זמן מד מן

בדיוק חודש לפני עליית החלק הראשון של העונה האחרונה של מד מן, ב-13 באפריל, מתפרסמים היום כמה וכמה ראיונות עם מתיו ויינר. בהתאם, הגעתי למסקנה שזה גם זמן טוב עבורי ועבור הבלוג לחזור לפעילות. בשבועות הקרובים אעלה כאן מדי פעם פוסט טרום-עונה. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהציע נושאים בעצמכם.

אז ויינר פתח רשמית את מסע קידום המכירות של העונה. הוא התראיין ללוס אנג'לס טיימס ולניו יורק מגזין כנציגי המדיה המסורתית, אבל גם להאפינגטון פוסט ולבאזז פיד. נחשו איפה יהיו לו הכי הרבה קוראים.

כדי לחסוך לכם את הקריאה, פרוסות בפניכם הנקודות המרכזיות משלל הראיונות. כמו כל ראיון עם ויינר, כדאי להנמיך ציפיות. הוא לא מגלה שום דבר על העונה החדשה. המטאפורה הכי טובה לכך היא ה"בקרובים" הסתומים של מד מן, ובמיוחד הפרודיה שעשו עליהם.

חשיפת השקר של דון היא דבר חשוב, אבל יותר חשובות ההשלכות. הפרק האחרון בעונה השישית הסתיים כשדון עומד עם שלושת ילדיו מול בית-הזונות-שהיה-ביתו. "זה אקט של פיוס, קתרזיס", אומר ויינר. "אבל זה לא מספיק. מה ההשלכות של זה? העובדה שההרגשה שלך (של דון) שונה לא אומרת שהשינוי הזה תופס לכולם מסביב". העונה הזאת, אם כן, תברר את ההשלכות של הסרת מסכת השקרים של דון.

התמה של העונה הזו היא, כנראה, "גשמי מול רוחני". "יש בעונה הזו סיפור חדש, שהוא היחסים בין העולם הגשמי לרוחני (material and immaterial במקור). ראינו את העולם דרך עיניו של דון וצפינו בדון בעולם הזה. המתח בין שניהם הוא משהו שאנו יורדים לעומקו בעונה הזו".

ואם כבר בדון דרייפר עסקינן, ויינר נשאל למי הוא הצביע בבחירות ב-1968, והמסקנה שלו היא שהוא כנראה לא הצביע.

חציית העונה לשתיים תשפיע על הכתיבה, אבל זה לא מאוד שונה מעונות קודמות. ההחלטה לשדר שבעה פרקים עכשיו ושבעה ב-2015 נבעה משיקולים מסחריים, בעקבות ההצלחה של מהלך דומה של "שובר שורות", סדרת הדגל של AMC  יחד עם מד מן. אבל ויינר מסביר שכמעט בכל עונה, פרק 6 או 7 היו משמעותיים. בעונה השישית, הפרק השביעי עסק במיזוג בין שתי הסוכנויות. "המזוודה", בו אנה דרייפר מתה, היה הפרק השביעי בעונה הרביעית, ובעונה השלישית היה זה "גבר (גאי) נכנס לסוכנות פרסום" בו הבריטים משתלטים על הסוכנות (ורגלו של אחד מהם נקטעת בגלל תאונה עם טרקטורון במשרד.

צפו לעלילות דחוסות יותר. זה מה שוויינר מבטיח, אבל אני מציע לשמור על קור רוח. עדיין מדובר במד מן, לא בהומלנד.

הדואליות חוף מזרחי-חוף מערבי, ניו יורק-לוס אנג'לס, היא נושא משמעותי. "חלק מהסיפור של מד מן הוא עלייתה של קליפורניה", אומר ויינר. "זה נכון לגבי דון. הוא חש בקליפורניה יותר נאמן לעצמו. אנה דרייפר היתה שם, למשל. זו גם הסיבה שהוא מציע למייגן לעבור לשם בסוף העונה השישית. אבל זה חשוב ברמה הלאומית. קליפורניה צובר כוח, גם כלכלית וגם במובן רוחני. ניו יורק היתה המרכז הכלכלי, העסקי, התרבותי, גם של תעשיית הסרטים והטלוויזיה, והכוח החל לעבור לקליפורניה". אם אתם קוראים את הפוסט הזה בדפדפן של גוגל ובעקבות לינק בפייסבוק ובעזרת אייפון או אייפד – ההגדרה של ויינר היא אנדרסטייטמנט.

כל הנקודות שהועלו כאן מתקשרות בצורה זו או אחרת לפוסטר של העונה – אבל זה כבר דורש פוסט משל עצמן בעוד כמה ימים.

