Man With a Plan
הפרק הקודם היה כולו על גברים ובהובלת גברים. הפרק הזה היה המשכו הישיר. אם תהינו מה יעלה בגורלה של הזוגיות החדשה בין הסוכנויות, קיבלנו תשובה: לא זוגיות ולא נעליים. עדה של גברים שרבים ביניהם על שליטה. ישיבת ההנהלה היתה מטאפורה לכך: יותר גברים בחדר מכיסאות לשבת עליהם. המאבק, אם כן, הוא תרתי משמע על טריטוריה. וכשגברים רבים, מלבד לפגוע זה בזה הם, על הדרך, בתור תוצר לוואי, רומסים נשים, מנסים לשעבד אותן, או סתם מתייחסים אליהן כשקופות. עובדה, כשפיט נכנס לישיבה, אחת המזכירות מוותרת על מקומה.
שם הפרק, כך נראה, הוא בדיחה צינית: גבר עם תכנית. לאף אחד מהגברים אין תכנית לגבי האיחוד הזה. לא לדון, לא לטד, לא לפיט. כמו שיכורים שהתחתנו במקרה, הם לא חשבו לרגע על היום שאחרי, וזו התוצאה. ואם מדברים על גברים, ברור שדון עומד במרכז. למעשה, הוא עומד במרכז כמעט בכל פרק העונה, עד שדמויות אחרות בקושי מתפתחות. הוא מנהל מאבקי אגו גם בעבודה, וגם עם הפילגש שלו. ובשני המקרים, כמאמר הדוד מאק בפרק 4, הוא חייב לצאת התרנגול. מה שראה דיק ויטמן הצעיר מבעד לחור המנעול בבית הזונות של הדוד מאק, מלווה אותו לאורך כל הפרק, ולמעשה לאורך כל העונה.
סילביה
סילביה. בשמלה שדון קנה לה, היא דומה יותר לבנות שעובדות אצל הדוד מאק.
נתחיל בווידוי: אני לא מחבב את סילביה, ונראה לי שאני לא היחיד. אם סופו של הרומן משמעותו סיום תפקידה בסדרה, לא אזיל דמעה. היא למלמית באופן כזה שגורם לך לחשוב האם דון שוכב איתה רק כי זה כל כך נוח – קומה אחת מתחת, בדלת האחורית.
הפרק הזה לקח צעד קדימה את התחושה שדון משתמש בה בלבד. בסצינת הפתיחה דון שומע במעלית את סילביה וארני רבים, וזה כנראה הטריגר לפנטזיה הבדס"מית, שנעה בין הסרט "המזכירה" במקרה הטוב ל"50 גוונים של אפור" במקרה הפחות טוב. מטרתה, בכל אופן, אחת, כפי שדון מנסח זאת: להפוך את סילביה לכלי שמהותו לשרת את צרכיו של דון. בדס"מ זה סבבה, אבל מוטיב הזנות מופיע יותר מדי פעמים – בפקודות שהוא נותן לה, בשמלה האדומה שהוא קונה לה, בטלפון שגורם לה לאונן (או מה שאנסטסיה סטיל היתה מכנה בתרגום מופרך לעברית "להתענן").
בהתחשב בכך שדון טס במהלך הפרק הלוך ושוב לדטרויט, סילביה היתה כלואה בחדר לפחות יומיים. דון רצה ליצור בחדר 503 עולם מנותק, חלל שעומד בפני עצמו. משחק שבו הכללים הם שהוא הכל יכול. ודווקא המשחק הזה גורם לסילביה לרצות לסיים את הרומן. היה נחמד לשחק, עכשיו נחזור לחיים האמיתיים. "קל לוותר על משהו כשמסופקים", אומר דון, וסילביה עונה לו: "קל לוותר על משהו כשמתביישים". כשהמשחק נגמר, במבט מ"החיים האמיתיים", היא חשה בושה. אבל אצל דון הגבולות בין המשחק למציאות לא קיימים. אצלו יש סיפוק. אין שיפוט מוסרי.
