרגשה שעוד נראה בו התפתחויות בפרקים הבאים.
קטנות
שיר הסיום של הפרק הוא "שיר חתונה בהוואי" של אלוויס פרסלי. רמז ברור לסצינה בהוואי, כמו גם למארח של דון ומייגן במלון שאומר כשהוא על הבמה ,קוראים לי אלוויס מהוואי".
הנה הוא:
אי אפשר שלא לשים לב לתספורות: הזקן של סטן, פאות הלחיים של פיט, השפם של אייב ומייקל. תוסיפו לזה את הג'וינטים בכל מקום – הסיקסטיז פה במלוא תפארתם.
מלבד דנטה, יש עוד אזכור ליצירה קלאסית בפרק. הציטוט "הלווה לי את האוזניים שלך" במודעה של פגי מגיע מהמחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר. גם הוא מסתיים כמובן במוות.
כמו בעונה הקודמת, הפרק הזה מלא בסצינות מעליות, ששוב מסמלות את המעברים בין הפרטי לציבורי, בין האני הפנימי להעמדת הפנים, וגם ממשמשות כפתחים, שערים, שמובילים לשום מקום.
שלוש פעמים אפשר היה לחוש בפער הטכנולוגי הבלתי נתפס שנפתח בפחות מ-50 שנה: מקרן השקופיות אצל דון הוא האינסטגרם של פעם. השעון של דון מפסיק לעבוד כשהוא מתקרב למים, וכשפגי מנסה להבין מה היה ב"טונייט שואו" היא נאלצת להסתמך על זכרונם של אנשים, כי אין שום מכשיר הקלטה בנמצא. איפה זה ואיפה הורדות הפרקים של היום.
ודמות אחת חדשה מצטרפת לסדרה: בוב בנסון. הוא מציק לדון בהתחלה, ומביא את הקריז לקן (!) לאחר מכן. הייתי אומר שכדאי לשים לב אליו
אנו רגילים שפרק הסיום של "מד מן" הוא שיא דרמטי. בעונה הזו השיא הגיע בשני הפרקים הקודמים, והפרק הזה מהורהר הרבה יותר. אבל לפני שנתאכזב, צריך לשים לב למשהו: אצל מתיו ויינר, כל פרק הוא סיפור בפני עצמו, אבל כל הפרקים יחד מרכיבים סיפור נוסף – זה של העונה כולה. את הפרק הזה צריך לראות כזה שבו מסתיימים את הסיפורים שהחלו בפרק הראשון בעונה.
כל דמות עברה תהליכים, ולכולם מכנה משותף אחד: כל דמות ניסתה להשיג דברים שהיא רצתה בהם מאוד. רובן גם הצליחו להשיג זאת. להשיג מה שאתה רוצה אמור להפוך אותך למאושר. אבל איכשהו, כמעט כל הדמויות פחות מאושרות מאשר בתחילת העונה.
הן אינן מאושרות, ומתקשות לסייע לאחרים. הנה שני משפטי מפתח בפרק: הראשון, אותו אומרת מארי לרוג'ר: "אל תבקש ממני לטפל בך". השני נאמר על ידי רבקה, אלמנתו של ליין, לדון, כשהוא מבקר אותה ונותן לה כסף: "אל תחשוב שעשית כאן משהו עבור מישהו מלבד עצמך".
כל אדם לעצמו.
פיט
פיט קיבל זמן מסך ארוך והפך לאחת הדמויות המרכזיות בסדרה. בסצינה הראשונה שלו בעונה הזו ראינו אותו עם האוורד ברכבת. מה שנראה כנסיעה חסרת חשיבות הופך בפרק הזה, עם חזרתה של בת' והמכות שהוא חוטף ברכבת, למסגרת הסיפור כולו. והסיפור של פיט טריוויאלי ובנאלי בעליבות ובעצבות שבו: זהו סיפור על גבר עם עבודה מתגמלת, עם בית בפרברים, עם אשה אוהבת, עם מאהבות, עם נסיעה קבועה ברכבת בין הפרברים לעיר, בין האשה לאשה האחרת. יש לו את כל הסיבות להיות מאושר.
בסופו של יום, פיט השיג כמעט כל מה שרצה בו: הסוכנות מתפתחת, מעמדו משמעותי מתמיד, הוא אפילו השיג את הדירה במנהטן שתאפשר לו לחיות את חייו הכפולים. אבל לכל אורך הדרך פיט ביצע דברים מכוערים, ובסופו של יום, האושר רחוק ממנו.
יש לך הכל, אין לך כלום. פיט
הסצינה בה הוא מבקר את בת', ומגלה שהיא שכחה ממנו היא הזדמנות עבורו, ועבור ויינר, להיות כן עם עצמו. הסיפור שהוא מספר מדוייק עד כאב. משהו דפוק בחיים שלו, וזו הסיבה שיצא להרפתקה שהשאירה אותו מרוקן. אבל בסצינה הזו יש עוד משהו: העובדה שהוא מספר זאת למישהי שלא זוכרת את עברה היא רמז לדון, האבטיפוס של מחיקת העבר. עוד נחזור לזה.
וכך, העונה החלה בנסיעה של אדם שיש לו הכל ברכבת. היא מסתיימת עם אותו אדם שחוטף באותה רכבת מכות, מטאפורה לכך שאין לו באמת כוח. אותו אדם חוזר הביתה בתום אותה נסיעה של עונה שלמה. הפנים של פיט כשטרודי מחבקת אותו אומרים רק דבר אחד: אומללות. והוא לגמרי לבד באומללות הזו.
מייגן
מייגן היא הדמות השניה שנוכחותה היתה גדולה משחשבנו בעונה הזו. לכל אורך הסדרה הכיוון היה ברור – למעלה. מייגן התחילה כמזכירה, המשיכה כשאשתו של הבוס, הפכה לקופירייטרית ואף הוכיחה את יכולותיה. לבסוף, בצעד אמיץ ויוצא דופן, היא עוזבת הכל ורודפת אחרי החלום שלה.
מייגן היא האשה החדשה, ויש לכך השפעה עצומה על דון. אבל בפרק הזה אנו רואים שלא הכל הולך לפי התכנית. "זה מה שקורה לאדם בעל אספירציות אמנותיות, שאיננו באמת אמן", אומרת אמה. עוד מוקדם לדעת אם זה אכן נכון, או שזהו אתגר שמייגן צריכה להתגבר עליו. בכל מקרה, תוצאת הביניים ברורה: דיכאון. הרצון להשיג את מה שהיא רוצה גורם גם למייגן, בסופו של דבר, להתנהג בצורה לא הולמת: להשתמש בנפוטיזם כדי להתקדם, ולגנוב את התפקיד מחברתה.