למי שרוצה להמשיך ולקרוא:

מתיו ויינר בבאזז פיד, בלוס אנג'לס טיימס, בהאפינגטון פוסט, בוואניטי פייר ובניו יורק מגזין

בינתיים, אי אפשר לדבר על "יחסי ציבור" בלי להזכיר את הראיון של אליזבת מוס לניו יורק מגזין בשבוע שעבר. אתם יכולים לקרוא אותו פה, אבל בתכלס התמונה הזו היא הדבר היחיד שתזכרו מכל הראיון:

13 באפריל. זה התאריך שבו תחזור מד מן למסך. AMC, הערוץ שמפיק ומשדר את התכנית, הודיע על כך היום. זה הזמן להזכיר שבשנה הזו, 2014, תשודר המחצית הראשונה של העונה האחרונה – שבעה פרקים בלבד. השביעיה הנוספת תשודר בעוד שנה, ב-2015.

אם הפיצול הזה מביא לכם את הסעיף (די בצדק, אם כי יש בזה משהו מנחם – זה עוד לא נגמר), אתם יכולים לבוא בטענות בעיקר לוולטר ווייט וג'סי פינקמן משובר שורות, ובעיקר לווינס גיליגן, המתיו ויינר של הסדרה. תעלול הפיצול נוסה בעונה האחרונה של שובר שורות, ואין ספק שלהצלחה הזו היה חלק בהחלטה של AMC לשכפל את הרעיון גם לגבי מד מן.

ואגב, אם כבר שובר שורות, הספין אוף של הסדרה, Better Cal Saul, שתתמקד בעורך הדין של וולטר וג'סי, תעלה בנובמבר 2014.

פרולוג

כל פרק הוא סיפור במד מן, אבל גם כל עונה היא סיפור. הפרק האחרון סיים את הסיפור של העונה כולה, וזה נכון, כפי שנראה, לכל אחת מהדמויות. אבל מלבד הסיפור של כל דמות, ישנו גם הסיפור של הסדרה. שלוש תמות מרכזיות היו בפרק הזה, והן כולן נשזרו לאורך העונה כולה.

התמה הראשונה, והחשובה ביותר, היא משפחה. המשפחה, אומר דאק בפרק 9 לפיט, היא מקור הכוח שלך. אם לא תנהל את המשבר במשפחה, לא תנהל שום דבר. אבל לא דאק אומר זאת לפיט, אלא מתיו ויינר אומר זאת לנו. הדגש ששם ויינר בעונה הזו בכלל ובפרק הזה בפרט, הוא על יחסי הורים וילדים. רוג'ר עם בתו מרגרט, ועם בנו הלא רשמי קוין. פיט ואמא שלו. טד והילדים שלו, וכמובן דון וסאלי. וכל העונה, להזכירכם, ספוגה בחוויותיו של ילד שגדל בבית זונות. הילדים הם ההמשך שלנו, שארית זרענו בעולם.  כשמשהו נשבר שם, אין לנו יכולת לנהל שום דבר.

ולכן, כל הדמויות במד מן מסיימות את העונה עם תא משפחתי מפורק. רוג'ר ללא אשה וילדים, פגי לבד, ג'ואן לבד, פיט איבד את משפחתו גם במובן הפיזי ביותר, התא המשפחתי של טד בסכנה, ודון – עם מייגן או בלעדיה, אין לדעת זאת, זה לא משנה כהוא זה לשבר העמוק, המוסרי, הבלתי ניתן לאיחוי כמעט שלו עם בתו – ניפוצה של דמות האב כדמות ראויה להערכה. אנו אמורים לדאוג לילדינו, ובבוא היום הם ידאגו לנו. שם הפרק הוא, כמובן שלא במקרה, In Care Of. ובכוונה אין למשפט הזה סיום. לדאוג למי?

התמה השניה היא גיהנום. פתחנו את העונה עם התמה הזו, ובפרק האחרון אנו יודעים מהי "התופת" שקרא דון בהוואי. התופת היא 1968, שנה שהיא גיהנום – לדון, לסוכנות, ולאמריקה. ואנו מכירים את האלגוריה שבין הסוכנות לאמריקה. "לישו היתה שנה רעה", אומר דון.

בפרק הפתיחה הוואי היתה גן העדן, הניגוד המוחלט של ניו יורק. בפרק הסיום האלגוריה הזו חוזרת. טד ופגי, ברגע הראשון והאחרון שלהם יחד, חושבים על חופשה משותפת בהוואי. אבל הם בניו יורק, ועוד מעט פנטזיית גן העדן שלהם תסתיים. ניו יורק חיסלה את המשפחות. ניו יורק היא הגיהנום וכולם רוצים לברוח ממנה – לקליפורניה, המקום שבו אפשר להתחיל הכל מהתחלה. בין שתי ערים. עולם ישן  עדי היסוד נחרימה. לכל אחד יש את קליפורניה שלו, וכל קליפורניה קשורה למשפחה.