וכאן, בנקודה הזו, מתגלה הבלוף של דון: במשחק הוא הכל יכול, אבל במציאות אנו מגלים כמה הוא חלש. הוא מאבד את המאהבת שלו. היא מסיימת את הרומן. הוא כל כך מופתע, שאנו שומעים ממנו אולי בפעם הראשונה את המילה: "בבקשה". המסכה הוסרה. "זה הזמן ללכת הביתה", אומרת סילביה. אבל לדון אין בית ללכת אליו. אין משהו "אמיתי" שהמשחק הוא תחפושת ביחס אליו. אצל דון, הכל תחפושות. כשהוא בא "הביתה" למייגן, זו תחפושת נוספת. כשהיא מדברת, הוא שם אותה על מיוט. אפס קשר רגשי. ומה שנכון בחייו הפרטיים, נכון, תיכף נגלה, גם בחיים המקצועיים.
פיט
פיט, כמו רוג'ר, הוא נקודת התייחסות, רפרנס, לדון. וכמו דון גם הוא נלחם על טריטוריה, ותמרור האזהרה לדון הוא שפיט מפסיד בכל החזיתות. באופן מילולי, אין לו מקום: אין לו כיסא בישיבת ההנהלה, אין לו מקום בטיסה לדטרויט, אין לו יכולת לחזור הביתה לטרודי. ועכשיו גם אמא שלו באה לבקר, וזו הזדמנות מצויינת להפגין לא רק את שמוקיותו הזוהרת של פיט, אלא גם את הרמיסה של נשים בידי גברים. "אתה יודע איזה בלגאן יש אצלי במשרד?", הוא אומר לאחיו. זה תירוץ מצויין לכלוא את אמו האלצהיימרית בבית ולהגיד שהיא יכולה ללכת לעזאזל. תזכרו את העזאזל הזה, עוד נחזור אליו ב"קטנות".
ג'ואן
בוב וג'ואן. שנתחיל להתרגל לראות אותו מחזיק את ידה?
קו העלילה של ג'ואן לא מסובך מדי, בעיקר כיוון שכמו כל דבר אחר בפרק הזה, הוא נועד בעקר להשליך על דון. לג'ואן יש ציסטה בשחלה. היא לא מרגישה טוב, אבל היא יודעת שבסביבה עמוסת הטסטוסטרון שבה היא נמצאת, לכל מפגן חולשה עשויות להיות השלכות על מעמדה. לכן היא מנסה להסתיר זאת.
אבל כאן נגלה ההבדל בינה לבין עדת הגברים המתקוטטים: בניגוד אליהם, היא מסכימה לקבל עזרה מבוב. בניגוד אליהם, היא גם מכירה תודה ועוזרת לבוב לשמור על המשרה שלו. בניגוד אליהם, היא לא מתקוטטת בפומבי אלא מתמרנת אותם לתוצאה הרצויה. יין מול ינג.
ומילה אחת על בוב: ברשת כבר עולות תיאוריות על תפקיד הדמות הזו – מסוכן חשאי שנשלח לחשוף את זהותו של דיק ויטמן, ועד עיתונאי שעורך תחקיר. וכשהוא בא לבקר את ג'ואן בביתה, ומביא מתנה לבנה, אמא שלה אומרת: "לא כל מעשה טוב הוא חלק מתכנית". אבל בהחלט יכול להיות שבוב היה נחמד לג'ואן כי הוא ידע שחרב הפיטורים מתנופפת. ויותר מזה – האם יש כאן רמז לרומן פוטנציאלי בינו לבין גו'אני?? לאור זאת, אי אפשר שלא לתהות: האם הוא הגבר היחיד בסביבה עם תכנית?
דון
טד ודון אני רגוע. אני ממש לא.
הכל תמיד מתנקז לדון, אבל בפרק הזה הכל מתחיל, ממשיך ומסתיים בדון. כבר ראינו את דון מתנהג בצורה מכוערת וחסרת התחשבות, אבל תמיד, כמו אצל טוני סופרנו, היה בו משהו שיצר אצלנו אמפתיה והזדהות. לא בפרק הזה. בפעם הראשונה אולי, ויינר גורם לנו לחוש תיעוב ואיבה לדון, בצורה דומה למה שאנו חשים לפיט. דון בפרק הזה הוא, כמו שאומרת מרלה לטיילר דירדן ב"מועדון קרב": ד"ר ג'קיל ומיסטר ג'ק-אס.
