זמן מד מן, עונה 6 פרק 13: יש לי סיכוי להינצל

פרולוג

כל פרק הוא סיפור במד מן, אבל גם כל עונה היא סיפור. הפרק האחרון סיים את הסיפור של העונה כולה, וזה נכון, כפי שנראה, לכל אחת מהדמויות. אבל מלבד הסיפור של כל דמות, ישנו גם הסיפור של הסדרה. שלוש תמות מרכזיות היו בפרק הזה, והן כולן נשזרו לאורך העונה כולה.

התמה הראשונה, והחשובה ביותר, היא משפחה. המשפחה, אומר דאק בפרק 9 לפיט, היא מקור הכוח שלך. אם לא תנהל את המשבר במשפחה, לא תנהל שום דבר. אבל לא דאק אומר זאת לפיט, אלא מתיו ויינר אומר זאת לנו. הדגש ששם ויינר בעונה הזו בכלל ובפרק הזה בפרט, הוא על יחסי הורים וילדים. רוג'ר עם בתו מרגרט, ועם בנו הלא רשמי קוין. פיט ואמא שלו. טד והילדים שלו, וכמובן דון וסאלי. וכל העונה, להזכירכם, ספוגה בחוויותיו של ילד שגדל בבית זונות. הילדים הם ההמשך שלנו, שארית זרענו בעולם.  כשמשהו נשבר שם, אין לנו יכולת לנהל שום דבר.

ולכן, כל הדמויות במד מן מסיימות את העונה עם תא משפחתי מפורק. רוג'ר ללא אשה וילדים, פגי לבד, ג'ואן לבד, פיט איבד את משפחתו גם במובן הפיזי ביותר, התא המשפחתי של טד בסכנה, ודון – עם מייגן או בלעדיה, אין לדעת זאת, זה לא משנה כהוא זה לשבר העמוק, המוסרי, הבלתי ניתן לאיחוי כמעט שלו עם בתו – ניפוצה של דמות האב כדמות ראויה להערכה. אנו אמורים לדאוג לילדינו, ובבוא היום הם ידאגו לנו. שם הפרק הוא, כמובן שלא במקרה, In Care Of. ובכוונה אין למשפט הזה סיום. לדאוג למי?

התמה השניה היא גיהנום. פתחנו את העונה עם התמה הזו, ובפרק האחרון אנו יודעים מהי "התופת" שקרא דון בהוואי. התופת היא 1968, שנה שהיא גיהנום – לדון, לסוכנות, ולאמריקה. ואנו מכירים את האלגוריה שבין הסוכנות לאמריקה. "לישו היתה שנה רעה", אומר דון.

בפרק הפתיחה הוואי היתה גן העדן, הניגוד המוחלט של ניו יורק. בפרק הסיום האלגוריה הזו חוזרת. טד ופגי, ברגע הראשון והאחרון שלהם יחד, חושבים על חופשה משותפת בהוואי. אבל הם בניו יורק, ועוד מעט פנטזיית גן העדן שלהם תסתיים. ניו יורק חיסלה את המשפחות. ניו יורק היא הגיהנום וכולם רוצים לברוח ממנה – לקליפורניה, המקום שבו אפשר להתחיל הכל מהתחלה. בין שתי ערים. עולם ישן  עדי היסוד נחרימה. לכל אחד יש את קליפורניה שלו, וכל קליפורניה קשורה למשפחה.

התמה השלישית היא נשים, או יותר נכון כוחן של נשים, תמה שבה עוסקת מד מן בכל עונותיה. ושתי הדמויות הנשיות המשוחררות והמתקדמות ביותר, פגי ומייגן, מגלות בפרק הזה את תקרת הזכוכית. את ההחלטות מקבלים גברים, ויותר במדוייק: אהוביהן, הגבר שלהן. Well, you’re so lucky, to have decisions, אומרת פגי לטד, ואין דרך לתרגם זאת לעברית בלי לאבד חלק מהכוח של המשפט הזה. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

רוג'ר

רוג'ר. כספומן.

רוג'ר. כספומן.

עכשיו, כשנסתיימה העונה, אפשר לומר שלרוג'ר לא היה קו עלילה עצמאי משלו. הוא היה שם העונה רק כדי להשליך על דון, כתמרור אזהרה. רוג'ר הוא אדם ללא משפחה. הוא נפרד מכל נשותיו, בתו רואה אותו ככספומט, ובנו בכלל לא יודע שהוא אביו. ותמרור האזהרה לדון הוא מאוד ברור: כך ייראו חייך אם לא תשנה את המסלול שבו אתה הולך.

פיט ובוב

גם פיט מסיים את העונה ללא משפחה. את טרודי הוא הפסיד, מתמי הוא שומר מרחק. אמו מתה בלב ים. העניין הזה, ששני הוריו מתו בתאונות הזויות, מטרתו לגרום לפיט להיראות עלוב. כך גם העובדה שהוא לא יכול אפילו להעמיד לדין את מי שכנראה רצח את אמו, וההשפלה הקטנה עם שברולט קמארו שבעקבותיה הוא מפסיד את דטרויט. פיט כל כך עלוב, שכמה שחלק מהדברים האלו קרו באשמתו, אי אפשר שלא לחוש חמלה כלפיו.

הגיהנום של פיט מתרחש בניו יורק. כיוון שלכל מי שאיבד או עשוי לאבד את משפחתו, יש גן עדן בשם קליפורניה, גם לפיט יש אחד כזה. הקליפורניה שלו היא בריחה מכל זה. הוא האיש שלבסוף נוסע לקליפורניה. פיט במקרים רבים הוא האנטי כרייסט של דון, וכך גם הפעם. בפרק הקודם, באופן חריג, פיט היה בצד הטוב: המעשה הראוי שלו – לא לחשוף את בוב – השליך על המעשה הבלתי ראוי של דון, להביך את טד ופגי. בפרק הזה הכל חוזר למקומו בשלום: העובדה שפיט בורח לקליפורניה משליכה באופן חיובי על ההחלטה של דון להישאר בניו יורק, בגיהנום. זוהי החלטה עם השלכות כבדות, אבל אנו חשים שהיא ההחלטה הנכונה. עוד נחזור לזה.

אי אפשר לדבר על פיט מבלי להזכיר את בוב. הנה עוד דבר מביך: אפילו הילד החדש בשכונה, לוחך הפנכה, אפילו הוא מביס את פיט. אני רוצה להאמין שבוב לא היה שותף לקנוניה עם מאנולו לרצוח את אמא של פיט, למרות ששיחת הטלפון בספרדית שניהל במשרד לפני שני פרקים גורמת לחשד לבצבץ. אבל בכל מקרה: בוב, גם אם רק בעקיפין, גרם למותה של אמא של פיט. חוץ מזה, הוא ניפנף אותו באלגנטיות מלנהל את שברולט.

ובוב לא ניצח רק את פיט. גם את רוג'ר. עובדה, הוא שם כשרוג'ר בא לבקר את בנו, ועוד עם מחבת וסינר. מישהו כאן מרגיש בבית. לכל אורך העונה תהינו מי זה בוב, ובשלושה פרק הסיום קיבלנו שלוש תשובות: הוא הומו, הוא דון דרייפר הצעיר, הוא מנצח כמו דון דרייפר הצעיר.

טד

טד. זה לא את, זה אני

טד. זה לא את, זה אני

לתמרור אזהרה ולאנטיכרייסט של דון הצטרפה באמצע העונה תמונת המראה: טד צ'או. שניהם אנשי קריאייטיב, שניהם מנהיגים, שניהם מובילים את החברה, שניהם רבים על פגי. הכפילויות שנשזרו לאורך העונה רק חיזקו את התבנית הזו. אבל אלה לא תאומים זהים. זה פשוט, טד לא גדל בבית זונות. לכן דון מנסה להוביל באמצעות פגיעה בטד, וטד מנסה להנהיג על ידי אימוץ נקודת המבט של טובת החברה. לכן דון שוכב עם המזכירות שלהן ומתחתן איתן, וטד מתאהב בעובדת הבכירה ביותר, ומתייסר על כך.

אבל ההבדל החשוב ביותר הוא במשפחה. ברגע שטד מממש את אהבתו לפגי, הוא מבין את המשמעות: אובדן המשפחה. זה גורם לו להחליף צד. לכל איש שמאבד משפחה יש את הקליפורניה שלו. הקליפורניה של טד, כמו זו של דון ושל פיט, היא בריחה. ניו יורק של טד, כמו של פיט ושל דון, היא הגיהנום. אבל בעוד הם בורחים מהמשפחה, הוא בורח כדי להציל את משפחתו. הוא מקריב את חייו המקצועיים וחיי האהבה שלו, עבור הקשר עם ילדיו. וזה, איך לומר, לא כמו פיט ודון. כל אחד והקליפורניה שלו.

פגי

פגי. מאחורה את מזכירה לי מישהו.

פגי. מאחורה את מזכירה לי מישהו.

הסיפור של פגי לכל אורך העונה הוא הצלחה מקצועית. בסוף העונה הקודמת עוד תהינו אם נראה אותה. בתחילת העונה הזו צפינו וציפינו להצלחתה בדרך החדשה שבחרה בהחלטה אמיצה. והעונה הזו מסתיימת כשהיא בטופ: טד בלוס אנג'לס, דון בחופשה מאונס, ופגי היא ראש מחלקת הקריאייטיב. התמונה האחרונה שלה בפרק, עם הגב למצלמה מול החלון, מזכירה מדי את דמותו של דון.

אבל להצלחה הזו יש מחיר. פגי, כמו הקלישאה על אשה קרייריסטית (ואולי היא האמא של הקלישאה הזו), נשארת לבד. אייב הוא לא אבידה גדולה (אם כי גם שם להצלחה המקצועית שלה יש חלק גדול באובדן הקשר) אבל טד זה כבר כואב. והסיפור עם טד לא היה קורה לו היא היתה מזכירה. תראו את מייגן. הדבר המנחם היחיד הוא שעכשיו אפשר להכיר לה מעצב מוכשר, עבדקן וסטלן. הנה הימור: זה הרומן של העונה השביעית.

וזה כמובן לא המחיר היחידי. אין שום שמחה בתפקיד החדש של פגי. הנסיבות מבאסות במיוחד. SC&P, כמו כל אחד ממנהליה, כמו אמריקה, איבדה את המשפחתיות. זה לא כיף להיות המנהיגה כששני המנהיגים האחרים קודם נעצו בך סכינים, ואז הוגלו, כל אחד מסיבותיו הוא. בכלל, זה לא כיף ב-SC&P, זה בניו יורק. וניו יורק היא הגיהנום.

ופגי יודעת עוד דבר מה: את ההחלטות מקבלים גברים. בסוף העונה הקודמת היא עזבה מרצון את הסוכנות. היא היתה האשה שקופצת למים ושוחה בזכות עצמה. אבל עתה היא מגלה שתקרת הזכוכית עודנה שם. היא עדיין בתוך אקווריום של גברים.

דון

דון. המסיכה הוסרה

דון. המסיכה הוסרה

בפרק הזה, בעונה כולה, במישור העלילתי, או בספירה הסימבולית – הכל, כרגיל, מתנקז לדון. וכדי לדון במה שקורה לדון בפרק, צריך להתייחס לשני אירועים משמעותיים, ולשני משפטים משמעותיים.

הראשון הוא כמובן שיחת הטלפון עם סאלי. ההקבלה בין דון לסאלי, שהחלה בפרק הקודם, ממשיכה גם עכשיו: שניהם ללא הורים, שניהם שיכורים, שניהם מזייפים זהות (סאלי מתחזה לאמה כדי קנות אלכוהול). דון משכפל את ילדותו, מעביר אותה גנטית לבתו. זה מה שמייסר אותו. אבל מה ששובר אותו זה המשפט של סאלי: "אני לא רוצה לעשות משהו לא מוסרי. למה שלא תגיד אתה לשוטרים מה ראיתי". המשפט הזה מבטל את האפשרות הקלושה, שדון אולי נאחז בה, שסאלי לא מבינה את המשמעות של מה שראתה. שדמותו כאב, כדמות לשאת אליה עיניים, לא התנפצה לרסיסים. אבל כעת אין ברירה מלהודות: סאלי קרעה את המסיכה מפניו של אמן התחפושות וההסתרות.

השיחה הזו גורמת לוויינר להעביר את דון בגיהנום בצורה גרוטסקית למדי: הוא מרביץ לכומר, הוא חושב שאלוהים לא יסלח לו, הוא בכלא. סליחה, לא הבנו, אפשר עוד מטאפורה? דון יוצא מהתופת וחוזר הביתה. אבל ההחלטה שלו איננה להתמודד, אלא לברוח: קליפורניה. לבגוד באדם האחרון שעוד סמך עליו, סטן, לעזוב את משפחתו, לצאת מהגיהנום המכונה ניו יורק, ולחיות את החלום. וראינו כבר את החלום שלו על קליפורניה. הנה הוא מביא את מייגן לשם, עכשיו רק נשאר לו להלביש אותה כמו היפית, לעבר אותה ולגרום לה לפנטז על גואל רצון.