התמה השלישית היא נשים, או יותר נכון כוחן של נשים, תמה שבה עוסקת מד מן בכל עונותיה. ושתי הדמויות הנשיות המשוחררות והמתקדמות ביותר, פגי ומייגן, מגלות בפרק הזה את תקרת הזכוכית. את ההחלטות מקבלים גברים, ויותר במדוייק: אהוביהן, הגבר שלהן. Well, you’re so lucky, to have decisions, אומרת פגי לטד, ואין דרך לתרגם זאת לעברית בלי לאבד חלק מהכוח של המשפט הזה. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

רוג'ר

רוג'ר. כספומן.

עכשיו, כשנסתיימה העונה, אפשר לומר שלרוג'ר לא היה קו עלילה עצמאי משלו. הוא היה שם העונה רק כדי להשליך על דון, כתמרור אזהרה. רוג'ר הוא אדם ללא משפחה. הוא נפרד מכל נשותיו, בתו רואה אותו ככספומט, ובנו בכלל לא יודע שהוא אביו. ותמרור האזהרה לדון הוא מאוד ברור: כך ייראו חייך אם לא תשנה את המסלול שבו אתה הולך.

פיט ובוב

גם פיט מסיים את העונה ללא משפחה. את טרודי הוא הפסיד, מתמי הוא שומר מרחק. אמו מתה בלב ים. העניין הזה, ששני הוריו מתו בתאונות הזויות, מטרתו לגרום לפיט להיראות עלוב. כך גם העובדה שהוא לא יכול אפילו להעמיד לדין את מי שכנראה רצח את אמו, וההשפלה הקטנה עם שברולט קמארו שבעקבותיה הוא מפסיד את דטרויט. פיט כל כך עלוב, שכמה שחלק מהדברים האלו קרו באשמתו, אי אפשר שלא לחוש חמלה כלפיו.

הגיהנום של פיט מתרחש בניו יורק. כיוון שלכל מי שאיבד או עשוי לאבד את משפחתו, יש גן עדן בשם קליפורניה, גם לפיט יש אחד כזה. הקליפורניה שלו היא בריחה מכל זה. הוא האיש שלבסוף נוסע לקליפורניה. פיט במקרים רבים הוא האנטי כרייסט של דון, וכך גם הפעם. בפרק הקודם, באופן חריג, פיט היה בצד הטוב: המעשה הראוי שלו – לא לחשוף את בוב – השליך על המעשה הבלתי ראוי של דון, להביך את טד ופגי. בפרק הזה הכל חוזר למקומו בשלום: העובדה שפיט בורח לקליפורניה משליכה באופן חיובי על ההחלטה של דון להישאר בניו יורק, בגיהנום. זוהי החלטה עם השלכות כבדות, אבל אנו חשים שהיא ההחלטה הנכונה. עוד נחזור לזה.

אי אפשר לדבר על פיט מבלי להזכיר את בוב. הנה עוד דבר מביך: אפילו הילד החדש בשכונה, לוחך הפנכה, אפילו הוא מביס את פיט. אני רוצה להאמין שבוב לא היה שותף לקנוניה עם מאנולו לרצוח את אמא של פיט, למרות ששיחת הטלפון בספרדית שניהל במשרד לפני שני פרקים גורמת לחשד לבצבץ. אבל בכל מקרה: בוב, גם אם רק בעקיפין, גרם למותה של אמא של פיט. חוץ מזה, הוא ניפנף אותו באלגנטיות מלנהל את שברולט.

ובוב לא ניצח רק את פיט. גם את רוג'ר. עובדה, הוא שם כשרוג'ר בא לבקר את בנו, ועוד עם מחבת וסינר. מישהו כאן מרגיש בבית. לכל אורך העונה תהינו מי זה בוב, ובשלושה פרק הסיום קיבלנו שלוש תשובות: הוא הומו, הוא דון דרייפר הצעיר, הוא מנצח כמו דון דרייפר הצעיר.

טד

טד. זה לא את, זה אני

לתמרור אזהרה ולאנטיכרייסט של דון הצטרפה באמצע העונה תמונת המראה: טד צ'או. שניהם אנשי קריאייטיב, שניהם מנהיגים, שניהם מובילים את החברה, שניהם רבים על פגי. הכפילויות שנשזרו לאורך העונה רק חיזקו את התבנית הזו. אבל אלה לא תאומים זהים. זה פשוט, טד לא גדל בבית זונות. לכן דון מנסה להוביל באמצעות פגיעה בטד, וטד מנסה להנהיג על ידי אימוץ נקודת המבט של טובת החברה. לכן דון שוכב עם המזכירות שלהן ומתחתן איתן, וטד מתאהב בעובדת הבכירה ביותר, ומתייסר על כך.