בסצינות השליטה בסילביה עוד יש אירוטיקה שיכולה להתפרש כמשהו חיובי. הצעדים המכוערים באמת נעשים במשרד. האדישות, הפאסיב-אגרסיביות וכמובן הדרך שבה הוא משפיל את טד. בדיוק כמו שהריב של ארני וסילביה הוא מה שמביא את דון למשחק התפקידים, כך העובדה שלטד יש מטוס היא הטריגר בקרב התרנגולים הזה. דון כבר השתמש בשתיית יתר כדי להפיל יריב-ידיד – הוא עשה את זה לרוג'ר בעבר, שהקיא במסדרון מול כולם. אבל אז הוא החזיר לרוג'ר על משהו, מה שגם לנו להבין אותו ולהעריך את הנקמה המתוחכמת. כאן זה קרב תרנגולים פשוט. "תתקדם", אומרת לו פגי, וחושפת גם את המניעים הילדותיים שלו ("את בצד שלו!") וגם את העובדה שהוא מאבד את הערכתם של הסובבים אותו.
גם במשרד, כמו בחדר 503, חור המנעול בבית הזונות של הדוד מאק נוכח. אתה חייב להיות התרנגול, וזה אומר להראות לכולם מאיפה משתין הדג. אבל כמו בחדר 503, דון חושב שהוא מנצח אבל למעשה מובס. הוא ניצח את טד במגרש שלו, אלכוהול. טד מביס אותו במגרש שלו – המטוס. המטאפורה לא יכולה להיות פשוטה יותר: דון יושב מבועת, נתון כולו לחסדיו של טד, שמחזיק רגוע בהגה עם משקפי דיסטנס. טד מלמד אותו כמה דברים על משחק, מציאות והיעדר הגבול ביניהם: "לפעמים בטיסה, אתה חושב שאתה למעלה, אבל בעצם אתה למטה".
בובי קנדי
דון ומייגן. רצח קנדי שתפאורה מושלמת לנתק
רוברט פרנסיס קנדי, אחריו של הנשיא ג'ון קנדי, מתמודד בפריימריס הדמוקרטיים בבחירות 1968, נורה למוות ב-5 ביוני 1968 על ידי סירחן סירחן, פלסטיני יליד ירושלים שירה בו, לטענתו, בשל תמיכתו בישראל. זה הרצח הפוליטי השלישי בסדרה. הראשון, של ג'ון קנדי, נסרג אל תוך עלילת הדמויות ביד אמן. השני, של מרטין לותר קינג, האפיל על קווי העלילה האישיים.
הרצח של בובי קנדי מוזכר כמעט כבדרך אגב. אם הרצח של קינג השתלט על הסדרה, הרצח הזה מצטמצם לאירוע שתפקידו כמעט אך ורק להקרין על הדמויות. הוא נועד להדגים את הטשטוש בין מציאות לדימיון, כשאמא של פיט מעירה אותו ואומרת "ירו בקנדי", ופיט בטוח שהיא חושבת על 1963. אבל עיקר תפקידו בסצינת הסיום. יתכן והטיפול ברצח לא עושה חסד עם האירוע ההיסטורי עצמו, אבל ההלם, תחושת חוסר האונים, הפחד, הם תפאורה מצמררת לנתק הבלתי נתפס בין דון למייגן. ובעצם, בין דון לכל אדם אחר בעולם. על רע הכתוביות אומר הקריין משפט על קנדי, שיכול להיאמר גם על דון: "בשלב זה היה ברור שהוא בהכרה, אבל לא ברור אם הוא אמר משהו בכלל".
קטנות
- "אם תמתין זמן רב ליד הנהר, תוכל לראות את גופות אויבך צפות עליו". המשפט הזה, שאומר פרנק לטד בבית החולים, הוא של סאן צו, מחבר "אמנות המלחמה".
