זמן מד מן

התרסקות

דון. זה מה שקורה כשהסטלה נגמרת.

הדבר שעובר בראש אחרי שמסיימים לצפות בפרק הזה הוא: מה זה היה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך? האם חלוקת סמי מרץ – ספיד – ועוד בזריקה, היא פרקטיקה מקובלת במקומות עבודה? האם זה נחשב כאש"ל? האם הסעיף הזה יופיע ברשימת הדרישות הבאה של ועד עובדי נמל אשדוד? האם צפיתי במד מן??

זהו פרק שנוי במחלוקת, והשניות הזו נובעת מהמבנה שלו אינהרנטית. מצד אחד, זהו אחד הפרקים המורכבים של הסדרה כולה. עמוס בסמליות, ריפרורים פנימיים והקשרים תרבותיים. משמעויות פרוידיאניות נחבאות בכל פינה. הוא מחייב צפיה שניה כדי להבחין בפרטים נוספים. מצד שני, בדיוק העומס הזה גם פוגע בו. מרוב סמליות, העלילה נשברת. איפה הפרק הזה ואיפה הריאליזם הקיצוני של מד מן, מקור אמינותה. איפה הוא ואיפה העידון והסבטקסט, מקור משיכתה? כאילו, כשוונדי אומרת לדון "הוא שבור", הוא עונה "הלב?", והיא אומרת "לא, הסטטוסקופ", זה מתיו ויינר כתב?

אותו ויינר אמר לא מזמן שלמד מן אין סגנון קולנועי/טלוויזיוני אחד, ולכן הוא יכול להשתמש בסגנונות שונים. הפרק הזה מושפע מסרטי תודעה, בהם לגיבור יש קריאה שגויה או דואלית של המציאות. הצופים חווים את המציאות מנקודת מבטו של הגיבור, ולא יודעים בעצמם האם מה שהם רואים הוא הזיה או מציאות.

סרט כזה הוא "תינוקה של רוזמרי". והפלא ופלא – זה בדיוק הספר שקוראת סאלי, ותאריך היציאה לאקרנים של הסרט הוא 12 ביוני 1968, בערך הזמן הנוכחי בסדרה. הגיבורה הראשית ב,תינוקה של רוזמרי" בהריון, והיא חושדת שבעלה מכר את נשמת בנם לשטן, תמורת הצלחה מקצועית. לכל אורך הסרט הקהל לא מצליח לקבוע האם זו הזיה או מציאות. כך גם אנו חווים את הפרק מנקודת מבטו של דו המסומם, ולא מצליחים לפעמים להבין האם מה שאנו רואים באמת מתרחש. למשל – וונדי. האם היא באמת היתה בחדרו של דון? למשל – סבתא אידה. האם היא חלום רע? שני האירועים אכן התרחשו, אבל ליותר מרגע היה לנו ספק בכך.

שם הפרק הוא The Crash, התרסקות. הוא מתחיל בהתרסקות של המכונית של קן. מכונית נוספת – שברולט – נראית כמתרסקת לתוך החברה ומאיימת לרסק גם את האיחוד הטרי. אבל ההתרסקות הגדולה מכולם היא כמובן של דון, שמתרסק בשלוש חזיתות: בבית, בעבודה, ועם המאהבת. התרסקות היא גם מה שקורה לך אחרי שהסטלה נגמרת. וזה בדיוק מה שקורה לדון על פרקט הדירה שלו.

זהו, כמו כמעט כל העונה הזו, פרק על דון, אך ורק על דון. ג'ואן בכלל לא היתה בו, פיט עבר למספר חד ספרתי של שניות. רוג'ר קצת יותר מזה. וגם הדמויות שמופיעות בפרק, כמו סאלי ופגי, יותר מאירות על דון מאשר עומדות בזכות עצמן.

יש רק דבר אחד שנוכח יותר מדון: זנות. היא מלווה אותנו לכל אורך העונה. על הפרק הזה היא מרוחה כמו ליפסטיק אדום וזול.

פגי

פגי. אומרת לא בנחישות וברגישות.

פיט משמש פעמים רבות בתור האנטי כרייסט של דון. רוג'ר הוא תמרור אזהרה עבורו. עכשיו מצטרפת גם פגי, בתור האלטר אגו של דון. פגי היא איך שדון היה מתנהג לו לא היה נכנע ליצר ומובס על ידי השבר הפנימי שלו. פגי היא דון דרייפר בלי טיפה של דיק ויטמן. ודון דרייפר הוא מה שדיק ויטמן שואף להיות.

היא היחידה שעובדת ומנהלת את סוף השבוע ההזוי הזה. היא וגינזבורג היחידים שאינם מסטולים, מה שהופך אותה לשפויה היחידה בבניין. ובוודאי האחראית ביותר. אפשר לתמצת זאת במשפט שהיא אומרת לסטן כשהוא מגלה לה שבן דודו נהרג בוויאטנם: "גם אני חוויתי אובדן. אתה חייב לתת לעצמך להרגיש את זה. סקס וסמים לא יעזרו כאן". סטן וונדי מטביעים את יגונם על מות יקיריהם (אם תהיתם, וונדי היא בתו של פרנק גליסון ז"ל) בזיון משרדי. כל שאר הגברים במשרד על סמים. כולם משליכים על דון. ולעומתם, פגי. השפויה היחידה.

כדאי להתעכב עוד קצת על הדרך המרשימה שבה פגי מתמודדת עם סצינת הפיתוי של סטן. היא עומדת על שלה, אבל היא נוהגת בסטן בטקט ובעדינות. היא מודעת למצב הנפשי המעורער שלו. ויותר מכך – כשהוא מתחיל איתה, לרגע אחד היא מנשקת אותו, כאילו היא באמת מנסה, ואז מחליטה שלא. מגיע לה שאפו גם על האומץ לקפוץ למים, לבדוק, ואז להחליט.

פגי היא גם מי שאומרת את המשפט: "הילד הוא אביו של האדם", The child is father of the man. זהו ציטוט מהפואמה "הקשת" של ויליאם וורדסוורת. פרשנות מקובלת לשורה היא שהחוויות החיוביות והשליליות שלנו נקבעות עוד בילדות. עוד נחזור לזה.

סאלי

סאלי. אר וי ניגרוז?

כמו פגי, גם סאלי נמצאת בפרק בעיקר כדי לגלות עוד פרטים ולהאיר עוד צדדים בדון. ראשית, היא דוגמא לחוסר האחריות שלו כאב. הוא פשוט שוכח את ילדיו. הוא הופך את סאלי בעל כורחה למבוגרת. דון הוא ילד שגדל ללא הורים ונאלץ להתבגר מוקדם. אבל כאבא, הוא לא מתקן את החוויה הזו, אלא משכפל אותה לילדיו. מייגן אומרת בסוף: "סאלי נראית גדולה, אבל היא בעצם עדיין ילדה".

אי אפשר לדבר על סאלי בלי לדבר על סבתא אידה. סבתא אידה היא דמות מסדרת טלוויזיה בשם Malcolm in the Middle. ההגדרה שלה ב-IMDB ממצה: "סבתא ואמא מהגיהנום". אבל זה נראה לי ריפרור לא רציני לדמות המטורפת, המפחידה והמרשימה כאחד, שהופיעה בפרק. בין השאר כיוון שהסדרה המדוברת הוקרנה החל משנת 2000.

יותר מעניין לראות את סבתא אידה כסמל לאיד, היצר הפרוידיאני. סבתא איד(ה) פולשת לביתם של הדרייפרים דרך הדלת האחורית. בסוף הפרק אומר דון לסאלי שהוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה. זה הגיוני, כיוון שיום קודם הוא נרדם על הדלת האחורית של סילביה. וגם אם לא – הקשר לדלת האחורית ולסילביה, ומכאן לאיד של דון, ברור. אבל עוד לא סיימנו עם איד ודלתות. מייד נחזור לכך.