הבום הסופי נופל רק באירוע המשמעותי השני, הפרזנטציה להרשי. "איזה ילד בר מזל היית", אומר לו אחד מאנשי השוקולד. והמשפט הזה שובר את דון, ויש להניח שהרבה בגלל המשפט שאמרה לו קודם סאלי. אולי הוא נזכר בילד דיק והבין שהוא משכפל אותו לבתו סאלי. דון מחליט שאם בתו קרעה את המסיכה מעל פניו, אין טעם להשאירה כלל. הוא קורע את המסיכה פעמיים: גם לגבי עברו מול עמיתיו לעבודה, וגם את זו של הקמפיין להרשי, או של הפרסום כולו. אמן המסיכות קורע את מסיכת הפרסום, התחום שבו הצטיין בגלל היותו אמן מסיכות.

להחלטה של דון יש השלכות. הוא נוהג באצילות עם טד. אבל הוא מאבד את הג'וב שלו, ויתכן שגם את אשתו. ולמרות ההשלכות הקשות, אנו חשים שזו ההחלטה הנכונה. פיט, האנטי כרייסט, ברח לקליפורניה ומהקשר עם בתו. טד, תמונת המראה, ברח לקליפורניה כדי להציל את הקשר עם בניו. דון מוותר על קליפורניה, ונשאר בניו יורק. הוא מוותר על הבריחה ונשאר בגיהנום, כדי להציל את הקשר שלו עם סאלי.

אפילוג

בית קטן בערבה

בית קטן בערבה

הפרק הזה מסיים את סיפורה של העונה כולה. והעונה השישית היא חלק מהסיפור של הסדרה כולה. שלוש העונות הראשונות היו בילד-אפ למשבר הידוע מראש, זה שמתרחש כשסודו של דון נחשף למשפחתו. זה מסתיים באובדן המשפחה. העונה הרביעית היא צניחה חופשית של דון. הוא מאבד את אנה, הוא טובע באלכוהול, ואנו מצפים שמתוך הנפילה, מתוך אובדן השליטה, תבוא הגאולה. ברגע האחרון דון בוחר במייגן על פני פיי, שהיתה גורמת לו להתמודד עם עברו.

בעונה החמישית דון שוב מתרומם. עושה רושם שיש לו תקווה, אבל בעונה השישית, הזו, אנו מגלים שהמסיכה נותרה על הפנים. ההסתרה, החיפוש המתמיד, גוררים אותו שוב מטה, כמו דפוס חוזר. כעת הוא הגיע שוב לקרקעית.

האם דון ייגאל בעונה השביעית? או שהוא יחזור על צעדיו, ישכפל אותם, ואנו נבין שזהו מהלך חייו הסיזיפי לנצח? לבנות ולשבור. לטעת ולכרות. מתיו ויינר השאיר בידיו מרחב פעולה מקסימלי לעונה השביעית. בסוף הפרק דון לוקח את ילדיו לבית הזונות בו גדל. זו החלטה אמיצה. זו סצינה שיש בה תקווה לגאולה. יש לי סיכוי להינצל, אני יודע. אבל, עדיין, מכאן זה יכול ללכת לכל כיוון.

בפרק הראשון, כשהוא מציג את הפרסומת שאותה הגה על חופשתו בהוואי, אומר דון: "כדי להגיע לגן עדן, משהו רע צריך לקרות". את העונה הזו הוא מסיים ללא עבודה, ללא אשתו גם אם הם עדיין יחד, וללא בתו. האם משהו טוב יקרה?

קטנות

  • משפט אחד? זה מה ששווה הניצחון של ניקסון?
  • בית הזונות שבו גדל דון הוא למעשה בית בלוס אנג'לס, הנה הוא. 300 מ"ר הואו עולה רק 600 אלף דולר – מחיר של דירת 70 מ"ר בתל אביב. ותודה לעינב שעלה על פרט המידע הזה.
    House
  • שיר הסיום הוא “Both sides, now” של ג'ודי קולינס. צדדים מנגדים וזהויות כפולות רצו כל העונה וגם בפרק האחרון: ניו יורק מול לוס אנג'לס, דון מול טד ובוב בנסון מול עצמו הם הבולטים.
    פשלה תחקירית לא אופיינית למד מן: דון אומר למגי "we’ll be bicoastal" אבל המושג הזה, שמשמעותו לחיות בחוף המזרחי והמערבי, נולד רק ב-1979.
  • סיפור סבתא אידה, מסתבר, מבוסס על מקרה אמיתי: הוא קרה לאחד הכותבים בסדרה, והוא הכניס אותו לתוך הסדרה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה טלוויזיה, מד מן עונה 6, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

90 תגובות על זמן מד מן, עונה 6 פרק 13: יש לי סיכוי להינצל

  1. biranit הגיב:

    פוסט מצוין. אחזור אליו אחרי שאשן, ואכתוב.

    אבל לא יכולה שלא להעיר על מה שכתבת על הסוך: ״את העונה הזו הוא מסיים ללא עבודה, ללא אשתו גם אם הם עדיין יחד, וללא בתו. האם משהו טוב יקרה?״

    ללא בתו?

    אחד הדברים הכי חזקים בפרק, אולי בכל העונה, היה הפריים האחרון: המבט בין סאלי לדון.

    אני מכירה את המבט הזה, בין אבא ובת במשבר; אני כל כך מתחברת אליו.

    ואני לגמרי מאמינה שפספסת שם. דון מסיים את העונה כשבפעם הראשונה יש לו בת. לא להיפך.

    • gadilahav הגיב:

      מסכים איתך לחלוטין, ואולי באמת אני צרילל להוסיף את המבט הזה לטקסט. כוונתי היא שהוא איבד את בתו בעונה הזו, כמו גם את העבודה ואת אשתו (שוב, גם אם יחזרו להיות יחד). הוא הגיע לשאול תחתיות. עכשיו יש לו סיכוי להיגאל. המבט הזה הוא תקווה לגאולה.

  2. יובל הגיב:

    הי גדי,

    קודם כל תודה על "הליווי" בעונה הזו.
    הפוסטים שלך הפכו להיות חלק אינטגרלי מהצפייה בסדרה.
    אולי אני קצת חצוף אבל אשמח אם יהיה פוסט סיכום של כל העונה.

    • gadilahav הגיב:

      תודה יובל. אני אחשוב על זה, אם כי זה סוג של פוסט מסכם, כי זהו פרק מסכם. אבל אולי בעוד כמה ימים יהיו לי עוד דברים לומר.

  3. דנה הגיב:

    אני חושבת שהפרק הזה עסק בעיקר בסגירת מעגלים.
    מוטיב קליפורניה, המסמל יותר מכל את האסקפיזם של דון, את המקום שהכל מותר, מייגן תהיה בהריון בלי קריירה ודון יוכל לבגוד חופשי, חוזר בגדול.
    כולם רוצים להיות בקליפורניה, ובתחילת הפרק יש באמת את התחושה שדון הולך לעבור לקלפורניה עם מייגן, שבשבילה זאת יכולה להיות מקפצה בקריירה של שחקנית גרועה.
    אבל אז מגיע הטוויסט, בעקבות משהו שלא כ"כ ברור (אולי בגלל טד), מחליט דון כי למרות שקליפורניה זוהרת, והכי קל זה לברוח, הוא יצטרך להתעמת עם משפחתו ועם הווה הלא מזהיר שלו בניו יורק.
    בנאום של הרשי הוא צובט לעצמו ביד ואז האמת יוצאת.
    ומתי שהאמת יוצאת המצב לא נהיה בהכרח יותר טוב, כמו בעונה 3 כשבטי גילתה, גם הפעם השותפים לא מתרשמים מהאמת שנחשפה ומחליטים להשהות אותו.
    לא די בזה, הוא מחליט שגם ילדיו ייחשפו לילדותו ויידעו משהו על עברו,בהמשך למשפטה של סאלי מפרק 8 "הבנתי שאני לא יודעת כלום עלייך".- זאת הייתה הסצנה הכי טובה בעונה לדעתי!!!
    (יש להניח שבעונה הבאה הם ייחשפו לדיק וויטמן)
    מעגל נוסף שנסגר הוא דווקא משהו שלא התייחסת אליו. דאק פילפס כזכור נזרק מהמשרד בעונה 2 ע"י השותפים בהובלת דון. כאן דון נזרק ע"י השותפים ופוגש את יריבו מהעבר במעלית, פותח לו את הדלת החוצה.(אחד הקטעים הטובים בפרק).
    וכמובן בוב בנסון, שהוא מר ריפלי של העונה.
    מישהו שהיה חשוד מהפרק הראשון
    ולהלן הרמזים על אישיותו הגבולית מאוד במהלך העונה:
    1. קן קוסגרוב, שהוא אחת מהדמויות השפויות והחדות בסדרה, קולט את אופיו המוזר כבר בפרק הראשון של העונה.
    2. מייקל גינזבורג שואל אותו אם הוא הומו?
    3. הוא גרם לפיט לאבד את ויקס כימיקלס, בהופעה בלתי נשכחת בבית זונות.
    ולהמשך העניין של אמא של פיט, ללא ספק בוב בנסון עומד מאחורי זה, זה היה ברור שיהיה מוות בסיפור של בוב בנסון.
    והנה משהו ממש טוב שראיתי: בהמשך לפתיחים שעשו לסדרות כמו שובר שורות ומשחקי הכס, אז הנה גרסת הOC למד מן
    http://www.vulture.com/2013/06/mad-men-the-oc.html?mid=facebook_vulture

    • דנה הגיב:

      עוד רמז דווקא להוצאה של דון מהחברה….
      הוא השם SCP…הוצאת השם של דון מהשותפים הוא לדעתי רמזה מאוד עבה
      וכבר אז חשדתי שמשהו הולך לקרות

  4. שירי הגיב:

    וואו קשה להכיל את כל הטוב הזה – של הפרק וגם של הניתוח שלך ( לאורך העונה כולה).
    אני חייבת לומר שמלבד התמות שנסגרות להפליא ובאופן שנותן חומרים רבים לעונה הבאה עלינו לטובה, מה שהרשים אותי ביותר היה הרגש … כל כך קשה לייצר רגש אמיתי בסדרות מבלי ליפול לצפוי, למשוחזר, ואני לפחות קיבלתי את מנת הקתרזיס שלי. בעיניי זו האמירה החזקה של מד מן והיא מבדלת אותה, לטובה, ממה שקורה מסביב.
    מד מן, עם כל הסרקזם והייאוש שבה היא יצירה עם לב חם ופועם שלא חוששת לומר משהו משמעותי ואף מיושן, מה לעשות שזה נכון. אני הכרתי דון דרייפר אחד, בגרסא מציאותית מאד, הכל נכון.
    בעקבות מאמרו המאלף של רון בן טובים על מובי דיק ודון יש לי איזו תחושה שדון ייקח את המעיין היצירתי שלו לנבוע בשדות ירוקים יותר מאלו של עולם הפרסום. האם בעונה השביעית נצפה בלידתו של אמן ? הלוואי. כמובן שאני עשויה לאכול את הכובע.

    ולסיום, קראתי ראיון עם וייינר נדמה לי שזה היה ב״יו אס איי טודיי״ הוא הבהיר כי הזהות המינית של בוב היא לא חד משמעית, משמע זיקית גם בחדר המיטות.
    וגם ש- מנולו בהחלט היה זה שדחף אותה למים. לא תאונה בעליל.
    הפתיעה אותי מאד בראיון העובדה שויינר והכותבים נותנים איזה מרחב מחיה לדמויות. הדברים לא סגורים, יש איזה חופש בקווים לדמותן. תובנה משמחת שכזו .

  5. יעל הגיב:

    תודה על הפוסט! בהחלט מאיר עיניים ואפשר לכתוב כל כך הרבה על הפרק הזה והעונה
    אני רוצה להוסיף עוד כמה דברים שהיו לי מאוד בולטים:
    + יש באמת הרושם שהפרק הזה הוא מעין פרק סיכום של 6 עונות שמוביל אותנו בכישרון רב לעונה האחרונה. זה מתחיל בכך שדון למעשה גונב לסטן את הרעיון ליסוע לקליפורניה. סטן מציין בפניו שהוא לא באמת מכיר אותו בכדי לתת לו את ההזדמנות למשהו חדש. וזה המשפט שמקפיץ את דון. כאשר הוא מאתר את ההזדמנות להתחלה חדשה הוא לוקח לסטן את הרעיון וזה מקביל לגמרי לגניבת הזהות של דון דרייפר במלחמת קוריאה. סביר להניח שגם אז זיהה הזדמנות בשבריר של שנייה להתחלה חדשה מתוך התופת שהיה בה. דון למעשה גונב את הזהות של סטן.
    + השיחה עם בטי מאוד לא פשוטה והסיכום שלה אומר הכל- סאלי באה מבית שבור broken home והיא יודעת למי ולמה היא אומרת את זה. זה נוגע בדון במקום מאוד רגיש ומביא אותו להבנה שהוא משכפל את ביתו. זה ביחד עם המכתב זימון לעדות שבהם שני שמותיהם כתובים על המעטפה וממחיש לו שתחת השם המזוייף שלו יש משפחה וילדים שקרויים עליו והם מציאות חיה ובועטת.
    + במהלך הפרק דון עובר מהפך. דקה לפני כן טד התחנן על חייו וזה הזכיר בצורה בולטת וחריפה את השיחה עם ליין יום לפני שהתאבד ואת המפגש עם אחיו. טד אף אומר לו- אם אני נשאר כאן אין לי חיים. דון נשאר אדיש לכאבו של טד. המהלך הפגישה עם אנשי הרשי חל מהפך. לאחר ההתוודות דון מאמץ את האפשרות לתת חיים לאדם במקום לקחת. הוא נותן לטד את קליפורניה. אחרי ההתוודות של מי הוא באמת מתאפשר לו להעניק חיים חדשים לאדם אחר ולא לרדוף אחר חיים חדשים לעצמו ולהיות במרדף שבו עליו להמציא את עצמו מחדש בכל פעם- בקריאייטיב, בנישואים חדשים, במאהבות…
    + הסצנה של ההדחה הייתה חזקה ביותר- היא מתרחשת בקומה העליונה- בשמיים. דון עולה למעלה, זה היה נראה כמו בית דין של מעלה, דקה לפני שיפטו אם ישלחו אותך לגן עדן או לגיהנום. קופר יושב כמו אלוהים ומסביבו עדת המלאכים. כולם לבושים בחליפות יום יום בגוונים שונים ורק דון בשחור, מהוקצע כמו בחליפת מתים. רק חסר ארון הקבורה ע"מ שישכב שם וכולם יעברו על פניו. כל השותפים בפנים חתומות אפילו ג'ואן אינה יכולה לתת לו טיפה של חסד. הם שולחים אותו לחופשה ללא תאריך חזרה- יש יותר מוות מזה? הם העצם אומרים לו- תמצא את עצמך מחדש- את הזהות שלך. בעצם הם מחזירים אותו מבית הדין של מעלה חזרה לעולם החיים- להזדמנות חדשה אולי
    ודון הולך הדרכו למטה לא לפני המפגש עם דאק והרכש החדש- אותו דאק שאמר את משפט המפתח על ניהול המשפחה.
    + דון מתחיל את מסעו החדש עם הילדים שלו במקום שבו גדל ועיצב את דמותו. מבחינתי זה סיום מופלא שיש בו תקווה לציפייה לעונה הבאה.
    + הקטעים עם פיט היו ממש מעל ומעבר אבל התהליך של פיט מעודד. יש בו קבלה של המציאות וזרימה עם מה שיש. הסצינה עם אחיו הייתה מאוד מנחמת ולאחר מכן זו עם טרודי.
    + אני חושבת שהסצינה של פגי במשרדו של דון הייתה הפעם הראשונה שבה אני רואה את פגי עם חליפת מכנסיים- וזה אומר הכל
    + מייגן חיה במציאות מדומה. היא משחקת באופרת סבון, בעלה מוליך אותה שולל, סוחט ממנה את החיים ומטלטל אותה בין קצוות מנוגדים. מעניין מה יהיה שם.
    + הדמות של בוב מטרידה עד מאוד וביחוד שהוא משתלט לג'ואן על החיים- להזכיר לכם, היא שותפה והנישואים החפוזים של חברו מנולו לאימו של פיט בגלל עושרה לא מבשרים טובות. אני מאוד מקווה שרוג'ר אכן יעמוד על המשמר.

    • gadilahav הגיב:

      כתבת יפה על סצית ההדחה. מוטיבים שמימיים שלא ראיתי לפני כן

    • מאיה בניטה הגיב:

      ניתוח מצוין, ואני רוצה להוסיף לגבי המעלית-אחרי שהוא מקבל את ההודעה על החופשה הכפויה, דון עומד מול המעלית ונשאל "האם הוא יורד למטה". כלומר החיים שלו בירידה, ולמטה יכול להתפרש כגיהנום. הגיהנום בו דון היה שרוי ואולי החשש מכך שיגיע לגיהנום בעקבות הבגידות שלו והשגיאות הרבות שעשה

    • טל הגיב:

      יעל, תגובה מעולה, תובנות מעניינות. ההקבלה בין ליין לטד יפה, אבל אני תוהה אם דון היה מוותר על קליפורניה אם לא היתה לו סיבה טובה להישאר, דהיינו המשפחה ובפרט סאלי

  6. יעל הגיב:

    נב
    העונה הקודמת מסתיימת בהחלפת מבטים בין דון ובין אישה מזדמנת שמפלרטטת עימו. כולנו התחבטנו בשאלה איך דון יגיב האם יחזור לסורו? רובנו חששנו שכן עם תקווה שלא.
    העונה הזו מסתיימת בהחלפת מבטים בינו ובין הבת שלו ואיתן שאלות חדשות. האם יחזור למוטב? רובנו מקווים שכן ועם תקווה וציפיה גדולה

  7. יאיר הגיב:

    טוב, קשה לחדש אחרי שמט ויינר הפטפטן פירשן את הפרק והעונה כולה לאורך ולרוחב בשורה של ראיונות. ובכל זאת כמה נקודות:
    – כמו שניחשתי דון קיבל הזדמנות לבחור כיוון בין השמדה עצמית לסיכוי לגאולה. למרבה הצער בסדרה כמו מד מן אין טוב בלי רע וייתכן שכדי לגאול את עצמו במישור האישי והמשפחתי הוא יאבד את הסיכוי בעולם העסקים.
    – אלמנט הבגידה – למרות שללא ספק דון הביא על עצמו את הסילוק הכפוי מהחברה, עדיין נראה שנפגע עמוקות מהדרך בה זה נעשה ומהתנהגות חלק מהשותפים שאותם ראה כחברים. אולי בעונה הבאה נראה סוג של נקמה אישית ומקצועית, סטייל מונטה-כריסטו, של דון בסטרלינג קופר. דון הוא עדיין איש פרסום גאוני (ויינר הדגיש את זה בראיונות) ואנחנו יודעים כבר שיש לו יכולות ניכרות בתחום חיסול חשבונות (תשאלו את טד ופגי).
    – לגבי בוב בנסון, אם להמשיך את מקבילת טום ריפלי, יש פה פתח לדברים מאוד מטרידים לעתיד, במיוחד עבור ג'ואן. אני במקומה לא הייתי עולה איתו על ספינה בזמן הקרוב.
    ויינר מתעקש שאין לו עדיין מושג לגבי מה שעומד לקרות בעונה הבאה, למעט סצנת הסיום עצמה. יתכן שהיא תמשיך מהנקודה בה נגמרה העונה הזו, ויתכן שתהיה קפיצה משמעותית בזמן… בכל מקרה יהיה מרתק ואין לי כבר סבלנות לחכות. עד מתי אפריל 2014??

  8. עינב הגיב:

    רפרנסים תרבותיים לא מרשימים במיוחד לפרק סיום, ומצד שני – כמות המטאפורות והסימבוליזם בו כמעט יצאו משליטה. דת, חסד, סליחה, אמריקה, מבטים רבי משמעות, בתים מתפרקים מבפנים ומבחוץ, טד עובר ממיטה למיטה, סצנת הדחה סטייל ריאליטי, מזרח ומערב – יא רבי, בסדר, הבנו. ואז הגיעה סצנת הסיום.
    אנשים לא דתיים לא מבינים עד כמה המשפט של הכומר שהוטס מביתו של הדוד מק, משמעותי: "החטא היחיד הוא לחשוב שאלוהים לא סולח". בסוף הפרק דון הסתכל על סאלי והיא הסתכלה עליו, "אני לא יודעת עליך כלום" היא אמרה לו בפרק סבתא אידה. עכשיו היא יודעת. עכשיו היא אולי מסוגלת לסלוח.

    הרפרנסים:
    1. שוקולד הרשי באמת לא פרסמו עד לשנת 1969, אז לקחו חברת פרסום וב-1970 הוציאו קמפיין טלוויזיוני ראשון.
    2. בית הספר ליתומים של מילטון הרשי, עליו דון מדבר באמצע התמוטטות העצבים שלו בפגישה, הוקם ב-1909 וקיבל לשורותיו רק גברים לבנים עד 1968, אז עבר אינטגרציה. נשים התקבלו אליו רק ב-1976. בית הספר עדיין פעיל:
    http://www.mhs-pa.org/
    3. חבורת הגברים משתכרת מריחה של פגי. ג'ים קאטלר (גדי, שווה דיבור על דמותו – סמל הכסף והריקבון המוחלט) שאנל נאמבר 5 – הבושם המפורסם כבר בער בכל מקום בערך ב-1968 וגם באמריקה. הקמפיין באותם שנים היה "Every Woman Alive Loves Chanel no. 5", כך שאין שום סיבה לסצנה שבה החבורה מחמיאה לפגי על הבושם והיא עונה "It's All Over The Place". בעצם יש סיבה: תוכן שיווקי פרופר.
    4. מלון רוזוולט, אליו פיט מגיע אחרי הבעיטה בדטריוט, הופיע לכמה פרקים בעונה 2, אז דון שהה בו. בקרוב יבקר בו פיט וגם אתם יכולים – המקום עדיין קיים.
    5. טלגרם מווסטרן יוניון – כן, ככה היו מודיעים על מוות פעם. ושוב עדות למידת הדיוק בסדרה – הנה עיצוב טלגרם מקורי משנת 1968

    6. ספינת הפרינסס שהביאה למות אמו של פיט הייתה אופציית נופש פופולרית בסוף הסיקסטיז, מה שהוליד בשנות ה-70 את אחת הסדרות המצליחות אי פעם – "ספינת האהבה".
    7. גדי, השיר "Both Sides, Now" אכן בוצע לראשונה על ידי קולינס, אבל זה לא הפרט החשוב בו: את השיר כתבה ג'וני מיטשל, סמל תקופה משמעותי, אישה יוצרת חזקה שהופיעה לבדה בתקופה בה זה לא היה מקובל. השיר נכתב בהשפעת ספר של סול בלו שמיטשל קראה בטיסה. בסופו של השיר המסקנה היא "אני לא מכירה את החיים בכלל" ושוב – הסמליות לדון ולסדרה ברורה.
    8. בתשע בבוקר המשרד של SC&P נראה ממש ריק ואותי זה די מפתיע – גדי יוכל לספר לכם למה. בכל מקרה, נסתפק בספל, 3.5 דולר וכוס קפה בלוס אנג'לס וזה שלכם:
    http://www.latimes.com/features/image/alltherage/la-ar-mad-men-scp-coffee-mugs-joans-on-third-20130624,0,5856145.story
    9. חג ההודיה נחגג ב-28 בנובמבר, ניקסון נבחר ב-5 בנובמבר. מדבריו של דון בבר עולה סדר הדברים המדויק וכמובן – נחשף למי הצביע.
    10. בפגישה עם הרשי דון מזכיר את המגזין Coronet, שם קרא על בית ספרו של מילטון פרידמן. מדובר בירחון פנאי שיצא בארה"ב בין השנים 1936-1961. דון מסייג ואומר שזה היה "זה או חרא אחר שהבנות השאירו בשירותים", ולא הצלחתי למצוא את הכתבה המקורית משם, אם הייתה בכלל.
    11. בית ילדותו של דון דרייפר קיים במציאות, בלוס אנג'לס.
    http://franklinavenue.blogspot.co.il/2013/06/we-found-it-actual-la-location-of-don_25.html
    12. אשמח אם חובב מכוניות יתרום כאן לתחושה שישנה פאשלה תחקירית נוספת: פיט נכשל בניסוי של קאמרו Z28. אלא שסדרת Z28, לפי הרישומים, הייתה פעילה רק בתחילת שנות ה-70. גם כמודל, ספק אם היה אפשר לנהוג בה בנובמבר 68'.

    • gadilahav הגיב:

      – יש לי הרגשה שעוד נראה לא מעט מג'ים קאטלר בעונה הבאה.
      – הקרוזים באמת הפכו לפופולריים, אם כי ספינת האהבה היתה שייכת לחברה אחרת. חוויה אישית: ביליתי על ספינה כזו לפני 4 שנים בקרוז לקריביים שאליו הוזמנתי על ידי דודי העשיר (מאוד) מסן פרנסיסקו. על הספינה היו 3000 נוסעים, 2970 מהם מעל גיל 70, 50% מהם יהודים. בטלוויזיה היה ערוץ ששידר פרקים של ספינת האהבה 24/7.
      – לגבי הערה 8: אל תשכח שמדובר בחג ההודיה, לדעתי כולם היו בחופש. ובכל מקרה, גם בעיתונות לא עבדו אז מ-7:00 בבוקר. פשוט לא היה אינטרנט. לא היה צורך לבוא מוקדם ולראות מה קרה בלילה.
      – לגבי בית ילדותו של דון, הנתון הכי מעניין הוא שהבית הזה, פאקינג 300 מטר על מגרש של בערך דונם, עולה היום 600 אלף דולר! שזה מחיר של דירת 70 מטר בתל אביב.

      • עינב הגיב:

        מנצל את ההערה שלך כדי להרחיב מעט על סצנת ההדחה.
        1. ככל שאני משחזר אותה, זו סצנת הדחה טלוויזיונית בריאליטי, "הישרדות" כנראה, כי אין שם סמס. "זה לא משפט", אומר לו קופר (אגב, היו כאלה שהימרו שהוא יהיה זה שימות – הסתפקנו באמא של פיט), "גזר הדין שלך הוכרע" – זה קצת "השבט אמר את דברו" המפורסם.
        2. דון נותן מבט מלא תקווה בשני אנשים – רוג'ר, חברו הטוב וג'ואן, שתתן קצת חמלה אמהית. לשניהם נשבר.
        3. דון נופל בפח של תובנה קלישאית: אם הפגנתי חמלה כלפי האחד, כלומר עשיתי טוב, אני אמור לקבל פיצוי על כך מהיקום. הוא אומר "אבל טד בקליפורניה" ובעצם אומר "אני הצלתי אותו". מסתבר שטד ממש בסדר עם זה שדון הציל אותו ועכשיו אפשר לתקוע אותו עמוק. למה בסדר? כי פגי בסדר. הנקמה של שניהם לא הוגשה קרה, היא הייתה קפואה, קפואה כמו שטד אמר לדון לפי הפגישה עם הרשי: "תשתה משהו, שלא תהיה כזה קר גם שם".
        4. "האם אתה לבד?", הוא בסוף העונה הקודמת. בסוף הסצנה הזו לא היה יותר לבד ממנו, ולכן סצנת הסיום של הפרק עצמו – הניסיון האחרון לא לגמור. לא ככה.

      • gadilahav הגיב:

        טד עם המשקה עשה לדון את מה שדון עשה לו לפני כמה פרקים, כשגרם לו להשתכר מול כולם.

      • יעל הגיב:

        אתם בכלל קוראים פוסטים של אחרים או רק אחד מתענגים אחד על השני??

        אני לא רואה את ההקבלה לתכנית ריאליטי כלל וכלל
        כיוון שבענייני א מ ו נ ה עסקינן בפרק: כשבאים לפני אלוהים הוא לא בהכרח שוקל את המעשים הטובים שעשינו לעומת הרעים. לפעמים אנחנו משלחים חזרה בגלגול חדש לבצע תיקון
        אני רואה את ההקבלה יותר למשפט של דון בפני אלוהיו (כפי שציינתי הוא נראה כמו גוויה בחליפת קבורה בסיצנה) והם שולחים אותו חזרה להתגלגל מחדש לעשות תיקון. הם לא נותנים תאריך וזה נותן תחושה של מוות.
        ולדעתי טד לא נמצא שם בכלל לא מקום של נקמה לדון עך כך שמילה שלו היא לא מילה. השיחה בינהם מוכיחה את זה. וגם לא בגלל שפגי סודרה. הם פשוט השתקפות אחד של השני וטד יודע את זה.

      • gadilahav הגיב:

        המהלך של דון הוא ללא ספק מהלך דתי. התופת, דן העדן, הכומר וכו'. על פי התופת, הדרך לגן עדן עוברת דרך מדורי הגיהנום. בעונה הזו עבר דון בגיהנום. השאלה איזה גן עדן יהיה לו בעונה הבאה – גאולה, או מוות.

      • טל הגיב:

        לגבי טד עם המשקה, הבנתי את זה אחרת. כשרעדה לדון היד הבנתי שהוא בסוג של קריז ושמזה טד ניסה להציל אותו. שלא יהיה בקריז באמצע הפגישה. שהוא דווקא עושה לו טובה

    • דנה הגיב:

      בהקשר להרשי, נכתב בכתבה שהבחירה בה לא מקרי.
      "הרשי" מקורה מפנסליבניה, בית ילדותו של דון, וזאת הסיבה שווינר בחר בה לקטע הנאום המפורסם
      נ.ב
      הנרי המלין, א.ק.א ג'ים קטלר, קיבל בחלק מהבלוגים ביקורות מאוד גרועות על משחקו במד מן.
      וכל הכבוד למד מן שהוציאו מן הבוידם שחקנים של סדרות שנות ה80-90:פרקליטי ל.א, ספינת האהבה נשואים פלוס (גפרסון), פלקון קרסט ועוד ועוד

      • gadilahav הגיב:

        לא ידעתי שהוא מפרקליטי אל איי. מדהים! בכל מקרה שמו הארי המלין.

      • דנה הגיב:

        חשבתי שזה כבר דובר שהוא מLA LAWS
        בכל מקרה הנה הפתיח המדובר של הסדרה
        0:53 הוא מופיע ראשון בקרדיטים

        ד.א הרבה שחקנים של מד מן שיחקו בעקרות בית נואשות: ג'ון סלאטרי שהיה מאהב של איווה לנגוריה, דאק פילפס(לא זוכרת את שמו האמיתי) ששיחק פסיכופט, וקווין ראהם (טד צואו) ששיחק את ההומו החביב בשכונה

      • יאיר הגיב:

        גדי… אתה כנראה מהדור הלא נכון. רק להשלים את התמונה, וכיוון שאתה כל כך אוהב הקבלות וכפילויות, הנה עוד אחת: הארי המלין היה בזמנו ה-כוכב ו"הפנים" של פרקליטי אל.איי וסוג של סמל סקס – ממש כמו ג'ון האם. וכמוהו, הוא היה מועמד למספר פרסי אמי כשחקן מוביל אך מעולם לא זכה…

      • gadilahav הגיב:

        דווקא אני בפיק זקן כדי לראות פרקליטי אל איי בזמן אמת, אם כי אני עדיין תוהה מהו הדור ״הנכון״

      • טל הגיב:

        בפעם האחרונה שהייתי בארה"ב ראיתי שהוא מככב בריאליטי סוג ז' עם אשתו השחקנית ליסה רינה (זאת עם השפתיים הנפוחות מ"מלרוז פלייס"). הופתעתי לראות שהוא בסדרה מצליחה – שלא לומר משובחת – דוגמת "מד מן"

    • נטע הגיב:

      אני כמעט בטוחה שמה שפגי עונה על השאלה לגבי הבושם שאנל 5 היא: It's all I wear.
      אם אני לא טועה, זה רפרנס למרילין מונרו שנשאלה בזמנו מה היא לובשת למיטה וענתה שאנל 5.

    • מורן הגיב:

      עינב, לגבי התהיה ממספר 12 מצאתי את הלינק הזה, וכתוב שם על Z28 ב1967 וגם ב1968, אם הבנתי נכון. תבדוק?
      http://www.classic-car-history.com/chevrolet-camaro-history-1967-1968.htm

  9. עינב הגיב:

    בעניין המשקה – צודק, דון גם הציע לו משהו לשתות, טד עשה פאוזה – זיכרון לפעם האחרונה ששניהם שתו – וסירב.

    • זיוה הגיב:

      טד לא סתם הציע לו לשתות "שלא יהיה קר".. הוא אמר "תשתה משהו.. אבא שלי היה.. (אלכוהוליסט) ולא מפסיקים בבת אחת" (cold turkey)
      הוא כנראה קלט את הרעידות בידו של דון, שהחליט אחרי ההרפתקה בבית הסוהר לנסות להרגיע עם האלכוהול, וזה התחיל להשפיע עליו.
      טד רצה שייכנס לחדר במיטבו וייתן פרזנטציה זורמת ולא של אחד שמתמודד עם קשיי גמילה
      לא חושבת שהוא רצה להתנקם בו ברגע זה ממש. למרות שאם המצב היה הפוך, זה בדיוק מה שדון היה עושה.

  10. זמיר הגיב:

    בשביל לכתוב ממש על הפרק – שאכן היה סיכום של העונה כולה – אני צריך עוד כמה ימים. זה עוד אחד מן הדברים היפים במד-מן שצריך לתת לדברים לשקוע כמה ימים (או יותר) ואז מגיעים לכל מיני מקומות שלא היו שם קודם.
    אז בנתיים, הכי קל להתחיל מהסוף – זו ממש הסצינה שחיכיתי לה. ומסכים לגמרי עם בירנית לגבי היחסים בין אב לבת. אין שום דבר חזק מזה. ולכן קיוויתי כל כך וחשבתי שהיחסים ניתנים לשיקום. אז פתח די גדול כבר יש. הדלת נפתחה. אי אפשר כמובן לדעת מה יהיה, אבל תקווה בהחלט יש ויש. אבל ל"חזק" שהזכרתי כאן בהחלט יכולים להיות שני צדדים – אהבה עצומה ועמוקה מחד, כעס גדול וניתוק מוחלט מאידך. הלוואי הלוואי שהראשון יקרה. זה מגיע לדון וסאלי ומגיע גם לנו.
    ושני הצדדים – שני הצדדים שבשיר הסיום. בהתחלה לא הבנתי למה נבחר דווקא הביצוע של ג'ודי קולינס – זה הרי שיר של ג'וני! האחת והיחידה. ואז קראתי קצת והבנתי שג'וני מיטשל עצמה ביצעה אותו לראשונה רק ב-69' באלבומה השני Clouds (וזה גם שיר הנושא שלו למעשה), ושהוא אכן בוצע לראשונה ע"י ג'ודי קולינס ויצא לראשונה באלבום שלה ב-67'. אבל זו רק ההתחלה, כי באמצע 68' היא הוציאה סינגל עם השיר, כאשר ב-B-Side שלו – Who Knows Where The Time Goes של סנדי דני, בדיוק שנה לפני שסנדי דני – האחת והיחידה מעבר לאוקיאנוס – ביצעה אותו עם Fairport Convention! עם גניבת זהות כזו משתי הגדולות ביותר של תקופתן קשה מאוד להתחרות. אולי זה רק אני – אבל בתור מי שבשבילו ג'וני מיטשל וסנדי דני (וחווה אלברשטיין) הן באמת הגדולות מכולן – קשה לי מאוד שלא לראות את זה.

    אבל גם זה עוד לא הכל: הספר של סול בלו שעל פיו – ובזמן שקראה בו במטוס – כתבה ג'וני מיטשל את השיר הוא "הנדרסון מלך הגשם". הספר יצא ב-1959, וככה נפתחת הביקורת עליו בניו-יורק טיימס מאותה שנה –
    L. EUGENE HENDERSON, a multimillionaire by trade and a pathetic, swaggering clown by nature, reached an imaginary point of no return when he was 55 years old and felt that he had to go to Africa. His incessant follies, his alcoholism (he was often drunk before lunch) and his mordant discontent were more than he could bear. Henderson was “moody, rough, tyrannical and probably mad.” But he was bored. He was unhappy. Raising pigs, learning to play the violin, doing hard physical labor on his estate near Danbury–nothing could soothe his tedium vitae and general agony of spirit. Henderson was a champion sufferer, a fabulously strong giant of a man with a sentimental heart and no common sense whatever. He is the hero and narrator of “Henderson the Rain King,” a peculiar, prolix and exasperating novel by Saul Bellow.
    ויש עוד – הוא נשוי זו בפעם השנייה ללילי, ואב לשלושה ילדים מנישואיו הקודמים לפרנסס האינטלקטואלית הקרה שמאסה בו.. בחוותו הוא מגדל חזירים, כלומר מסתובב בתוך טינופת.. כשהיה בן כעשרים נפטר אחיו הצעיר לאחר שעישן גראס וטבע בנהר.. ברגע של חימה קילל אותו אביו, והנדרסון יצא מן הבית לשנים ארוכות, למסע של זעם וכאב.. וגם ציטוט אחד שמצאתי – הנדרסון שואל את המלך: "האם תהיה מוכן לשמוע ממני את האמת? זו תקוותי היחידה. זה הדבר היחיד החשוב, ובלעדיו כל היתר חסר חשיבות". The defense rests.
    לא ממש התחברתי להקבלה למובי דיק. גם בגלל שכמעט כל יצירה אמריקאית גדולה – הרומן האמריקאי הגדול – בין שיהיה ספר עכשווי פחות או יותר של פראנזן מקארתי או דלילו למשל ובין שיהיה סדרה כמו מד-מן או הסופראנוס מושווית כמעט אוטומטית למובי דיק. כי כל גיבור אמריקאי גדול כאילו מבקש לעצמו את הליוויתן. אז לדעתי לא. זה קל מדי (מה גם שדון לא יכול להיות בשום אופן ישמעאל שהוא בסך הכל גיבור משני – הוא ה-גיבור). אז אולי הנדרסון מלך הגשם. אולי שם צריך לחפש את הכיוון לעונה הבאה (אם זה חשוב בכלל לנסות ולנחש מה יקרה). בכל מקרה, נראה לי שאת הספר חייבים לקרוא.

    ומייקל קוזאק (סליחה, ג'ים קאטלר / הארי המלין) – אם SCP הם אמריקה, אז הוא כנראה ניקסון. שניהם עלו באותו זמן ממש, שניהם רקובים, שניהם תומכים במלחמה ויש בטח עוד. וכן – הארי המלין היה אחד משני הכוכבים הגדולים של L.A. Law – וגם סוג של ג'ון האם של סוף שנות השמונים.

  11. דנה הגיב:

    יש לי שאלה….(נראה מי יוכל לענות)
    האם היה אז aa (אלכוהליסטים אנונימיים) ??? כי לדעתי לשם דון צריך ללכת…וזה הכיוון
    כי שומרי משקל היה אז

  12. נטע הגיב:

    חיכיתי שתכתבו משהו על זה שבעונה הקודמת ליין החליט להתאבד בעקבות החלטתו של דון, ואילו הפעם הוא פוסק לטובת החוטא – טד, ולא נגדו. זה משולב בהבנתו שלטד לא מגיע להישאר בגיהנום כפי שמגיע לו בעצמו.

    • יעל הגיב:

      אני כתבתי את זה. השיחה בין טד ודון פשוט צעקה "ליין!"

    • gadilahav הגיב:

      בעונה הקודמת הוא ממש היה השופט של ליין. פה טד ביקש ממנו טובה. זה כמובן לא מפחית מעוצמת השינוי, אבל זה לא אותו דבר

      • יעל הגיב:

        אני חשתי את טד מתחנן על חייו ממש. הוא ממש אמר שאין לו חיים אם הוא נשאר או משהוא בסגנון.

      • דנה הגיב:

        אני באמת לא בטוחה שהוא עשה זאת כטובה לטד, כפי שמעשיו של טד השליכו עליו כדוגמא אישית.
        טד העדיף את טובת משפחתו ולא לפרק את התא המשפחתי בכל מחיר, כאשר דון כבר פירק אותו בעבר בגלל התנהגות אנוכית.
        נראה לי שבאמת הייתה לו הארה שהוא צריך להתמודד עם דברים במקום לברוח…
        ספק כמה טד באמת מעניין אותו

  13. יאיר הגיב:

    אחלה פוסט וכיף גם לקרוא את התגובות. חובה אחרי כל פרק.

  14. מיפ הגיב:

    תמיד אני מחכה שיעלה סיכום פרק בבלוג – כיף כמו לראות את הסדרה, תודה, מחכה לעונה הבאה! 🙂
    אה, וגם לרפרנסים התרבותיים של עינב, פשוט כיף לקרוא.

    עכשיו, שאלות:
    1. איך סבתא אידה ידעה לספר לסאלי פרטים? היא סתם זרקה פרטים כלליים וקיוותה לפגוע?
    2. האם הבית של דון בילדות ערוך במחשב בסדרה?…

    • gadilahav הגיב:

      1. סבתא אידה לא ידעה כלום, חוץ מזה ששמו של אביהם דון דרייפר. תראי שוב את הקטע ותראי שאין לה כלום חוץ משם על הדלת.
      2. גם אני שאלתי את עצמי את זה ואין לי תשובה מבוססת בשלב זה

      • מיפ הגיב:

        בגלל שהיא שיחקה גם ב"העזרה" הייתי בטוחה שהיא הופיעה באיזשהו שלב במד מן 🙂 ולקח לי מיליון שנה לשכנע את עצמי שהיא לא הופיעה באף פרק, אם כי נשארתי חשדנית מאז.
        אולי בסצינה ה"עדכנית" זה ממוחשב (הרי הם עומדים יחסית רחוק והילד השחור הקטן בקושי זז) ואילו בסצינות ה"ישנות" זו תפאורה שמחקה את הבית?
        אוף, אני שונאת תעלולי מחשב בסרטים וסדרות לא ממוחשבים. אני תמיד שוברת את הראש.

      • עינב הגיב:

        כל השכונה עברה עריכת מחשב לפי מאמר שקראתי. זו רחוקה מלהיות "שכונה רעה" כמו שאומר בובי דרייפר

      • דנה הגיב:

        1. היא לא שיחקה בעזרה, אלה אוקטביה ספנסר וויולה דייוויס, היא אכן נראת דומה.
        שימו לב שתפקידה של סבתא האידה להוכיח שילדיו של דון לא יודעים כלום עליו.
        היא השתמשה בפרטים מאוד כלליים:דונלד דרייפר, שם שככל הנראה מופיע בתא דואר.
        אמא שלך piece of work ואבא שלך גבר נאה, תאור שמתאים להרבה משפחות אמרקיאיות ממעמד גבוה.
        2. כן, זו עריכה ממוחשבת

  15. אבי הגיב:

    עוד כמה הערות בנוגע לBoth sides now.
    קודם כל, מהלך מד מני אופייני לחובבי הרפרנסים – כולם יודעים שזה שיר של מיטשל. אז ויינר גרם לכולנו לבדוק ולמצוא שמיטשל הקליטה את השיר ב69 ושהגרסה של קולינס הייתה טופ 10. מעבר לכך, קורות חייה של מיטשל מזכירים לא מעט את מייגן: ילידת קנדה, חתונת בזק אחרי היכרות קצרה, וחשוב יותר, מעבר לניו יורק בנסיון לדחוף את הקריירה, והשתקעות בקליפורניה. אז אולי יש פה רמז עבה לכיוון העתיד של מייגן, מצד שני ויינר אוהב רמזים מטעים… (במאמר מוסגר, מיטשל מסרה תינוקת מהריון לא רצוי לאימוץ, אבל ההקבלה הזו לפגי היא די שטחית בעיניי).
    פעם ראשונה שאני מגיב, אבל קראתי את כל סיכומי הפרקים. שאפו על ההשקעה. פוסט לסיכום העונה יהיה מעולה, בעיקר התייחסות לבטי.

  16. טימי הגיב:

    תודה על הפוסטים הנפלאים במשך כל העונה ( במשך השלוש האחרונות). פשוט תענוג לקרוא את הפוסט והתגובות. מביא את מד מן לרמה אחרת!

  17. צחי הגיב:

    גדי, תודה על הפוסטים הנהדרים שלך לגבי מדמן כבר במשך מספר עונות. תמיד יש ציפייה אחרי הפרק לקרוא בעיון את פרשנותך וכן גם את פרשנותם של המגיבים. חסרה לי הפרשנות של משחקי הכס, אבל יש מקום להשתפר. הזדהיתי גם על סיפורך האישי בנושא אנבלי מכיוון שגם אני למדתי את אותו שיר בע"פ בגלל אותה מורה (הייתי בכיתה עם אורי. ד"ש:-)

    נחכה לעונה הבאה, ותעדכן על מה אתה הולך לפרשן בפעם הבאה. למדמן נותרה רק עונה אחת

  18. מורן הגיב:

    תודה רבה על הבלוג, על הניתוחים וגם על העדכונים. זו העונה הראשונה שאני רואה בזמן אמיתי כשהיא משודרת, אחרי שכבר התרגלתי לראות עונות שלמות ברצף זה כיף מוזר לחזור לחווית הצפיה של פעם- משבוע לשבוע. הבלוג עשה את זה הרבה הרבה יותר כיף.

    התוספות שלי על מה שנכתב:
    פגי ושאנל 5- לגמרי ציטוט של מרלין מונרו, שנשאלה מה היא לובשת למיטה וענתה שרק כמה טיפות של שאנל 5.
    לדעתי האיזכור לא מקרי והוא מציב את פגי בין שתי נשים איקוניות שהן בקצוות של הציטוט הזה: קוקו שאנל ומרלין מונרו. בין האשה שבעבודתה ניסחה מחדש את הגדרת האישה המודרנית, לבין האישה שהיתה המושא האולטימטיבי למבט הגברי, דימוי נשי שייצרו האולפנים (ובמידה רבה על חשבונה של מונרו עצמה שקרסה תחת הדימוי הזה). מצד אחד קוקו שאנל, מעצבת האופנה ששחררה את הגוף הנשי מנוקשות המחוך לטובת בדים נוחים, ושילבה בבגדי נשים אלמנטים וטכניקות ששאלה מאופנת הגברים. מצד שני- מרלין מונרו ודמותה הטרגית, שבזמן שפגי מצטטת אותה לבושה בשמלה חשופה, היא מודעת לסופה של השחקנית, שב68 הסברה המקובלת היתה שהתאבדה. מה היא יותר? זו בדיוק הדילמה שהיתה לה בעונה ובפרק, שסופו אולי מרמז על תשובה לעניין.
    סרטון קצר שהפיקו שאנל בשנה שעברה על מונרו והבושם מתחקה אחרי הציטוט המפורסם:

    דון על הרשי- בחלק הבדוי של הפרזנטציה שלו דון מספר על הרגע של פתיחת העטיפה של השוקולד: השוקולד של הרשי נראה מבפנים בדיוק כפי שנראה מבחוץ, תוכו וברו שווים. ואז דון הוא מבין שזה מה שהרשים אותו כל כך, שזה כל מה שהוא מאחל לעצמו עכשיו. הוא מפנים את התובנה: כשאתה פשוט טוב, אתה אהוב ממילא על הקהל. אתה לא צריך פרסום. דון אומר לאנשי הרשי- "אתם לא צריכים לפרסם. אתם לא רוצים שמישהו כמוני (דרייפר-פרסומאי- בלאט) יגיד לילד ההוא (דיק ויטמן, סאלי) מה זה הרשי (כלומר מה זאת אהבה. וילדות ומתיקות), הוא כבר יודע". הוא יודע כי אהבה היא אהבה ולא פרסומאים או זונות צריכים לספר לילדים עליה.
    דון מוסר, מבלי שנתבקש על ידי אף אחד, חתיכה מדממת מאמצע לבו ופשוט שם אותה ככה על השולחן. בפרפרזה על שיילוק מהפרק הקודם: אחרי כל העונה הוא היה חייב לנו הרבה, ואנחנו רצינו את החתיכת לב הזאת מאוד.
    מה עבר עליו? לדעתי זה מתחיל בהתמוטטות עצבים ונגמר בסוג של הארה. נראה לי שהטריגר להתמוטטות נמצא איפשהו בין שתי הזהויות של דון. דיק ויטמן יוצא החוצה רק אחרי שדון דרייפר הפרסומאי לקח ממנו את הדבר המתוק היחידי שהיה לו והשתמש בו כדי למכור. אז ויטמן כבר לא יכול יותר. אז האישיות הזאת פתאום מופיעה ונואמת את נאומה. כשהוא פותח הוא אומר "אני חייב לומר לכם את זה כי זו אולי הפעם האחרונה שאראה אותכם"- זה כמעט נראה שויטמן משמיע דברים אחרונים לפני שהמסכה הדרייפרית תסגור עליו.

    דבר נוסף ששמתי לב אליו- השיר שמלווה את סצנת ארוחת החג אצל ג'ואן הוא moon river, שיר הנושא של הסרט ארוחת בוקר בטיפני. הרבה זמן העברתי בזמזומים עד שקלטתי את זה. שיר ולחן נהדר שגם זכה באוסקר. נעימה מתוקה ומרירה שהשילוב שלה בסצנה עם התא משפחתי האלטרנטיבי של ג'ואן העביר בין תחושה חמימה ואופטימית למשהו קצת קריפי כשהמצלמה מגיעה לבנסון פורס את ההודו (באמת נותנים לבובסון הזה להחזיק סכין??). בכל אופן בן שלו כתב ממש יפה ומעניין על moon river לפני כמה שנים, הנה לינק: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,31741,.aspx
    ובכלל סצנת הסיום של הסרט, שעם כל הצ'יזיות מתקשרת יפה לפרק הזה של מד מן:

    • זמיר הגיב:

      הקשר אל ארוחת בוקר בטיפני הוא גם מעבר לשיר. הרקע של הולי גולייטלי דומה מאוד לזה של דון – גם היא גדלה באיזה מקום כפרי ונחשל שכוח אל וברחה ממנו לניו-יורק כדי להמציא את עצמה מחדש (כולל שינוי השם). גם היא גדלה כיתומה יחד עם אחיה (שנהרג בהמשך במלחמה איך לא) אצל משפחה של קרובים שדי התעללו בהם. וגם המוטיב של השימוש במראה (ובמקרה שלה גם בגוף) בכדי להתקדם בחיים. עם כל הקסם של הולי – זה מה שהיא עושה. אז ג'ואן כמובן. אבל גם פגי – שאיכשהו, אולי בגלל איזו אהדה בסיסית אליה (אישה שמנסה לפלס את דרכה בעולם קשוח של גברים וכל זה) היה קל להתעלם מזה – אבל שכבה עם שלושה גברים שהיו בוסים שלה יותר או פחות – פיט, דאק ועכשיו טד.
      והסיום של הסרט הוא אכן צ'יזי (שלא כמו סצינת הסיום הנהדרת עכשיו!), אבל הוא לא הסיפור האמיתי (כלומר לא הסיום של הספר). המספר הוא בן דמותו של טרומן קפוטה, ולכן כמובן שסיום כזה הוא בלתי אפשרי בעליל. אז למי שלא קרא – לא אקלקל אבל חפשו את הספר. הוא יצא לפני שנה בערך בהוצאה חדשה ונפלאה, עם תרגום נהדר ועם בונוסים כמו עוד כמה סיפורים קצרים של קפוטה ועוד. אז הסוף… אולי עוד כיוון אפשרי לסוף העונה הבאה. ולפני כן יש גם מעצר לילי של הולי בתחנת משטרה בניו-יורק. כמובן.

  19. דנה הגיב:

    יפה!!!!
    לא לשכוח שלפגי יש את אותו חתול כמו לאודרי בברקפסט בטיפאני

  20. זמיר הגיב:

    עוד כמה מחשבות –
    – סאלי לא מתחזה לאמה, אלא עושה כאן מהלך כפול (שוב..) כלפי בטי ודון גם יחד. בעיקר כלפי דון ובכך למעשה פותחת את הדלת. כי Beth הוא שמה השני, ו-Francis הוא לא רק שם משפחתה של אמה אלא גם שמו השני של דון (ומוזר שהנושא הזה לא עלה עד עכשיו אלא אם כן פיספסתי משהו). אז Beth Francis = קודם כל השמות השניים של שניהם. בטי באה רק אחר-כך. ככה שבעצם היא קראה לו שיבוא להציל אותה. והוא בא.
    – טד הוא פחדן עלוב ולא גיבור שרק רוצה להציל את משפחתו. כי כצפוי, הוא בורח מפגי מייד אחרי ששכב איתה, ולמעשה גם בורח מעצמו. אני לא יודע אם הוא אוהב את פגי או שרק השתמש בה לצרכיו (שזו אפשרות סבירה לגמרי) – אבל ברור שאת אשתו הוא לא אוהב. והסצינה עם ילדיו לפני מספר פרקים באמת היתה יפה, אבל העובדה היא שמהבית הוא גם ברח כל הזמן. אז מה בדיוק יקרה בקליפורניה שיהיה שונה? רק דחיקת הקץ. לא קונה את הלהציל את משפחתו. כי אי אפשר להציל אותה. והקשר עם הילדים לא קשור בכלל לשמירת התא המשפחתי הנוכחי. והנה – דווקא דון הוא זה שסוף סוף מתחיל לחזק את הקשר עם ילדיו – אחרי שאיבד כביכול את כל מה שהיה לו. והעובדה שהטפת המשפחתיות האולטרה-שמרנית והדביקה הזו באה דווקא מדאק אומרת בדיוק את זה לדעתי. הוא לא סמכות לכלום. וגם – לפי ההצגה הדי אידילית (על פני השטח כמובן – כמו כל המשפחות שמוצגות והוצגו לאורך השנים בטלוויזיה האמריקרית השמרנית) של המשפחה האלטרנטיבית של ג'ואן, אמא שלה, בוב ורוג'ר בחג ההודייה (החג הכי משפחתי שיש בשביל האמריקאים) – הרי שאולי מה ש-MW מנסה להגיד לנו זה שהמשפחה המסורתית היא הגיהנום. קצת קיצוני אבל מי יודע.
    – גם המעשה של טד כלפי דון מייד לאחר שדון הציל אותו הוא לחלוטין לא לזכותו. תקע לו סכין בגב כמו כולם. ועכשיו גם בכלל לא בטוח שהוא באמת יילך לקליפורניה, כי הדבר הכי טבעי מקצועית הוא שהוא ימלא את מקומות של דון. כי בכלל לא בטוח שפגי קיבלה את התפקיד. היא בסך הכל יושבת בחדר של דון – זה עדיין לא אומר כלום. אין לה הרי את הרקע המתאים לתפקיד בחברה בסדר הגודל הזה. היא לא עסקה בביזנס בכלל אלא רק בקריאייטיב עד כמה שאני מבין את זה. ואולי בכלל האייברי הזה (נדמה לי שזה השם) שמגיע עם דאק הוא זה שיחליף את דון. הוא כנראה היה באותו תפקיד בדאנסר האלו שהתחרו על שברולט ושדון ורוג'ר פגשו בשדה התעופה לפני הטיסה לדטרויט.
    – על פגי כתבתי קצת קודם – לגמרי לא טלית שכולה תכלת. סוג של התנהלות צינית מאוד וגם די כוחנית (מי היה העובד שלה שאותו היא הכריחה לעבוד ביום חתונתו? די בטוח שהיה משהו כזה). ועל הרקע הזה – פיט, דאג וטד – אפשר אולי להבין למה סירבה לסטן. הוא נחות ממנה והיא לא תשיג ממנו כלום. דווקא את מסירת התינוק אני יכול לגמרי להבין. בעיקר אחרי ששמעתי את ג'וני מיטשל מדברת על עצמה בהקשר הזה היום. אבל כמו שג'וני נשמעת מיוסרת על כך עד היום – כך גם ללא ספק פגי.
    – ומסכים עם כל מי שכתב כאן לגבי ההחלטה של דון לא לנסוע לקליפורניה בסוף – כי המשמעות של החלטה כזו היא המשך הבריחה (בעיקר מעצמו, אבל גם מסאלי) – והוא החליט לשים לזה סוף.
    – ההחלטה של השותפים לגביו משמעותה בעיני שפרסום הוא שקר. כי ברגע שהוא אמר את האמת והחליט להיות אמיתי הוא עצמו הבין שאין יותר צורך בפרסום (וזה גם מה שהוא אומר לאנשי הרשי). וברגע הזה אין לו יותר מקום בעולם הזה. הוא קרע את המסיכה לא רק מעל פניו אלא גם מעל עולם הפרסום. אחת המצגות היפות ביותר שלו בכל שנות הסדרה היתה המצגת לקודאק. ה-Carousel – http://www.youtube.com/watch?v=suRDUFpsHus – והיא היתה כל כך יפה ומרגשת כי אז נתפשה כאמיתית. היום אנחנו יודעים שהיא היתה שקרית. ואולי בכל זאת לא – היא היתה משאת נפש.
    – ועוד שתי כפילויות –
    * זה רק בעיני או שאדם וטד באמת דומים?
    * והבית – דומה ל-Bates Home.

  21. מור הגיב:

    לגבי מה שכתבת על פגי, "שהחלטות מקבלים גברים" (ולא נשים), גם סטן שהוא גבר תלוי בהחלטה של דון. כלומר שזו לא בהכרח תקרת זכוכית מגדרית אלא מעמדית. אם ההימור של יתממש – רומן בין פגי לסטן בעונה הבאה – יהיה מעניין מהבחינה הזו.

    • gadilahav הגיב:

      מייגן איננה עובדת זוטרה של דון. ובכל זאת הוא מחליט בלי לשאול אותה. וגם טד מחליט עבור פגי לא ברמה המקצועית, אלא האישית.
      רוצה לומר: גברים עדיין שולטים בעולם.

      • מור הגיב:

        נקודה נוספת שהייתה מעניינת – פגי לא רצתה לעשות מהרומן סקנדל, אמרה שהיא מוכנה לחכות, כעסה כשחשבה שסיפר לאשתו . היא בעצם הבדילה את עצמה מהמזכירות שניהלו רומנים/התחתנו עם הבוסים. הרגישה שהיא מליגה אחרת. למעשה, נראה שהיה לה נוח לגבי הרומן עם מי שראתה כ"קולגה" והשתעשעה מהמשחק ביניהם (כמו אחת מהגברים בחברה שמנהלים רומנים) ולא ציפתה למימוש. כשטד הודיעה לה שהוא עוזב כדי להציל את משפחתו – הוא אומר שהוא בעצם מנהל את כללי המשחק ומשם נבע הכעס שלה.

  22. עופר הגיב:

    הפרק מסתיים בשוט מאוד יפה בו רואים את הצלליות של ארבעת הדרייפרים – דון ושלושת ילדיו נכנסים לתמונה ורק אחר כך מופיעות הדמויות שלהם עצמן. כשבית ילדותו של אביהם ניצב מעליהם.

    הבית מטיל צל מטפורי על חייהם של הארבעה. שלושת הילדים לא היו מודעים לצל הזה עד לאותו הרגע.

    דון מישיר מבט אל עברו ועומד מול ילדיו ללא מסיכות. מדירת הגג שב-UPPER EAST SIDE למרגלות הבית העלוב, בלב שכונת עוני.
    הסצינה הזאת היא פתח לשינוי ופתח לתקווה.

  23. אלמונית. הגיב:

    כל העונה קראתי באדיקות את הפוסטים שלך, תודה רבה רבה!
    רק רציתי לציין (בין התגובות הארוכות והבאמת מדהימות להפליא), שאני לא יודעת אם שמתם לב שבסצינה בבר, מושמע ברקע השיר Band Of Gold של דון שרי. השיר, למי שלא זוכר, הושמע בסצינה הפתיחה של הסדרה בעונה ה1 (שכתבו רקע על הכינוי "מד מן" וראו את דון יושב בבר ומנסה להגות רעיונות ללאקי סטרייק).
    לדעתי יש פה קשר ישיר לפרק הראשון של הסדרה, ולפרק האחרון. איפה דון היה אז ואיפה הוא היום, ואיך העלילה התגלגלה לאורך העונות כדי להגיע לרגע הזה בסוף הפרק, עם הילדים של דון.

  24. ליאור הגיב:

    היי גדי ושאר הפורום.
    בהמשך לפרק המופתי הזה, נשארתי עם שני חורים בתוכן שלא הצלחתי למלא בעצמי ואשמח לעזרתכם כי זה קצת מציק.
    1. האם אנחנו מבינים מדוע פיט עובר לקליפורניה? הרי מקצועית הוא לא באמת נדרש שם..כי טד יהיה בסאנקיסט. מה פיספסתי?
    2. ההגעה של דאק לקומה וההערה של דון לגבי זה שהוא הקדים לבוא. מה לדעתכם זה אומר? האם דאק יתחיל לעבוד ב SCP ? ומיהו לו אייברי מדנסר פיצג'רלד ? האם אנחנו (הצופים) ראינו את הפגישה בניהם?
    תודה !!

    • gadilahav הגיב:

      1. לקליפורניה היו צריכים לנסוע איש קריאייטיב ואיש אקאונט. דון אומר לסטן שלא כדאי לא לנסוע כי הוא יהיה תקוע עם עוד איש אקאונט אחד.
      2. דון אומר זאת במישור העלילתי כי דאק הקדים לפגישה ולכן הספיק לתפוס את דון. אבל בהחל יש סיכוי שיש לכך משמעות נוספת

    • טל הגיב:

      דאק הוא צייד ראשים עכשיו, הוא לא הולך לעבוד שם אלא הביא את לוּ לריאיון אצל השותפים. דון אומר לו שהוא הקדים מפני שהוא מבין שהביאו לו מחליף ושהוא לא היה אמור לראות את זה. אבל כנראה דאק הקדים בדיוק מהסיבה הזאת, כדי להכניס לו.
      מתגובות אחרות הבנתי שלוּ (עם אנשים מהחברה המתחרה) היה עם דון ורוג'ר בשדה התעופה כשהם עמדו לנסוע לשברולט (אלה שהקניטו את דון ורוג'ר, ובעצם גילו להם, שהם כבר לא עובדים עם ויקס)

  25. פילי הגיב:

    גדי, תודה רבה על ההשקעה במהלך העונה, הבלוג שלך הוא תוספת מדהימה לפרקים, ומקום קצת לעכל את מה שראינו.. ובכלל כיף שנוצר כאן שיח על כל פרק ויש מקום לתגובות שמאד מאירות את הסדרה.

  26. יפית הגיב:

    על אף ההקבלות למקרה שרון טייט מייגן לא נרצחה.
    יש שיגידו שוויינר ביצי הטעיה, אך לדעתי בהקבלה סימלה לא את עצמה כיישות אלא את הנישואים שלה לדון ( בהיותה הצד היחיד לנישואים אלה).
    וכן בסופו של דבר כן בוצע רצח, רצח הנישואים ע״י דון.
    הוא בחר בעתיד ילדיו על פני עתיד הנישואים.

    • דנה הגיב:

      אני כאן באמת חושבת בכנות שכשווינר כתב את העונה הוא לא חשב בכיוון הזה-שרון טייט והרצח המזעזע.
      כי עפ"י כל הששת עונות שחלפו , אני יכולה להגיד שהרעיון של ווינר זה לא סיפור מלודרמטי או לחלופין סדרת מתח עוצרת נשימה(ע"ע הומלנד), אלא סיפור שמי שיספר אותו מהצד , יישמע כסיפור קטן ולא מעניין, אך כשנכנסים בעובי הקורה ובמקרה זה בעובי הדמות, מגלים עולם במלואו, וסיפור שיכול לספר את החיים של כולנו.
      ולכן חוץ מדמות ראשית אחת (ליין) שהתאבדה הוא בוחר שלא להרוג דמויות.

      • בועז כהן הגיב:

        מד מן. הסדרה היחידה שניתן להשוות (בעיני) ליצירות הספרות הגדולות. לקלאסיקות מוזיקליות. לסרטי מופת. היא לא היתה כזו אלמלא דון דרייפר. זו הדמות הכי מעניינת ומסעירה בתרבות המודרנית (לטעמי). השילוב האולטימטיבי של סתירות, של הרס עצמי ועוצמה יצירתית, סלידה מגסות-רוח ובדיחות שוביניסטיות לצד התנהגות זכרית ותשוקת כיבוש שאינה יודעת שבעה, ישירות לצד הסתרה מתמדת, מצפן מוסרי מורכב וגמיש ומוח חד ויעילות פרודוקטיבית לצד דחיית הכל מכל בשל אפשרות מזדמנת לסקס מסעיר.

        באחד המפגשים הקבועים שלהם במלון אלגונקיין בניו יורק, בשנות ה-30, פנה ארנסט המינגוויי אל הנוכחים – וויליאם פוקנר, סקוט פיצג'רלד, דורותי פארקר וחברים – ואמר: "אני מוכן להתערב אתכם שאני מסוגל לכתוב רומן שלם בשש מילים בלבד. שכל אחד מכם ישים לפניו שטר של עשרה דולר. אני אכתוב את המילים על גבי הנייר הזה ואקפל אותו. לאחר שתשמעו את מה שכתבתי, אם מישהו מכם לא יסכים איתי, אשלם לכל אחד מכם עשרה דולר. אם לא תהיה שום התנגדות אני לוקח את הקופה".

        פוקנר פתח את הנייר המקופל וקרא :
        "Baby shoes for sale. Never used"

        .
        אם צריך להגדיר את מד מן בשש מילים, אלה הן שש המילים: "גבר אמריקאי בתנועה מתמדת. בתשוקה אינסופית".
        .
        להתראות בעונה הבאה.

  27. ורד הגיב:

    היי גדי,

    רק רציתי להגיד תודה על הניתוחים הנפלאים לאורך העונה. אין ספק בכלל שהם מעשירים ומאירים כל פרק באינספור רבדים נוספים. רק כדי לתפוח עוד קצת על השכם – קראתי גם את הניתוחים של ה-Hollywood Reporter – ופשוט אין מה להשוות: רמת העומק והניתוח כאן גבוהים פי כמה… (שלא לדבר כמובן על הביקורות המקבילות בפורטלים הישראלים).
    ועוד מילה קטנה גם למגיבים – פשוט מדהים, סוף סוף אפשר לקרוא תגובות אינטליגנטיות, מעמיקות, מעניינות ולא מתלהמות… פשוט כיף! (עינב, אני מדברת בעיקר אליך, אבל יש פה באמת מקבץ של תגובות פשוט נהדרות)

    אז, מחכה כבר לעונה הבאה…(:

    • gadilahav הגיב:

      תודה רבה ורד, ותודה לדנה, עינב, בירנית, יעל, זמיר, מור ושאר המגיבים שהפכו את הבלוג ליותר מעניין מהפוסטים עצמם

      • זמיר הגיב:

        תודה גדי, אבל אתה התחלת.. ובאמת תודה ענקית גם על הניתוחים עצמם שלקחו ולוקחים לכל כך הרבה מקומות וגם על ההשקעה שהיא בוודאי גדולה מאוד. בעצם יצרת כאן מין מועדון קריאה/צפיה כזה וזה באמת נפלא. חופש נעים ולהתראות בשנה הבאה (69' אני מאוד מקווה).

  28. טל הגיב:

    איזו עונה. התחילה כל כך מורבידית ואפלה, שכל פרק שאלתי את עצמי מי הולך למות ומתי. נראה היה שדון הולך להשליך עצמו מהחלון כל הזמן. בסוף מתברר שהוא לאט-לאט הורג את "דון דרייפר", ובמקומו מחזיר את דיק וויטמן לחיים.
    נפנפו לנו ברובה מול העיניים (כמה הולם היה שפיט ייהרג מרובה ש"הורג רק סנאים"), במוזרוּת של בוב בנסון, באינספור רמזים על מותו של רוג'ר חולה הלב, ובסוף מי הולך מאיתנו? דורותי. אבל אהבתי את הסצנה של האחים לבית קמפבל ("כמה זה יעלה? טוב נו, היא במים עם אבא").
    אחרונה לגבי טד. אמרנו שהוא מעין תמונת מראה של דון, רק שהוא לא בא מבית הרוס. ובכן, בפרק הזה הוא חשף שהיה לו אבא אלכוהוליסט. אולי ההבדל הוא שאביו של טד השתקם (או ניסה להשתקם); או שהם באים בעצם מרקע דומה, אבל צמחו כל אחד בכיוון שונה. להראות לנו שגם דון היה יכול ללכת בדרך הזו אבל בחר בשקר, בהסתרה, בבריחה.
    ולגבי העניין השנוי במחלוקת – אם טד ניסה לעזור לדון או להכשיל אותו כשייעץ לו לקחת משקה לפני הפגישה – אולי זה חלק מהעניין, לגרום לנו לתהות על קנקנו, אבל בסוף, כשאנחנו רואים את היד הרועדת של דון, אנחנו מבינים שהוא ניסה לעזור. שהוא כן טוב כמו שפגי אומרת כל הזמן. גם כשהוא עוזב אותה, הוא עושה את זה באלטרואיזם כזה, בניסיון להגן על המשפחה שלו. והוא כל כך אוהב את פגי שזה קורע את הלב (מצחיק כמה שונה הדמות שלו מהימים הראשונים שלה בסדרה, כשהוא היה עושה תעלולים טיפשיים ומעצבנים. הוא היה בלתי נסבל, והיום הוא נשמה טובה)

  29. לילך הגיב:

    תודה על הפרשנות העשירה.
    אני חושבת שתמת המשפחה היתה תמה מובילה ובתוכה בעיקר האמהות (או אי-מהות)
    אני אכתוב את הדברים לא לפי סדר כרונולוגי מתוך הדברים שעלו בעונה האחרונה:
    דון שגדל עם אם חורגת. עם תקופת ילדות חריגה ובעיות יסוד עם הזהות שלו.
    חווית האם/מאהבת שחווה עם הבחורה שגוננה עליו בימי מחלתו כנער וניצלה אותו קצת אח"כ.
    והיא הדומיננטית בסצנה המובילה של פרק הסיום עם 'הרשי'ס' הכמיהה הגדולה למתיקות ולתחושה שמישהו רוצה אותך שמתגשמת בדבר כל כך קטן וטריוויאלי כמו שוקולד שקיבל על כל דולר שאסף מכיסי הלקוחות של אותה בחורה.

    דון ופגי
    אני חושבת שיש שם מודל דומה לאם-ילד. אולי זו הסיבה ששניהם לא מימשו את החיבה והענין ההדדי ביניהם
    יש בקשר בין שניהם שינוי מתמיד בין תפקיד המבוגר האחראי לבין המתלמד.
    השיא היה בהדמייה של הפרסומת שקיבלה השראה מ'תינוקה של רוזמרי' שם דון משחק את התינוק ופגי היא האם המושלמת.
    קשה לו לראות קשר או מגע בין טד לפגי משום שזה קצת כמו לראות את ההורים בחדר השינה (סאלי תוכל לספר כמה זה מראה מטריד..)
    ובעקיפין המהלכים שלו בפרק האחרון שומרים על פגי מחוץ לסביבתו של טד.

    אני חושבת שמה שבאמת מפיל את דון הוא בעיקר הפגנת אימהות טובה.
    הוא מתאהב במייגן כשהוא רואה כמה היא יכולה להיות אם טובה לילדיו (בחופשה)
    כשהוא מפנטז על מייגן תחת עננת עשן של סמים זה כשהיא מספרת לו שהיא בהריון.
    הוא חוזר שוב לבטי בעונה הזאת כשהם משחקים באבא ואמא במחנה קיץ של בנם.
    אני חושבת שהוא התאהב גם באמהות של סילביה.
    הפרק שבו הוא בפעם הראשונה ממש יוצא מעורו כדי לסייע לאדם שהוא לא עצמו הוא כשהוא מזדהה עם המצוקה האמיתית של סילביה כאם שחוששת לאבד את בנה.

    ושימו לב שאחרי כל הררי הקונספירציות מי שמתה בסוף בפרק האחרון היא האמא.

    כך שבהקשר כל הסממנים האובדניים שעלו בעונה האחרונה אפשר לסיים במוטיב
    'אמהות או למות'

  30. Sharon Glick הגיב:

    לא רצח, לא שרון טייט, לא מייגן בוגדת בדון, לא סוכן ממשלתי חייכן מושתל, עם כל הכבוד לתאוריות ולזימזומים ברשת. מד מן גאונית בכך שהיא סידרה שכולה, כולה תנועה פנימית. גם העולם, בשיאו הקודח והרותח, הקומקום הלוהט של 1968, איננו אלא רקע ותמונת מראה מעלה אדים לתנועה הפנימית. שום בלגן חיצוני, רק עניינים של הנפש. זו הגדולה של מד מן. ציור שנחשף לאיטו, תנועות דקות ומדויקות ועדינות של נשמות. מהפרגטורי עד הגאולה, מבית זונות של הילדות לבית הזונות של הפרסום ובחזרה, ממחיקת זהויות לגילוף וסיתות באבן של זהות שנקברה והתאבנה. ארכאולוגיה כה מפליאה בדיוקה. יפהפיה. מופתית. זה היה פרק מופתי. עונה מופתית. מהמרק של היינץ עד השוקולד של הרשי, פשוט נפלא. אמנם אהובי גינזברג המתוק לא נכלל בפרק האחרון ועל כך אין מחילה, אבל אנחנו בענייני גאולה וסליחה, אז מילא. אולי בעונה הבאה הוא יהיה יותר מאשר הערת שוליים על יהדות ונוודות ופלטנה אחרת וחופים חדשים.
    בכל אופן, אמא של פיט במים, אבא שלו בשמיים, הדור הותיק נעלם למצולות ולחושך, וכל מה שנותר הוא לתת לדור הבא את המפתח. והמבט של סאלי מול בית ילדותו העצוב של אבא היה צלצול קטן במנעול של דלתה האטומה. רשרוש של אמת ותקווה. לא, לא סיים בלי כלום, דון. לדעתי הוא הולך להרוויח את הכל. לא דמות מתפוררת, אלא דמות שנדלק בה פנס, והאור הפנימי הזה יהיה חזק יותר מהאור הצבעוני שנשפך על בקבוקי הליקר והרום בבר, ומהאור הפלרוסנטי המנוכר של קופר סטרלינג ושות' עם צבעי הטכניקולור והיתמות האינסופית.
    יהיה טוב,
    ולגדי, תודה רבה על עונה מדהימה. אני מרגישה קצת יתומה עכשיו בעצמי. מה נעשה עד העונה הבאה? נרחוש קונספירציות ארוכות ועבות כמו הזקן של סטן?

  31. בועז כהן הגיב:

    בוב הוא אולי הומו אבל הוא לא דון דרייפר, כי אין שום דמות שהיא דון דרייפר. לא ב"מד מן" ולא בכלל, בשום סדרת טלויזיה במאה ה-21.

    בוב הוא זליג, חלקלק, יצור בעל זהות מינית חמקמקה ולא מוגדרת, ואפילו יצר ממשי לא נראה שיש לו. איפה הוא ואיפה דון דרייפר. בוב מתאים את עצמו לסיטואציות, הוא פלסטלינה. יש לו נשמה של משרת. ילקק את התחת האופציונלי כדי לשרוד. הפוך לחלוטין מדון דרייפר, שהוא הסופר-אלפא-מן.

    דון דרייפר הוא מעין פיתוח של דמויות שמופיעות אצל ארנסט המינגוויי. גם המפסידנים של המינגוויי הם עדיין גברים.
    הדייג הזקן ב"הזקן והים". פרנסיס מקומבר. אין אף דמות דומה לזו של דון דרייפר.

  32. מור הגיב:

    טד ופיט יהיו יחד בקליפורניה. הדינמיקה ביניהם בטח תהיה מעניינת לאור המכנה המשותף – פגי
    אני חושבת שהמפגש שהיה לשלושתם באחד הפרקים בבר/קפה הוא רמז לבאות…

  33. מור הגיב:

    בהמשך לתגובתה של יעל על "דון והזדמנויות".זו תמה מרכזית בכל העונות – באחד הפרקים דון אומר משהו כמו "צריך לדעת לנצל הזדמנויות" , בפרק הטריפ של קליפורניה, מייגן כביכול אומרת לו: "זו הזדמנות שנייה" .
    בעונה הזו היה עיסוק רב בנצרות- (הצלב של סילביה, הכומר שנזרק מבית הזונות – "החטא היחיד הוא לחשוב שאלוהים לא יכול לסלוח", והכומר בבר בפרק האחרון). כל הטרמינולוגיה הזו של "הזדמנות שנייה" וכל התמות של גן-עדן וגיהנום…
    האם ויינר רוצה לומר משהו על אמריקה והדת ?
    מצאתי אפילו ציטוט מתהילים שמוזכר כנראה בברית החדשה שבאופן מוזר מתקשר לקליפורניה מול ניו-יורק:
    Psalms 103:11-14, For as the heaven is high above the earth, so great is his mercy toward them that fear him. As far as the east is from the west, so far hath he removed our transgressions from us

    • צופה נאמנה הגיב:

      רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה; אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חָסֶד.
      ט לֹא-לָנֶצַח יָרִיב; וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר.
      י לֹא כַחֲטָאֵינוּ, עָשָׂה לָנוּ; וְלֹא כַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ, גָּמַל עָלֵינוּ.
      יא כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ– גָּבַר חַסְדּוֹ, עַל-יְרֵאָיו.
      יב כִּרְחֹק מִזְרָח, מִמַּעֲרָב– הִרְחִיק מִמֶּנּוּ, אֶת-פְּשָׁעֵינוּ.
      יג כְּרַחֵם אָב, עַל-בָּנִים– רִחַם יְהוָה, עַל-יְרֵאָיו.
      יד כִּי-הוּא, יָדַע יִצְרֵנוּ; זָכוּר, כִּי-עָפָר אֲנָחְנוּ.
      טו אֱנוֹשׁ, כֶּחָצִיר יָמָיו; כְּצִיץ הַשָּׂדֶה, כֵּן יָצִיץ.

      שים לב למקור !

    • נגה הגיב:

      יש עוד אלמנט מהנצרות: ההקבלה בין שתי נשים משמעותיות לגיבור- האם והזונה האהובה.

  34. מור הגיב:

    אגב, שמתם לב שאחד הטקסטים המונוטוניים של מייגן העונה היה "דון אתה רוצה לאכול?" "דון, הכנתי לך אוכל", "דון, אתה חייב לאכול משהו?" – ממש פולניה!!!
    האם ראיתם אי פעם את דון אוכל משהו ????

    • דנה הגיב:

      גם תמיד היא מעירה לו על השתיה ואז עוזבת את זה…לא נכנסת בו עד הסוף…מתנהגת כמו יהודייה אמיתית.
      לשאלתך כן…בעונה 2 זכור לי בפרק הסיום שהוא אוכל עם ילדיו בבית מלון ואפילו מדבר בפה מלא (מעשה מאוד לא דון דרייפרי)

  35. מירב הגיב:

    גדי וכולם תודה ענקית!! מה אעשה בלעדיכם ובלי דון תשעה חדשים?
    מסכימה לגמרי, מד מן מופתית, מבחינתי אחת ויחידה בפנתאון (סליחה לנאמני הסופרנוס, כבוד..). ופרק הסיום הוא הקליימקס של כל מסע הגיבורים של דון. מבחינתי ה-גיבור המיתי של תקופתנו. דמות כל כך עגולה ותוויה ביד אמן, נושאת על עצמה את תחלואי האדם המודרני, בלב תקופה משפיעה כל כך על המערב. ומצטרפת לכל המלים הפואטיות. יש סיכוי להנצל, ואחרי עונה שלמה וסדרה שלמה של לשחות איתו בביבים, לקום וליפול, ווינר לא אכזב. בהתייחס לדברים של ווינר עצמו שהוא נתן את כל מה שהיה לו ואין לו עדיין תסריט לעונה השביעית (חוץ מהסיום) אפשר בהחלט לראות במה שיש סיום הסדרה והמסר של ווינר ברור ואופטימי. העונה השביעית מבחינתי צריכה לעסוק בקשיים של השיבה הביתה, לעצמך, במידת היציבות של זה, ובמהות של במה זה משנה אותך ואת הנוכחות שלך בעולם. מה שנכתב פה על הרמה של הבלוג ביחס לאחיו באנגלית (לא קוראת, לא יודעת) העלה לי מחשבה שזו יכולה להיות מחווה לווינר לתרגם לו את הבלוג… מוכנה לקחת חלק בתרגום :-).

  36. יעל הגיב:

    גם אני מצטרפת לרשימת התודות לעונה זו. תודה לגדי ולכל המשתתפים. אני חייבת להתוודות שלא התחלתי לעקוב אחרי הסדרה מיומה הראשון. השלמתי את החסר בצפיית בזק והפוסטים עזרו לי מאוד! מרמת הפרטים הקטנים ועד ניתוחי העומק של הדמויות. הסיבה שבגללה התחלתי לצפות באדיקות בסדרה היא הפוסטים עצמם של גדי – הם אלו שהובילו אותי אליה. מצטערת על טעויות ההגהה הנוראיות שלי ומקווה שהובנתי כהלכה.
    אגב, חברה שלי מתחילה עכשיו לצפות בסדרה ב -VOD – סיימה עונה שנייה ואני רוצה להפנות אותה לסיכומי הפרקים הרלוונטיים- אודה להפנייה למקום המתאים.
    תודה לכולם 🙂
    עד הפעם הבאה!

    • gadilahav הגיב:

      יש טורים על כל פרק החל מהעונה הרביעית

      • זמיר הגיב:

        אתמול צפיתי בפרק הראשון. חוויה מהפנטת למדי. הכל דומה אבל גם שונה – הקצב, המוסיקה, הצבעים. ויש קווים ישירים בין הפרק הזה לפרק של השבוע שעבר. סצינות מקבילות (או משליכות) לחלוטין. ויש דברים שאי אפשר היה להבין אז והיום מתחברים. ויש את מידג', ויש את רייצ'ל – האחת והיחידה. שהבינה וראתה בדון דברים שאף אחת ואף אחד לא ראו בו עד השבוע שעבר. מופתי. וכדאי מאוד מאוד.

  37. מור הגיב:

    כנ"ל – תודה לגדי ולשאר הכותבים – היה מעניין, מסקרן ומהנה. מצפה לקרוא את הבלוג שלך בעונה הבאה.

  38. יעל הגיב:

    פתחתי טלוויזיה ובמקרה שידור חוזר אז עוד כמה קטנות שהתחדדו לי:
    ** מייגן אומרת לדון שהשאירו לו הודעה: ישיבת שותפים למחרת בבוקר ומוסיפה- אם הם עושים ישיבה בבוקר של חג ההודיה הם בטח מתים כבר להיפטר מאיתנו …חחח…נכון!
    ** שמתי לב וטד אומר לדון בשיחה בניהם בפירוש שאם הוא נשאר- his life is OVER
    ** הסצנות בסוף הפרק כולן סצנות של משפחות מפורקות, פרידות ניתוקים. הסצנה בין פגי וטד והסצנה בין דון ומייגן זה ממש same same but different טד- דון מכתיבים מדיניות שמתקבלת בזעם (כמובן) ע"י שתי נשים שאין להן מה לעשות בנדון למעט לסלק או להסתלק.
    * קופר אומר לדון בישיבה- זה לא משפט, פסק הדין הוכרע… עוד חחח…הוא באמת ישב שם כמו אלוהים. והשותפים אומרים לו- אתה לא מתפקד, אתה מת ואנחנו נותנים לך מוצא להתחיל מחדש. הם עושים לו גם בדיוק מה שטד עושה לפגי ודון עצמו עושה למייגן- מחליטים בשבילו- זה עוד סוג של מוות עבור דון.
    פיט וטרודי עוד משפחה מפורקת טד ומשפחתו בדרך לקליפורניה מי יודע מה יהיה? וכמובן המשולש המוזררררר: ג'ואן-בוב-רוג'ר.
    אבל, לכל דמות יש גם התחלה חדשה כלשהי…וגם למשרד- הדמות של פגי במשרד של דון אולי?
    ** בניגוד להתפרקות והפיצול שחוות הדמויות וכן ההתפרקות "המשפחתית" של המשרד (דון עף, טד ופיט נוסעים לקליפורניה) הסצנה המסכמת את הפרק היא סוג של איחוד משפחה: דון עם ילדיו, דון למול ילדותו בבית הזונות (בכל זאת הם היו המשפחה היחידה שהכיר לטוב או לרע) ויש הרבה ציפיה.

    בעונה הבאה הייתי מצפה לסגירת מעגלים של הדמויות באופן של קבלה והשלמה של החיים כיוון שהם מה שהם, גם אם אינם מושלמים- דבר שהוא חלק מתהליך התבגרות של אדם- אנו מלווים את דון דיי הרבה זמן כדי שיתבגר כבר!!! זה לא חייב להיות קיטשי בהכרח.
    הציפייה שלי נבנית מתוך הרמזים על אמונה, גאולה וכד'. מהי באמת גאולה? איך היא נראית?
    בקיצור מעניין ומסקרן

  39. נגה הגיב:

    תודה רבה גדי על הבלוג המושקע. גיליתי אותו במאוחר והתמכרתי. לגבי הרשי, הערכתי היא שנראה אותם שוב. אולי עוד יחפשו דווקא את דון בשל הפרזנטציה הייחודית. אולי הקשר של מייסד החברה עם בית הספר ליתומים מרמז על כך. זו יכולה להיות הזדמנות לתיקון עבור דיק ויטמן ונקמה כואבת עבור השותפים.

  40. lan הגיב:

    ללא ספק קריאת הבלוג היא חלק מחויית הצפייה, הבלוג כתוב באופן מצוין והתגובות מענינות לא פחות.
    כל הדקויות שכולם מעלים פה פשוט עושים את הסיפור הרבה יותר איכותי, לא שחסרה איכות בסדרה הזו.
    אין לי מה להוסיף מלבד העובדה שפגי, הדמות האהובה עלי התבגרה והפכה לאישה מדהימה אך עדיין בכל סצנה שלה ושל פיט אני לא מצליחה להבין איך הם מסתכלים אחד לשני בעיניים שהם יודעים שיש להם ילד אי
    שם שאין לו הורים… כמה אטומים הם יכולים להיות…. עצוב….

    כל הדמויות הנשיות התבגרו בטי הפכה מילדה מפונקת לאישה מפוכחת שיודעת מבינה עם מי יש לה עסק בעיקר בנוגע לדון ולסאלי.
    ג'ואן ומייגן התפכחו ועסוקות בלהיות עצמאיות ולא לחפש מי שידאג להן.

    הגברים בסדרה די תקועים ולא מצליחים להשתנות (כמו במציאות 🙂 …) או שהם נופלים או שהם משמרים מצב הלימבו שלהם שבו אף אחד מהם לא שמח, למרות שלהם ניתנה האפרות להחליט הם תקועים.
    גם פיט שכביכול משוחחר מהכל, עדיין תקוע בראיית עולם צרה.

    יש לי הרגשה שדון עשה הרבה יותר ממה שראו ושיש לו עוד הרבה סודות שיצופו ויערערו את המרקם המשפחתי המעורר שלו, כמו גלן לדג' שמשהו מרגיש לי שיכול להיות שגם הוא הבן של דון…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s