במה את טובה מאחרים? מייגן.
בסופו של דבר גם מייגן משיגה את מה שהיא רוצה: היא משתתפת בפרסומת. הישג? יש לבחון זאת ביחס לתחילת העונה: מי שהחלה בעולם הפרסום חוזרת אליו מהצד השני. המעגל שנסגר מרמז שהיא דרכה במקום. וכדאי גם לתהות: האם להופיע בפרסומת זה יותר אמנותי או פחות אמנותי מלהיות הקופירייטר שהגה אותה?
ג'ואן
מה בעצם יש לך להציע? ג'ואן.
ג'ואן החלה את העונה כאם צעירה שמתמודדת לבד עם תינוק, וחוששת לגורל הג'וב שלה, ואיתו ההערכה העצמית שלה. היא מסיימת את העונה כשותפה, כמי שיושבת על השאלטר של החברה. בתחילת העונה תהיתי האם ג'ואן תהיה אלמנת המלחמה הראשונה בסדרה. מתיו ויינר רקח מהלך גדול בהרבה: ג'ואן היא אם חד הורית, היא ראש התא המשפחתי, גם בלי התירוץ-שאין-שני-לו, הלגיטימי חברתית, של מות הבעל בשדה הקרב.
ג'ואן השיגה הרבה יותר משהיא היתה מעזה לחלום. שותפות, עמדת כוח. אבל אלוהים, מה שהיא עברה בדרך לשם. את מה שמסתתר מתחת לקליפה ההולכת ובוטחת בעצמה היא חושפת בפני דון: "אם רק הייתי נותנת לו את מה שרצה", היא מדברת על ליין. גם כעת, היא בטוחה שהדבר המרכזי שיש לה להציע הוא סקס.
אבל הדבר החשוב ביותר בהתפתחות של ג'ואן הוא גם זה הברור ביותר: האם הצעירה הזו, האשה שמכרה את גופה, הבחורה העצמאית הזו, עושה הכל כשהיא לגמרי לבד.
פגי
גם היא, בסופו של דבר, לבד. פגי ודון.
חזרתה של פגי בפרק הזה נועדה לסיים את הסיפור שלה. ההבטחה של המשרד שנלקחה כמובנת מאליה, עשתה את הצעד האמיץ והמתבקש, וזו תוצאתו: אנו רואים אותה מנהלת גברים במשרד שלה, וצריכה להוביל בעצמה מסע כיבוש של לקוח חשוב.
הדבר המשמעותי ביותר בפרק הוא הפגישה האקראית שלה עם דון בקולנוע. זו שיחה ראשונה בה הם כמעט שווים, שיחה בין קולגות. היא מקבלת ממנו את ברכת הדרך, וזה ממש לא מעט. פגי היא אחת הדמויות הבודדות שאינה פחות מאושרת בסוף העונה לעומת בתחילתה. אבל גם היא נמצאת בחדר במלון לבד, אייב לא נראה מזה זמן. וצריך לזכור את המשפט שאומר לה דון בקולנוע: "אני גאה בך, אבל לא חשבתי שתעשי את זה בלעדי".
רוג'ר
אם אתה נמצא במסע LSD. רוג'ר.
גם רוג'ר לא נראה פחות מאושר בסוף העונה הזו. הוא התחיל אותה כשהוא נשוי ג'יין, אך מתחיל למאוס בה, ומסיים אותה כשהוא לבד. רוג'ר גילה את ה-LSD. הוא מחפש שותפים ושותפות למסע, אבל בסופו של דבר, הוא עירום לבדו מול החלון. רוג'ר אינו לא מאושר כיוון שהוא נטול עכבות מוסריות. הוא מתמסר להנאות הקטנות. כמו שאמר בפרק הקודם, הוא פה בשביל הסקס. קשה לנו להעריך דמות כזו. וכהרגלו – הוא תמרור אזהרה לדון.
SCDP
הסוכנות גם היא השיגה כל מה שהיא רצתה: יש לה חברת תעופה, ויש לה מכונית. "הכסף כל הזמן זורם", אומרת ג'ואן. הם אפילו השיגו סוף סוף את הקומה השניה, שמעולם לא היתה להם. אבל כמו כל השותפים בה, האם היא מקום טוב יותר? האם החלקים המרכיבים אותה מאושרים יותר?
השותפים עולים לראות את המשרד החדש. הם מביטים החוצה אל הנוף, ונוף הוא מוטיב חוזר בפרק הזה. הנוף הוא המבט קדימה, הוא יכול להיות תקווה, והוא יכול להיות נחמה זמנית מול כל הסחי. "לפחות יש לי נוף כמו לדון", אומר פיט בחלל המשרד החדש. "אני מכירה רופא שיניים, בקומה העליונה של בניין קרייזלר", אומרת ג'ואן לדון, "לפחות תהנה מהנוף". רוג'ר, מסטול על LSD, מביט ערום בנוף, וגם פגי מסיטה את הווילון בנסיעת העסקים הראשונה שלה – ורואה שני כלבים מזדיינים.
מונטאז' סיום העונה:
דקות הסיום של הפרק הם מופת של טלוויזיה. ישנה התמונה, שתהפוך ודאי לאייקון, בה חמשת השותפים עומדים מול החלונות, עם הגב למצלמה. כל אחד מהם מספיק רחוק מהשני כדי שלא נחשוב שהם יחד. ואז אנו רואים רצף של תמונות: פגי בחדר המלון, רוג'ר מביט עירום, פיט מאזין למוזיקה, דון לבדו בבר. יש דבר אחד משותף לכל הסצינות האלה: כל אדם לעצמו.
דון
בסוף, אתם כבר יודעים, הכל מתנקז לדון. דון הוא מטאפורה לסוכנות, וכל דמות בעונה בכלל ובפרק בפרט, משליכה עליו. הוא החל את העונה נשוי ומאושר, עד כדי כך שאיבד את העוקץ. מתיו ויינר אמר השבוע בראיון: "דון רוצה להתחיל מחדש עם מייגן. הרעננות שלה, העובדה שהיא האשה החדשה, קסמה לו. אבל קשה לו לקבל שיש לה רצונות משלה. הרעיון הזה של 'שתי נשמות מתאחדות' קשה מאוד לדון, כשהוא מבין שהוא אחת מהנשמות האלו".