ודבר אחרון – מתיו ויינר אמר בעצמו לאחר הפרק שאחת הסיבות להופעתה של סבתא אידה היא כדי להראות כמה סאלי לא מכירה את אבא שלה. למעשה, אף אחד לא מכיר את דון, כי דון עושה הכל כדי להסתיר את דיק ויטמן, הילד מבית הזונות. הילד הזה, הגיע הזמן שנחזור אליו.

דון

דיק מאבד את בתוליו. הקשר זונה-אמא מעולם לא היה ברור יותר.

תקציר: דון מסומם. הוא הוזה, מעלה באוב זיכרונות המודחקים בנפשו השסועה: דיק ויטמן הוא ילד בן 12 בבית הזונות. הוא חולה. אמו החורגת זורקת אותו למרתף, שלא ידביק את הזונות. האשה היחידה שמעניקה לו חום היא איימי, זונה, שמאכילה אותו במרק ומטפלת בו. מייד לאחר מכן היא מזיינת אותו. והנה הקשר הגורדי של דון/דיק בין זונה לבין אמא. בין סקס מטונף לבין חום ואהבה. הילד הוא אביו של האדם.

כדי שלא נפספס זאת, הקשר הזה מופיע כמה פעמים בפרק. למשל, כשקן רוקד את הריקוד המטורף, דון שואל אותו: "מי לימד אותך את זה?", וקן עונה: "אמא שלי. לא, חברתי הראשונה". אכן, קל להתבלבל בין השתיים.

המאורע הדרמטי הזה מסתיים, מבחינת דיק הקטן, בכי רע: הזונה הנחמדה נזרקת לרחוב, לא לפני שהיא מבהירה שדיק היה בעצם סתם כמו עוד לקוח. דיק עצמו, ממש כמו סינדרלה, חוטף מכות מאמו החורגת.

פרויד למתחילים: חוויית ילדות מודחקת שמעצבת את האישיות ואת מסלול החיים. מאבק תמידי בין הרצון להיות מצליח ונורמטיבי, דון דרייפר, אלטר אגו, לבין המשיכה הקמאית, המכושפת, לזונה המחבקת, איד. דיק ויטמן כזיכרון שחייבים למחוק. כזיכרון שפורץ החוצה כשאתה על ספיד. הילד הוא אביו של האדם.

לקראת סוף הפרק דון מוצא בארכיון מודעה ישנה שעיצב ובה אמא מאכילה ילד במרק. זה כמובן מבוסס על הזיכרון שלו מאיימי. אנחנו בטוחים שהוא מצא פתרון לקמפיין של שברולט – אבל אז אנו מגלים שהוא למעשה עבד על משפט מחץ לסילביה. הקשר בין סילביה לאיימי, בין סילביה לדיק ויטמן, בין סילביה לשורש יצרו של דיק, לא יכול להיות ברור יותר.

כשמבינים שדון בעצם מדבר כל הפרק על סילביה, חלק מהדברים שהוא אומר נשמעים לפתע אחרת. למשל, כשוונדי נמצאת אצלו במשרד היא אומרת: "'האם מישהו אוהב אותי', זו היתה השאלה שלך". אנו חושבים שהיא מפתה אותו, אבל בהחלט יתכן שדון שאל את השאלה בקול. או קחו לדוגמא את נאום המוטיבציה שהוא דופק באמצע הפרק מול כל צוות הקריאייטיב. אנו חושבים שהוא על שברולט, אבל הוא למעשה על סילביה: "אני יודע שאנחנו באפילה, אבל אין סיבה להיכנע.. אני יודע בלבי שלא נובס, כי יש תשובה שתגרום לדלת להיפתח".

וכך חזרנו לדלתות. דון אובססיבי לגבי דלתות בפרק. מלבד בנאום הזה, הוא מזכיר את הדלת גם בסוף הפרק, כשהוא מציג את "הרעיון" שלו לשברולט בפני מייקל ופגי. גם כשהוא חוזר הביתה, רגע לפני שהוא מגלה את השוטרים, הוא תוהה – איך לגרום לדלת של סילביה להיפתח? הדלת הזו, הדלת האחורית, היא הדלת שאיימי פתחה לו. הדלת אליה הוא נמשך ודרכה נכנס דיק ויטמן, מאחור, מהעבר המודחק, לחייו של דון דרייפר, ומאיים על שלמותם. סבתא אידה היא מניפסטציה גשמית של הרעיון הזה.

בסוף הפרק נראה שדון התגבר על המשיכה הזו. במעלית, בבוקר, הוא מצוחצח. הוא תיכנן כל הפרק מה יאמר לסילביה כשייפגשו, אבל כשהיא נכנסת למעלית, הוא מתעלם ממנה. בעבודה הוא מודיע שהוא עוזב את שברולט לנפשה, כי כל פעם שנכנסת מכונית לפייפ ליין, הוא חוזר לבית הזונות שלו. הוא גם מתקשר לסאלי ולוקח אחריות – אני אשם. הדלת האחורית, זה אני.

הילד דיק ויטמן פרץ אמנם החוצה בחסות הסם, אבל גם בלעדיו הוא שוכן עמוק בתוך מוחו של דון דרייפר, מאיים להתפרץ. מייגן אומרת בסוף, "סאלי נראית מבוגרת, אבל בעצם היא עדיין ילדה". כל הזמן הזה דון מביט במבט מוטרף במצלמה. המשפט הזה נכון גם לגביו.

קטנות

• תנו שוב כבוד לריקוד של קן:
  
• ד"ר הכט, מיסטר ספיד בשבילכם, מבוסס על דמות אמיתית: מקס ג'ייקובסון, שכונה גם ד"ר פילגוד. הוא המציא זריקה המבוססת על "ויטמינים", אם כי למעשה התבססה על מתאמפטמין, קריסטל מת' בעגת רחוב עדכנית, והעניק אותה לאנשים במדיסון אבניו, בהוליווד, ואפילו, כך נטען, לנשיא ג'ון אף קנדי.
• רובי, בן דודו של סטן שנהרג בוויאטנם,, כבר הופיע בסדרה – הוא הגיע למסיבת יום ההולדת ה-40 של דון, בפרק הפותח של העונה החמישית (פרק הזו-ביזו-ביזו). במהלך הפרק הוא אומר שהוא נוסע לוויאטנם. אייב, חברה של פגי, אומר לו: "אתה תחזור הביתה בארון".
• שני שירים של המאמאס את פאפאס מופיעים בפרק. שיר הסיום, Words of Love, וגם השיר Dream a Little Dream if Me, שמושמע כשדיק ואיימי נמצאים בבית הזונות. זה אמנם לא שיר שלהם, אבל המאמאס אנד פאפאס חידשו אותו ב-1968:
  
• ונקודה אחת אישית: הבלדה אנאבל לי מוזכרת על ידי סטן בפרק. את הבלדה הזו למדתי בעל פה בכיתה ז' בשיעור אנגלית. אני יכול לשכוח את השם שלי מי שהרגע דיברתי איתו. אינני זוכר תאריכים של אירועים משמעותיים בחיי, אבל החשש מהמורה אראלה בן יהודה הוא הסיבה לכך שעד היום אני יכול לדקלם את הבלדה הזו בעל פה בכל רגע נתון. הנה היא בשלמותה.

It was many and many a year ago,
In a kingdom by the sea,
That a maiden there lived whom you may know
By the name of ANNABEL LEE;
And this maiden she lived with no other thought
Than to love and be loved by me.