אבל ההבדל החשוב ביותר הוא במשפחה. ברגע שטד מממש את אהבתו לפגי, הוא מבין את המשמעות: אובדן המשפחה. זה גורם לו להחליף צד. לכל איש שמאבד משפחה יש את הקליפורניה שלו. הקליפורניה של טד, כמו זו של דון ושל פיט, היא בריחה. ניו יורק של טד, כמו של פיט ושל דון, היא הגיהנום. אבל בעוד הם בורחים מהמשפחה, הוא בורח כדי להציל את משפחתו. הוא מקריב את חייו המקצועיים וחיי האהבה שלו, עבור הקשר עם ילדיו. וזה, איך לומר, לא כמו פיט ודון. כל אחד והקליפורניה שלו.

פגי

פגי. מאחורה את מזכירה לי מישהו.

הסיפור של פגי לכל אורך העונה הוא הצלחה מקצועית. בסוף העונה הקודמת עוד תהינו אם נראה אותה. בתחילת העונה הזו צפינו וציפינו להצלחתה בדרך החדשה שבחרה בהחלטה אמיצה. והעונה הזו מסתיימת כשהיא בטופ: טד בלוס אנג'לס, דון בחופשה מאונס, ופגי היא ראש מחלקת הקריאייטיב. התמונה האחרונה שלה בפרק, עם הגב למצלמה מול החלון, מזכירה מדי את דמותו של דון.

אבל להצלחה הזו יש מחיר. פגי, כמו הקלישאה על אשה קרייריסטית (ואולי היא האמא של הקלישאה הזו), נשארת לבד. אייב הוא לא אבידה גדולה (אם כי גם שם להצלחה המקצועית שלה יש חלק גדול באובדן הקשר) אבל טד זה כבר כואב. והסיפור עם טד לא היה קורה לו היא היתה מזכירה. תראו את מייגן. הדבר המנחם היחיד הוא שעכשיו אפשר להכיר לה מעצב מוכשר, עבדקן וסטלן. הנה הימור: זה הרומן של העונה השביעית.

וזה כמובן לא המחיר היחידי. אין שום שמחה בתפקיד החדש של פגי. הנסיבות מבאסות במיוחד. SC&P, כמו כל אחד ממנהליה, כמו אמריקה, איבדה את המשפחתיות. זה לא כיף להיות המנהיגה כששני המנהיגים האחרים קודם נעצו בך סכינים, ואז הוגלו, כל אחד מסיבותיו הוא. בכלל, זה לא כיף ב-SC&P, זה בניו יורק. וניו יורק היא הגיהנום.

ופגי יודעת עוד דבר מה: את ההחלטות מקבלים גברים. בסוף העונה הקודמת היא עזבה מרצון את הסוכנות. היא היתה האשה שקופצת למים ושוחה בזכות עצמה. אבל עתה היא מגלה שתקרת הזכוכית עודנה שם. היא עדיין בתוך אקווריום של גברים.

דון

דון. המסיכה הוסרה

בפרק הזה, בעונה כולה, במישור העלילתי, או בספירה הסימבולית – הכל, כרגיל, מתנקז לדון. וכדי לדון במה שקורה לדון בפרק, צריך להתייחס לשני אירועים משמעותיים, ולשני משפטים משמעותיים.

הראשון הוא כמובן שיחת הטלפון עם סאלי. ההקבלה בין דון לסאלי, שהחלה בפרק הקודם, ממשיכה גם עכשיו: שניהם ללא הורים, שניהם שיכורים, שניהם מזייפים זהות (סאלי מתחזה לאמה כדי קנות אלכוהול). דון משכפל את ילדותו, מעביר אותה גנטית לבתו. זה מה שמייסר אותו. אבל מה ששובר אותו זה המשפט של סאלי: "אני לא רוצה לעשות משהו לא מוסרי. למה שלא תגיד אתה לשוטרים מה ראיתי". המשפט הזה מבטל את האפשרות הקלושה, שדון אולי נאחז בה, שסאלי לא מבינה את המשמעות של מה שראתה. שדמותו כאב, כדמות לשאת אליה עיניים, לא התנפצה לרסיסים. אבל כעת אין ברירה מלהודות: סאלי קרעה את המסיכה מפניו של אמן התחפושות וההסתרות.

השיחה הזו גורמת לוויינר להעביר את דון בגיהנום בצורה גרוטסקית למדי: הוא מרביץ לכומר, הוא חושב שאלוהים לא יסלח לו, הוא בכלא. סליחה, לא הבנו, אפשר עוד מטאפורה? דון יוצא מהתופת וחוזר הביתה. אבל ההחלטה שלו איננה להתמודד, אלא לברוח: קליפורניה. לבגוד באדם האחרון שעוד סמך עליו, סטן, לעזוב את משפחתו, לצאת מהגיהנום המכונה ניו יורק, ולחיות את החלום. וראינו כבר את החלום שלו על קליפורניה. הנה הוא מביא את מייגן לשם, עכשיו רק נשאר לו להלביש אותה כמו היפית, לעבר אותה ולגרום לה לפנטז על גואל רצון.

