פרולוג
אם היו לנו, הצופים, חששות לגבי איכות העונה הזו אחרי הפרק הראשון, הפרק השלישי מפוגג אותם לחלוטין. זה היה, בפעם השניה ברציפות, הפרק הטוב ביותר של מד מן מזה זמן. יש עוד ארבעה פרקים לעונה 7 א', ואם המגמה הזו תישאר, שמע ישראל לאיזה שיאים מתיו ויינר עשוי להגיע.
זה היה פרק מדהים של מד מן מכל הסיבות שגורמות לי לאהוב את הסדרה הזו. זה היה פרק שקרה בו כל כך הרבה אבל גם לא קרה בו כלום. כלומר: אפשר לסכם את עלילת הפרק בפסקה אחת, אבל העלילה במד מן היא רק 20% מההתרחשויות. כל השאר אלה רבדים שאף סדרה אחרת בטלוויזיה לא מתעכבת עליהם.
זה היה פרק מפתיע עד הרגע האחרון, עד ה"אוקיי" האחרון של דון דרייפר – ובה בעת זה היה פרק שהוא כולו תולדה של התפתחויות אפיות שנפרסו על פני שני פרקי הפתיחה. הניתוק של רוג'ר, ההשתלטות של ג'ים, המשרד שקיבלה ג'ואן, התסכול של פגי, השיעמום של לו, הכישלון של מייגן, ההתנהגות של דון – כל אלו מובילים לפרק הזה בכלל ולסצינה האחרונה בפרט. הכל מתנקז למילה אחת שסיימה את הפרק: אוקיי.
זה היה פרק של משחק מצויין של ג'נוארי ג'ונס, ג'סיקה פארה וג'ון סלטרי, ומשחק מופתי פשוט של ג'ון האם. וזה בעיקר היה פרק שכתוב ומבויים ללא רבב. הסצינה בה דון חוזר למשחק, שמוצגת בעריכה צולבת עם המבט המתוח של דון בביתו שמחכה לשעה 9:00 כדי לצאת מהבית, היא מאסטרפיס.
"טיול חוץ", שם הפרק מתייחס כמובן לטיול של בטי ובובי, וגם ל"טיול" של דון למשרד. שני קווי העלילה היחידים בפרק הזה. כל השאר – פגי והקליו, הארי והקומפיוטר – הם הערות בקו העלילה המרכזי, ועוד ניגע בהם. אבל גם בין קוי העלילה האלה אין שיוויון. אחד נועד בעיקר לשרת את השני.
בטי
בטי. משקפי שמש, כי קשר עין זה לחלשים
משמח לראות שוב את בטי, אבל למרות שעמדה במרכז הפרק, היא עדיין נועדה בעיקר להשליך על דון. אין צורך להתעכב יתר על המידה על קו העלילה העצמאי. הכל די גלוי וחשוף: בטי מרגישה יוסלס אחרי הפגישה עם חברתה פרנסין. הדבר הזה מניע אותה לצאת, ממניעים אנוכיים, לטיול עם בובי. הכל הולך מצויין עד שבובי המסכן עושה טעות של ילד, ובטי, האמא הגרועה בתולדות הטלוויזיה, שורטת את הנשמה שלו בפעם המי יודע כמה. פרנסיס, דרייפר – בטי נשארת בטי.
אבל אי אפשר שלא לשים לב להקבלה בין בטי לדון בפרק הזה. לשניהם נמאס לשבת בבית, שניהם מחליטים לעשות משהו בנידון, שני הטיולים מסתיימים בצורה מפתיעה. ההקבלה בעריכה זועקת לשמים: היציאה של בטי לטיול מתרחשת במקביל למסע של דון במשרד. כשהיא מתיישבת לאכול עם בובי – דאון מציעה לדון צהרים. כשבטי תוהה למה ילדיה לא אוהבים אותה – פגי, בת טיפוחיו של דון, אומרת לו בגסות שלא התגעגעו אליו. הכל מקביל – למעט הסוף. בעוד בטי חוזרת על הפאקים הרגילים שלה, דון מתנהג בדיוק כפי שלא ציפינו ממנו להתנהג. ועוד נחזור לזה.
ואם מישהו כאן מוקבל לדון יותר מכולם, הרי זה בובי. בכלל, אחרי סאלי בפרק הקודם, ילדיו של דון מתגלים בינתיים כאלמנט משמעותי בעונה הזו, יתכן מאוד – המניע שלו לקראת גאולה אפשרית. כמו דון, גם בובי עשה טעות מתוך אגואיזם. כמוהו, גם הוא מתנצל, וכמוהו – התנצלותו לא נדחית, אלא מושלכת בזעם על הרצפה + מעיכה עם השפיץ של הנעל. מתיו ויינר אמר בתחילת העונה: זו עונה על ההשלכות של מעשיך. ודון היה חותם על המשפט שאמר בובי בנו: "הלוואי שהיה שוב אתמול".
דון: הסוכנות
– מי אתה?
– לא, סליחה, מי אתה?
אדם הושעה מעבודתו. אחרי מספר חודשים נמאס לו, הוא פונה לחברה חזרה ומקבל הצעה משפילה. יש לו אופציות בחוץ – אבל הוא בוחר להישאר בכור מחצבתו. זה קו העלילה, אבל אלוהים כמה אפשר לחפור בו. בחרתי שלוש נקודות התייחסות, אבל אתם רשאים לבחור איזה שאתם רוצים.
הראשונה היא הסוכנות, או הפן המקצועי. זה הפן החשוב ביותר לגיבורי החברה. בפרק שעבר גילינו שהם תמיד יעדיפו את העבודה על פני הרומנטיקה, ודון ממשיך בקו הזה כשהוא מעדיף לפתור את העניין עם SC&P מאשר להיות עם מייגן. למעשה, עבור דון, מעמדו המקצועי הוא כמעט הכל. "חששתי מאיך שתסתכלי עלי", הוא אומר למייגן. ללא מסיכת איש העסקים החשוב – מיהו? מה יש לדיק ויטמן בלי הכובע והעניבה של דון דרייפר?