I was a child and she was a child,
In this kingdom by the sea;
But we loved with a love that was more than love-
I and my Annabel Lee;

With a love that the winged seraphs of heaven
Coveted her and me.
And this was the reason that, long ago,
In this kingdom by the sea,
A wind blew out of a cloud, chilling
My beautiful Annabel Lee;

So that her highborn kinsman came
And bore her away from me,
To shut her up in a sepulchre
In this kingdom by the sea.
The angels, not half so happy in heaven,
Went envying her and me-

Yes!- that was the reason (as all men know,
In this kingdom by the sea)
That the wind came out of the cloud by night,
Chilling and killing my Annabel Lee.

But our love it was stronger by far than the love
Of those who were older than we-
Of many far wiser than we-
And neither the angels in heaven above,
Nor the demons down under the sea,
Can ever dissever my soul from the soul
Of the beautiful Annabel Lee.

For the moon never beams without bringing me dreams
Of the beautiful Annabel Lee;
And the stars never rise but I feel the bright eyes
Of the beautiful Annabel Lee;

And so, all the night-tide, I lie down by the side
Of my darling- my darling- my life and my bride,
In the sepulchre there by the sea,
In her tomb by the sounding sea.

Man With a Plan

הפרק הקודם היה כולו על גברים ובהובלת גברים. הפרק הזה היה המשכו הישיר. אם תהינו מה יעלה בגורלה של הזוגיות החדשה בין הסוכנויות, קיבלנו תשובה: לא זוגיות ולא נעליים. עדה של גברים שרבים ביניהם על שליטה. ישיבת ההנהלה היתה מטאפורה לכך: יותר גברים בחדר מכיסאות לשבת עליהם. המאבק, אם כן, הוא תרתי משמע על טריטוריה. וכשגברים רבים, מלבד לפגוע זה בזה הם, על הדרך, בתור תוצר לוואי, רומסים נשים, מנסים לשעבד אותן, או סתם מתייחסים אליהן כשקופות. עובדה, כשפיט נכנס לישיבה, אחת המזכירות מוותרת על מקומה.

שם הפרק, כך נראה, הוא בדיחה צינית: גבר עם תכנית. לאף אחד מהגברים אין תכנית לגבי האיחוד הזה. לא לדון, לא לטד, לא לפיט. כמו שיכורים שהתחתנו במקרה, הם לא חשבו לרגע על היום שאחרי, וזו התוצאה. ואם מדברים על גברים, ברור שדון עומד במרכז. למעשה, הוא עומד במרכז כמעט בכל פרק העונה, עד שדמויות אחרות בקושי מתפתחות. הוא מנהל מאבקי אגו גם בעבודה, וגם עם הפילגש שלו. ובשני המקרים, כמאמר הדוד מאק בפרק 4, הוא חייב לצאת התרנגול. מה שראה דיק ויטמן הצעיר מבעד לחור המנעול בבית הזונות של הדוד מאק, מלווה אותו לאורך כל הפרק, ולמעשה לאורך כל העונה.

סילביה

סילביה. בשמלה שדון קנה לה, היא דומה יותר לבנות שעובדות אצל הדוד מאק.

נתחיל בווידוי: אני לא מחבב את סילביה, ונראה לי שאני לא היחיד. אם סופו של הרומן משמעותו סיום תפקידה בסדרה, לא אזיל דמעה. היא למלמית באופן כזה שגורם לך לחשוב האם דון שוכב איתה רק כי זה כל כך נוח – קומה אחת מתחת, בדלת האחורית.

הפרק הזה לקח צעד קדימה את התחושה שדון משתמש בה בלבד. בסצינת הפתיחה דון שומע במעלית את סילביה וארני רבים, וזה כנראה הטריגר לפנטזיה הבדס"מית, שנעה בין הסרט "המזכירה" במקרה הטוב ל"50 גוונים של אפור" במקרה הפחות טוב. מטרתה, בכל אופן, אחת, כפי שדון מנסח זאת: להפוך את סילביה לכלי שמהותו לשרת את צרכיו של דון. בדס"מ זה סבבה, אבל מוטיב הזנות מופיע יותר מדי פעמים – בפקודות שהוא נותן לה, בשמלה האדומה שהוא קונה לה, בטלפון שגורם לה לאונן (או מה שאנסטסיה סטיל היתה מכנה בתרגום מופרך לעברית "להתענן").

בהתחשב בכך שדון טס במהלך הפרק הלוך ושוב לדטרויט, סילביה היתה כלואה בחדר לפחות יומיים. דון רצה ליצור בחדר 503 עולם מנותק, חלל שעומד בפני עצמו. משחק שבו הכללים הם שהוא הכל יכול. ודווקא המשחק הזה גורם לסילביה לרצות לסיים את הרומן. היה נחמד לשחק, עכשיו נחזור לחיים האמיתיים. "קל לוותר על משהו כשמסופקים", אומר דון, וסילביה עונה לו: "קל לוותר על משהו כשמתביישים". כשהמשחק נגמר, במבט מ"החיים האמיתיים", היא חשה בושה. אבל אצל דון הגבולות בין המשחק למציאות לא קיימים. אצלו יש סיפוק. אין שיפוט מוסרי.

וכאן, בנקודה הזו, מתגלה הבלוף של דון: במשחק הוא הכל יכול, אבל במציאות אנו מגלים כמה הוא חלש. הוא מאבד את המאהבת שלו. היא מסיימת את הרומן. הוא כל כך מופתע, שאנו שומעים ממנו אולי בפעם הראשונה את המילה: "בבקשה". המסכה הוסרה. "זה הזמן ללכת הביתה", אומרת סילביה. אבל לדון אין בית ללכת אליו. אין משהו "אמיתי" שהמשחק הוא תחפושת ביחס אליו. אצל דון, הכל תחפושות. כשהוא בא "הביתה" למייגן, זו תחפושת נוספת. כשהיא מדברת, הוא שם אותה על מיוט. אפס קשר רגשי. ומה שנכון בחייו הפרטיים, נכון, תיכף נגלה, גם בחיים המקצועיים.

פיט

פיט, כמו רוג'ר, הוא נקודת התייחסות, רפרנס, לדון. וכמו דון גם הוא נלחם על טריטוריה, ותמרור האזהרה לדון הוא שפיט מפסיד בכל החזיתות. באופן מילולי, אין לו מקום: אין לו כיסא בישיבת ההנהלה, אין לו מקום בטיסה לדטרויט, אין לו יכולת לחזור הביתה לטרודי. ועכשיו גם אמא שלו באה לבקר, וזו הזדמנות מצויינת להפגין לא רק את שמוקיותו הזוהרת של פיט, אלא גם את הרמיסה של נשים בידי גברים. "אתה יודע איזה בלגאן יש אצלי במשרד?", הוא אומר לאחיו. זה תירוץ מצויין לכלוא את אמו האלצהיימרית בבית ולהגיד שהיא יכולה ללכת לעזאזל. תזכרו את העזאזל הזה, עוד נחזור אליו ב"קטנות".

ג'ואן

בוב וג'ואן. שנתחיל להתרגל לראות אותו מחזיק את ידה?

קו העלילה של ג'ואן לא מסובך מדי, בעיקר כיוון שכמו כל דבר אחר בפרק הזה, הוא נועד בעקר להשליך על דון. לג'ואן יש ציסטה בשחלה. היא לא מרגישה טוב, אבל היא יודעת שבסביבה עמוסת הטסטוסטרון שבה היא נמצאת, לכל מפגן חולשה עשויות להיות השלכות על מעמדה. לכן היא מנסה להסתיר זאת.

אבל כאן נגלה ההבדל בינה לבין עדת הגברים המתקוטטים: בניגוד אליהם, היא מסכימה לקבל עזרה מבוב. בניגוד אליהם, היא גם מכירה תודה ועוזרת לבוב לשמור על המשרה שלו. בניגוד אליהם, היא לא מתקוטטת בפומבי אלא מתמרנת אותם לתוצאה הרצויה. יין מול ינג.

ומילה אחת על בוב: ברשת כבר עולות תיאוריות על תפקיד הדמות הזו – מסוכן חשאי שנשלח לחשוף את זהותו של דיק ויטמן, ועד עיתונאי שעורך תחקיר. וכשהוא בא לבקר את ג'ואן בביתה, ומביא מתנה לבנה, אמא שלה אומרת: "לא כל מעשה טוב הוא חלק מתכנית". אבל בהחלט יכול להיות שבוב היה נחמד לג'ואן כי הוא ידע שחרב הפיטורים מתנופפת. ויותר מזה – האם יש כאן רמז לרומן פוטנציאלי בינו לבין גו'אני?? לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות: האם הוא הגבר היחיד בסביבה עם תכנית?

דון

טד ודון אני רגוע. אני ממש לא.

הכל תמיד מתנקז לדון, אבל בפרק הזה הכל מתחיל, ממשיך ומסתיים בדון. כבר ראינו את דון מתנהג בצורה מכוערת וחסרת התחשבות, אבל תמיד, כמו אצל טוני סופרנו, היה בו משהו שיצר אצלנו אמפתיה והזדהות. לא בפרק הזה. בפעם הראשונה אולי, ויינר גורם לנו לחוש תיעוב ואיבה לדון, בצורה דומה למה שאנו חשים לפיט. דון בפרק הזה הוא, כמו שאומרת מרלה לטיילר דירדן ב"מועדון קרב": ד"ר ג'קיל ומיסטר ג'ק-אס.

בסצינות השליטה בסילביה עוד יש אירוטיקה שיכולה להתפרש כמשהו חיובי. הצעדים המכוערים באמת נעשים במשרד. האדישות, הפאסיב-אגרסיביות וכמובן הדרך שבה הוא משפיל את טד. בדיוק כמו שהריב של ארני וסילביה הוא מה שמביא את דון למשחק התפקידים, כך העובדה שלטד יש מטוס היא הטריגר בקרב התרנגולים הזה. דון כבר השתמש בשתיית יתר כדי להפיל יריב-ידיד – הוא עשה את זה לרוג'ר בעבר, שהקיא במסדרון מול כולם. אבל אז הוא החזיר לרוג'ר על משהו, מה שגם לנו להבין אותו ולהעריך את הנקמה המתוחכמת. כאן זה קרב תרנגולים פשוט. "תתקדם", אומרת לו פגי, וחושפת גם את המניעים הילדותיים שלו ("את בצד שלו!") וגם את העובדה שהוא מאבד את הערכתם של הסובבים אותו.

גם במשרד, כמו בחדר 503, חור המנעול בבית הזונות של הדוד מאק נוכח. אתה חייב להיות התרנגול, וזה אומר להראות לכולם מאיפה משתין הדג. אבל כמו בחדר 503, דון חושב שהוא מנצח אבל למעשה מובס. הוא ניצח את טד במגרש שלו, אלכוהול. טד מביס אותו במגרש שלו – המטוס. המטאפורה לא יכולה להיות פשוטה יותר: דון יושב מבועת, נתון כולו לחסדיו של טד, שמחזיק רגוע בהגה עם משקפי דיסטנס. טד מלמד אותו כמה דברים על משחק, מציאות והיעדר הגבול ביניהם: "לפעמים בטיסה, אתה חושב שאתה למעלה, אבל בעצם אתה למטה".

בובי קנדי

דון ומייגן. רצח קנדי שתפאורה מושלמת לנתק

רוברט פרנסיס קנדי, אחריו של הנשיא ג'ון קנדי, מתמודד בפריימריס הדמוקרטיים בבחירות 1968, נורה למוות ב-5 ביוני 1968 על ידי סירחן סירחן, פלסטיני יליד ירושלים שירה בו, לטענתו, בשל תמיכתו בישראל. זה הרצח הפוליטי השלישי בסדרה. הראשון, של ג'ון קנדי, נסרג אל תוך עלילת הדמויות ביד אמן. השני, של מרטין לותר קינג, האפיל על קווי העלילה האישיים.

הרצח של בובי קנדי מוזכר כמעט כבדרך אגב. אם הרצח של קינג השתלט על הסדרה, הרצח הזה מצטמצם לאירוע שתפקידו כמעט אך ורק להקרין על הדמויות. הוא נועד להדגים את הטשטוש בין מציאות לדימיון, כשאמא של פיט מעירה אותו ואומרת "ירו בקנדי", ופיט בטוח שהיא חושבת על 1963. אבל עיקר תפקידו בסצינת הסיום. יתכן והטיפול ברצח לא עושה חסד עם האירוע ההיסטורי עצמו, אבל ההלם, תחושת חוסר האונים, הפחד, הם תפאורה מצמררת לנתק הבלתי נתפס בין דון למייגן. ובעצם, בין דון לכל אדם אחר בעולם. על רע הכתוביות אומר הקריין משפט על קנדי, שיכול להיאמר גם על דון: "בשלב זה היה ברור שהוא בהכרה, אבל לא ברור אם הוא אמר משהו בכלל".

קטנות

• "אם תמתין זמן רב ליד הנהר, תוכל לראות את גופות אויבך צפות עליו". המשפט הזה, שאומר פרנק לטד בבית החולים, הוא של סאן צו, מחבר "אמנות המלחמה".
• ברט פיטרסון הוא האיש שאותו מפטר רוג'ר בתחילת הפרק. פיטרסון הופיע בסדרה בעונה השניה בתור מנהל החשבונות. בפרק הראשון של העונה השלישית הוא מפוטר (בגלל הגעתו של ליין), וכשהוא עוזב, הוא צועק לכל העובדים: "עמיתי למסדר הבינוניות, הקשיבו טוב טוב בבקשה: לכו כולכם לעזאזל". גם פיט שלח את אמו לעזאזל, ובמובן מסויים – SCDP די הגיעה לעזאזל. הפיטורים שלו הם עוד הדגמה של מאבק הטריטוריה חסכ העכבות.
• ואם תהיתם מהו הכיסא שעליו ישב ברט פיטרסון במשרד של רוג'ר, אז זה כנראה זה:
• נקודה מעניינת שעלתה בבלוגים בארה"ב: כשפגי מגיעה למשרד, היא פוגשת את סטן, מייקל ומרג'י. מי היא מרג'י? קופירייטרית מבוגרת שמפוטרת בהמשך הפרק. מרגרט הוא שמה האמיתי של פגי. והנה תאוריה: מרג'י היא רווקה ללא ילדים, והתספורת שלה דומה לזו של פגי. לכן, מרג'י היא פגי בעוד 20 שנה, או מה שעשוי להיות מפגי. תמרור אזהרה, כמו רוג'ר לדון.
• ועוד פגי, כי קצת הזנחנו אותה: כשג'ואן שואלת אותה מה שלום הבחור שלה, היא אומרת: "קנינו יחד דירה לגור בה", ומייד מתקנת: "קנינו דירה לגור בה יחד". עוד רמזים לשבר הצפוי בינה לבין אייב או שהעניין מספיק ברור?
• מעליות, מעליות. מאז העונה החמישית הסדרה מלאה מעליות, שמסמלות את המעבר והשינוי שעוברות הדמויות. זה גם חלל קלאסי לשימוש דרמטי. הפרק הזה נפתח עם דון במעלית, כשאנו צופים בו מהגב (כמו בפוסטר של הסדרה). לקראת סיומו, דון וסילביה חוזרים מהמלון יחד ועולים במעלית בלי לומר מילה. הדלת נפתחת, סילביה יוצאת. הדלת נסגרת. דון נשאר. הדלת נפתחת. דון עובר למקום הבא, לזהות הבאה.