הבום הסופי נופל רק באירוע המשמעותי השני, הפרזנטציה להרשי. "איזה ילד בר מזל היית", אומר לו אחד מאנשי השוקולד. והמשפט הזה שובר את דון, ויש להניח שהרבה בגלל המשפט שאמרה לו קודם סאלי. אולי הוא נזכר בילד דיק והבין שהוא משכפל אותו לבתו סאלי. דון מחליט שאם בתו קרעה את המסיכה מעל פניו, אין טעם להשאירה כלל. הוא קורע את המסיכה פעמיים: גם לגבי עברו מול עמיתיו לעבודה, וגם את זו של הקמפיין להרשי, או של הפרסום כולו. אמן המסיכות קורע את מסיכת הפרסום, התחום שבו הצטיין בגלל היותו אמן מסיכות.

להחלטה של דון יש השלכות. הוא נוהג באצילות עם טד. אבל הוא מאבד את הג'וב שלו, ויתכן שגם את אשתו. ולמרות ההשלכות הקשות, אנו חשים שזו ההחלטה הנכונה. פיט, האנטי כרייסט, ברח לקליפורניה ומהקשר עם בתו. טד, תמונת המראה, ברח לקליפורניה כדי להציל את הקשר עם בניו. דון מוותר על קליפורניה, ונשאר בניו יורק. הוא מוותר על הבריחה ונשאר בגיהנום, כדי להציל את הקשר שלו עם סאלי.

אפילוג

בית קטן בערבה

הפרק הזה מסיים את סיפורה של העונה כולה. והעונה השישית היא חלק מהסיפור של הסדרה כולה. שלוש העונות הראשונות היו בילד-אפ למשבר הידוע מראש, זה שמתרחש כשסודו של דון נחשף למשפחתו. זה מסתיים באובדן המשפחה. העונה הרביעית היא צניחה חופשית של דון. הוא מאבד את אנה, הוא טובע באלכוהול, ואנו מצפים שמתוך הנפילה, מתוך אובדן השליטה, תבוא הגאולה. ברגע האחרון דון בוחר במייגן על פני פיי, שהיתה גורמת לו להתמודד עם עברו.

בעונה החמישית דון שוב מתרומם. עושה רושם שיש לו תקווה, אבל בעונה השישית, הזו, אנו מגלים שהמסיכה נותרה על הפנים. ההסתרה, החיפוש המתמיד, גוררים אותו שוב מטה, כמו דפוס חוזר. כעת הוא הגיע שוב לקרקעית.

האם דון ייגאל בעונה השביעית? או שהוא יחזור על צעדיו, ישכפל אותם, ואנו נבין שזהו מהלך חייו הסיזיפי לנצח? לבנות ולשבור. לטעת ולכרות. מתיו ויינר השאיר בידיו מרחב פעולה מקסימלי לעונה השביעית. בסוף הפרק דון לוקח את ילדיו לבית הזונות בו גדל. זו החלטה אמיצה. זו סצינה שיש בה תקווה לגאולה. יש לי סיכוי להינצל, אני יודע. אבל, עדיין, מכאן זה יכול ללכת לכל כיוון.

בפרק הראשון, כשהוא מציג את הפרסומת שאותה הגה על חופשתו בהוואי, אומר דון: "כדי להגיע לגן עדן, משהו רע צריך לקרות". את העונה הזו הוא מסיים ללא עבודה, ללא אשתו גם אם הם עדיין יחד, וללא בתו. האם משהו טוב יקרה?

קטנות

• משפט אחד? זה מה ששווה הניצחון של ניקסון?
• בית הזונות שבו גדל דון הוא למעשה בית בלוס אנג'לס, הנה הוא. 300 מ"ר הואו עולה רק 600 אלף דולר – מחיר של דירת 70 מ"ר בתל אביב. ותודה לעינב שעלה על פרט המידע הזה.
  
• שיר הסיום הוא “Both sides, now” של ג'ודי קולינס. צדדים מנגדים וזהויות כפולות רצו כל העונה וגם בפרק האחרון: ניו יורק מול לוס אנג'לס, דון מול טד ובוב בנסון מול עצמו הם הבולטים.
  פשלה תחקירית לא אופיינית למד מן: דון אומר למגי "we’ll be bicoastal" אבל המושג הזה, שמשמעותו לחיות בחוף המזרחי והמערבי, נולד רק ב-1979.
• סיפור סבתא אידה, מסתבר, מבוסס על מקרה אמיתי: הוא קרה לאחד הכותבים בסדרה, והוא הכניס אותו לתוך הסדרה.