אבל מהו דון דרייפר עבור העבודה? עבור האנשים האחרים? כל אחד מסתכל על עצמו, ולכן דון – גם הוא, אפילו הוא – הוא אובייקט. אובייקט שמשפיע על תפיסתם את עצמם. עבור לו הוא איום. עבור ג'ואן הוא איום על מעמדה החדש. אחרי הכל, היא עלתה לקומה העליונה. עבור ג'ים הוא שחקן יריב שחייבים להעיף, עבור קופר הוא "עניין פיננסי". וזה נכון גם לרוג'ר. אני מאמין לרוג'ר שהוא מתגעגע אליו (הסצינה עם לו וה"יהודון" מהפרק שעבר נועדה לגרום לנו להבין זאת), אבל רוג'ר גם רוצה עזר כנגדו נגד ג'ים, האיש ש"לא רוצה לראות אותו כיריב".
והנה ההקבלה המושלמת: זה או דון או מחשב. אובייקט. יחידת רווח והפסד. גורם שמסייע לי או מפריע לי. וזה הלקח של דון: אתה יכול להקים את החברה, אתה יכול להיות השחקן הכי חשוב על המגרש. כשאתה מפסיק לשחק, זה לא שווה כלום. למה שעשית יש הלשכות. המחשב, הקדמה, המחר – הם יחליפו אותך. אלוהים, הלוואי שיהיה שוב אתמול.
דון: הנשים
פגי. נחשו ממי למדתי להיות ביץ'
המכנה המשותף לכל הנשים בפרק הוא שכולן ביצ'ז. סרסיי בחזקת סבתא של מרג'ורי טיירל. על בטי אין צורך להרחיב. מייגן זורקת את דון ברגע שהוא אומר לה את האמת. עכשיו תגידו, זה כי הוא שיקר לה ולא רצה להיות איתה. אבל רגע של אמפתיה אין לה לאדם, לבעלה, שמאבד את עולמו, שנמצא במצוקה אישית גדולה משלה.
פגי זוכה בפרס הקופירייטנג על המשפט המכוער בפרק: "אי אפשר לומר שהתגעגענו אליך". בהתחלה זה נראה לי לא קוהרנטי – הרי היא פגועה מטד, ודון פגע בטד, שלא לדבר על קש שמאכיל אותה לו. אבל בשביל זה מזכיר ויינר את הקליו בפרק. להזכירכם, דון זכה בקליו על עבודה של פגי בעונה 4, וכשהיא התבכיינה על כך שהוא אף פעם לא אומר תודה, הוא צעק עליה "בשביל זה אני משלם לך".
יתרה מכך – הפרסומת שפגי היתה אמורה להיות מועמדת לקליו עליה כעת כיכבה בפרק 12 של עונה 6. להזכירכם, הסוכנות חרגה מהתקציב וטד רצה להמשיך עם זה כי פגי עשויה לזכות בקליו. דון, בפגישה עם הלקוח, אמר לפני כולם "טד רוצה להמשיך מסיבה מאוד אישית". וכשטד ופגי לא ידעו איפה לקבור את עצמם, דון אמר שהפרסומת היתה רעיון של השותף המנוח של טד. על האינסידנט הזה כינתה פגי את דון "מפלצת". מפה לשם – בגלל החריגה בתקציב פגי לא מועמדת לקליו, מה שמזכיר לה מי אשם בכל צרותיה, וברוך השם – יש הרבה כאלה.
הסלידה של ג'ואן, יש לציין, הכי פחות מובנת. היא ודון היו בקשר מצויין. אולי זה הכעס על "ג'גואר". בכל מקרה – הברית עם ג'ים, המשרד בקומה העליונה נועדה לגרום לנו להבין שהיא משודרגת. למה שיבוא מישהו ויפריע לה עכשיו?
שלוש נשים, כולן מועכות את דון כמו אחת מהסיגריות שלו. וזה לאיש שהיה הוומינייזר המוצלח ביותר על המסך. היו ימים. אבל למעשים שלך יש השלכות. כל מי שאהב אותך עכשיו רוצה ברעתך. הלוואי, הלוואי שהיה שוב אתמול.
דון: הגאולה
OK
כל הפרק מוביל אל הסצינה האחרונה, אל המילה האחרונה. את ההצעה של ה"שותפים" אין מה לנתח. מדובר בהצעה שכל מטרתה היא סירוב. כדי לצאת מהתסבוכת הם המציאו תנאים שלא העלו על דעתם שדון יקבל. עכשיו נשאלת השאלה, מדוע דון קיבל אותה? זה לא שלדון לא היתה ברירה. כסף יש לו. הוא יכול היה לנסוע למייגן בקליפורניה, הוא יכול היה לקחת את ההצעה של הסוכנות המתחרה. דון בוחר בהצעה. למה?
האופציה ההגיונית והמתבקשת היא שיש לו תכנית על. הוא החליט להיאבק, כפי שהוא אומר. רציתם להיפטר ממני? אתקע לכם כמו עצם בגרון. לו ודון. ג'ים ודון. רוג'ר ודון מול ג'ים. פוטנציאל ההתלקחות פה פסיכי יותר מהרמזים על שריפה כתוצאה מסיגריה בפרק. דון ייאבק, וכיוון שהוא מוכשר ומתוחכם, ועכשיו גם רעב ופיכח – הוא מתכנן לנצח.
אבל קיימת אופציה נוספת. בסוף העונה שעברה נפתחה לדון, לראשונה, אופציה לגאולה. הוא עמד מול בית הזונות שהיה ביתו עם ילדיו. הוא החליט לספר את האמת. ההסתרה, הזהות הבדויה, היא מקור הסבל שלו. אבל היא גם היתה מקור ההצלחה המקצועית שלו – אמן התדמיות והזהויות הבדויות הוא החומר ממנו קורץ פרסומאי מוצלח.
ומנגד – מה הביאה לו עד כה האמת? כשסיפר על הניסיון שלו עם חטיף הרשי, הוא פוטר. כשהוא מספר למייגן שהוא לא עובד, היא זורקת אותו. כשהוא אומר לרוג'ר שהוא רוצה לחזור, הוא עובר מסע השפלה. האמת היא המקור האפשרי לגאולה – אבל בינתיים גם לכישלון המקצועי שלו. האם יתכן שאופציית הגאולה של דון עומדת ביחס הפוך להצלחתו המקצועית? האם זה או או? כשדון אומר "אוקיי", הוא בוחר באמת או בבדיה חדשה? אין לדעת, אבל כשרואים את המבט שלו, אפשר לשמוע את בובי אומר: "הלוואי, הלוואי שהיה שוב אתמול".
קטנות
- כשבטי מגיעה לאסם, "בת האיכר" מזהירה אותה לא לעשן. זה הפרק השלישי ברציפות שבו יש רמז לשריפה מסיגריה. מה יהיה?
- מייגן מאיימת בהתאבדות, ג'ים קורא "דה אמריקן ויי אוף דת"' ודון עובר למשרד של ליין. כמה עוד רמזים למוות צריך?
- וכדי להמשיך ללבות את תאוריית מייגן/שרון טייט – גינסברג מזכיר את "תינוקה של רוזמרי"
- ואם כבר גינסברג – מה יש לו מפגי? פיספסנו משהו?
-
את הפרק מסיים “If 6 was 9” של ג'ימי הנדריקס, שכולל גם את המלים האלו:
They're hoping soon my kind will drop and die
But I'm gonna wave my freak flag high, high
-
הסרט שדון רואה בהתחלה הוא "מודל שופ" שיצא ב-1969. באחת הסצינות אומרת חברתו של הגיבור: "חשבתי שתעשה מאמץ כדי שהדברים ביננו יסתדרו, לא ידעתי שאתה לא רוצה, שאתה לא אוהב אותי יותר", דברים שמקבילים לסצינה של דון ומייגן. לא בטוח שבגלל זה בחר ויינר בסרט הזה, אבל ניחא.
זמן מד מן 
יכול להיות שסלידתה של פגי מדון נובעת מכך שהיא רואה בו אחראי , לפחות חלקית , לעזיבתו שלטד ללוס אנג'לס? הרי דון הוא זה שהיה אמור לנסוע וטד הגיע אליו ברגע האחרון והתחנן להתחלף איתו כששניהם יודעים מה הסיבה לכך וכל זאת מאחורי הגב של פגי , שהדברים נודעו לה כרעם ביום בהיר….וחוץ מזה- באמת מה הסיפור של גינזבורג עם פגי ?
נ.ב. איזה כיף שלא היינו צריכים לחכות עד שישי 🙂
באיחור קל (כי העבודה חייבת לבוא על חשבון משהו, אז זה בא על חשבון התגובות): זה בהחלט נראה כמו הסיבה. האזכור של הקליו הוא למעשה אזכור האינסידנט בפרק השישי שבו הוא הביך אותה ואת טד סביב היחסים ביניהם.
פרק סוחף ונפלא! כמה חיכיתי לפוסט שלך
אם הפרק כולו מתמצה במילה "אוקיי", הרי שהפוסט הזה מתמצה במילים: סרסיי בחזקת סבתא של מרג'ורי טיירל. סדרה שמשאירה אבק לכל דבר אחר שמשודר כיום. סחתיין
פוסט מדהים לפרק מדהים. בינתיים (בלי העין הרע) העונה הזאת משובחת יותר מהשתיים שקדמו לה.
אני חייבת לציין שהרבה צופים כבר חשבו שסוף סוף נפתרנו ממייגן, ואז הגיעה שיחת הטלפון שאומרת שנצטרך להמשיך לסבול אותה.
לגבי מייגן- אני לא חושבת שהיא נפתרה ממנו בגלל שאיבד את עבודתו , אלא ממניעים אגואיסטים לחלוטין כמו בפרק 13 של עונה 6 שבו נאמר "fuck the agency" כלומר היא רוצה שדון יהיה איתה בקליפורניה ויחזיק את ידה שם מאשר ינסה להחזיר את עבודתו ומעמדו בניו-יורק.
לדעתי דון כשהוא אמר OK להצעה המשפילה, הוא כבר חשב על הכל, יש לו תכנית והוא יישם אותה.
ומייקל גינזבורג, באופו אישי, הוא אחת הדמויות הקומיות המבריקות יחד עם סטן ורוג'ר….וההתרסה שלו נגד פגי גאונית, כי היא נודניקית וילדותית.
שאלה שולית:
האם העוזרת השחורה בבית של בטי היא אותה האחת שפוטרה לפני שתי עונות?
לא. זו שמה לורטה וזו שפוטרה היתה קרלה
תודה גדי על פוסט נפלא לפרק מעולה!
כמה מחשבות על בטי:
בפגישה עם פרנסין, פרנסין טוענת שהיא ׳ראויה לתגמול׳ ומזמינה בפרגון עצמי ,מבלי להסס עוגת קפה. בטי טוענת שחשבה שהילדים זה התגמול..(ממש..)
את בטי , נדמה שמעולם לא ראינו ממש אוכלת. היא נצמדת להימנעות.
בובי, באמת לא חשב שהיא מתכוונת לאכול את הכריך, מה שלא עוצר בעדה לכעוס ולדחוף לו את סוכריות הגומי.
גם למחשוף של המורה באוטובוס, יש לה ביקורת..
וגם כשהיא מתנדבת ראשונה בקוליות לטעום את החלב הטרי מהפרה ומתוודה בחצי חיוך שהוא חם, אשת הקרח נשארת לעולם בטי.
הרמזים שחוזרים כל הזמן – הכול חוזר חלילה, כל המעגלים שנפתחים חוזרים בדויק לנקודת המוצא שלהם כי היא הDNA של העלילה שהמרכז שלה היא דון – כמו שרוג'ר גילה את דון ונתן לו הזדמנות בפעם הראשונה להצטרף למשרד עכשיו שוב הוא נלחם על חזרתו, דון שוב מוותר על המלחמה הפנימית שלו "לשחרור" לטובת חזרה לעבודה ומשחק המסכות במשרד הפרסום – לפני שתי עונות כשהוא היה על סף התקפי חרדה והוצאה של האמת שוב הוא עשה סיבוב פרסה ונטש את דרך האמת. דון לא מסוגל ללכת בדרך הזו כי היא נוגדת את הDNA שלו – אותו DNA שגרם לו לגנוב את זהותו של דון דרייפר האמיתי בעת נפילתו בקרב ממש ליד דון. this is his nature!
ה-שאלה המרתקת להמשך היא האם דון ימשיך בנתיב ההשפלות והיסורים בסוכנות או יצליח לצאת מהסיטואציה מחוזק. נקודת הפתיחה שלו גרועה – קשה לראות איך לו (שמתעלל אפילו בפגי), ושרואה ב איום מוחשי, ייתן לו צ'אנס לזהור, או איך קאטלר – שנוטר לו טינה אישית בגלל הפיצוץ עם טד – יסכים למחול לו על חטאי העבר. אם זו היתה סדרה קונבנציונלית יותר הייתי מנבא ששלישיית המבריקים-אך-מקופחים (דון, פיט, ופגי) יחברו למהלך מחתרתי מהפכני ויזכו בתהילה ובנקמה, עם סוף טוב לכולם. אבל במד מן ממש אי אפשר לדעת.
If 6 Was 9.
יחסי הכוחות משתנים. מי שהיה למעלה, או מי שהיו הדמויות הראשיות מעל כולם – נמצאות ונמצאים בנסיגה, שלא לומר צניחה חופשית. ואלו שהיו למטה – מתחזקים.
דון, בטי, פגי – שהיו או למעלה הרבה שנים או שהיו בדרכם למעלה – נסוגים ומתפוגגים כי לא מסוגלים להתמודד עם השינויים. בין אם אלו שינויי התקופה וזמן, ובין אם אלו כוחות חיצוניים (ופנימיים) גדולים שקשה מאוד להתמודד איתם לבד.
בטי – רק לראות אותה בטיול אומר הכל. מישהי מתחילת שנות הששים שכאילו נחתה מכוכב אחר בסופן, וכלל לא מבינה מה קורה סביבה (ולא שהיא היתה דמות חזקה אף פעם, אבל היא היתה "למעלה". עכשיו המקום שלה פאתטי).
דון – מעבר להכל (מייד) אפילו החליפה שלו נראתה לא מתאימה למשרד של תחילת 1969. וצריך לשים לב שאפילו הוא, שכביכול סובל מכולם, מתייחס בצורה מחפירה אל האחת והיחידה שעוד מנסה לעזור לו – דואן. גם בטלפון וגם במשרד.
ופגי – לא באמת מתמודדת עם כלום, אבל גרוע מכך – גם לא מוכנה אף פעם לכלום. בכל פעם מופתעת מחדש.
רוג'ר, הארי, ג'ואן ובמידה מסויימת גם מייגן – מתחזקים. סוף סוף כל אחד מהם עומד על שלו. נדמה לי שאת רוג'ר מעולם לא ראינו ככה – תקיף, מנומק, חד – ומשיג את מטרתו. הארי העביר בדיוק את הנקודה שרצה להעביר – זה זמן הטלוויזיה והגיע הזמן שיתחילו להקשיב לו. ומייגן – הראתה אופי. גם אולי בפעם הראשונה. מייגן עוזבת את דון כי אין שם אהבה. נכון, יש שם מצוקה אישית גדולה של דון – אבל הוא לא שיתף אותה במצוקה הזו. זה אומר הכל (אבל יש גם צד שני – דון צדק. עכשיו היא באמת רואה אותו אחרת). ונישואין שהחלו כנישואי תועלת (משני הצדדים) – גם מסתיימים כך – אין בהם עוד תועלת לאף אחד משני הצדדים. וג'ואן כמובן מתחזקת כי היא למדה הרבה במשך השנים, ועכשיו היא גם יודעת לשחק את משחק הפוליטיקות ולדעת אל מי כדאי לחבור.
אז דון – בוודאי שאופציית הגאולה שלו עומדת ביחס הפוך להצלחה המקצועית שלו.
אבל דווקא בגלל זה המהלך שלו לחזור תחת התנאים הללו הוא תמוה מאוד ולא ברור. וכל כך רציתי שהוא יגיד NO.
עד הפרק הזה חשבתי וקיוויתי שהוא בדרך הנכונה. בעיקר אחרי סיום הפרק בשבוע שעבר. גם כשהוא היה במקומות הנמוכים ביותר. כולל סיום הפרק הראשון של העונה הנוכחית – כלומר שעד עכשיו הייתי די אופטימי לגביו. עכשיו כבר לא.
בהחלט ייתכן שהוא יגיע למקום טוב ונכון מבחינתו, אבל בהדרגה הוא נופל עכשיו. הוא כבר לא "דון דרייפר". הוא גם לא יהיה דיק ויטמן. אבל כרגע זה נראה שבהוא בדרך למקום כלשהו באמצע – הוא שותה פחות, הוא לא בוגד (אם נניח שבטיסה הוא לא בגד עם נב..) והוא משתדל להגיד את האמת. אולי כמו פיט בשבוע שעבר.. לימבו. שהוא הגיהנום במידה רבה. ה-Inferno.
כי כשהוא אומר Okay הוא בוחר באמת כפי שהוא רואה אותה באותה שניה. בוחר כביכול במוכר ובידוע – כי הוא פוחד ללכת ממש הלאה. למקום אחר. והיו לו אופציות כאלו – קליפורניה, וולס-ריץ'-גרין, או כל דבר חדש אחר. אבל המשרד בשבילו הוא הבית היחידי שאי פעם באמת היה לו. אז הוא חוזר. כי הוא לא רואה שום אופציה אחרת. כי מפחד לצאת החוצה באמת.
ככה שלדעתי אין ולא יכולה להיות לו תכנית כי התכנית שלו היתה לחזור בדיוק למקום בו היה כשהוצא לחופשה. אבל המקום הזה כבר לא קיים. ראינו את זה היטב בכל דקות הפרק הארוכות בהן היה במשרד. אף אחד לא ידע מה לעשות איתו ומה הוא עושה שם בכלל. הכל השתנה.
גם אני הרגשתי את העניין הזה של חלק מהוותיקים שמתקשים לפענח/להתמודד עם שינויי הזמן ורוח התקופה (בטי, דון ,פגי ורוג'ר) ונמצאים בנסיגה, נשארים מאחור…וכמובן משתלב עם "הלוואי שהיה שוב אתמול" (כנקודת מבט של הוותיקים)
בטי – חברתה אומרת לה שהיא הייתה מתארת אותה כמיושנת
פגי – מדברת שפה אחרת מזו של לו וגינזבורג ולא מבינה מה קורה
רוג'ר – ג'ים ,ולא רוג'ר, הוא זה שמקדם את ג'ואן . ובכלל כל העימותים מול ג'ים .
דון – נמצא בשלב של חשבון נפש או צומת דרכים. כל הזמן מראים את העימות בין "העולם הישן /אתמול" (הנשים שמחזרות אחריו, השתייה, השקרים) אל מול "העולם החדש"(האדישות שלו לחיזורים, הניסיון לשלוט על השתייה וההודאה באמת).
ובעצם יש גם את האישו של הקריאייטיב (דון) מול המחשב (ג'ים) (הארי אומר "כמה פעמים ביקשתי מחשב ואף אחד לא התייחס". רוצה לומר "הלו, אתם לא שמים לב לשינויים…?". הרי תמיד המעיטו בערכו של הארי ובחשיבות המדיה
שינויי הזמן והתקופה – ג'ואן שהיא פרקטית מבינה את זה, נראה שרוג'ר הבין זאת, לפחות באסרטיביות שהביע בפרק זה (אחרי הסצינה במעלית עם ג'ים והבשורה על הקידום של ג'ואן) וה-O.K. של דון אולי מרמז על כך שגם הוא בדרך לתובנות חדשות (הוא כבר התחיל בתהליך). הסצינה עם השעון והכניסה למשרד ממחישה את זה, בין היתר – השעון (זמן) והניסיון לפענח ולהבין את השינויים שחלו במשרד בזמן העדרו וכמובן הסיום המדהים של ה-"O.K." .
ההלם של כולם אל מול חזרתו של דון – בהעדרו, מלבד דואן, אף אחד לא דיבר עליו או הזכיר אותו בשום צורה (כאילו היה חסר חשיבות). עם חזרתו למשרד, האפקט היה כ"כ חזק על כל אחד. מה שמצביע על ההשפעה הגדולה שלו. כמו שגדי כותב – פוטנציאל להתלקחות.
כמה משעממים ותפלים הם לו, ג'ים, טד, מייגן וכל החדשים לעומת הוותיקים, עם כל הדרמות והמורכבות שלהם. מתה עליהם!
הדמות של גינזבורג אמנם במקום, אבל לא סובלת אותו. האם הוא אי פעם חייך/צחק או הראה הבעת פנים שונה? לעומת זאת, מחבבת מאוד את סטן.
לא הייתי שם את פגי ואותה סירה מבחינת הגיל עם דון, בטי ורוג'ר. היא בכל מובן דור אחר. וגם עד כה תמיד סימלה טת השינוי הדורי בסדרה
אתה צודק. לא התנסחתי נכון. כשהשתמשתי במונח "וותיקים" לא התכוונתי לגיל/דור אלא לאנשי קופר-סטרלינג והדמויות המרכזיות לעומת ה"חדשים" שהצטרפו בעונות האחרונות – ג'ים, לו, טד, מייגן…
לא היה נכון מצדי לכתוב ש"הוותיקים" לא מבינים את שינויי הזמן ורוח התקופה אלא אולי את הדינמיקה החדשה (?) או, כפי שנאמר פה, יחסי הכוחות. דון לא היה שנה בחברה, רוג'ר היה קצת מנותק ומבין שג'ים מקדים אותו, פגי אבודה לגמרי, בטי ,כפי שאומרת חברתה, מיושנת.
אגב, רציתי לשאול אם מישהו רואה קשר בין "OK Computer" של רדיוהד לבין האלמנטים האלה שהופיעו בפרק ?
כתבת יפה. עוד הערה בקשר לשיר של הנדריקס, היפוך יחסי הכוחות והחזרה לעבר הם ללא ספק הרעיון פה, בעיניי גם יש רמז להפרשי הזמן בין החוף המזרחי למערבי ולרצון של מייגן שדון יהיה איתה בקליפורניה.
מד מן סדרה גאונית ואתה גדי להב לא פחות…תודה לך מעומק לב
תודה גדי על פוסט מעולה, ועל המהירות… . מצטרפת לאופצית הגאולה (מה שלא סותר כמובן עוד מהלכים מצידו בהמשך), גאולה, תיקון. דון התנהג כמו ילד חסר אחריות ואגוצנטרי, ומקבל את עונשו בהכנעה, כמו ילד הזקוק לגבולות, אפילו צמא להן. גם הוא לא רוצה לשתות כל הזמן, כמה לחזור לאנרגיה של רעב שאבדה לו והשנמוך יספק, לתקן עם פגי (ובצדק!) , גם עם ליין (ואחיו בעצם), ועם ג׳ואן. ג׳ואן כמו קופר בעבר, לא מוכנה לקבל ובצדק שהוא לא נועץ בהם. על זה היא גם התגרשה מבעלה. וקופר בזמנו התפטר. זה במהות של להיות פרטנר. ודון רוצה להיות a better man (כמו שאומרת לו מייגן בזמנו), לכן גם ההגבל הזה הוא משהו שהוא מוכן לקבל על עצמו בדרך לתיקון מיוחל. ווינר יראה לנו בהמשך איך זה הולך. דון רוצה לחזור הביתה, ועכשיו מכירים שם עוד צדדים נמוכים שלו, ובכל זאת מקבלים אותו. (אגב גם מייגן לדעתי). האישה במסעדה אומרת לו שהיא חושבת שהם מכירים, והצופים שואלים את עצמם לשבריר שניה אם היא אולי הכירה את דיק. ווינר מזכיר לנו את הפוזיציה של החרדה של ההסתרה (וליד שותפים פוטנציאלים) בסטרלינג קופר ושות כבר אין הרבה מה להסתיר ( ואחרי הפרק האחרון עוד פחות. אחת המסיכות החשובות הוסרו – הגאווה).
אני אמביוולנטי עדיין כלפי הפרק. העשייה שלו פנטסטית, הרמה הגבוהה ביותר שכנראה ניתן להגיע אליה. אבל קצב התנועה של העלילה נראה על סטרואידים, כאילו כולם נערכו לעונה מקוצצת. תמיד סלדתי מהאיטיות והחזרתיות של "מד מן", אבל משהו בתנועה של הפרק היה מעט מאולץ, לטעמי. אבל לפחות המשחק, הבימוי וכמובן הרפרנסים – נהדרים. גדי נגע בכמה מהחשובים שבהם, אוסיף כמה משלי:
1. הסרט "מודל שופ" שבו דון צופה בפתיחה בוים על ידי ז'אק דמי, מי שביים את "מטריות שרבורג" וניסה את כוחו לראשונה בסרט באנגלית – וכשל. אחד הבלוגים שקראתי רמז שהבחירה לשלוח את דון לסרט הזה נועדה להראות שהוא ממש משועמם.
2. רוד סרלינג: האיש עמו נפגש הבמאי שלו מייגן הציקה בחוסר ביטחונה היה מאנשי הטלוויזיה הבכירים באמריקה, היוצר של "איזור הדמדומים" – עוד סימן למוות ואימה.
3.מלון Algonquin: מלון אמיתי בניו יורק שבו לדון יש פגישה. קראתי איפה שהוא שהמלון עצמו מפרסם את "מד מן" בלובי שלו, כך שאולי בכלל מדובר בבארטר. והאירוני מכל – הצילומים בכלל נערכו במלון בלוס אנג'לס.
4."מר דידס": לו מכנה כך את דון על שם גיבור הסרט "מר דידס הולך העירה" של פרנק קפרה, על בחור פשוט שפתאום יורש 20 מיליון דולר. את דידס גילם גרי קופר, דמות גברית איקונית שטוני סופרנו נהג להשתמש בה כמודל ("מה קרה לגרי קופרים, לטיפוס החזק והשקט?"). דון הוא גלגול די מסובך ומסואב שלו.
5. ג'ואי הת'רטון: דימוי נוסף של לו, שדורש להשיג את רוג'ר גם אם הוא במיטה עם הרקדנית/שחקנית/זמרת.
6. המחשב שוב חוזר לככב: לקוח זועם על כך ש"גריי אדוורטייזינג" השיגו אייטם בניו יורק טיימס על התקדמותם הטכנולוגית. ניסיתי להגיע לאייטם המקורי בניו יורק טיימס ונראה לי שהצלחתי, אבל הוא זמין למי שמנוי למהדורה הדיגיטלית של העיתון.
7. דווייט אייזנהאואר: בזמן ההמתנה האינסופי והמשפיל במשרד, דון מעלעל במגזין "טיים" שבו, כך נדמה לי, מופיע נשיא ארה"ב לשעבר שמת בסוף מרץ. הגיליון הנ"ל, אם כך, יצא ב-4 באפריל ולמיטב הבנתי הוא היחיד שנותן לנו איזשהו מושג לגבי הזמן בו הפרק מתרחש.
http://magazine-covers.lucywho.com/time-magazine-united-states-4-april-1969-magazine-cover-t2779086.html
8. בטי מנהלת עם בובי שיחה על דמויות אהובות מסרטי אימה. הוא בוחר ב"איש הזאב". חמוד.
9. דון מבקש מדאון סרט למכונת כתיבה מסוג "קורונט". לא הצלחתי למצוא מכונה שכזו.
10. במהלך שיחת טלפון למעסיק פוטנציאלי, דון שוב מתחזה. הוא משתמש בשם קלרנס בירדסלי. היה אדם כזה, שהביא לעולם בשורה אמיתית: איך להקפיא מזון. שכל אחד יסיק מזה מה שבא לו.
תענוג כמו תמיד עינב (בעיקר הברקת התאריך. זה היה נראה מכוון לגמרי שלא היה כמעט במה להיאחז בפרק הזה מבחינת הזמנים. איזור דמדומים אמיתי).
ולגבי מכונת הכתיבה, אם רק היה להם קומפיוטר – ויש אולי אפשרות עלילתית קלושה שהמחשב יהיה באחריותו של דון בקרוב – הם היו יכולים להזמין את הסרט למכונה של דון בebay–
http://www.ebay.com/itm/Smith-Corona-Coronet-Typewriter-Ribbon-Black-Ink-/190413053150
שוב תודה על הרפרנסים….ממש טוב…רק מוכיח כמה עבודת תחקיר נעשית על כל פרק .
דווקא אני הייתי מעוניינת לדעת של איזה פירמה המשקפי שמש של בטי….אבל דבר זה לא מצוין בלוגו…וכנראה אז מותגי אופנה של משקפי שמש היה פחות העניין.
ובקטנה, לגבי התאריכים והתקדמות העלילה, לדעתי השאלה החשובה היא האם בכלל סאלי תגיע בקיץ הזה לוודסטוק (15/8/69)????..
זמיר – תודה רבה, שימחת. המותג "קורונט" נשמע מוכר וגם מצאתי ברשת דוגמאות, אלא שדרייפר אומר בוודאות: קורנט (Cornet) וכיוון שאני ער לפנאטיות הדיוק של "מד מן", חיפשתי אחר שם זה. אולי פשוט הוא אמר קורנט במקום קורונט בלי להתכוון ולא חשבו לדפוק את הסצנה בגלל זה. מי הטמבל שיילך ויבדוק האם "מד מן" פישלה בשם הפירמה שמייצרת מכונות כתיבה?
באמת מי.. אבל מצפייה שניה אתמול באמת נשמע לי שזה זה.
ולגבי וודסטוק – סאלי נראית לי קצת צעירה מדי. אז מי כן? כולם שם כל כך זקנים.. אז המורה של בובי (בטוח!), שירלי (אולי) ורוג'ר!
בוני תגיע לאלטמונט.
לגבי וודסטוק….תנסה אולי הבת של רוג'ר….בפרק הבא היא מצטרפת לקומונה…cant wait
מאוד בולט ההשוואה שבין העולם החדש והישן.
המשרד בתהליכים לא פשוטים לעבור מהעולם החדש והישן וזה משליך על דון – גם לו זה לא פשוט.
יש כאלה שעדיין מנסים להאחז בעולם הישן אבל הזמן עושה את שלו ויש תהליכים שהם בלתי נמנעים.
זו הפעם הראשונה שהמילה מחשב נשמעת בסדרה לדעתי. זה נעשה אישו בפרק ולא בכדי כי המחשב הוא סמל למהפכה, מי כמונו יודעים. אם אחרי המהפכה התעשייתית העולם התקדם במהירות כפולה ומכופלת הרי שהמחשב היכפיל ושילש וריבע את קצב ההתקדמות.
אגב, אני מתה על הביטחון העצמי של הארי- לא מפחד מאף אחד כי הוא קורא את המפה נכון והוא פשוט נמצא באזור של "הדברים שאני יודע שאני יודע". והוא יודע לקרוא את המפה.
המשרד השתנה לגמרי אפילו ג'ואן מגיעה במיני ומגפיים ותספורת משוחררת. דון מגיע בסוף הפרק למשרד ומרגיש שיש התרחשות היא שונה. אגב הייחידי שנותן לו קצת יותר כבוד ורספקט הוא לא אחר מאשר "היהודון".
מבחינתי ה- אוקיי המיידי של דון היה ההבנה של דון שהוא בעולם הישן והוא חייב להתאים עצמו באופן מיידי לעולם החדש. בל נשכח שלדון יש את האיכויות שלו (רוג'ר אמר- הוא גאון). דון הוא זיקית שיודע לנצל בהבזק של רגע סיטואציות לתועלתו. אם החלטה על החלפת זהות תוך כדי מלחמה היא לא הוכחה לכך אז מה כן?
בכניסה למשרד דון נכנס לשדה קרב ממש. כולם נגדו, אף אחד לא שמח לבואו, הסביבה אינה מוכרת, עויינת כלפיו וגם אחד כלפי השני. דון קולט הכל ומחליט ברגע – OK
אני לא מאמינה שנראה אותו שוב בחליפה והתסרוקת המיושנת. אם בפרק הבא הוא ממשיך להגיע עם החליפה המעיל העניבה והכובע, אני אוכל את הכובע שלו!!! או איזה כובע אחר….
כי דון הוא המשרד והמשרד הוא דון הם גם משליכים אחד על השני. המהפכה הנוכחית היא לא מצב שנתון לבחירה האם אני מצטרף או לא. יש זרם וכולם עולים עליו מי ראשון ומי אחרון….בסוף כולם שם.
עוד כמה דברים, אני בספק אם לדון הייתה כוונה לעבוד אצל המתחרים. אני בתחושה שהוא רצה לדעת מה הערך שלו בשוק. אין לדעת מה היה שם במעטפה אבל אחרי הפגישה הוא עשה את הדבר שפחות ציפינו לו. במקום לדפוק על דלת היפיפיה שיותר מרמזה לו הוא הולך לרוג'ר ודורש לחזור.
דון בתמימותו חושב שהחברה המתחרה שלחה לו בחורה כדי לרצות אותו- עוד התנהלות של פעם ונותר המום כאשר הוא מבין שהבחורה פעלה מיוזמתה.
הרומנטיות שבי רוצה לחשוב כי ההצעה של המתחרים הייתה כה טובה (רוג'ר : "הבן אדם גאון", ג'ואן: "לקנות את חלקו יעלה לנו הרבה כסף") וכי ההצעה של הבחורה מיוזמתה חיזקו לו את האגו המושפל (אחרי השיחה עם מייגן) כדי שהוא יוכל לדרוש את חזרתו למקום שהוא שלו.
ישנה אפשרות אחרת- שההצעה הייתה כל כך גרועה שלא נותרה לו ברירה …
אבל מספר 1 !
הסכמה לתנאים משפילים אינה תמיד מעידה על חולשה. אולי היא מעידה על חוזקה. המבט של דון היה כל כך ממזרי כאילו הוא אומר…בסדר שמענו אתכם (וזה מגרד לי את קצה הביצה השמאלית) ok let's go down to business
אבל מספר 2 !
תזכרו את השיחה של דון עם האמרגן של מייגן ואחר כך השיחה של דון עם מייגן.
הכח של אדם, הביטחון העצמי שלו, הכישרון שלו אסור שיושפעו מספר הלאוים שקיבל. מייגן לא תוכל להיות במשחק בכך שתתרפס בפני מפיקים נחשבים. בכדי להיות שחקנית במעמד גבוהה היא צריכה לעבור כמה השפלות וטריקות דלת בדרך כשלעיניה רק המטרה .
לכן לדעתי דון רוצה להיות במשחק, הוא יודע מה הוא שווה, הוא מוכן לקבל עליו את ההשפלות במשרד מהרגע שנכנס לשם מתוך הביטחון והחוזקות לא מתוך החולשה.
זו דעתי אבל נחכה ונראה 🙂
אני אוכל את הכובע אם הוא יגיע בלי כובע.
רפרנס נוסף שנשכח: שוב הוזכרה מרי וולס לורנס, אשת הפרסום הבכירה הראשונה בארה"ב. אלא שההקשר היה די סקסיסטי ודוחה: רוג'ר מאיים על ג'ים שאם דון לא ישוב למשרד, הוא עלול למצא את לורנס על הברכיים של דרייפר. זה גם דימוי די אידיוטי של אדם ישן: למה שהבוסית שלו ואדם כל כך חזק תעשה זאת? רק כי הוא דון דרייפר? ביחסי הכוחות הנוכחיים זה אמור להישמע דמיוני. חוץ מלרוג'ר ולג'ים קאטלר, שהטיעון הזה די קנה אותו.
לגבי וודסטוק – ואולי דווקא סאלי תברח לקליפורניה בדצמבר 1969 ותגיע לאירוע הזה: https://www.youtube.com/watch?v=Dt0ipUCfdlU
לשם כתבתי שבוני תגיע.. סאלי אני מקווה מאוד שלא.
ואם כבר, דווקא אלטמונט כמובן מתאים לסיום כלשהו. סוף הסיקסטיז – שוודסטוק היה שירת הברבור שלהן במידה רבה, ושכבר עכשיו הן בדמדומים וסופן כבר מסתמן מאוד עם עליית כוחם של טיפוסים כמו לו, ג'ים, בוני ובמידה מסויימת הדבר הזה שפגי וג'ואן הופכות להיות. ימי תחילת הקדנציה הראשונה של ריצ'ארד מילהאוס ניקסון.
לראות שוב את הסצנה הזו בה מגי אומרת לדון – שיושב על הכסא ליד השולחן כמו ילד נזוף בגן – את המשפט הנורא הזה.
רוע מזוקק וטהור.
תודה על פוסט מעולה (כרגיל) לפרק נפלא.
מצפיה נוספת בפרק התמלאתי אופטימיות. אם כשדון רק התחיל לעבוד בסטרלינג קופר הוא למעשה המציא הזמנה לעבודה שלא ממש הייתה, הפעם רוג׳ר הזמין אותו בכוונה מלאה. אמנם לא באופן הכי מקצועי ואמנם שוב הוא מתחיל די מלמטה אבל הפעם הכל גלוי ועל השולחן. התחלה מחודשת צלולה,מפוקחת. יש לו בכיס הצעה מפתה מהמתחרים אבל הוא בוחר לחזור למקום שלו ולהלחם עליו. כמו שיש לו הצעה מפתה מבלונדינית מזדמנת והוא בוחר להתקשר למייגן. זה לא יהיה קל, זה ברור. יש פצועים שעוד מדממים בשטח כפי שטרחו להזכיר לנו הנשים בפרק אבל גאולה אמיתית לא יכולה להיות קלה.
לא הבנתי את המשפט הזה "סרסיי בחזקת הסבתא של מרג'ורי טירל". הסבר בבקשה.
אלה דמויות ממשחקי הכס. אם אתה רואה את הסדרה, אז אלו שתי נשים ביצ'יות במיוחד. סרסי היא רוע גולמי. סבתא של מרג'ורי היא אשה חכמה, מתוחכמת, אבל אכזרית.
הי,
תודה על הפוסטים – משלימים ומותחים לי את הצפייה,
שני דברים שבלטו לי –
1. ההתיחסות העתיקה (והדוחה) של דון לדואן, התנהגות שנותנת לו בטחון אבל למעשה מבליטה את הדינוזאוריות שלו.
2. הצ׳ארם עם נשים חזר ובגדול. נשים חזרו לרייר עליו. הוא יצטרך בקרוב לקבל החלטה לאן הוא מוליך את זה.
תודה על פוסט נפלא גדי!
הסצנה של לו ודון היתה לא פחות ממושלמת..
כשמייגן זרקה את דון אחרי שגילה לה את האמת, מאוד הזכיר לי איך בי זרקה את דון כשגילה לה על עברו. הרגשתי שבטי הייתה כ"כ נוכחת בפרק כדי להכניס לנו אותה למודעות ושנקשר בין הדברים.
לגבי בובי והכריך, הוא לא רצה את הממתקים אלא לעזור לחברה וזה כ"כ ריגש אותי, שבתור אמא מה שעבר לי בראש זה שלמרות הכל, בובי וסאלי כאלה ילדים טובי לב, שההורים שלהם כנראה עשו משהו טוב.
ולגבי ההשלכות- המשרד של ליין היה פנוי לדון כי בגלל הצורה בה דון התנהג, ליין התאבד…