וגם נאוה סילברה פירסמה אצלי פוסט, על האופנה והבגדים בפרק 7

אחרי שנתנה לנו הקדמה מבארת על האופנה במד מן באופן כללי, נאוה סילוורה יורדת עד הפרט הקטן ביותר בפרק 6. בשאיפה, זה יקרה מעכשיו כל שבוע.

לפוסט שלי על פרק 6 – הקליקו כאן

ג'ואן

ג'ואן הופיעה בעבר בסדרה בשיער פזור וביגוד בלתי פורמלי, אך תמיד בהקשרים חוץ-משרדיים. הפעם, בסצנת פתיחה מלאת תקוות גדולות (עבור הדמויות הנוכחות – ג'ואן, פיט וברט) העוסקת באופציית הנפקת החברה ורווחים הצפויים לשותפים, ג'ואן נראית כמו המיליונרית שהיא עשויה להיות אם הדברים יסתדרו לפי המקווה. רגועה, נינוחה, מחויכת וממש לא מודאגת כלכלית – יוצא דופן למזכירה חד הורית בשנות ה-60. 

"אני הצלחתי לסבול אותו, גם אתה היית יכול", אומרת ג'ואן לדון כשהיא מבינה שהלקוח הדוחה למדי מג'גואר פוטר ומיליון הדולר שלה מתרחקים. שמלת מזכירה בנאלית ושיער אסוף מסמנים את החלום המנופץ. כל הירוק שנשאר לה – הוא הירוק בשמלה. 

פיט

פרק 6 גדוש בתוכניות גדולות של פיט, אך כולן מתרסקות. הוא מסתמן כלוזר אולטימטיבי – ההנפקה הרווחית לא תצא לפועל, אבא של טרודי מושך את תקציב הפרסום שלו מ-SCDP וטרודי זורקת אותו סופית. חליפת שלושה חלקים חגיגית שהוא לבש לאור סטטוס חדש כמיליונר צעיר מציגה אותו באור מגוחך, במיוחד כשהוא מחליק על התחת. לרוג'ר זה לא היה קורה.

טרודי

טרודי לבושה בנגלז'ה ורוד פוקסיה עם משחקי שקיפות פתייניים, המתגלים כשהיא יוצאת מן המיטה בחלוק תואם ותפוח שרוולים, נראית סקסית ונחשקת יותר מכפי שהיא נראתה אי פעם. אכן "נסיכה", כמו שאבא שלה אומר. המראה לא ממש מאפיין אותה, אבל מעצים את הלוזריות של פיט לאחר שהיא מסרבת לצעד החצוף שלו (התפשטות והיצמדות כפיות בעוד היא ישנה). 

מייגן

סצנת ארוחת הערב של דון, מייגן ומארי עם הרב מיגואר ורעייתו הבלתי נסבלת פיצ'ס, היא הזדמנות פז להציץ בעוד מראה מושלם של מייגן. השיער החצי אסוף חצי פזור, האיפור הדרמטי ועגילי האוברסייז נראים עוד בזמן השיחה המטופשת, אבל רק כשהגברות קמות מן השולחן "לפדר את האף", כמו שאומרת גברת ג'גואר, אפשר לראות את מייגן זוהרת בשמלת מיני מוזהבת בגזרת A החושפת רגליים נהדרות.  זו-ביזו-ביזו, גרסת עידן החלל. 

רוג'ר

 "אל תלכי". "אני חייבת". אמא שלי בדיוק מתה". כך מצליח רוג'ר לתמרן את הדיילת החמודה שלו חזרה למיטה. כך אנו גם זוכים להצצה מזווית קדמית על התחתונים הפרחוניים-ילדותיים שלה מתחת לחצאית הכה קצרה שלה. איך דיילות עבדו כך פעם?

ומה עם הכובע המטופש הזה? אקססורי משלים לחיוך מזוייף שנדרש מדיילות? 

בבית הזונות

היום היא יכולה להיות דוגמנית פלוס-סייז בקמפיין דולצה וגבאנה. בניו יורק של 1968, שחורה בחזיית הדפס חיות בר עמוקת מחשוף וחלוק בית שקוף חייבת להיות זונה. 

פגי

את כבר לא מזכירה, את מנהלת צוות קריאטיב במשרד שדרת מדיסון, קנית בעצמך דירה ויש לך מלתחה שלה של אשת קריירה עסוקה – אבל זה לא עשה אותך למה שחשבת שאת. גברים עדיין מנהלים את העולם. והם גם לא בהכרח מתייעצים, גם לא לפני מיזוג שישפיע על חייך בכל מובן. 

מארי

מארי קיוותה להקסים את רוג'ר בשמלת קוקטייל מחורזת ושפתון אדום, אבל הייתה צריכה לסבול את גברת פיצ'ס ג'גואר שהדגישה לה את הקמטים. 

בוב

בוב בנסון בכחול חגיגי ומראה חלקלק. למה הוא מתאמץ להקסים ולהתחבב כל כך? יכול להיות שמדובר במרגל סובייטי?

לפוסט על פרק 6 – הקליקו כאן

מכונית היא מוצר נוכח מאוד בפרק הזה. ואם העונה הזו של מד מן היתה מכונית, הייתי אומר שיש לה תאוצה מטורפת מ-0 ל-100 קמ"ש. חמישה פרקים העלילה התקדמה בקצב הפקק בכניסה לתל אביב כל בוקר, ואז בא פרק 6. מה זה היה? מאיפה זה בא? אפשר להתחיל למצמץ בלי להפסיד משפט מפתח? הפרק הזה החיה את הסדרה ממש כמו שהאיחוד עם CDC צריך להחיות אתSCDP  וחבריה. הפרק הזה הזכיר לנו את העונות הראשונות, וזה לא רק כיוון שהאיחוד מזכיר לנו את שלוש התהפוכות של SCDP בעונות הקודמות (מסטרלינג קופר לסטרלינג קופר דרייפר, מכירה לבריטים ורכישה בחזרה מהם). נסו להיזכר: מתי ראיתם פרק שבו שלושת האנשים הדומיננטיים הם קופר (הוא חי!), רוג'ר ודון?

מה גברים רוצים

כמו בכל פרק, גם בפרק הזה יש תמות מרכזיות, שהצליחו לבצבץ מבעד לאירועים הדרמטיים. הראשונה היא, כפי שאומר מתיו ויינר בעצמו, אימפולסיביות. פעולה מתוך דחף רגעי מבלי לחשוב על ההשלכות. כל הפרק מלא בפעולות אימפולסיביות: דון מפטר את הרב מג'גואר, פיט מספר לטרודי על המפגש עם אביה ו"הזונה הכי שחורה שראיתי" (גם העובדה שפיט הולך לבית זונות מלכתחילה היא תוצאה של דחף מיני), טד מנשק את פגי, פיט מספר לכולם שהחברה בוחנת הנפקה, רוג'ר עט על שברולט בהזדמנות של רגע, וכמובן – האיחוד בין SCDP ל-CDC, שנולד מדרינק בשעת לילה מאוחרת. גם שם הפרק, For immediate release, הוא כפל משמעות: גם ההודעה לעיתונות על האיחוד, וגם "שחרור מיידי". אבל הכי חשוב: כל הפעולות האלו מביאות לתוצאות רעות.

התמה השניה היא זוגיות: פגי וטד, פגי ואייב, מייגן ודון, רוג'ר ומארי, SCDP ו-CDC. אם כי הגדרה מדוייקת יותר תהיה "בריתות". ברית בין שני אנשים, או שני גופים, היא זוגיות המבוססת על כוח ואינטרס.

ויש נושא שמקשר את שתי התמות: גברים. זהו פרק על גברים, בהובלת גברים. האימפולסיביות בפרק היא גברית, והיא נובעת מהרצון לכוח וכיבוש. פיט אומר לג'ואן אחרי הפגישה לגבי ההנפקה: "את דון לא עניין אף פעם הכסף, אבל נמאס לו לשחק במגרש של הקטנים". והבריתות הן למעשה תמונת המראה של האגואיזם של הגברים. רוג'ר רוצה את מארי, עד שיש משהו חשוב יותר  – שברולט. הוא בברית עם הדיילת רק כדי להשיג פגישה עם מנהל בשברולט. הנישואים של טרודי ופיט הופכים לעניין של אינטרס. וברית הזוגיות בין החברות היא אינטרס משותף.

כל הגברים בסדרה מבצעים פעולות חד צדדיות ואגואיסטיות כדי לצבור כוח. הפעולה הזו מונעת מדחף, או כמו שטד אומר לפגי: "זה לא שאני רוצה את זה,  אני צריך את זה". כותרת הפרק, אם כך: מה גברים צריכים? ודווקא בגלל זה, נתחיל באשה.

פגי

פגי וטד. אייב עדיין מחכה שבובי קנדי ינצח.

על אף שלפגי יש תכונות "גבריות", כמו אמביציה, היא נבדלת בבירור מהגברים בפרק הזה. היא לא אימפולסיבית, אבל בהתאם היא גם לא מובילה, אלא מובלת. הזוגיות שלה בצרות. ראינו את זה כבר בפרק הקודם, אבל כל סיפור שמתחיל בזוג, דירה חדשה וקקי של בנאדם בחדר המדרגות לא יכול להסתיים טוב. ועדיין, מי שמניע את העלילה קדימה כאן הוא טד, שמנשק אותה בדחף של רגע. וכדאי לשים לב מתי הוא עושה זאת: אחרי שהיא אומרת לו "אני אוהבת את העובדה שאתה חזק".

גם במישור המקצועי פגי נכנסת לחדרו של טד – האיש שנישק אותה אתמול – רק כדי לגלות שם את דון. ההלם על פניה לא ניתן להסתרה. שני גברים פעלו, ולה נותר לצפות רק בהשלכות. אתמול היא היתה בת בריתו של טד, עם אופציה לשדרוג, והנה בא אינטרס חשוב יותר – האקס!

פגי נמצאת במערכת יחסי משולשת פעמיים: פעם אחת טד, פגי ואייב. פעם שניה טד, פגי ודון. ובשני המקרים המושכות לא בידיה. האימפולסיביות הגברית קובעת את יחסי הכוחות, את הבריתות, ואת מעמדה. ויש לפגי את כל הסיבות להיות מודאגת: היא היתה מובילת הקריאייטיב בסוכנות.  עכשיו היא שוב תחסה בצלו של דון. ההבטחות שלו ש"זה יהיה אחרת" לא שוות הרבה, אם הן נבחנות לפי פעולותיו האגואיסטיות בפרק. והסיום מלמד אותנו יותר מכל: לכתוב את ההודעה לעיתונות – זה תפקיד של מנהלת, או קופירייטרית?

מייגן

רגע שנעבור לגברים, נתעכב רגע על מייגן. כמו פגי, היא נבדלת מהגברים באופן מובהק בפרק. אבל בניגוד לפגי, שמובלת אחריהם, למייגן יש נשק סודי: ניסיון של אמא. אל תתלבשי כמו אשתו, מייעצת לה מארי. ומייגן לובשת את הבגד הכי סקסי במלתחה (ויש לה חתיכת מלתחה בעונה הזו), מעמידה את השיער בקליאופטרה-סטייל, מנצלת את האגרסיות העצורות בדון אחרי קרב ההיפופותמים מול הרב מג'גואר – ונותנת לו לכבוש אותה. מייגן, האשה החדשה, המובילה, הזוהרת, מגלה את הסוד הישן של ליזיסטרתא – כך תתמרני את הגבר שלך: תחזיקי אותו בביצים.

ועכשיו נותר לנו לתהות: העובדה שהדרך היעילה ביותר שלה לשלוט בדון היא סקס – זה פמיניסטי או אנטי פמיניסטי?

פיט

הביטו בבקשה בגיף המופלא הזה. אפשר לצפות בו רבע שעה בלי להפסיק להתמוגג. אם היה לפיט ערך בוויקיפדיה, הגיף הזה לא היה יכול ההגדרה התמציתית ביותר שלו? פיט ממשיך להיות האנטי כרייסט של דון. גם הוא אימפולסיבי, וגם הוא פועל לבד ונמצא בשורה של בריתות. אבל אבוי לתוצאות שלו.

נתחיל בטרודי. משפט מפתח הוא מה שהוא אומר לה ביום האם, אחרי שהיא לא רוצה לשכב איתו: "אנחנו שומרים על כל אספקט של הנושאים האלו, מלבד הדבר היחיד שחשוב". וגם אם הוא מדבר בציניות, המשפט הזה משקף את נקודת המבט האינטרסנטית שלו על הנישואים האלו, שכבר הספקנו להכיר. טרודי איננה פגי, היא הרבה יותר מייגן, והכי הרבה ליזיסטרתא. היא יודעת לתמרן גברים כמו פיט. אבל האימפולסיביות של פיט מחרבת כל אופציה לשיקום כשהוא מספר לה שראה את אביה בבית זונות. אלוהים, מי מספר לאשתו שהוא היה בבית זונות?

במשרד, פיט מוביל מהלך עם קופר וג'ואן, מהלך שנמחק על ידי הפעולות של רוג'ר ודון. ובעוד פיט עסוק בלצרוח בהיסטריה על דון שהוא אגואיסט, אנחנו מגלים שהאימפולסיביות והאגואיזם שלו גרמו ל-SCDP לאבד לקוח אסטרטגי אחר, החברה של אבא של טרודי.

הסיפור עם אבא של טרודי מבהיר למה פיט הוא לוזר. "אל תדאג, זה כמו מאזן האימה", אומר לו קן, בהתייחס למאזן האימה בין ארה"ב לבריה"מ – מי שלוחץ על ההדק מחסל את היריב, אבל גם את עצמו. אבל אפילו בסיטואציה הזו פיט מפסיד, כי הוא לא קורא את המציאות נכון. בעוד הוא מסתכל על הנשק הלא קונבנציונלי – גילוי הסוד על הביקור בבית זונות – הוא חוטף מכה מאמל"ח רגיל לחלוטין – לקוח שקם והולך. ומה עושה פיט? הולך לספר לטרודי. למעשה, פיט, ולא תום, הוא זה שלוחץ על הכפתור האדום. והפצצה מתפוצצת בידיו. הוא מאבד גם את הלקוח, וגם את טרודי. עכשיו ברור למה הגיף הזה הוא הגדרה מדוייקת של פיט: האיש שמכשיל את עצמו.

דון

אם זה פרק על גברים, הוא חייב לכלול את דון. ודון אכן נוהג על פי שני נושאי העל בפרק. כמעט כל פעולה שלו אימפולסיבית: כך כשהוא מפטר את ג'גואר, כך כשהוא מחליט להסתער על שברולט, כך כמובן כשהוא מציע את האיחוד בין שתי הפירמות, ואימפולס הוא גם מה שגורם לו לזיין את מייגן.

וכל פעולה שלו מציבה אותו בפרש בודד. הוא מחליט לבד על ג'גואר, ולמרות הביקורת הברורה שמטיחה בו ג'ואן – "פעם אחת אני רוצה שתשתמש במילה 'אנחנו' במקום 'אני'" – הוא מחליט לבד גם על האיחוד. "אני לא מאמין בגורל", אומר דון לד"ר רוזן. "אתה מייצר את ההזדמנויות של עצמך". וזה בדיוק מה שהוא עושה. דון הוא גנרל שאיבד את אמון החיילים שלו. הפעם היחידה שבה הוא משתמש במילה "אנחנו" היא כשהוא מציע את האיחוד. זהו איחוד מתוך אינטרס – לשחק במגרש של הגדולים. זו ברית – זוגיות המבוססת על כוח. וכוח הוא מה שגברים צריכים.

יש הרבה דברים שליליים בהתנהגות של דון, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שבפעם הראשונה העונה ראינו אותו מתלהב, מלא אנרגיות, נכון לקרב, ומתייחס למייגן לא כמובנת מאליה. וזה קשור קשר הדוק לאגואיזם ולשאיפה לכוח.

מה ייצא מהאיחוד הזה? הרוח והדינמיות שבפרק ובדמויות גורמת לתחושה אופטימית. אבל כדאי לשים לב לשני דברים: ראשית, כל הפעולות שנבעו מאימפולסיביות בפרק הסתיימו בפיאסקו. ושנית, הדיאלוג בין אייב לפגי, עוד זוג שחי על זמן שאול: "הכל הולך להיות יותר טוב!", אומר לה אייב. "ג'ונסון (הנשיא) יילך, יהיה נשיא חדש – מקארתי, או הכי גרוע, בובי קנדי". "אני אוהבת את בובי קנדי", עונה פגי. בובי קנדי נרצח ביוני 1968, בפרק הבא של מד מן או זה שאחריו. עכשיו  נותר לתהות מה יקרה ל"הכל הולך להיות יותר טוב!".

קטנות

• המכונית של שברולט שעומדת במרכז הפרק היא דגם XP-887, או בעברית: שברולט וגה. ולפי האייטם הזה בניו יורק טיימס, זו היתה רחוקה מלהיות מכונית העתיד.
• הסצינה של דון וטד בבר מזכירה מאוד את הסצינה של דון עם החייל בהוואי בפרק הפתיחה. וכדי שהדימיון יהיה רב יותר, אומר דון לטד: "היי, לוטננט, רוצה להסתבך?".
• יש תמה אחת בעונה הזו שלא נפקדת לרגע: זנות. גם בפרק הזה הקשר בין סקס, כוח וכסף בולט – אצל ג'ואן, אצל פיט ותום, אצל דון ומייגן.
• זו הפעם השלישית שהקמפיין של דון מבוסס על היעדרו של המוצר: כך היה בהוואי, כך עם קטשופ, ועכשיו עם שברולט. שמישהו כבר יקנה ממנו את הקונספט ונעבור הלאה.
• תנו לי שבע שנים בכלא האיראני, רק לא ארוחת ערב אחת עם פיצ'ס רנט, אשתו של הרב.
• שמישהו יסביר לי: מה הקטע עם בוב בנסון? מה בדיוק הוא עושה שם? למה הוא רוצה לשלם על פיט בבית הזונות? מי זה? מה זה? למה הוא מופיע לנו על המסך?

וכוהנת האופנה נאוה סילוורה ניתחה את הפרק לפי הלבוש של הדמויות. פוסט בתמונות – ליחצו כאן

The flood

זה היה פרק יצא דופן של מד מן. לראשונה בסדרה, שכל התחרשותה נעה סביב תהליכיהם הפנימיים והפסיכולוגיים של גיבוריה, אירוע בעל משמעות ציבורית מאפיל על החיים האישיים. קשה שלא להשוות את הפרק הזה לפרק בעונה השלישית, בו נרצח ג'ון  אף. קנדי. מול השזירה ביד אמן של האירוע הלאומי המכונן ההוא כפי שהשתקף דרך חייהם הפרטיים של הדמויות, הפרק הזה הוא היפוכו – החיים הפרטיים כהשתקפות בקטסטרופה לאומית, וזה נתפר בצורה עדינה הרבה פחות.

על פניו זה נראה כמו צעד מגושם, אבל שם הפרק יכול להסביר את המניעים של מתיו ויינר: The flood, שיטפון. רצח מרטין לותר קינג הוא כמו שיטפון. הוא שוטף הכל. אבל זה כמובן שם דו משמעי, שנלקח מדבריו של אביו של גינסברג: "בשעה של קטסטרופה, גבר ואשה צריכים להיות יחד. במבול, החיות עלו לתיבה זוגות זוגות". The flood הוא גם מבול – קטסטרופה לאומית חברתית, שמדחיקה ומגמדת בעיות אישיות. ובשעת משבר אנו אמורים למצוא נחמה – בבני זוגנו, במשפחתנו. לכן, כדאי שנפתח עם הקטסטרופה הזו.

מרטין לותר קינג

הרצח של מרטין לותר קינג מעלה לסדר היום בפרק שלושה נושאים. הראשון הוא הירצחו של מנהיג הכושים, ניגרוז, כפי שקראו להם ב-1968, טרום עידן הפוליטיקלי קורקט. והפרק הזה עושה הכל כדי להראות לנו שמדובר בטרגדיה של הקהילה הזו לבדה.

השחורים בסדרה נמצאים באבל אישי. הלבנים לעומתם, המומים, אבל רגשית הם מביטים מבחוץ על האסון הזה. טקס חלוקת פרסי עולם הפרסום נמשך למרות הרצח, וכל אחת מהדמויות מתייחסת בצורה עניינית במקרה הטוב, תועלתנית במקרה הרע, וגזענית במקרה הגרוע אל האירוע: סוכנת הנדל"ן של פגי מנסה להוריד את מחיר הדירה בגלל המהומות, ג'ואן שוברת שיא גינס בקטגוריית "החיבוק המביך בעולם" לדאון, הנרי מודאג ש"הם" ישרפו את העיר, והארי חושב ש"מספיק כבר עם החרא הזה" שמונע שידורי פרסומות בטלוויזיה, הערה גועלית עד כדי כך שהיא גורמת לחשוב שויינר ממש רוצה שנשנא אותו.

לאורך כל הפרק מופיעים השחורים כמשרתיהם של הלבנים – הם מבשלים להם במסעדות, עונים להם לטלפונים, מנקים אחריהם בקולנוע. ויינר יוצא מגדרו כדי להציף את הפער הבין גזעי. זה גם אחד מתפקידיו של "כוכב הקופים" בפרק – הסרט שבו התהפכו היוצרות. האדם הלבן הוצב בכלוב ומי שהוא החשיב לקוף, יצור נחות ממנו, עכשיו חזק ממנו. את כל החלק הזה של הסיפור אי אפשר שלא לראות מנקודת המבט שלנו, 45 שנה אחרי, כשאת אמריקה מנהיג זו השנה החמישית נשיא שחור. כשמזכירתה השחורה של פגי אומרת: "ידענו שזה יקרה, אבל זה לא יעצור שום דבר", אנחנו יודעים שדבריה יתגשמו.

הנושא השני ששזור ברצח הוא זוגיות. זוגות זוגות עלו החיות לתיבת נוח. זוגות זוגות מסודרים הגיבורים של מד מן, אבל זה לא שהם נופלים ומתנחמים זה בזרועות של זה. פיט מתקשר לטרודי וחוטף סטירה דרך הטלפון. מייקל לא ישכב עם הדייט שלו הערב. פגי ואייב מורחקים זה מזה כל הזמן: בדירה, כשברור שאינם קונים אותה יחד, בטקס פרסי הפרסום, כשטד צ'או יושב במקומו של אייב, ולאחר הרצח כשאייב שקוע בעבודתו. פגי ואייב מתקדמים בשלבים – מגורים משותפים, דיבורים על ילדים – אבל בפרק הזה הם כל אחד לעצמו. הנרי ובטי נראים מאוחדים בסוף, אבל במהלך הרצח הם הופרדו כשהנרי יצא לסייע לראש העיר. וגם דון ומייגן בקושי היו ביחד. עוד נגיע לזה, יחד עם הנושא השלישי שעולה מהרצח. אבל  קודם כדאי לדבר על היהודי החביב עלינו בסדרה.

ג'ואן מציגה: החיבוק המביך בעולם. או: קרירות אשכנזית אופיינית.

גינסברג

גינסברג בתול! זה ללא ספק הפרט המרתק ביותר בפרק הזה. וזה גם מסתדר היטב עם הדמות של גינסברג: בן מהגרים, דור שני לשואה, יתום מאם שגר עדיין עם אבא. למעשה, מעבר לעובדה שיש לנו עניין מיוחד בו, כמו בכל יהודי, סיפור חייו נשמע כמו קו עלילתי פוטנציאלי מרתק, כזה שיכול להתחרות בפגי. לכן זה מעט מאכזב שעד שגינסברג כבר מופיע, הוא יותר משמש ככלי להעברת תמה בפרק (זוגיות) מאשר כאובייקט בפני עצמו. וזה נכון גם לגבי דמויות צדדיות אחרות בסדרה, כמו דאון או אפילו ג'ואן ובטי. בעונה הזו יש דמות אחת שתופסת נפח כמעט מוחלט:

דון

כבר נכתב כאן בעבר, שמד מן בכלל ודון בפרט הם אלגוריה לאמריקה, ואי אפשר שלא לחוש בכך בפרק הזה. בשעת משבר, עיני אמריקה נשואות לוושינגטון, וכך גם עיניו של דון – כי זה המקום בו נמצאת סילביה. הוא מוטרד משלומה יותר מאשר שלום ילדיו. אליה הוא מנסה להתקשר, בעוד שהוא בקושי נמצא עם מייגן. הרצפה כבר מלאה בבנזין. האוויר דחוס בגז. כל שנותר הוא לחכות לניצוץ ולבום שיישמע אחריו.

דון הוא גם המפתח להבין את התמה השלישית הקשורה לרצח מרטין לותר קינג: אבות ובנים. קינג הוא אביה של הקהילה השחורה, אפילו אביה של אמריקה כולה, אם נזכרים שוב בנשיא השחור שיושב כיום בבית הלבן. שלושה אבות מופיעים בפרק: אביו של מייקל, שמנסה לעזור לו, ואביה של מייגן, שבמקום לעודד אותה, גורם לה לרצות לטרוק את הטלפון. אב "טוב" ואב "רע". האב השלישי הוא דון. איזה מן אבא הוא?

דון שוכח לקחת את ילדיו מבטי, ולא מתלהב להביא אותם לניו יורק. בסוף הפרק הוא מתוודה כשהוא שיכור בפני מייגן: את יותר טובה עם ילדים, מעולם לא רציתי להיות גבר שאוהב ילדים, אני מזייף את האהבה שלי אליהם בלי להרגיש דבר. אבל באותה שיחה הוא גם אומר: "ואז יום אחד הם עושים משהו, ואתה מרגיש באמת את הרגש הזה שהתאמצת לזייף כל הזמן. ואז הלב שלך מתפוצץ". הרגע הזה קרה לדון לפני שעות ספורות בקולנוע עם בובי. בובי אמר שכשעצובים הולכים לקולנוע, ומי אם לא אביו מבין ברגש הזה, עצבות (דון גם הולך לא מעט לקולנוע). זה נראה שדון רוצה להיות אבא טוב. כשהוא נכנס למיטה עם בובי, בובי אומר לו שהוא מפחד שיקרה משהו להנרי. דון אולי רוצה, אבל הוא עשוי להפסיד את הקרב על הזכות להיות אבא.

כוכב הקופים. צ'רלטון הסטון חוזר לאותו מקום בעתיד – כמונו, כשאנחנו צופים במד מן

ויינר דואג להזכיר לנו שלהיעדר האב יש מחיר – קטסטרופה. לאמריקה עוד מחכות קטסטורופות בדרך – רצח רוברט קנדי, הסתבכות מדממת בוויאטנם. ויינר כבר אמר ש-1968 היא אחת מהשנים הגרועות בתולדות אמריקה. גם דון הוא קטסטרופה שנובעת מהיעדר דמות אב. וזה גם תפקידו השני של "כוכב הקופים", שמסתיים מול חורבות פסל החירות. "אז האדם השמיד את ניו יורק?", שואל בובי. "את אמריקה כולה", עונה דון. אמריקה כמשל, דון כנמשל, ולהיפך. כמו אמריקה, קטסטרופה היא גם אופציה אפשרית לדון. במיוחד אם זוכרים שהפרק נפתח בתזכורת (ב"לאחרונה במד מן") משיחה בין בובי לדון במכונית: "בן כמה אהיה כשתהיה בן 40?", שואל דון, ובובי עונה: "כשאהיה בן 40 אתה תהיה מת" . במיוחד כשרואים את סצינת הסיום: אדם בודד, לבדו במרפסת, עומד על פי תהום גורדי השחקים, עם שאון סירנות ברקע.

דון. תהום. סירנות. כמה זה 1 + 1?

קטנות

• פעם אחרונה כוכב הקופים: בסוף הסרט שואל בובי את דון: "אז הוא (צ'רלטון הסטון) חזר לפה?". "חזר בעתיד", עונה דון. המשפט הזה פונה אלינו. אנו הצופים במד מן הם אלה שחוזרים לתקופה הזו בעתיד – מביטים בה במבט מפוכח אחרי כמעט יובל שנים, מעידן בו יש נשיא שחור, אבל גם משבר חברתי נוסף באמריקה.
• כדאי לשים לב שהטלוויזיה בפרק פתוחה כל הזמן ובכל מקום. מלחמת ויאטנם היתה המלחמה הראשונה שהובאה לסלון ביתם של האמריקאים. כך גם רצח מרטין לותר קינג. הטלוויזיה הופכת כאן למכונן התודעה העולמי ותישאר כזו. עד שיגיע האינטרנט.
• בקולנוע דון קורא מעיתון בשם The Ape, עיתון אמיתי שחולק בזמן הקרנות "כוכב הקופים" ומדמה כלי תקשורת בעוד 2000 שנה. הנה העותק מולכם.
  

• אנקדוטה 1: כשפגי רואה את הדירה, סוכנת הנדל"ן אומרת "כשיסיימו את הסאבוויי של השדרה השניה ערך הדירה יעלה פי ארבעה". זו בדיחה ניו יורקית – העבודות על קו הסאבוויי הזה נמשכות גם היום (ותודה לנטע אלכסנדר).
• אנקדוטה 2: פגי רוכשת דירה בת 1258 רגל רבוע – בערך 120 מ"ר – במחיר של 28 אלף דולר. היום היא קונה עם הסכום הזה 4 מ"ר של דירה תל אביבית (וזו לא הגזמה, אלא חישוב די מדוייק). לכן ההמלצה שלנו אליה, מנקודת המבט מהעתיד, היא: לכי על זה! וקני גם את הדירה ליד.