 The Quality of Mercy

כרגיל, יש משמעות לשם הפרק במד מן, והפעם, בניגוד למשל לשם הפרק הקודם, "טובות", זהו רפרנס ליצירה קלאסית – הסוחר מוונציה. מידת הרחמים הוא נאום שנישא במחזה בזמן משפטו של אנטוניו. אנטוניו נטל הלוואה משיילוק, המלווה בריבית היהודי, ואינו יכול להחזירה. שיילוק דורש עתה את מה שלקח כערבות – ליטרה מבשרו של אנטוניו, גם כשמציעים לו סכום כסף גדול פי שלושה מהחוב שלא הוחזר. הפרקליט הצעיר בלתזר נושא את נאום "מידת הרחמים" בו הוא מעלה על נס את תכונת החמלה וטוב הלב, ומבקש משיילוק לוותר על חובו. שיילוק לא מוותר, ובסוף, בספין משפטני מפולפל – גם לא מקבל את ליטרת הבשר ויוצא קירח מכאן ומכאן.

האופציה לחמלה, לפעולה על פי מידת הרחמים, ניתנת בפרק לפחות לשני אנשים: לדון ולפיט. הראשון דוחה אותה מעליו כשהוא מביך את טד ופגי בפרהסיה, השני משתמש בה ומציל את עורו של בוב. כלומר דון הוא שיילוק המודרני (ומדיסון אבניו היא ונציה המושחתת), וכמו שיילוק שבתו בורחת מפניו, כך סאלי בורחת מפני דון (ולפי האלגוריה הזו, גלן הוא לורנצו, אהובה הנוצרי של בתו של שיילוק). מידת הרחמים ניתנת לעוד גורם אחד, עוד נחזור לכך בסוף הטור.

אבל הסוחר מוונציה רלוונטי בעוד מובן: הפרקליט בלתזר אינו אלא פורציה, אשת חברו של אנטוניו שעבורו הוא לקח את ההלוואה משיילוק, שהתחפשה לפרקליט. הזהות הבדויה הזו מהדהדת כמובן בפרק הנוכחי – בוב בנסון, דון דרייפר – אבל גם בסדרה כולה, שעוסקת כל הזמן בזהות, בהחלפת זהות, ובשאלה הקיומית – מי אנחנו לעזאזל.

שלוש עלילות בפרק הזה: דון מול פגי וטד, פיט מול בוב, וסאלי מול החיים. שתיים מהן משרתות אחת מרכזית. בשלושתן מופיע דון דרייפר: בוב בנסון הוא בבואה של דיט ויטמן הצעיר, האיש שגונב זהות. סאלי היא דור ההמשך של דון דרייפר. ודון הוא דון. שני הדרייפרים הצעירים מאירים ומשליכים על דמותו של דון.

בוב ופיט

פיט. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תיגע להם בברך.

הגילוי על בוב משמח, כי לרגע חשבנו שכל תפקידו בעלילה הוא להיות ההומו התורן בסדרה. עכשיו מסתבר שאחת מתאוריות הקונספירציה שהועלו ברשת – שהוא למעשה דון הצעיר – אכן נכונה, וזה כבר תפקיד עם משמעות ותחכום גדולים יותר. ההתאמה בין השניים כמעט מושלמת: כמו גון, גם בוב בנסון הוא זהות בדויה. גם הוא מסתיר את עברו, ומשתמש ביכולות שלו כדי להתקדם. דון השתמש ביכולת שלו לייצר בדיה כדי לפתח קריירה כפרסומאי. בוב משתמש בכישורי הליקוק שלו גם בקריירה החדשה.

ויש עוד נקודת דימיון: זנות, נושא מפתח בעונה הזו. דאק מספר לפיט שבוב היה עוזר אישי של סגן נשיא של חברה גדולה, והתלווה אליו לנסיעות באירופה, או במלים אחרות: הוא נגע לו בברך יותר מפעם אחת. דיק הצעיר אמנם לא היה זונה, אבל היה מוקף בהן בילדותו. בכל מקרה, בוב הוא הצצה לפרק בחייו של דון שאיננו מכירים: היו לנו פלאשבקים לילדותו, אנו מכירים אותו בשמונה השנים האחרונות, אבל למעט סצינה אחת לפני מספר עונות, בה אנו רואים איך דון הכיר את רוג'ר, אין לנו מושג על השנים שבהן דיק ויטמן הפך לדון דרייפר המוצלח. דרך בוב אנו רואים את השבריריות שבחיים המומצאים, את ההתנהלות שמקורה ביצר הישרדות בסיסי.

ואנו למדים אף יותר על דון מהדמות השניה בקו העלילה הזה. פיט הרבה פעמים היה האנטי-כרייסט של דון, הכפיל הבלתי מוצלח שלו. גם הפעם הוא מציג את היפוכו של דון, אבל בפעם הראשונה הוא נמצא בצד החיובי. בתור שיילוק, הוא יכול לקבוע את עתידו של בוב. הוא יכול למחוץ אותו. אבל הוא בוחר במידת הרחמים, אפילו בלי שהיא מוצעת לו. זה בא לו מעצמו.