- ברט פיטרסון הוא האיש שאותו מפטר רוג'ר בתחילת הפרק. פיטרסון הופיע בסדרה בעונה השניה בתור מנהל החשבונות. בפרק הראשון של העונה השלישית הוא מפוטר (בגלל הגעתו של ליין), וכשהוא עוזב, הוא צועק לכל העובדים: "עמיתי למסדר הבינוניות, הקשיבו טוב טוב בבקשה: לכו כולכם לעזאזל". גם פיט שלח את אמו לעזאזל, ובמובן מסויים – SCDP די הגיעה לעזאזל. הפיטורים שלו הם עוד הדגמה של מאבק הטריטוריה חסכ העכבות.
- ואם תהיתם מהו הכיסא שעליו ישב ברט פיטרסון במשרד של רוג'ר, אז זה כנראה זה:
- נקודה מעניינת שעלתה בבלוגים בארה"ב: כשפגי מגיעה למשרד, היא פוגשת את סטן, מייקל ומרג'י. מי היא מרג'י? קופירייטרית מבוגרת שמפוטרת בהמשך הפרק. מרגרט הוא שמה האמיתי של פגי. והנה תאוריה: מרג'י היא רווקה ללא ילדים, והתספורת שלה דומה לזו של פגי. לכן, מרג'י היא פגי בעוד 20 שנה, או מה שעשוי להיות מפגי. תמרור אזהרה, כמו רוג'ר לדון.
- ועוד פגי, כי קצת הזנחנו אותה: כשג'ואן שואלת אותה מה שלום הבחור שלה, היא אומרת: "קנינו יחד דירה לגור בה", ומייד מתקנת: "קנינו דירה לגור בה יחד". עוד רמזים לשבר הצפוי בינה לבין אייב או שהעניין מספיק ברור?
- מעליות, מעליות. מאז העונה החמישית הסדרה מלאה מעליות, שמסמלות את המעבר והשינוי שעוברות הדמויות. זה גם חלל קלאסי לשימוש דרמטי. הפרק הזה נפתח עם דון במעלית, כשאנו צופים בו מהגב (כמו בפוסטר של הסדרה). לקראת סיומו, דון וסילביה חוזרים מהמלון יחד ועולים במעלית בלי לומר מילה. הדלת נפתחת, סילביה יוצאת. הדלת נסגרת. דון נשאר. הדלת נפתחת. דון עובר למקום הבא, לזהות הבאה.
זמן מד מן 
כיוון שהסדרה עצמה לא הולכת לשומקום (דון מתפרק יותר לאט מכורסת טלוויזיה וההתעללות בקו השיער של פיט תגיע להאג מתישהו), דווקא הפרטים מסביב הם המרשימים באמת:
1. הספר שדון לוקח לסילביה ומגיע איתו למטוס הוא "הצגת הקולנוע האחרונה", קלאסיקה של לארי מקמרטרי משנת 1966 שהפכה לסרט משובח של פיטר בוגדנוביץ' ב-1971 על התבגרותם של שני נערים עם קווי אופי דומים לאלו של דון וטד.
2. סוף סוף פרק הסתיים עם שיר משמעותי: "Reach Out of Darkness", להיט פנטסטי של הצמד Friend And Lover. השיר יצא ב-1967, אבל צבר תאוצה בניו יורק בדיוק בקיץ 1968, בשבועות שבין רצח מרטין לותר קינג ורוברט קנדי – עד שהגיע למקום הראשון במצעדים. הוא נתפס כהמנון פוליטי, שהביע מיאוס מהתהליכים האפלים שעברו על אמריקה. אבל בבסיסו – מציאת חבר לחיים, לא לפחד מאהבה – כל הדברים שאין לדון בסוף הפרק הזה. גם לא תוכנית. http://www.youtube.com/watch?v=dqLRd4neGGE
3. משפט שנאמר בפרק: "כל צרפת בלהבות" : הכוונה היא כמובן למהומות מאי 1968 בהנהגת דני האדום.
4. לא סתם מתעסקת הסדרה במרגרינה: קצת לפני כן הלובי של יצרניות המרגרינה הצליח להביא להקלות במגבלות על ייצור המרגרינה ומיסים שהוטלו על היצרניות. עם הרמת המסך, נפתחה גם מלחמת פרסום שנועדה, כמובן, למכור את המרגרינה שטעמה הכי קרוב לשל חמאה.
5. טד מזכיר את "האי של גיליגן", שירדה משידור בספטמבר 1967 – כלומר סמל לאי-עדכנות שלו בכל מה שנוגע לטלוויזיה.
6. ובכל זאת, משהו על העלילה: לדון יש רגשי נחיתות בכל מה שקשור ליכולות אנושיות שהוא מחשיב למופלאות באמת. הוא נחות מול המנתח, ד"ר רוזן, על אף שהוא פוגע בו במיטה; הוא נחות מול טד וכישורי הטיסה שלו, על אף שהוא מביס אותו מול העובדים. דון בז לכישרון האמיתי שלו: לשקר, לרמות, לבנות דמות. אולי זו הקרנה של מה שמת'יו וויינר חושב על כתיבה ביחס לכישורים אחרים. אולי לא.
7. כל אחד בפרק הוא Man With a Plan. בסוף, וויינר מראה שמי שלוקח זה ה-Man With A Plane.
התגובה הכי טובה שנכתבה פה עד עכשיו!
ואני חשבתי שאתה לא רואה את הסדרה
1. אני באמת חושב שכדרמה, זו סדרה לכל הפחות אוברייטד בטירוף. האלמנטים התחקיריים שבה הרבה יותר מעניינים מהעלילה.
2. אני צופה כי אני חושב שהתפקיד שלי מחייב בקיאות והבנה בתופעות משמעותיות ללא קשר לדעתי האישית.
3. איפה רואים שמת'יו וויינר שונא את ג'נוארי ג'ונס יותר – בפרקים שהוא מתעלל בדמות שלה, או בכמות הפרקים שהוא כלל לא מראה אותה?
גדי היקר, אנחנו כבר מחכים ומצפים לפוסט על פרק 8 המדהים! (כל יום אני בודקת אם העלית כבר)
נווווווו! 🙂
השינוי החשוב בפרק הזה הוא שהגברים מגלים שנהיה מאוד קשה להכניע נשים בכוח. להיפך: הן דווקא מעריכות את מי שמתנהג אליהן (ולאחרים) כמו בנאדם. לטד אין בעיה לפנות כסא למזכירה. כשדון רואה את ההערכה שטד מקבל על זה הוא אוכל את הלב. הולך לנסות לתרגל עוד כוח. זה לא בדיוק זנות וגם לא בדיוק בדסמ. די ברור שסילביה לא בעניין. זה אולי מגניב בתור משחק, אבל זה לא משחק. מדליק אותו שהוא טועה לחשוב שהיא צריכה אותו. זה המצב שהוא מנסה לשמר. היא קולטת. ה"פליז" שלו חושף מי זקוק למי. סצינת חור המנעול היתה ניסיון מסריח ממאמץ של התסריטאים לספק לו נסיבות מקילות. לא עוזר. קרדיט האמפתיה אליו נגמר כבר לפני הרבה פרקים.
כמה תוספות מהצד שלי 🙂
1) יש הקבלה יפה בין פיט לדון בפרק – שניהם נדרשים "לטפל" (מי מבחירה ומי לא) באישה הכלואה בחדר. ורק לכאורה פיט הוא הילדותי והאכזר.
2) המרגרינה היא גם מטאפורה כמובן לכל מה שקורה בסדרה עצמה: זיוף של הדבר האמיתי, שעם שקר מספיק חזק מצליח לשכנע אומה שלמה שהוא הדבר הבריא והנכון. זה אמנם לקח עשור, אבל בסוף שנות השבעים המרגרינה הפכה לממרח הנבחר – דווקא לא חמאה – והכל בזכות אחת הפרסומות המצליחות ביותר בכל הזמנים: I Can't Believe It's Not Butter (ועד היום קוראים לבלו-בנד בארה"ב כך).
3) במהלך הטיסה, טד צ'או לובש את ג'קט הטייסים – ושם על עצמו את משקפי הטייסים של ריי-באן. שני הפריטים הללו (במיוחד הריי באן) הפכו באותה התקופה, בהשפעת ויאטנם, לפריטי אופנה אזרחיים שלמעשה לא עזבו את התרבות האמריקאית מאז. הפער בין דון – שעדיין נראה תקוע אופנתית בשנות החמישים (אם לא מוקדם מזה) לבין טד – הגרובי, ההיפסטר, מאד מודגש.
ובהקשר הזה, כשפגי אומרת לדון "תתקדם" – יש בזה גם אמירה שהוא צריך להתאים את עצמו לעולם החדש שהוא מסרב להכיר בו. מאז תחילת העונה אנחנו רואים את הפער ההולך וגדל בין העולם התרבותי שמתפתח מסביב, וחוסר היכולת של דון להתאים את עצמו לשינויים.
4) פרט טריוויה קטן: הסיפור שג'ואן מציעה לספר לבוב בנסון בבית החולים, על ריפ ואן וינקל, הוא המקבילה האמריקאית ל"חוני המעגל".
5) ואי אפשר פשוט לא להזכיר את משפט המפתח המבריק של הפרק: I need you, and nothing else will do….
התגובות הפעם יותר טובות מהטור. כמו שאומר ברט פיטרסון רגע לפני שעף מהחלון: "I can work with you".
אני שמחה לדעת שעוד ועוד אנשים מרגישים את הרגשתי כלפי סילביה…ללא ספק המאהבת הכי פחות מעניינת וסקסית שהייתה לדון….אני מקווה שזו שירת הברבור שלה.(אפילו הדיילת בעונה 3 הייתה יותר מעניינת)
ברשת צצו השוואות בינה לבין רייצל מנקן מעונה 1 משום ששתיהן זרקו את דון. השוואות מטומטמות כי רייצל דמות עוצמתית ומסקרנת להבדיל מסילביה חסרת הסקס אפיל. עוד רפרנס :סצינת הביריות התחתונים והחזיה במלון, כמו בטי בעונה 2 כשניסתה לפתות את דון בבית מלון….איזה הבדל בעוד בטי נראתה מדהים, סילביה נראתה כמו ורסיה גרועה שלה.
שכחת להזכיר בישיבת הנהלה, את טד יושב על הארונית כדי לפנות מקום לפקידתו….איזה הבדל מדון שלא שם על אף אחד מעובדיו.
אכן ווינר עשה בודה מעולה כדי להשניא את דון….דון הפך לפיט של העונה הזאת.
אם דון הופך לפיט, למה פיט הופך להיות?
לברט פיטרסן 😉
פיט דווקא מעורר מידת רחמים… כפי שאמרת את העבודה שעשו על טוני סופרנו, השתדלו שלא לעשות על דון העונה-0 הזדהות
אני חולקת עלייך לגבי סילביה. מכל המאהבות שהיו לו, היא הכי משפיעה עליו. כל משפט שלה עושה לו משהו
"אני מתפללת בשבילך שתמצא קצת שלווה" , "אני זקוקה לך ושום דבר לא יעזור" , היא כביכול מבינה את הפסיכולוגיה של דון. היא דמות מעניינת באיך שהיא משפיעה עליו ומה שהיא עושה לו. לכאורה נראה שהוא מתפעל אותה בחדר 503 אבל למעשה היא זו שעושה/מתפעלת אצלו משהו בנפש.
אכן היא משפיעה עליו. חכי ותראי את הפרק השמיני ששודר אתמול בארה"ב. אני התכוונתי לכך שאני לא מסמפט אות, או במלים אחרות: היא לא באה לי טוב
האמת שהגבתי לדנה (בתגובה מעל…). קראתי שוב מה שכתבת על סילביה וזה נראה לי ניתוח מדויק.
דנה אומרת שהיא הכי פחות מעניינית וסקסית ואולי זה מכוון כי היא בעצם רק כלי לספק את צרכיו של דון .
אה, ועוד דבר: אי אפשר שלא להשוות את הקטע עם סילביה ל-"9.5 שבועות". זה על גבול הפרודיה ממש 🙂
תיקון קטן: אימא של ג'ואן אמרה: "every good deed is not part of a plan" כלומר, שכל מעשה טוב הוא לא חלק מהתכנית.
האם מישהו שם לב בפרק לגבי Dawn, המזכירה של דון ?
– רואים שדון מהרהר לגבי העדרותה – היכן היא? אין לו תיווך , מסננת של מי נכנס למשרד שלו.
– אבל הוא לא ממש שואל/מתעניין היכן היא (אולי פספסתי…) למרות שמראים שהוא מהרהר בהעדרותה.
– השם שלה -Dawn שדומה לשמו Don. כשפגי מחפשת את דון שלא הגיע לישיבה ואומרת: – I just spoke with Don/Dawn. טד שואל (גם אני לא הייתי בטוחה עם מי דיברה): "black or white? :
– ההבדל בצבע ממחיש גם את ההבדל במעמד אבל בעצם דון המזכירה כ"כ נאמנה לבוס שלה דון שבעצם הם אחד. מה שמבדיל זה משהו שטחי (חיצוני).
השם שלה ,בעברית "שחר" (הוא סמלי לצבע העור שלה). אבל גם המשמעות של Dawn – אור ראשון, לפני זריחת השמש. כביכול אמורה לשמש כהקדמה לכניסה של דון . לפי הפולקלור, כל הישויות הרעות נעלמות לפני תחילת השחר –
היא שומרת על דון
משפט מעולה של פגי : she wouldn't tell me anything, she's the perfect secretary
אשמח לשמוע את דעתכם…
*פרק 6- "אני לא מאמין בגורל", אומר דון לד"ר רוזן. "אתה מייצר את ההזדמנויות של עצמך".
אני חושבת שבפרק זה המציאות טופחת לדון על הפנים. לא הכל בשליטתו ולפי התכנית כמו שחשב. לא עם סילביה ולא עם טד. הוא עוזב את המשרד מתי שבא לו למאורת הזונות וחושב שכל העולם נמצא לרגליו. כשהוא עם סילביה הוא חושב שהוא בשליטה על מה שקורה במשרד. כשהוא במשרד הוא חושב שהוא בשליטה על חייה של סילביה. סילביה שואלת אותו לאן הם הולכים והוא עונה לה ובכך נותן לעצמו תשובה "אנחנו לא הולכים לשום מקום".
* גם אני שמתי לב להקבלה בין הנשים הכלואות בדירות החטאים. אבל נראה שלא דון ולא פיט באמת שולטים במצב.
*הדמות של פיט נראית כבר כמו פרודיה על עצמו בסאטר דיי נייט לייב
* פיט חושב שהקיום של המזכירה שלו תלוי בעצם קיומו שלו וזו עוד הקבלה מעניינת לדון שחושב שהוא במרכז העולם, הטאלנט של משרד הפרסום.
* יש המון שימוש בהומור בעונה הזו
* דרך העבודה של טד עם הצוות מאוד בולטת בשונותה מזו של דון.
* נחמד לראות את טד במעט מאמץ לוקח את ההגה לידיים במטוס ובמשרד.
דון – ממשיך להתקלף כמו בצל והפעם הסצינה שבה נראה דון בשיא השפל ובו הוא מתחנן בפני סילביה שלא תלך ,שלא תפסיק את הפנטזיה שמזינה את האגו המטורף שלו ואת ההשפעה ההרסנית של ילדותו על מה שהוא נהפך להיות כאדם בוגר – קופרייטר (סרסור) של רגשות.
בוב בנסון – ללא ספק, הסצינה מול האחות בבית החולים מעידה באופן חד משמעי – האיש ערמומי, יצירתי ויודע להשיג את מה שהוא רוצה כאשר הוא רוצה! הדרך שבה הוא מתמרן את האחות הטרחנית וחמורת הסבר לטפל בג'ואן באופן מיידי – מרשימה אבל לא פחות מרשים זה האופן והדרך שהוא עושה זאת – מקצוען אמיתי. עד פרק 13 , בנסון עוד יגלה לנו כמה דברים…
פיט – הסיוט הגדול שלא מתגשם, בתוך המיטה, בוקר, אין לו למה לקום או לצד מי, הקריירה מרוסקת ומתוך כל זה אמא שלו לידי מזכירה לו "שאתה מאחר לביה"ס. "
השאלה הגדולה מבחינתי: האם טד יקשיב לחברו הגוסס וייתן לדון להתעייף, יחכה "עד שאויבו יצוף בנהר " – ויזכה להנהיג את הסוכנות לעבר העתיד או שמא יתפתה להמשיך איתו במאבקי כוח וכמובן יפסיד.?
ראיתי בפרק זה את פרק התבוסה של דון מול העולם ובעיקר מול נשים.
זה היה פרק השינוי בין עולם הנשלט על ידי גברים בלבד, לפרק בו נשים לוקחות את האחריות לידיהן ומעזות לדבר. לא בכדי בטי אינה מופיעה בו; בטי היא אשה שללא גבר אין זכות לקיומה.
גם היעדה של דון, המזכירה, ממחיש שאין בו מקום לנשים שעדיין מפחדות להשמיע את קולן.
"He's a grown man"
"So are you. Move forward"
טד הוא הזרז למפלתו של דון: הוא היפוכו הגמור – הוא אינו מצודד ואינו צ'ארמר כמו דון ובפעם הראשונה דווקא הוא מצליח להעפיל על דון.
1. פגי, השבה לטריטוריה הישנה שונה לחלוטין, מעדיפה בפעם הראשונה את טד על דון ומבהירה לו, בשליטה מוחלטת בסיטואציה, שהשליטה שלו אינה מוחלטת
2. סילביה, המאהבת המרוטה והמשעממת היא מה שמגיע לדון הנוכחי. היא עלובה וגם היא נוטשת אותו כשהוא אינו שולט אפילו במערכת החבוטה בניהם.
3. מייגן ממשיכה לנהל חיים נוחים בזכות דון ולמרות העדרו. היא לא מטומטמת – האיש לא היה בבית כמעט בימים האחרונים אבל לה יש קריירה מתפתחת ולה טוב בחיים. בינתיים למרות דון
4. ג'ואן היא זו שעדיין נמצאת בין שני העולמות – עדיין מפחדת להראות חולשה נשית ליד הגברים אבל כשהיא משתחררת מול גבר 'אחר' היא כמעט מגיעה לרומנטיקה. מעניין
כשדון יצא בפעם הראשונה מחדר 503 הוא לקח איתו בהפגנתיות את המפתח. אחר כך, כשהמשלוח מסאקס מגיע, סילביה פותחת את הדלת ולוקחת אותו. התסריטאי התבלבל? או שמא לא היתה נעולה שם כלל? או שזה חלק מהעניין.
הוא איחר לפגישות קופּי, ונכון שאנחנו יודעים איפה היה ומדוע התעכב, אבל הוא גם זרק במהלך הפרק שלאחר זה טוב כי זה גורם לך להיראות חשוב יותר. דון, תתקדם.
לגבי בוב, כשנראה היה שהוא הולך להיות מפוטר יחד עם ברט, חשבתי שהבנתי את תפקידו כאן: הפסיכופת שמגיע יום אחד עם תת-מקלע ומרסס את עובדי המשרד. קלאסיקה אמריקנית. עושה רושם שטעיתי
אבל לרגע הייתי אופטימית, כשטד אמר שאחרי שעוברים את העננים יש מזג אוויר נהדר. רמז לעתיד המיזוג המזגזג?
לסיום, התמונה של דון במטוס עם הכיתוב "I AM RELAXED" – פרייסלס. ולחשוב שרק בפרק הקודם מייגן השוותה אותו לסופרמן שמרחף לעבודה.
פינגבאק: אופנה במד מן, פרק 7: פוסט בתמונות | זמן מד מן
סליחה, כתבתי את תגובתי לא במקום הנכון. היא היתה אמורה להופיע פה 🙂 אבל בהזדמנות אוסיף שלמרות שכתבתי שפרק 8 היה מדהים, בן הזוג שלי חולק עלי. מחכים לשמוע מה אתה אומר.
אור
אבל בתוך כל הכאוס והבלאגן – בכל זאת שמחה קטנה בדמות השותף של טד שמתבהר והולך שהוא לא אחר מאשר אחיו האבוד המושחז אם כי הפחות חתיך של רוג'ר – לא ? אף הוא משעשע למדי 🙂
וחוץ מזה – אם ממשיכים עם ההקבלה של דון/טד , רוג'ר/הארי המלין – מגיעים למסקנה שהשותף הבכיר הזקן ( ההוא שמכריח אותם לחלוץ נעליים לפני שהם נכנסים למשרדו, השם יודע מה שמו) – עומד למות .