דון, כהרגלו, מנסה להתחיל מחדש מאפס. למחוק את העבר. במובן הזה, מחיקת הזיכרון שעוברת בת' מזכירה אותו, ולכן חלק מדבריו של פיט באותו מונולוג רלוונטיים לגביו: "הוא חשב שההתבגרות שלו שווה משהו, שהוא יודע דברים שצעירים לא יודעים. הנישואים הם תחבושת זמנית על פצע פתוח". כך גם דון.
חי כבר פעמיים. תהיה פעם שלישית? דון
לאורך כל הפרק מלווים את דון שני דברים: ראשית, הוא שב ורואה את אחיו אדם ויטמן, שהתאבד לאחר שדון סירב להיות איתו בקשר. אין ספק שההתאבדות של ליין מעלה באוב את אחיו, אבל העניין פה עמוק יותר. הדבר השני שמלווה את דון הוא כאב השיניים. הוא הזניח אותו, כשם שהזניח את הפצע בפתוח בנשמתו. כשהוא מורדם, הוא הוזה את אדם אומר לו: "זו לא השן רקובה, זה אתה". כמו השן, הגיע הזמן לטפל בפצע, לעקור אותו, לא להתעלם ממנו.
מה שהשתנה בחייו של דון היא מייגן. היא הסיבה לכך שלא תיפקד בעבודה. היא הניסיון לוותר על עצמו, על הלבד, למען ה"יחד". האם היא תחבושת זמנית, או תרופה אמיתית לפצע המדמם הפנימי שלו? האם הוא מסוגל לכך?
בהתחלה הוא מושפע ממה שאומרת לו מארי: שלמייגן אין באמת כישרון, ושעליו לאסוף את שבריה כשהיא תתפכח מהחלום. האי מציעה לו להפוך את מייגן לבטי 2. אבל אז הוא פוגש את פגי, היא גורמת לו להבין שהוא לא עמד שם לצידה. בסצינה מופלאה, מהפנטת, הוא מביט באודישן של מייגן, ומחליט לעזור לה לקבל את התפקיד. זוהי בחירה ראויה, אבל הצפיה הזו בסרט היא גם צפיה שלו בחיים שלו מהצד. הוא מביט בה בריחוק.
וכך אנחנו מגיעים לסצינה האחרונה. הרגע מייגן היתה נוכחת על המסך. דון עוזב את הסט ומגיע לבר, לבד. הוא מזמין "אולד פאשנד". בחורה יפה ניגשת אליו ומתחילה איתו. האם זוהי חזרתו של דון הישן? ויינר לא ייתן לנו תשובה אלא בעונה הבאה. והכל תלוי בדרך שבה דון עונה לשאלה ששואלת אותו הבחורה:
האם אתה לבד?
קטנות
• הסיגריות של פיליפ מוריס שפגי אמורה לפרסם, הן, ככל הנראה "וירג'יניה סלים", מותג שהשיקה חברת הטבק הענקית ב-1968, וכוון לנשים קרייריסטיות, עם הסלוגן: You've Come a Long Way, Baby. אין מתאימה מפגי להגדרה הזו.
• שם הפרק, The Phantom, מתייחס למשפט שאומרת מארי על בתה מייגן: "את רודפת אחרי רוחות רפאים". רוח הרפאים היא החלום, וכל אחת מדמויות הסדרה רודפת אחר חלום, ונותרת בלתי מסופקת. אבל הכוונה ברוח הרפאים היא גם לדמותו של אדם שרודפת אחרי דון, וגם לליין, שנוכח בפרק: בישיבת השותפים הכסא שלו ריק, איש לא רוצה לעבור למשרד שלו, ודון מבקר את רבקה, אלמנתו. הוא נוכח בפרק, אבל לכל אורכו, שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.
• הפרק עמוס באזכורים, בעיקר לפרקים קודמים של "מד מן". דון הצופה בסרט של מייגן, מזכיר את דון הצופה בקרוסלת השקופיות שלו ושל בטי בסוף העונה הראשונה. צילום אותה סצינה בה רואים את דון מאחור כשהוא יושב, מזכיר את הפוסטר של הסדרה. דבריה של רבקה לדון ("לא עזרת לאיש מלבד עצמך") מזכירים את מה שאומרת לו אחותה של אנה כשהוא מציע לה כסף: "אתה רק איש עם צ'ק". והסצינה בה הלקוח "טופז" אינו מרוצה ושואל היכן פגי, מתקשרת עם אחד הפרקים האחרונים בעונה הקודמת. אז היתה זו פגי שהשיגה לחברה את טופז כלקוח וכאוויר לנשימה. עכשיו אנו מבינים כמה היא תחסר.
• אי אפשר להתעלם מהאזכור הבולט של סרטי ג'יימס בונד. פגי ודון צופים בסרט במהלך הפרק. זהו "קזינו רויאל", סאטירה על ג'יימס בונד שנעשתה ב-1967, וגם אחד מספריו של איאן פלמינג וסרט ג'יימס בונד רגיל מ-2006. ולאורך כל הסצינה האחרונה דון מתנהג כג'יימס בונד, בתנועות, בישיבה על הבר, כשברקע מתנגן שיר ג'יימס בונד הידוע ביותר: "אתה חי רק פעמיים" של ננסי סינטרה, שהיה שיר הנושא של אותו הסרט שיצא גם הוא, ב-1967. למה ג'יימס בונד? אתם מוזמנים לענות בעצמכם.
קצב ההתרחשות בשני הפרקים האחרונים עומד בניגוד גמור לאיטיות של העונה החמישית של מד מן עד כה. אבל אם נרענן את זכרוננו, נגלה שזהו דפוס חוזר כמעט בכל עונה. כך, בסוף העונה השניה כשהסוכנות נמכרה בזמן שדון נעלם בלוס אנג'לס. כך בסוף העונה השלישית כשהשותפים פוטרו במכוון על ידי ליין ופתחו חברה חדשה, ובטי ודון התגרשו. כך בעונה הרביעית עם האירוסים המפתיעים בין מייגן ודון. ב"מד מן" כל פרק הוא סיפור בפני עצמו, אבל כל העונה – כל הפרקים יחד – היא סיפור נוסף. מתיו ויינר סוגר עכשיו את הסיפור של העונה החמישית.