אפשר לחשוב על מניעים אינטרסנטיים יותר של פיט: הוא למד את הלקח מהפעם הקודמת בה חשף זהות של מישהו – זו של דון בעונה הראשונה. שום דבר טוב לא יצא לו מזה. הוא גם, כפי שהוא אומר, מובס. החיים התאכזרו אליו העונה. אבל בכל זאת, פיט יכול היה לחסל את בוב כמעט בלי השלכות. בוב כבר ביקש "יום אחד התרעה" (איפה ועד העובדים איפה?). הוא היה נעלם מבלי שמישהו היה יכול להאשים את פיט. אבל פיט בכל זאת בוחר במידת הרחמים.

ההתפתחות המפתיעה הזו יכולה ללמד אותנו שפיט מתבגר. שהוא מבין שסבלו של האחר אינו בהכרח עינוגו שלו. שיש לו מה להפסיד מכך שבוב, חביב שברולט, ייעלם פתאום. שעדיף לשלוט בדון דרייפר הצעיר מלנסות לחסלו. אבל ההתפתחות הזו בעיקר מלמדת אותנו, בדרך השלילה, על בחירתו של דון. מייד, מייד.

סאלי

סאלי צופה בקרב הבנים. החיוך הזה, כולו ירושה מאבא

תהליך ההתבגרות שעוברת סאלי בעונה הזו הוא קו העלילה הקרוב ביותר ללב. הוא ממלא אותך באמפתיה. היא מתבגרת בתקופה סוערת, אבל במקום מסלול הבנים-סמים-רוקנרול מסביב, סאלי עוברת תהליך מהיר בהרבה. היא נחשפת ליצרים שמניעים את העולם, ולצביעות שמכסה אותם בקרב הקרובים לה ביותר. עכשיו היא צריכה גם לשאת עימה סוד שאינה יכולה לומר לאיש. העובדה שהיא שומרת עליו, עדיין, מלמדת כמה היא התבגרה. כמו פיט, היא מבינה, לפחות לעת עתה, שזה שהיא תגלה זאת למישהו רק יגרום נזק לאחרים. לה לא ייצא מכך שום דבר טוב. זה לא יהפוך את אביה למכובד יותר בעיניה.

הפער הזה, בין ההתבגרות הצפויה לזו בפועל, ניכר בשיחה בינה לבין בטי בדרך חזרה מהפנימיה. בטי מציעה לה סיגריה. מה זה לעומת הסמים שהרגע עישנה. בטי אומרת שדון בטח נתן לה כבר בירה, מה זה בירה לעומת הקורס המזורז בהתבגרות שאביה העביר אותה לא מזמן.

סאלי, כמו בתו של שיילוק, בורחת מאביה. יש לכך שתי משמעויות: במישור העלילתי, זה מובן לכל מי שיודע את הסיבה, – כלומר דון, סאלי ואנחנו. היא בוחרת בפנימיה, שם יהיה לה מסלול התבגרות נטול הורים. במישור הסימבולי, סאלי, כמו דיק בצעירותו, מחפשת זהות חדשה מתוך תיעוב לחיים הנוכחיים. כמו דון גם היא נותרה בלי הורים בפרק הזה. הוא בחיי העוני שלו והיא במנהטן – אבל כמו שאמרנו כאן לא פעם, דון לא מתקן את חוויית הילדות שלו, הוא משכפל אותה לילדיו.

וכמו דון, סאלי מסתדרת היטב כשזורקים אותה למים. היא מסדרת בנים וסמים לחברות החדשות שלה, היא עומדת על שלה כשרולו שולח ידיים. והכי חשוב: היא עושה מניפולציה על כולם וגורמת לגלן להרביץ לחבר שהסיע אותו לכאן. בין אם היא עשתה זאת כדי להכניס לרולו, ובין אם כדי להפריד בין גלן לבלונדינה, זו היתה תצוגת דון דרייפרית מרשימה של תמרון אנושי.

במכונית, כשבטי שואלת אותה אם אבא שלה נתן לה כבר בירה. סאלי אומרת: "אבא שלי מעולם לא נתן לי שום דבר". במישור העלילתי, המשפט הזה ברור ומדוייק. במישור הסימבולי, היא, כמו שראינו, קיבלה ממנו לא מעט.

דון

דון בתנוחה עוברית. גם לכם זה מזכיר את רקוויאם לחלום?

אתם כבר יודעים לבד, הכל בסוף מתנקז לדון. פיט, בוב, סאלי – כולם השתקפויות של האיש המורכב והפרדוקסלי הזה. ההקבלה שלו לסאלי בפרק הזה בולטת. הוא מתחיל כשדון ישן בתנוחת עובר במיטתה של סאלי. כמוה, הוא מחזיק סוד נורא, כמוה (או היא כמוהו) הוא בורח לאלכוהול/סמים , כמוה הוא מסתגר הרחק מהסביבה הקרובה, שמזכירה לו את חטאו. כשהוא רואה את מייגן בטלוויזיה, סימבוליזם מגושם משהו, הוא מעביר ערוץ. דון הוא כמו סאלי, כלומר דון הוא ילד. ואתם יודעים איך קוראים לילד הזה. קוראים לו דיק.