זה היה אחד מהפרקים המצוינים של העונה, עם כתיבה ומשחק ברמות חסרות תחרות. על אף שלא היתה תמה אחת השזורה כחוט בכל עלילות הפרק, שני נושאים שכבר עלו במהלך העונה ליוו אותו: הראשון הוא התבגרות. המעבר מילדות לבגרות, עם כל המשמעויות של כך. הסיפור של סאלי מתאים כמובן לנושא זה, אבל כדאי לזכור עוד משפט אחד בפרק שאומר קופר לדון: "אתה לא יכול להמשיך להיות הילד הקטן והטוב, ולתת למבוגרים לנהל את העסק".
הנושא השני הוא סיפוק, חוסר סיפוק, השתוקקות, וכל מה שביניהם. שני משפטי מפתח יש בעניין הזה בפרק. בראשון, דון שואל את רוג'ר "למה אנחנו עושים את כל זה", כשהוא מתכוון ל-SCDP. רוג'ר, אחרי שזיין ילדה בת 25 במלון, אומר: "בשביל הסקס. והוא תמיד מאכזב בסוף". את המשפט השני אומר דון לאנשי דאו: "אנחנו רעבים למרות שהרגע אכלנו.. מהי שביעות רצון? זה הרגע לפני רצוננו בשביעות רצון נוספת".
ומעל הכל מרחפת התמה המרכזית של העונה: כל אדם לעצמו.
ליין
טלטלה רגשית, זו הדרך היחידה להגדיר את התגובה להתאבדותו של ליין, במיוחד אחרי הסצינה הופכת המעיים בה דון, רוג'ר ופיט מורידים את גופתו מהחבל. המפגש עם גופה קרה מעביר היטב את ההלם והחלחלה שחשו הדמויות. זרעי הדרמה של ליין נשתלו כבר לפני שני פרקים, כשזייף את חתימתו של דון, אבל איש לא חשב שהתוצאה תבוא כל כך מהר, ותלך כל כך רחוק.
מיותר לציין, ליין לא התאבד בגלל הכסף, אלא בגלל הבושה. והבושה מקורה בתשוקות לא ממומשות, ובחוסר סיפוק. לאורך כל העונה ליין מנסה להמציא את עצמו מחדש, ונכשל שוב ושוב. הוא מנסה להפוך לאמריקאי, הוא מנסה להפוך לאד-מן, אבל הזרות שלו ניכרת. הוא לא מצליח להביא לקוחות, הוא מועד ומטריד מינית את ג'ואן, וזיכרו גם את התעסקותו האובססיבית בארנק של דלורס בפרק פתיחת העונה. חוסר הסיפוק הזה מוביל לחוסר הערכה עצמית. חוסר סיפוק מעצמך.
מוצא אלגנטי, אעלק. ליין.
ליין הוא מהגר שלא מצליח להיטמע. הדחיה שלו מוצגת בפרק הזה ביחס של דון וג'ואן. שניהם נוהגים כפי שראוי איתו – הוא דורש ממנו התפטרות והיא לא מוכנה לספוג עוד הטרדה – אך אף אחד מהם לא מבין באיזה מצב הוא נמצא. "תחשוב על מוצא אלגנטי", אומר לו דון. בקודים הבריטים של ליין, המוצא הזה הוא התאבדות.
המטאפורה הטובה ביותר לתחושת חוסר הסיפור וחוסר התוחלת של ליין היא היגואר שקונה לו אשתו. נדמה שזה הרגע שבו החליט ליין לשים קץ לחייו. קודם כל, הוא שומע שאשתו רבקה שילמה על המכונית בצ'ק, אותו פריט שהביא להסתבכותו. אבל מעבר לכך – היגואר היא סמל לסיפוק מדומה. בפרק הקודם הציגה הסוכנות את קמפיין הפרסום שלה ליגואר: זו האשה הבלתי מושגת, הפילגש שכל גבר חולם עליה. והנה, אחת שתוכל באמת להשיג.
אבל לקנות יגואר אינה פעולה מספקת כמו לזכות באמת בבחורה יפה. כמה קל להשיג יגואר אם יש לך כסף. לקנות יגואר זה בדיוק הסקס של רוג'ר, שתמיד מאכזב. זו בדיוק הארוחה שאחריה מיד תהיה רעב. כך חש גם דון: כמה קל להשיג את יגואר כלקוח אם האתנן הוא סקס. וכך חש ליין: כמה קל לקנות יגואר על גלי הצלחה שכולה הונאה.
סאלי וגלן
קל לזהות את אלמנט ההתבגרות בסיפור של סאלי. לאורך כל הפרק היא מנסה להתנהג כמבוגרת: היא מזמינה קפה בבית הקפה, והיא יוצאת לדייט ראשון עם ה"חבר" שלה, גלן. אבל ברגע האמת, כשהיא מקבלת מחזור – היא רצה חזרה לאמא. ללמדנו על מידת הבגרות שלה, וגם להעניק לנו סצינה מופלאה בה היא פשוט לוקחת חיבוק מאמה המופתעת, סצינה שמלמדת את בטי מה תפקידה וגם גורמת לנו להבין שכל האיבה של סאלי לאמה, מקורה בעיקר במרד נעורים.
בסוף כולם רוצים חיבוק מאמא. בטי וסאלי.
לא רק ניסיון ההתבגרות המעושה של סאלי מתנפץ בשניות. גם זה של גלן. הילד עם השפם-בן–יומיים, מתוודה שסיפר לחברים שלו שהוא הולך לשכב עם סאלי. בפועל הגבר-כביכול, מספר לדייט שלו על מסכת ההתעללויות שהוא עובד בפנימיה. המרחק בין הדימוי למציאות בלתי ניתן לגישור. ולרגע, כשהוא מספר שהילדים משתינים לו בלוקר, הוא מזכיר פתאום את ליין, שניהם חבוטים וחסרי יכולת להיטמע. זו הקבלה שיש לה משמעות עבור הדמות הכי חשובה בסדרה: דון.
דון
כרגיל, הכל מתנקז לדון. שתי התמות שבפרק משפיעות על דמותו. נראה כי מה שמעיר את דון הוא המשפט שנאמר לו אצל הספר על זכייתם ביגואר: "זה ניצחון גדול למשרד הקטן שלכם". אבל המשפט הוא רק הטריגר, הכוח המניע מאחוריו הוא יגואר. המכונית הלא אמינה שהושגה בצורה נלוזה.
דון מבין את מה שאומר לו קופר: אתה לא יכול להמשיך להיות ילד ולתת לאחרים לנהל את המשרד. הוא גם חש את חוסר הסיפוק: הוא רוצה את שברולט, לא להסתפק ביגואר. קווי העלילה של סאלי וליין מקבילים ומשליכים על זה שלו. סאלי וגלן הם ילדים. לדון אין פריבילגיה לנהוג כמוהם. וליין הוא תמרור אזהרה אם ימשיך להתנהל בעבודה בחוסר סיפוק.
הכתובת על הקיר. דון.
שני הקווים האלה מביאים אותו למופע המפעים והמפחיד כאחד אצל דאו. אבל גם אם היה יותר פתטי ממרשים, מה שחשוב הוא התעוררות של דון, או כפי שאומר רוג'ר: "אהבתי את מי שהיית שם. התגעגעתי אליו". ועוד כדאי לשים לב: רוג'ר ודון הלכו לפגישה הזו לבדם. בלי פגי, בלי גינסברג, בלי פיט. כמו בימים הטובים.
אבל להתנהלות של דון בעונה הזו יש מחיר. קודם לכתה של פגי. אחר כך הלילה שבילתה ג'ואן עם המנהל ביגואר. עכשיו זו התאבדותו של ליין, שבפרק הזה מקושרת גם ישירות לשיחתו האחרונה עם דון. לחוסר נוכחותו של דון, לחוסר הבגרות שלו, להיעדר המוטיבציה שלו, יש מחיר, והוא אינו יכול לברוח מהאחריות. בסצינה האחרונה הוא יורד במעלית עם גלן, שאומר לו: "כל דבר שאתה רוצה, בסוף מתחנטרש". משפט שיכול לצאת מפיו של ליין. ההקבלה בין שני החבוטים האלו נחשפת. מה אתה הכי רוצה עכשיו, שואל אותו דון. וכשהוא נותן לילד לנהוג, הוא מנסה, ממש כמו באקט הורדת הגופה, לתת כבוד אחרון לליין, ולשאת ולו לרגע בעול אחריותו.
קטנות
• שם הפרק הוא Commissions and Fees, והוא נלקח מהדיון בתחילת הפרק על הדרך בה תחייב הסוכנות את הלקוח החדש, עמלה או תעריף. אבל ניתן לראות את השם כמסמן משהו אחר לגמרי: Commissions איננו רק עמלה, אלא גם ביצוע עבירה. ו-Fees איננו רק תעריף, אלא גם מחיר או שכר. וכך שם הפרק הוא למעשה "שכר ועונש", או "פעולה ומחירה". הוא מתייחס לליין כמובן, אבל גם לדון.
• לכל אורך הסדרה היו מספיק רמזים למוות ובמיוחד להתאבדות. נזכיר רק את הפרקים בהם כיכב פיט בהם היה יותר מחשש סביר שיתאבד, את מייגן שרועה על הרצפה כגופה בשיעור משחק, ואת פירי המעליות. ולמרות כל הרמזים האפיים, התאבדותו של ליין היתה מופת של דרמה.
קליפ מחווה נהדר לליין, כולל סצנת מציאת הגופה:
• כרגיל ב"מד מן", כדאי לחפש את הפרטים הקטנים. שימו לב לפסל החירות במשרדו של ליין, ושימו לב למגפיים שלובשת סאלי למוזיאון – המגפיים שאביה דרש ממנה להוריד כשהלכה לערב הגאלה בפרק מספר 7.
שם הפרק, "האשה האחרת", אינו דורש הסבר מסובך מדי כדי להבין את ההקשר שלו לעלילה. האשה האחרת, זו שגברים חושקים בה, זו שאליה הם עורגים, עומדת כקונטרס לאשה החוקית. הפנטזיה מול המציאות, מה תעשה למען השגת הפנטזיה ומתי אפשרי להשיג אותה. כל אשה שעומדת במרכז הפרק הזה – ג'ואן, פגי, מייגן – ממוקמת על הציר הזה שבין האשה האחרת לאשה החוקית.
מטאפורה אחת לאשה האחרת מופיעה אצל פיט: מנהטן היא האשה האחרת, בעוד הפרברים הם האשה החוקית. אבל האלגוריה הברורה, החדה והאכזרית ביותר לאשה מהאחרת היא יגואר: המכונית, הלקוח, הפרסומת. מסע הפרסום שמציעה SCDP מוכר בדיוק את זה ללקוחות: פילגש שתוכלו סוף סוף להשיג. כמו ג'ואן.
הקרוס המבריק בין הפרזנטציה של דון לסצנת המין של ג'ואן:
יגואר מוצגת ללקוחות כמושא התשוקה הבתי מושג שלהם. אבל יגואר היא גם מושא התשוקה הבלתי מושג של SCDP עצמה. השאלה שדון שואל בפגישת המכירה: "איזה מחיר נשלם עבורה? על איזה התנהגות נסלח?", מופנית גם לשותפים עצמם. והם מוכנים לשלם את המחיר, ולסלוח על כל התנהגות בזויה. העריכה המקבילה של סצינת פגישת המכירה וסצינת הסקס של ג'ואן עם הרב ברנט מיגואר, שגורמת לנו להרגיש שהתרחשו במקביל, מטרתה אחת: להבהיר לנו שמדובר באותו דבר. SCDP היא גבר שרומס את כל ערכיו בשביל אגזוז. התוצאות של השגת יגואר לא מאחרות לבוא: קודם ג'ואן, אחר כך פגי, ובפרק הבא – ליין.
זהו פרק על מיזוגניה, על מה אנחנו מוכנים לעשות עבור משהו שאנחנו ממש רוצים, על כמה גמישים הם הערכים שלנו אל מול פיתויים. אבל, בעיקר, זהו פרק שבועט לך בבטן.
ג'ואן
ג'ואן עוברת ללא ספק את החוויה הקשה ביותר. אי אפשר ליפות זאת – היא היתה זונה ללילה אחד. זו לא התנהגות שאמורה לגרום לנו לכבד אותה, אבל בסופו של דבר לבנו יוצא אליה. מתיו ויינר עושה הכל כדי לעורר בנו אמפתיה כלפיה. בראש ובראשונה, הוא עושה זאת בסצינת הזנות עצמה. הדרך שבה אנו עוקבים אחר שלבי התפשטותה, ובעיקר המבט הסובל והנחוש למצלמה (במשחק נפלא של כריסטינה הנדריקס), גורם לנו לחוש הזדהות. מעבר לכך, מפוזרות בפרק נשים שמציעות את גופן תמורת הרבה פחות, מה ששם את ההחלטה של ג'ואן בפרופורציה: מייגן מציגה את גופה באודישן, וג'וליה, חברתה, הופכת לחתולה לוהטת על שולחן הישיבות כדי לזכות בתפקיד בפרסומת של יגואר.
לכאורה, ההחלטה לשכב עם הרב ברנט מיגואר היתה של ג'ואן לבדה. אבל האווירה המיזוגנית פושה בכל הפרק. כן, היא היתה יכולה לומר לא, אבל האם לא היו מאשימים אותה לאחר מכן שלא הצילה את הסוכנות? לג'ואן היתה ברירה קטנה בהרבה ממה שנדמה. ומי שאחראי לכך הם השותפים.
כמה ברירה היתה לה? ג'ואן עם ברנט.
לכל אחד מהשותפים יש חלק במהלך המטונף הזה. רוג'ר, אבי ילדה של ג'ואן, אמר שהוא "לא ינסה להפריע". קופר רחץ ידיו כשאמר "תבהיר לה שהיא יכולה לומר לא". ליין שיכנע אותה לבקש שותפות במקום כסף, רק כי דאג לכסף שהוא צריך. אבל אין ספק שהגרוע מכולם הוא פיט. פיט בפרק הזה הוא רוע טהור. הוא יוזם את המהלך, משקר לשותפים שג'ואן מוכנה לשקול זאת, משקר לג'ואן לגבי עמדת השותפים, ודואג שההחלטה תתקבל מבלי שדון יידע עליה. ג'ואן היא זונה ללילה אחד. פיט הוא סרסור. וזו אינה הפעם הראשונה שלו: בפרק החמישי בעונה הראשונה הוא ניסה לשכנע את אשתו, טרודי, לשכב עם עורך כדי שסיפור שכתב יתפרסם.
כל העלילה סביב ג'ואן והיגואר מסופרת מנקודת מבט גברית, מיזוגנית, כנראה נקודת המבט הרווחת בסיקסטיז. מנקודת המבט הזו, ג'ואן היא "הוכחה" שלכל אשה יש מחיר, וגם לכל מכונית. או בקיצור, כמו שאומר פיט: זו הצעה עסקית ברמה גבוהה ביותר.
פגי
אם ג'ואן ויגואר הן האשה האחרת, פגי היא האשה החוקית. פגי, כדברי מייגן, היא הביואיק שמחכה בחניה. לאורך כל העונה פגי נלקחה כמובנת מאליה, ובפרק הזה, לקראת השיא הדרמטי, חלה כמובן אסקלציה. זה התחיל בכך שהיא לא היתה חלק מצוות הקריאייטיב ליגואר, המשיך בלובסטרים בהם צפתה כשהגיעו לצוות הקופירייטרים, והסתיים בכסף שדון זרק בפניה. אבל פגי אינה האשה השניה. היא לא נשארת בחניה. פגי יוצאת מהמשרד בזמן החגיגות על קבלת התקציב של יגואר. האשה האחרת באה, האשה החוקית הולכת.
זה הזמן שלה. פגי.
פגי כנראה צריכה ללכת. זה הדבר הטוב עבורה, וקל לשמוח בשבילה. אבל אי אפשר להתעלם מהחשש שמקונן בכל צופה מכך שאחת הדמויות האהובות והפרוגרסיביות בסדרה תופיע הרבה פחות. הדינמיקה בינה לבין דון היא מעמודי התווך בסדרה. אפשר להתנחם מעט בסצינת הפרידה המרגשת בינה לבין דון, שהיא גם סגירת מעגל: בפרק הראשון בעונה הראשונה של מד מן, פגי מניחה את ידה על ידו של דון במטרה לפתות אותו, ונענית בקרירות. אותה היד עכשיו מוגשת ללחיצה עסקית, ונענית בחום, שלא לומר אהבה.
עוד שני דברים שכדאי להתעכב עליהם: אחד הדברים שהשפיעו על פגי היתה העובדה שחיזרו אחריה. היא נהנית ומוחמאת מכך. בנוסף, פגי ניהלה משא ומתן על מחירה. בשני העניינים האלה, פגי מוקבלת לאשה האחרת. אבל פגי "מוכרת את עצמה" בעולם העסקי, היכן שגם גברים עושים זאת. פגי, כאשה המתקדמת בסדרה, פורצת את הדרך לנשים להתקדם באופן לגיטימי.
דון
בסוף, כרגיל, הכל מתנקז לדון. שלוש הנשים בפרק נעות על הציר בין האשה החוקית לאשה האחרת, ולדון יש השפעה על כל אחת מהן. מייגן היא האשה החוקית. אבל הדינמיקה ביניהם וסצינות הסקס מצביעות כי דון התאהב בה, כי יש בה מן האשה האחרת. היא לא ביואיק, וגם לא בית בפרברים. אבל דון מתקשה לקבל את מה שמגיע עם אשה כזו: רצון עצמאי. הוא רגיל לשלוט באשה שאיתו. הוא נקלע לפרדוקס: אם ישלוט בה, כבר לא יאהב אותה, ולא ירצה בה. כדי שתהיה שלו, עליו, במובן מסוים, לוותר עליה.
אבל מייגן היא הסיפור הקל. במקרה של שתי הנשים האחרות יש לו אחריות כבדה בהרבה. קודם כל פגי: כשאנחנו אומרים שפגי נלקחה כמובנת מאליה, כוונתנו שדון לקח אותה כמובנת מאליה. היא היתה מכונת עבודה משומנת שלא דורשת תחזוק. ההפתעה שבה הוא מקבל את התפטרותה היא ההוכחה לכך. הוא פשוט לא ראה את זה בא.
לחופשה יש מחיר. דון מנשק את ידה של פגי, בסצנה מקסימה למדי.
גם לגבי גו'אן הוא חש, בצדק, אחריות. הוא מגיע אליה מאוחר מדי. הטריק בעריכה, בה אנו רואים אותו מגיע לביתה של ג'ואן לפני הסצינה שבה היא שוכבת עם הרב ברנט – בעוד שהסצינה הזו התרחשה למעשה לפני הביקור שלו – מייצרת אצלנו את תחושת ההפתעה שחש דון.
בשני המקרים הסיבה היא אותה סיבה: דון פשוט לא נוכח. הוא יוצא מהחדר בדיון על ג'ואן ומשאיר למעשה את המושכות בידיים של פיט. הוא גם לא נוכח כל העונה כדי לשים לב לתסכול הגובר של פגי. אתה בחופשת אהבה, אמר לו קופר כבר לפני חמישה פרקים. אבל דון טרם התעורר. ולהיעדרות שלו יש מחירים. קודם ג'ואן, עכשיו פגי, ובפרק הבא – ליין.
קטנות
• בתחילת הפרק מצילה פגי קמפיין בשיחת טלפון כשהיא מציעה להוסיף לו את ליידי גודייבה. ליידי גודייבה היתה אצילה אנגלית שהיתה נשואה לרוזן קובנטרי במאה ה-11. על פי האגדה, היא ביקשה מבעלה שיקל את נטל המסים על נתיניו. הוא סירב, עד שלבסוף הסכים, בתנאי שהיא תרכב עירומה על סוס ברחבי קובנטרי. ליידי גודייבה עשתה זאת, וכאות תודה הסתגרו התושבים בביתם כדי לא לפגוע בכבודה. ההקבלה של גודייבה לג'ואן, שנשלחת על ידי "בעליה" לוותר על כבודה, היא המתבקשת. אבל כדאי לזכור שפגי היא זו שהעלתה את הרעיון של ליידי גודייבה, ועוד הוסיפה שהיא תופיע בפרסומת "עירומה ככל שניתן". גם היא מפנימה את נקודת המבט הזו.
• שיר הסיום הוא "You Reall Got Me" של הקינקס. גם הוא, מן הסתם, מתקשר לג'ואן, ליגואר או בקיצור לאשה האחרת. אבל הוא מופיע על רקע הסצנה המופלאה בה פגי יוצאת מהמשרד, מחייכת ובטוחה בעצמה, ונכנסת למעלית (שוב המעלית). שי רילי גוט דם טו.
• דון הוא ללא ספק הפטרון המקצועי של פגי. אבל כדאי לזכור: מי שגילה אותה ונתן לה את הצ'אנס הראשון הוא פרדי ראמסן, האיש שסייע לה עכשיו לקבל את הג'וב החדש.
כדאי להתחיל את הפרק במחזה שרואים דון ומייגן במהלך הפרק, "אמריקה הורה" (פרטים על כך – ב"קטנות"), בו אדם הופך לחולה מבהייה בפרסומות בטלוויזיה. זהו מהלך קלאסי של "מחזה בתוך מחזה". בראש ובראשונה הוא משליך על דון, אבל עוד נגיע לכך. מעבר לכך – זהו רמז לתמה המרכזית של הפרק: התחזות. כולם שחקנים במחזה של חייהם, מתחזים למשהו אחד כדי להסתיר משהו אחר. ליין מתחזה למנהל נדיב, ג'ואן מתחזה לאשה נשואה, פול ולקשמי מתחזים למוארים, הארי מתחזה לחבר טוב. ודון? דון מתחזה לאיש פרסום, כשבפועל הוא משתמש במשרד כמיטה שניה.
על אף החוט המקשר הזה, זהו פרק שבו התמה המרכזית אינה נוכחת באופן בולט. כל קו עלילה פועל באופן עצמאי עם מעט השלכות זה על זה, בניגוד למה שראינו בפרקים הקודמים.
ליין וג'ואן
ליין, האיש שיודע היכן כל סנט נמצא, הופך פתאום למנהל כספים נדיב. בפועל, כמובן, זוהי התחזות, ומה שמדאיג אותו הוא מס ההכנסה הבריטי שעליו לשלם. במקום לבקש מחבריו השותפים הלוואה, הוא מבצע סדרה של הונאות: הוא משקר לבנק בעזרת התחזיות של הארי לתחום הטלוויזיה כדי להשיג הלוואה. הוא משקר לשותפים כאילו יש להם עודף בחשבון, כשמקורו הוא למעשה אותה הלוואה. הוא משקר לאשתו כשמסביר לה למה אינם יכולים לנסוע ללונדון. והחמור מכל – הוא מזייף את חתימתו של דון. כעת, כמו לכל הדמויות המרכזיות במד מן, גם לליין יש סוד שעליו להסתיר.
ג'ואן, לעומת זאת, נחשפת בקלונה, סודה נחשף. ולא, לא מדובר ביחסיה הגרועים עם בעלה, אלא משהו חשוב הרבה יותר: ב-1966 בניו יורק, העילה היחידה האפשרית להגשת בקשת גירושין היא בגידה. העובדה שהמסמכים מגיעים למשרדה, והסצינה שבה היא דוחה את עזרתו של רוג'ר בגידול הילד, מעידים על כך שגרג יודע שבגדה בו. שהילד שלה הוא ממזר. זה הסוד שמגילויו חוששת ג'ואן. זה מה שמוציא אותה מדעתה וגורם לה להוציא את זה על פקידת הקבלה.
הטירוף שנמצא בבושה. ג'ואן.
זה גם הקשר בין הסיפור של ג'ואן לסיפור של ליין. ליין, כאמור, הפך לאדם בעל סודות. אבל הסיפור של ג'ואן מוכיח, כמו סיפורים אחרים כבר: ב"מד מן", סודות סופם להתגלות. הסוד של ליין יכול להעלים אותו מ-SCDP. מתי הסוד יתגלה? בהתחשב בחוסר היכולת של ליין לשחק, להתחזות, להעמיד פנים – זה עשוי לקרות עוד בעונה הזו. יש לנו עוד שלושה פרקים לגלות.
הארי ופול
דווקא קו העלילה סביב הדמות המשנית יותר, ושמהלכו לא משפיע כמעט בכלל על שאר הדמויות בחברה, היה הדבר המעניין ביותר בפרק. ראשית, הופעה ראשונה של תרבות המזרח של הסיקסטיז בסדרה. המנעד התרבותי בפרק הזה הוא הרחב ביותר– מגברים בכובעים בברים אפלים, א-לה פיפטיז, ועד גברים עם צמות וקרחות של הארי קרישנה.
גם כאן כולם מתחזים. פול (בהופעה ראשונה מאז סוף העונה השלישית) מתחזה למאמין של הארי קרישנה, כשמה שהוא רוצה באמת זו את אמא לקשמי. לקשמי מתחזה לאהובתו של פול, כשמה שהיא חושקת בו היא יכולת הגיוס שלו. לאור הסטירה שנתנה להארי, קשה לומר גם שהיא מוארת במיוחד. בכלל, דמותה של לקשמי היא אחת הפלקטיות והשטחיות שהופיעו במד מן: זונה מכורה לסמים, שהפכה לשאנטי-שאנטי. אחרי שהיא שוכבת עם הארי, המסקנה ברורה: זונה נשארת זונה.
סלח לי, יש לך בוף?
וגם הארי מתחזה. שימו לב למהפכים שחלים בו: בהתחלה הוא מתחזה לחבר של פול, בלי שום כוונה אמיתית לעזור לו. לאחר מכן הוא מנסה בכל זאת לבדוק אם התסריט שלו לפרק של "מסע בין כוכבים" שווה משהו. לאחר מכן הוא שוכב עם אהובתו של פול – ואז משקר לו לגבי התסריט, נותן לו כסף ושולח אותו ללוס אנג'לס.
האם המהלך האחרון של הארי טוב או רע? האם התנהג כחבר או נעץ סכין בגבו של פול? מצד אחד, הוא שולח אותו אחר חלום שאין כמעט סיכוי שיגשים. זו הונאה. מצד שני, הוא מרחיק אותו מלקשמי ומכת הקרישנה, אחרי שחשף את ההתחזות של כל הנוגעים בדבר. אני בוחר באופציה השניה, אבל כל אחד יכול לפרש זאת כאוות נפשו.
דון
כרגיל, הכל מתנקז לדון. אנו רואים פה שני צדדים של הגיבור המרכזי של "מד מן". הראשון הוא דון המנחם את ג'ואן באצילות, בעדינות, מבצע אפס טעויות. זה ברור: דון יודע כמה דברים על סודות שמתגלים. הוא גם יודע עוד כמה דברים על גירושים. אבל יותר מכל כדאי לשים לב לנונשלנטיות והטבעיות בה הוא שרוי בזמן הסצינות עם ג'ואן: בבר אפל, עם כובע על הראש, או כשהם לוקחים את הג'גואר לסיבוב בסצינה ג'יימס בונדית. זהו העולם הישן, ודון חש בו כל כך טוב.
דינג דונג. העולם החדש דופק בדלת, או למעשה – מחכה לו בביתו. דון נעלם מבלי להסביר. מה שעבד לו עם בטי, הופך לחתיכת סיפור עם מייגן. העולם הישן מתנגש עם העולם החדש שלה. למעשה, לכל אורך הפרק דון ומייגן מתכתשים. זה התחיל במחזה והמשיך בארוחת הערב אחרי האיחור של דון. סצינה אחת מדגימה זאת נפלא: דון ומייגן בדירתם. דון בצד שמאל של המסך, מוזג לעצמו משקה, גבו למייגן. מייגן בצד ימין של המסך, מביטה בו. וביניהם – עולם שלם. עולם שמשתנה.
העולם הישן נגד העולם החדש. מייגן ודון.
אבל מה שעומד למבחן אינו היחסים של דון ומייגן. המחזה, שמציג באור נלעג ולא מוסרי את עולם הפרסום, הוא שגורם לדון לחוש אי נוחות. זוהי המטרה המרכזית של תרגיל ה"מחזה בתוך מחזה". בארוחת הערב, אומרת לו מייגן: "פעם אהבת את העבודה שלך. אהבת אותה לפני שבכלל היכרת אותי". במהלך הפרק דון לא מתלהב מהאופציה החדשה מול ג'גואר. פיט אפילו אומר זאת: "אם הייתי מספר לך על כך בדצמבר שעבר, היית מזנק על ג'גואר".
מה שעומד למבחן, אם כן, הוא היכולת של דון לחזור לעצמו, להיות מנהל קריאייטיב מבריק. לחזור ולהוביל את החברה, במקום לנמנם צהריים על הספה. האם קו ישר עובר מהמחזה דרך ארוחת הערב ועד הנאום חוצב הלהבות של דון לעובדים בסוף הפרק? האם המחזה ומייגן הקיצו את דון מתרדמתו? או שסצינת הסיום היא עוד מחזה, עוד התחזות, אחת מיני רבות בפרק הזה.
בכל עונה של "מד מן" היה קו עלילה אחד שהלך איתה לכל אורכה. בשלישית היה זה פירוק הנישואים של דון ובטי. בעונה הרביעית – ההתמודדות של דון עם היותו גרוש. בעונה החמישית קשה היה עד כה לשים אצבע על קו עלילה מרכזי. הנה אחד כזה: העונה הזו היא סביב דעיכתו המקצועית של דון. שקיעתו בארץ הנוחות והאדישות. האם הוא יצליח לצאת מזה? יש לנו עוד שלושה פרקים לגלות.
קטנות
• המחזה שדון ומייגן רואים, "אמריקה הורה", הוא, כמצופה ממד מן, אמיתי לחלוטין. זהו מחזה אבסורד שתוקף את תרבות הצריכה וחושף את הריקנות שבחיים המודרנים. או במלים אחרות – נציג נאמן של תרבות הנגד של הסיקסטיז. המחזה מורכב משלושה מחזות שונים, כל אחד בן מערכה אחת. המחזה שבו צופים דון ומייגן הוא השלישי, "TV". זהו החלק שראה גם חוקר התקשורת המפורסם מרשל מקלוהן, ויש הטוענים שהשפיע רבות עליו. את המחזות כתב ז'ן קלוד ון-איטלי, והנה ראיון איתו בוול סטריט ז'ורנל מהשבוע.
המחזה כמו שהוא ב"מד מן":
• התסריט שכתב פול ל"מסע בין כוכבים", על "תסביך נגרון" איננו אמיתי, אבל יוצרי הסדרה כן תיכננו פרק עם עלילה דומה: האנטרפרייז מגיעה לכוכב בו אנשים לבנים הם עבדים של שחורים. ד,ר מקקוי וסגן אוהורה נוחתים בו, וכולם משוכנעים שמקקוי הוא עבדה הנאמן של אוהורה. דיפורסט קלי, שמגלם את ד"ר מקקוי, אמר זאת בראיון לספר של דיוויד ג'רולד.
זמן מד מן 