הילד דון/דיק בפרק הזה מחולק לשניים. יש מהלך עלילתי אחד שהופך את דמותו: הרגע שבו מייגן והוא פוגשים את פגי וטד בקולנוע. עד אז היה דון דרייפר הילד החולה, המסכן, מלא הרחמים העצמיים. אנו חושבים לרגע שהוא מיוסר. שהמבט המזועזע והמפוחד שאיתו נפרדנו מהפרק הקודם, מעיד על חשבון נפש פנימי. שהשתיה והדיכאון הם סימפטומים לאותו חשבון נפש, שאוטוטו הוא ייצא מזה ויטפל בתחלואים בחייו.

אבל ברגע שדון רואה את פגי עם טד, מבליח ממנו הדוד מאק. יוצא ממנו התרנגול. פורץ ממנו הלקח שלמד דיק ויטמן הילד בבית הזונות המכונה בית: אני התרנגול בלול הזה, ואף אחד לא ייקח לי את התרנגולות. אם סברנו עד כה שדון אדיש לכך שטד משתלט בעורמה על החברה, הנה הטריגר שהעיר אותו. מייד כשהוא מגיע הביתה, הוא מרים טלפון להארי בקליפורניה, שיביא מסנקיסט איזו הצעה שאי אפשר לעמוד בפניה.

עיזבו רגע את טד. תרנגול לתרנגול זאב. אבל פגי היתה בת טיפוחיו. הוא אמור לרצות בטובתה. היא הנפגעת המרכזית מהסיפור: הרעיון שלה הפך לרעיון של פרנק גליסון המת, הקליו הלך, ומעתה כל התקדמות שלה תלווה בטענות שהיא עברה דרך הסדינים של טד. דון יכול היה לראות את פגי כמקבילה לסאלי, בתו. במקום זאת הוא מקביל אותה לנשים בחייו. הוא הופך אותה למשאב שיש להשתלט עליו, או להעניש אותו אם הוא מראה נאמנות למישהו אחר. כבר אמרנו שהוא לא אב השנה.

וכשהוגשה לדון מידת הרחמים, הוא בחר שלא לבחור בה. כל הטיעונים הלוגיים היו איתו: טד חרג מהתקציב, הוא עושה זאת משיקולים לא ענייניים, הפלירט בנו לבין פגי פוגע בהם ובחברה. אבל אפשר היה לחפות עליהם, לא להביכם. הילד דיק בחר בליטרת הבשר. וכשהוא מסיים, הוא שוכב שוב בתנועה עוברית.

ובכך דון מזכיר יותר ויותר גיבור טלוויזיוני אחר: טוני סופרנו, שהרגע הלך מאיתנו לתדהמתי. ויינר עושה הכל כדי שנתעב את דון. אי אפשר שלא לרצות להקיא עליו כבר פרק שני ברציפות. אמרנו שיש עוד גורם אחד שלו מוצעת מידת הרחמים. הגורם הזה הוא אנחנו, הקהל. עלינו לבחור אם אנחנו מרחמים על דון, או דוחים אותו מעלינו.

קטנות

קן דיין. תקרא לילד אסי

• אז קן הוא הסיבה להופעה של משה דיין בפרק הקודם. ושתי דקות אל תוך הפרק, גם זה מתבקש: Oh My God, they killed Kenny!
• יותר מדי תינוקות מוזכרים בפרק הזה: אשתו של קן הרה, דון מתכרבל כעובר פעמיים, וכולם הולכים לראות את "תינוקה של רוזמרי". אני מפספס פה משהו?
• תאוריה מעניינת שרצה ברשת: שבי היא ויאטנם. SC&P טובעת בבוץ השברולטי, ממש כשם שאמריקה טובעת בבוץ הוויאטנמי. וכדי לחזק את התאוריה הזו אומר קן לפיט, כשהוא רוצה להחליפו בדטרויט: "תצטרך לדעת איפה טמונים המוקשים".
• ואפרופו פיט וקן, כשהוא מסכים להחליפו, השניים לוחצים ידיים ופיט אומר: "גבה אותי, ואני אהיה שם בשבילך". זכורה לי לחיצת ידיים ומלים דומות בין דון וטד בשני הפרקים האחרונים. ראינו מה יצא מזה.
• כשדון נשאר בבית, הוא רואה בטלוויזיה תשדיר בחירות של ניקסון. אנחנו באזור אוקטובר 1968. יש לשער שפרק הסיום יכלול בתוכו את ניצחון הרפובליקנים בבחירות בנובמבר.
• אז מתיו ויינר שמע את תהייתי ופתר לי אותה. היה אז כנראה טלפון לחצנים:
  
• • וגיף השבוע, שלא לומר גיף השנה. יש גם סאונד: