פרולוג
הפרק הזה מייצר בתחילה תחושה אמביוולנטית. מתיו ויינר, לזכותו ייאמר, קיבל הכרעה: הוא בחר בתקווה, בהארה, בסיום האופטימי. התשובה לשאלה מתחילת העונה, "האם אפשר להתחיל מחדש?", היא כן מהדהד. גם למשבר הזהות שמאפיין את הסדרה כולה יש פתרון אופטימי: ניתן לאחות את השברים. אדם יכול להיוולד מחדש.
יש בסיום שכזה משהו מאכזב. זה נראה כמו הפתרון הקל. כולם – הדמויות וחשוב מכך הקהל – מקבלים את מה שהם רוצים. זה האמא של הסופים הטובים, ואיך אנחנו יכולים – אחרי הסופרנוס, אחרי שובר שורות, אחרי הסמויה ובעיצומה של הדרמה נטולת המוסר מכולם, משחקי הכס – לחזור לסוף-טוב-הכל-טוב?
אבל יש בסיום הזה גם משהו מרגש. ובהפוך על הפוך: דווקא בעידן פוסט-הסופרנוס, הסוף הטוב הוא לא הבחירה המתבקשת. זהו סוף שעובר על כל הדמויות, ביי דה בוק, תופר את כל הקצוות, פורט על מיתרי האמוציות בלי להתבייש. ויותר מהכל: זהו סוף שנותן לך תקווה, משאב די נדיר בימינו.
המחשבה הראשונה היתה שהפוסט הזה חייב לעלות כמה שיותר מהר. אבל במחשבה שניה, העדפתי לתת לו להתבשל קצת לפני שהוא הופך לפומבי. וככל שהוא התחמם לו במוחי, כך חיבבתי את הפרק הזה יותר. סצינת הסיום שעוברת בין הדמויות מרגשת במיוחד.
פעם אחרונה, ארוכה מהרגיל.
אדם לאדם
כל התמות הגדולות שהסדרה טיפלה בהן הופיעו בפרק הזה: פמיניזם, שאלות זהות, משפחה מול עבודה, זנות וכסף. אבל כמצופה מאקורד סיום משולש, על כתפי הפרק הזה הועמסו הסיפור של הפרק, זה של העונה וזה של הסדרה כולה.
"אדם לאדם", Person to Person, מתייחס לשתי שיחות הטלפון שעושה דון – לבטי ולפגי. אבל זו כמובן מטאפורה לאלמנט המרכזי של הפרק: יחסים בין אדם לאדם. בין פגי לסטן, בין רוג'ר למארי, בין פיט לטרודי, בין בטי לסאלי, בין דון לפגי, בין דון לבטי ובסופו של דבר: בין דון לעצמו.
"אדם לאדם" הוא גם הפתרון לתמה של העונה כולה – האם אפשר להתחיל מחדש – ושל הסדרה כולה: האם אדם יכול לפתור משבר זהות. הפתרון בשני המקרים הוא אותו פתרון: הגאולה האישית תבוא מהאנשים מסביבך. הנוכחות שלך בעולם היא המשמעות שלך עבור אנשים אחרים.
בהקשר הזה, כדאי להיזכר בסצינה בין אנה דרייפר לדון מהעונה השניה, שהביא הבלוג באסקט אוף קיסז, בה אנה קוראת לדון בקלפי טארוט:
ומעבר לכך, הפרק הזה היה פרידה מהעשור שהסדרה ליוותה ותיעדה באובססיביות, הסיקסטיז, העשור של הבייבי בומרס. הסבנטיז ניכרים בכל פינה בפרק הזה, ובמיוחד בפרסומת המסיימת של קוקה קולה. אבל, כרגיל, אנחנו מקדימים את המאוחר.
פיט
פיט ותמי. איפה טוטו והדחליל?
אם פרק הסיום הוא האמא של הסוף הטוב, מה שקורה לפיט הוא המלכה האם של הסופים הטובים כולם. למרות שכל דמות מקבלת מה שהיא רוצה, ומה שאנו רוצים עבורה, כולם עושים איזו מיני פשרה. כולם – חוץ מפיט. פיט מקבל את המשפחה הגרעינית, את העבודה המושלמת, את ההכרה לה ייחל כל חייו ואת המטוס הפרטי.
מפיט כבר נפרדנו בפרק הקודם, אבל הוא מופיע כאן (מלבד הצורך להיפרד מכל הדמויות המרכזיות) שוב כדי להסביר שמדובר באגדה: אחרי הכל, הוא נוסע לקנזס. לארץ עוץ. וכדי להוסיף לתמה של הפרק, נזכיר את הציטוט הזה מהספר: "הלב שלך אינו נמדד על פי כמה אתה אוהב; אלא על פי כמה אחרים אוהבים אותך".
ועוד דבר קטן: כדי לסגור עוד מעגל (כבר אמרנו, שום קצה לא נשאר פרום), פיט מדבר עם פגי, בידיו קקטוס והוא נותן לה אותו כי "יש לו ילדה בת 5". הילד שאיננו מעולם לא היה נוכח יותר.
רוג'ר
רוג'ר ומארי. ממש סבא וסבתא.
במשך עונות על גבי עונות, רוג'ר היה תמרור האזהרה של דון. אם הוא היה מת ולא קופר, לא היינו מופתעים. אבל במסגרת הסוף הגואל, רוג'ר במשך כל העונה הזו השיל את נשל הנחש. הוא מוותר על חיי ההוללות, על החופש המוחלט ובסופו של דבר גם על מקום העבודה שהקים, כדי לא לסיים את חייו לבד. הוא מתחתן עם מארי. ובמקום שם על הדלת – הוא יוריש את הונו לבנו הבלתי חוקי. זהו המסר שרוצה ויינר להעביר, והוא מסר שמרני, בל נכחיש זאת: קח לך אשה וקנה לה בית, או לפחות בקבוק שמפניה.
ועוד זיץ לסיום: כשהוא מתחתן עם מארי, הופך רוג'ר לחמו לשעבר של דון. זה היה יכול להיות מאוד מוזר אם מייגן היתה נשארת עם דון. וזה גם מסמל את מוטיב האב-בן שקיים בין דון לרוג'ר, למרות הכל.
ג'ואן
לפני
אחרי.
גם ג'ואן מקבל את מה שהיא רוצה ומה שאנו רוצים עבורה: הכרה. האשה שסבלה יותר מכל מסקסיזם מקבלת את המקום שלה. יש לכך מחיר – ריצ'רד יוצא מחייה. אבל אחרי הסטירה ממקאן ג'ואן לא תקבל תכתיבים מאף גבר ותעמוד בזכות עצמה.
על דלת המשרד העתידי יהיה כתוב שמה הכפול: "הולווויי-האריס". זהו כמובן מסר פמיניסטי רב עוצמה (שהיה אפילו עוצמתי יותר לו היתה נשארת עם הולוויי בלבד). בעיטה לשוביניזם הקשה של הסיקסטיז בפתחו של עשור חדש. זה גם יכול להתפרש כטו-גוד-טו-בי-טרו.
ועוד דבר קטן: ריצ'רד וג'ואן עושים קוקאין. גם מבחינת הסמים, אלה כבר הסבנטיז.
פגי וסטן
פגי וסטן. הביאו את הממחטות ושקיות ההקאה.
אם יש סצינה שבה הקאתי קצת בפה, אם יש קו עלילה שמשחק לידי מי שטוענים שמד מן איננה יותר מטלנובלה מסוגננת, אם יש דיאלוג מופרך – הרי זה בין פגי לסטן. זה עוד חצי בסדר לתת לקהל את מה שהוא רצה, אבל הדרך שבה זה נעשה מעוררת תהיות האם לא מדובר בסוג של פרודיה שעברה מתחת לשפם שלנו.
וכדי להפוך את קו העלילה הזה לדביק במיוחד, ויינר לא מאכיל אותנו עם כפית, אלא עם אינפוזיה לווריד: "יש דברים בחיים שיותר חשובים מהעבודה", אומר סטן לפגי. שיר של עמיר בניון יותר מרומז מזה.
הדבר המענג ביותר מבחינת פגי הוא האזכור הבלתי פוסק של הפרק "המזוודה": פגי עובדת על בריף של סמסונייט, אזכורה של אנה דרייפר בפרק וכמובן השיחה בין פגי לדון. ללמדנו: גם מתיו ויינר חושב שזה הפרק הטוב ביותר של מד מן.
סאלי ובובי
סאלי ובטי. סיגריה אחרונה ופרידה.
יש משהו אירוני בכך שהדבר המשמעותי ביותר שבובי עשה אי פעם בסדרה מגיע בפרק הסיום. בכל מקרה, סאלי ובובי מופיעים שוב גם כדי שניפרד מהם (ומבטי) וגם כדי לסמן את חילופי הדורות: לקראת מות האם והיעדרות האב, דור הבייבי בום תופס את מקומו. הסצינה בה בטי יושבת ומעשנת סיגריה כשמאחוריה סאלי עושה כלים יפה במיוחד. יש בה השלמה. השלמה עם המוות ועם האחריות.
דון
דון. רגע לפני ההארה.
תרשו לי לומר זאת בפעם האחרונה: הכל מתחיל, סובב, נגמר ומתנקז לדון. ובפרק הזה, על אחת כמה וכמה. כל סיפורי הדמויות האחרות הם פלקטים שנועדו להאיר את הדרך של דון אל ההארה.
כל מי שלמד קצת בודהיזם מכיר את המפתח להארה: האנאטמן. בחיפוש אחר ההארה עליך להתפשט מכל מה שאינו "מהותי" ל"אני" שלך: אתה קיים גם ללא העבודה, ללא הרכוש, ה"אני" שלך אמור להיות עצמאי מהעובדה שאתה איש משפחה או חבר. פשוט את כל הדברים האלו ותגיע אל המהות עצמה – ואז תגלה שמתחת לכל אלו אין כלום. אין גרעין. כמו בצל שקולף עד תום לא נותר בך דבר. ה"אני", האטמן, הוא אשליה. אין אני. קרי, אנאטמן. וכשתגלה זאת – תגיע להארה. לנירוונה. זה מקור החיוך הרחב של הבודהה.
לכל אורך העונה הזו דון הולך ומתפשט. מתפשט והולך. אחרי העבודה והדירה והאשה והמכונית, אנחנו מגיעים ללב העניין: דון שומע שבטי חולה, אבל במקום לחזור מזרחה, הוא מגלה שלמעשה בתו ואם ילדיו הדיחו אותו מהמשפחה. הוא אינו אב. הוא אינו בעל. הוא נוסע מערבה, אל המקום בו תמיד חש יותר הוא עצמו. בדרך הוא עושה את כל הדברים שעשו אותו דון דרייפר: שוכב עם זרות תמורת כסף, שותה ומייצר תדמיות חדשות. המפגש עם סטפני, מלבד האזכור של אנה דרייפר, הוא ניסיון נואש לחפש משפחה בכל זאת, למצוא נקודת אחיזה. זוהי גם התפשטות נוספת: עבורה הוא דיק ולא דון.
יש משהו מאוד גס בדרך שבה ויינר מוביל אותנו ואת דון בפסטיבל השאנטי שאליו הוא הולך: הזקנה שדון לא מביט בה, הסיפור של סטפני שזנחה ילד, לאונרד הגבר שבוכה ומוציא מדון אמפתיה והחזרה הבלתי נלאית על המשפט חסר כל הסאבטקסט "מה זה נותן לך להרגיש?". כל אלו לא יזכו בתואר האנדרסטייטמנט של השנה.
מכל אלה חשוב להזכיר רגע אחד: דון רץ אחר סטפני ואומר לה: אל תקשיבי להם. את יכולה להתגבר. "מוב פורוורד". המלים שאמר לעצמו, לפגי ולליין פרייס. נו, תראו לאן זה הוביל את כולם. דון מנסה עד הרגע האחרון להיאחז באסטרטגיה היחידה שהכיר כדי להתמודד עם החור השחור שבנפשו.
ולכן כשסטפני בורחת לו, משהו נשבר. הוא נותר לבד בעולם. וכשהוא מביט אל תוך עצמו ורואה כלי ריק. "אני לא יכול לצאת מכאן", הוא אומר לפגי ומתכוון באופן מטאפורי – הוא כלוא בתוך עצמו. אבל הרגע השפל ביותר, זהו רגע ההארה. לרגע אנחנו חושבים שדון הולך להתאבד. שהוא יסיים כמו האיש הנופל מהפתיח. אבל בואה של הנירוונה תלוי באנשים אחרים – בזרה שלוקחת אותו לסדנה, באיש שהוא מחבק, בפגי ובסאלי. כשאדם מבין שהוא ריק, אדם חדש נולד. וחיוך של בודהה מתפשט על פניו. מושלם, נכון? אז יש טוויסט.
עוד פעם אחת ודי.
קוקה קולה
על הסימבוליות והחשיבות של קוקה קולה בעונה הזו כבר דובר הן פה והן בבלוגים אחרים. הפליא לעשות טוד ון דר וורף מווקס כשחזה במדוייק את השימוש בפרסומת הזו.
לפרסומת יש סיפור מעניין ונפלא כשלעצמו, אותו אפשר לקרוא באתר של קוקה קולה. רק נציין שהאיש האמיתי שהמציא אותה הוא ביל בקר, והשם הזה דומה באופן מחשיד לדון דרייפר. האם יתכן שוויינר תיכנן את כל זה מהתחלה, 8 שנים אחורה?
בכל מקרה, הסוף נראה כאילו הוא מעורפל: האם דון נשאר בסדנה ולא חוזר לניו יורק? או שהוא למעשה ממציא את הפרסומת הזו בהשראת החוויה הזו? לטעמי התשובה על כך ברורה ונחרצת: הוא חוזר לניו יורק ולמקאן וכותב את הפרסומת הזו. ראשית, התמונה הזו, שמסבירה שללא ספק לכך ויינר התכוון:
מימין: ילדת הפרחים מהפרסומת. משמאל: אחותה מהפרק
שנית, הפתרון הזה מתחבר טוב יותר לביקורת שיש לוויינר על הרוחניאדה של הסיקסטיז. ממרגרט, בתו של רוג'ר, דרך העובדה שתרבות הנגד תמיד צוירה בסדרה כמשהו שולי ולא מרכזי בסיקסטיז.
השאלה הגדולה היא מה אומר החיוך של דון/בודהה: האם זהו חיוך של הארה, או חיוך כי הוא בדיוק בורא את הפרסומת הזו? האם הרוחניות גוברת על החומריות, או שכל ההארי-קרישנה הזה יהפוך לעוד מוצר קפיסטליסטי. או במלים אחרות: קוקה קולה או נירוונה. אני חושב שהתשובה ברורה. להתראות סיקסטיז, שלום סבנטיז.
אפילוג ופרידה
רגע לפני שמסיימים, כמה מלים אישיות: אין ספק שעבורי מד מן לא היתה עוד סדרת טלוויזיה. מה שהתחיל חצי בטעות, הפך למוסד שליווה אותי תקופה ארוכה. את הבלוג התחלתי בקבוצת הארץ, שם עבדתי, המשכתי בוואלה, לאחר שמוניתי לעורך הראשי שלו, ולבסוף פתחתי את האתר הזה. התחלתי לכתוב בישראל ואני מסיים בלונדון, שם אני גר, במובנים מסויימים – קליפורניה שלי.
זה דרש לא מעט עבודה בלי תמורה "ממשית". התמורה היחידה היתה העובדה שגיליתי שיש כל כך הרבה אנשים שנהנים לצפות בסדרה כמוני. וזו ההזדמנות לומר לכל מי שליווה אותי תודה. הבלוג הזה לא היה נראה אותו דבר ללא שובל התגובות שמופיע בסופו של כל פוסט, וכל פעם מפתיע אותי מחדש. "מה זה נותן לך להרגיש?". לא יודע אם זו נירוונה, אבל דבר אחד בטוח: ההרגשה הטובה תלויה באנשים אחרים.
בעוד כמה שבועות אעלה כאן טור אחרון על מד מן (שאני כותב למגזין ליברל). אני גם אמשיך לכתוב על טלוויזיה. מקווה לראות אתכם גם בסדרות הבאות.
זמן מד מן 
תודה על הכל!
תודה לך!
כתבת יפה. תמשיך.
צריך להזכיר גם את הקריצה באזכור של צ'רלס מנסון שבזכותו דון נשאר בסדנה. וויינר הגיב, שוב, לתיאוריות הקונספירציה לגבי מנסון ואולי גם הגיב לדרישת הקהל בסיום הקיטשי שנכתב לפגי וסטן.
תודה על הניתוחים המאלפים ומאירי העיניים בשנים האחרונות.
תודה לך על ההתמדה בקריאה. אני אכתוב על סדרות אחרות, והראשונה שבהן משחקי הכס. אתה מוזמן להמשיך לעקוב
פרק סיום מאכזב לסדרה גדולה. מה שפעם קראנו לו: סוף אמריקאי
אין דבר יותר מספק מלהבין שדברים לא עוברים לך מעל הראש. אתמול בלילה צפיתי בפרק האחרון ואחרי הסצינה עם פגי וסטן שגרמה לי לנוע בחוסר נוחות בכיסא, טוב במיטה, ובלבלה אותי (למרות שחשבתי שהיא כמו בקריצה כפארודייה ,אבל עדיין..) נזרקתי לרגע האחרון על המסך בו שומעים דינג והצליל הזה פותח פרסומת לקולה. בעיניי זו הגדולה של מד מן , לומר משהו גדול וחזק ברמזים עדינים קטנים וחכמים, וכמובן הקצוות שנסגרים בחוט שמחבר בין הכל ומוביל לסגירת מעגל בכל עונה ובפרק הזה האחרון, של כל הסדרה. זו בעיניי היתה סגירת המעגל המושלמת וגם הביאה לי הרבה נחת, כי נכון, יש בה חומריות, אבל זוהי גם הארץ המובטחת שדובר עליה, ובעצם דון הגיע לשם, לקולה שמסמלת אותה. וזה מה שדיק עשה עם השם של דון- הוא הפך אותו לקופירייטר גאון. הרי בתחילת הסדרה הוא היה איש הולל אבל כזה עם מוח חד שמביא לו הרבה הצלחות, זה מה שהערצתי בדמות הזו. ובסוף הוא מצליח להשיל מעצמו את החלקים הרעים ולהישאר עם החלק הכי טוב שבו , את מה שעושה אותו מי שהוא, זה מי שהוא- אדם עם רעיון. עם נורות נדלקות והצליל הזה שליווה אותו ברגעים הגדולים שלו והיה שם גם אם לא שמענו אותו קודם. ובנימה אישית (או שזה הכל היה נימה אישית, אין לי מושג) כל כך טוב לקבל את המסר הזה, בשבילי מד מן לאורך הזמן נגעה בחוויות האישיות שלי מהחיים כשהשאלה האחרונה- האם זה כל מה שיש- מהדהדת. כל כך חיכיתי לראות מה תהיה התשובה, כי מן הסתם החיים הם לא סדרת טלוויזיה, אבל כשיש סדרת טלווזיה כל כך משובחת, אולי התשובות יכולות להגיע דיי קרוב, ולתת הרבה נחת. עם הסוף הזה, קיבלתי את התשובה שבסתר ייחלתי לה. תודה על הבלוג הזה, למדתי ממנו המון ואחרי כל פרק לא יכולתי לחכות עד שאקרא אותו. כשההבנה שלי תאמה את מה שכתבת זה נתן לי סיפוק והייתי מרוצה מעצמי, וכשכתבת דברים שלא חשבתי עליהם והנורה נדלקה בדיעבד, הייתי מלאת הערכה, לאמנות של האנשים מאחורי מד מן ,ולאנשים שמבהירים במילים תחושה מעורפלת ומראים לי איך המכונה עובדת.
מסכים בנוגע לדון. בהמשך למה שאתה וגדי כתבתם: דון מאבד הכל – את הבית, האישה (נשים), ילדים… ובסוף, כשלא נשאר כלום, נשאר רק הגרעין: מתחת להכל, הוא קופירייטר.
וגם היכולת לגרום לנו לראות בדמיון את ההמשך ומה קרה אחר כך ברגע אחד בכמה שניות בסוף… יש דבר טוב מזה בשביל יוצר טלוויזיה? לא להצטרך להרוס הכל בחד משמעיות של תמונה אחרונה. זאת אומרת, כשחושבים על כל מני סופים של סדרות, ברגע שאתה מקבל את הסוף לפנים יש בזה משהו מאכזב. כי כל מה שגרם לך להמשיך לצפות והחזיק אותך מעוניין זה שיש המשכיות, הכל עוד יכול לקרות. אז הבנתי שזה קולה, ובכך מתיו וויינר נותן את הסוף, אך בו בזמן הוא מספר סיפור של התחלה חדשה, כזו שאנחנו עוד יכולים לדמיין. מהבחינה הזאת זה כאילו שמד מן זוכה לחיי נצח.
בפעם האחרונה – הפרק (או במקרה זה, הסדרה) לא נגמר עד שלא קוראים את הניתוח שלך.
פרק בעייתי מהרבה בחינות אבל מספק מבחינות אחרות,מסתבר שהאתגר של "פרק סיום הסדרה" – במיוחד לסדרות איקוניות כמו מד מן – היה גדול קצת גם על ווינר הגאון, למרות הזמן הרב שעמד לרשותו לחשוב ולתכנן (מ-2011 אם אני לא טועה).
מעבר לבעייתיות שבפרק עצמו הוא פוגע ברצף ובשלמות של העונה המצויינת שהיתה עד עכשיו, ומשאיר קווי עלילה תמוהים או סתמיים. למה הדביקו לג'ואן חבר מהאגדות לפני ארבעה פרקים רק כדי לאבד אותו ברגע? למה דיאן המלצרית היתה חשובה כל כך? ואיזה משמעות יש למסע הספונטני מערבה (שנבנה בצורה נהדרת עד לפרק הזה) – אם זה הסיום הקלישאתי למדי שלו?
ובכל זאת גם הפרק הזה הצליח להיות פרק אמיתי של מד מן, חמוץ מתוק (למרות ההפרזה הפעם בכוון המתוק), עם רגעים טלוויזיוניים מענגים, ומספיק שאלות מסקרנות ותובנות כדי לפרנס כותבים ומנתחים לעוד כמה שבועות לפחות.
אבל לדעתי הנושא האמיתי שעוד ידובר בו הוא סיפור הכותב מ VOX שהצליח לחזות בצורה כל כך מדוייקת את סוף הסדרה. מודה שהלסת שלי נשמטה בתדהמה כשראיתי את הפרסומת בסוף (כמה ימים אחרי שקראתי את התחזית). אז או שהבחור צריך לרוץ ולמלא לוטו כל שבוע, או שהיתה פה סוג של הדלפה מתוך הסט השמור והסודי ביותר בהוליווד. מעניין אם ויינר יתייחס לזה באחר מראיונות הפוסט-פינאלה שלו.
תודה על הכל!
תצרף לינק לתחזית מהVOX מעניין דווקא
גדי שלח אותנו לשם בפוסט על הפרק הקודם
http://www.vox.com/2015/5/12/8589783/mad-men-finale-predictions
נכון קראתי אותו.
בדוק הדלפה
אין ספק
אולי הדביקו לה את החבר בדיוק בשביל לאבד אותו, כדי להראות כמה היא התקדמה מההתחלה, הרי בהתחלה היא לא היתה מוותרת על חבר מהאגדות בשביל להיות עצמאית , בשביל עבודה. היא לא היתה מעלה על דעתה שיש לה זכות בכלל לחלום חלומות של ביטוי בתחום במקצוע. ואולי דיאן המלצרית היתה שם בשביל להעיר את דון לקראת המסע שלו, הרי גם הוא לא היה יכול להגיע לאן שהגיע בסוף בלי שיובילו אותו לשם איכשהו, אנשים לא קמים בבוקר יום אחד ומשתנים, צריך שיקרו כמה דברים מטלטלים בשביל שינוי והמפגש איתה היה מטלטל. נראה לי. ואולי אותו מסע ספונטני היה ביטוי פיזי של מה שהתחולל אצלו בפנים- חיפוש- כדי למצוא משהו, את עצמו.
great minds think alike
יצאתי בתחושה לא משהו מהסוף, אחרי עונה מופתית בעיניי. אבל אז חשבתי שייתכן וגם הסוף מופתי.
בעשור האחרון (ואף יותר) יש נטייה להתרחק כמה שניתן מ- happy end וזה מוקצן לצד השני, ככל שיותר דרמטי, ריאלי ו"רע" כך הקהל מרוצה יותר וכך התסריט נחשב לטוב יותר (ראו למשל, שובר שורות, הסמויה וכו')
אבל שכחנו שמדובר בכל זאת בסדרה שמתארת תקופה אחרת, ובתקופה הזאת happy end היה הדבר!
כך שייתכן ומתיו ווינר בכל זאת רצה להישאר באותה אווירה ולקחת אותנו צעד קדימה.
ציפינו שיהיה מוות, הכי נכון מבחינת הלך המחשבתי היה שדון יחזור לחיק משפחתו ויגדל את הילדים לבד, שאולי נראה הלוויה בפרק האחרון ואולי גם הוא ימות או משהו דומה וכו' וכו'
אבל לא, ברוב הסיפורים הנישתיים קיבלנו סוף טוב ואפילו לפעמיים קיצ'י, כזה שבכלל לא חשבנו שנראה בסדרה – וזאת לדעתי הפתעה על סף גאונות.
עצם זה שנשארנו עם פה פעור, מעידה כי זה תפס אותנו לא מוכנים.
תודה גדי על הבלוג.
אולי סוף טוב או סוף "רע" לא משנה כל עוד מקבלים תחושה של השלמה , ואז כל סוף הוא בעצם טוב. כמו למשל שובר שורות, שכביכול רע אבל יש שם הסתכלות אמיתית פנימה והשלמה, אנשים סוף סוף מפסיקים לברוח מעצמם. אחרי כמובן שהרסו הכל. במד מן ההבדל היחיד הוא שהם מצאו גם דרך חזרה.
מעניין לחשוב: אך אחד לא אמר שזה "הסוף". זו הנקודה שבה הופסקה הסדרה. פיט יכול עוד להתגרש, ג'ואן יכולה להיכשל ודון יכול לחזור לסורו. ויינר החליט לתת לנו פיק כנקודת יציאה.
ותודה לשתיכן על המחמאות.
עצוב להפרד מסדרת המופת הזו. אחת מהנאות החיים זו צפייה במד מן ואז קריאה בבלוג שלך.
תודה לכל הכותבים שהשלימו את החוויה והעשירו את התמונה.
בפראפרזה לספורט, הבלוג הזה גרם לדה באזר להרגיש כמו וואן..
איך זה מרגיש? כבר מתגעגע..
לגבי הפרק:
שימו לב שבפרק זה מי שנותן את הנאום זה לא דון (כמו בפרק הקרוסלה, או בנאום הרשי מסיום עונה 6) אלא דווקא איש המקרר.
איש שהדמיון בינו לבין דון הוא מקרי לחלוטין…..הוא אינו יפה כמו דון, לא כריזמטי, אבל אומר את הדברים כפי שדון מרגיש אותם.
דון מרגיש שקוף!!!!
פגי וסטן – הם הארי פוגש את סאלי…זה היה דווקא די שקוף.
השיחה בין דון לפגי מה שיפה בה שהיא מסכמת את חיי דון בדקה: בגדתי, גנבתי, הרסתי.
העניין הוא שכמו בחיים האמיתיים , אף אחד לא לוקח כ"כ קשה את מה שדון לוקח קשה.
ככה הסדרה, משקפת סה"כ חיים אמיתיים של דמויות לא אקסטרניות בצורה מיוחדת.
אמריקאים בסיסקטיז ששקועים בעצמם, קפיטליסטים, אוהבי כסף, סקס וסמים.
סדרה שלקחה שחקנים שברובם אלמוניים לחלוטין והפכה אותם לכוכבי רוק.
מדהים מה שסדרה אחת עשתה לעולם הטלווזיה.
תודה על בלוג מצוין!
תודה לך, המגיבה הראשית!
תודה גדי על המחויבות שלך לבלוג, אלינו ולסדרה. זה היה מאוד משמעותי בעיני וקשה לי לתפוס שממחר דברים משתנים. (אבל אני אמשיך לצפות לפוסטים על ההסטוריה של משחקי הכס).
מחשבה קצת עילגת שאנסה לנסח: נאום איש המקרר בסדנא הוא בעצם קלוג'ר של כל המוצרים אותם פרסם דון במהלך הסדרה. הרי זה מה שדון עושה כפרסומאי: לוקח מוצר, אחד מיני רבים שיושב במקרר, ושם עליו זרקור. מציג אותו באופן שמבטל את שקיפותו וגורם לאנשים לרצות לקחת דווקא אותו.
אולי המקצוע של דון הוא גם חלק ממסע הצרכים הפנימיים שלו: אולי זה מה שהוא מחפש במקצוע? דרך להראות את עצמו, למרות כל מגרעותיו באופן שיגרום לאנשים לאהוב אותו?
דון הוא איש המקרר שלא זכה למבט רואה ואוהב בילדותו. וכל הנראות שאחר כך לא חדרה את הפצע הזה. הוא גם זה שמבין שרוצים לעזור לו והוא לא יודע להגיד איך. איש המקרר הוא גם אדם. אחד הפצעים אם לא ה. הרגשתי שהוא מחבק את אדם.
חמוץ-מתוק מגדיר היטב את תחושתי מהפרק האחרון של הסדרה הנהדרת והכל כך שונה מכל דבר אחר על המסך הקטן:
למרות האידיליה האנושית, לכאורה, בפרק הזה מרחף כענן סערה קודר הנושא הגדול ביותר במרקם היחסים האנושי – הורים-ילדים; המפתח למבנה האישיות הבסיסי של כל אדם באשר הוא.
הקקטוס שעומד בחיקה של פגי, אותו קיבלה מפיט, גרם לי לראות בפריזמה שלילית וקודרת את שתי הדמויות האלה. פגי, אישיות מצודדת באופן כללי, היא לא פחות מאם נוטשת, שזה אות הקין הגדול ביותר שיכול לרבוץ על אם.
סצנת הפרדה של הסדרהמסאלי ובטי, בו מחליפה סאלי את אמא שלה בתפקיד והעובדה ששתיהן באותו חדר, גב אל גב, בהתעלמות מוחלטת זו מזו, הוא שובר לב באותה מידה – בטי המובסת, החולה עדיין לא מצאה – וכנראה לא תמצא – את הדרך ללב ביתה, שלא לדבר על שני הבנים הקטנים, שמקיימים ביניהם אקו-סיסטם אוטונומי ובודד להחריד. במותה היא בוחרת עבורם את הפתרון הפרקטי ולא הרגשי.
ודון – האיש שעבר הארה? האיש הזה יכול להמהם "אום" עד קץ כל הדורות ולא יצליח לשכנע אותי שהשתנה באמת: דון מקבל את הבשורה על מותה הקרב של בטי מסאלי ונדמה שהאב שבו יתעורר. שיחה מרגשת עם בטי ממשיכה את ההטעיה המכוונת של ויינר ואז מתברר שלדרייפר אין שום כוונה לשנות את מהלך התרופפות חייו. האב שבו, שלרגע התעורר, נרדם שוב. הילדה שבי הזדעזעה מהמחשבה שבעת צרה האבא הפרטי שלי לא היה מגיע לנחם ולהציל. האשה שבי נגעלה – אין דבר פחות סקסי מגבר שהוא אבא רע, מהורה נוטש שאין בו חמלה, מהורה אגואיסט כל כך. בקיצור, נפרדתי מדון ברע.
המעבר ב-cut מהרוחניות של דון לפרסומת הפסבדו רוחנית של קוקה קולה היא הקריצה הגאונית של ויינר. נהדר
ובנימה אישית – תודה על בלוג מצוין. לפעמים כאילו הלכנו באותה דרך של מחשבה, לפעמים חשבתי פחות או יותר הפוך ממך אבל תמיד העשרת את חוויית הצפיה שלי. תודה 🙂
דון לא נוטש. דון מקבל בינתיים את מצוותה של בטי ולא רב איתה. והוא שבור, ממוטט, מהמחשבה כמוה על עצמו שהוא לא באמת מסוגל להיות להם אבא. עד כדי אובדנות!. אולי החיוך במדיטציה הוא לא על עצמו ולא על קוקה קולה אלא על אמונה שניצתת שהוא יצליח להיות האבא הזה.. . אני אופטימית לגביו. נחכה לעונה הבאה … אופס אין כזאת … :-((
פרסמתי טקסט קצר מאוד על הפרק היום ב"ידיעות אחרונות", שעוסק בעיקר בתמונת הסיום. בעיני, היא בחירה מקורית ומעניינת – כמובן שהייתי מעדיף שיר – שבעיקר מייצגת את האמביוולנטיות שאני חש כלפי "מד מן": כמו שלא ברור האם לדון באמת יהיה טוב בחיים עכשיו או שהוא פשוט מסחר גם את ההארה שחווה תמורת כסף, לא ברור לי האם "מד מן" היא יצירת מופת או פרסומת ריקה לטלוויזיה איכותית. הפרק כולו, בעיני, היה תמצית הגסות של מד מן בעונות האחרונות. חבל שכך.
אבל רגע! היו כמה רפרנסים ששווה לדבר עליהם:
1. שיחת הטלפון בין דון לסאלי – מי ייתן והיא באמת שלווה ושמחה בעולם – מבססת את ציר הזמן של הפרק: סוף אוקטובר 1970. איך יודעים? דון, הנמצא במישורי בונוויל ביוטה, מבשר לה על שבירת שיא המהירות בנהיגה במישור. פשפוש קל במאגרי המידע מגלה שמדובר כנראה בגרי גייבליך, שב-23 באוקטובר 1970 עצר את המחוג על 622 מייל לשעה, שהם כ-1001 קמ"ש.
2. בשיחת המכוניות בין דון לחבר'ה במוסך נשמע השיר של הדורז, "Hello, I Love You". האגדה מספרת שבזמן שג'ים מוריסון היה באחת התקופות היותר מופרעות שלו, חברי הלהקה חפרו בארכיון שלו כדי למצוא טקסט ראוי. הפרט היותר מעניין והיותר משמעותי, הוא שהלהקה חויבה לשלם לריי דיוויס, מנהיג הקינקס, שכן בית המשפט קבע שהלחן של השיר נשמע זהה מדי ל-"All The Day And All of The Night". במסורת האובר-ניתוח של "מד מן", האם עלינו להניח שהשיר הגנוב מייצג את גונב הזהויות המפורסם ביותר בטלוויזיה?
3. לצד התמנון שמענג אישה, פגי הביאה את הפוסטר של פסטיבל הסרטים השני של ניו יורק למשרד במקאן.
4. צ'רלס מנסון זוכה לאזכור אחד אחרון, כשפקידת הקבלה אומרת לדון שאין מצב שמישהו יעצור לו לטרמפ, "ותודה לצ'רלס מנסון על כך". עקיצה אחרונה של ויינר על חשבון המעריצים, שמצטרפת גם לתגובה של מרדית' בשיחה עם רוג'ר: "הוא מת?". "לא, היינו שומעים על כך". המסר של ויינר, שוב ברוח דיוויד צ'ייס: רדו ממני, באמא שלכם.
5. רוג'ר לוקח שאכטה מסיגריות "דו-מורייה" ואומר "יש לזה טעם של דו שיט". מדובר במותג סיגריות קנדי שנחשב יוקרתי. בתו של מייסד החברה היא הסופרת דפני דו מורייה, שכתבה בין השאר את "רבקה" ו"הציפורים" עליהם מבוססים הסרטים של היצ'קוק.
6. האם ההמהום של דון, מקורו בפיץ' שהכין לשעוני אקיוטרון? https://www.youtube.com/watch?t=65&v=SSNVy7FeL3g
6. כולם חפרו מכל כיוון על הפרסומת של קוקה קולה. הנה עוד חבורה בריטית נפלאה שעשתה עליה סיבוב: https://www.youtube.com/watch?v=3FpNw3286y8
ומילה לסיום:
לא ברור כמה פעמים התגריתי בגדי על אהבתו האובססיבית למד מן. בפגישות אישיות, בישיבות צוות, בדרך לשירותים – זה היה תחביב שלי ונהניתי ממנו מאוד. ובכל זאת, נהניתי לערוך את הבלוג שלו כי כשכותב מגיע מתוך תשוקה לנושא עליו הוא כותב, זה מאתגר ומתגמל. הקוראים הגיבו בהתאם. גדי, אני מאוד מעריך אותך ומתגעגע.
עבורי, יליד שנות ה-80, "מד מן" הייתה הזדמנות לחקור עשור שכבר קיבלתי אותו כמו פרסומת של קוקה קולה: מותג משופשף ומשומן, בעל סמלים מובהקים ומסרים אחידים. רמת התחקיר המטורפת של "מד מן", שאין שנייה לה בטלוויזיה וספק אם תהיה בכל דרמה תקופתית באשר היא, עשתה שירות היסטורי עבור הסיקסטיז. "מד מן" העמידה אותן באור אחר, עכור יותר, אבל כנראה גם יותר נאמן למציאות. הרפרנסים התרבותיים היו ההשתקפות של ההיבט הזה ולכן מצאתי בהם את מה שלא מצאתי בסדרה עצמה. קשה להתכחש להישג הזה ולכן, גם אם בעיני כדרמה "מד מן" היא האמ-אמא של האוברייטד, עדיין יש לה חשיבות.
עוד רפרנס בולט במיוחד היה אצל ג'ואן בטלווזיה שודר פרק של רחוב סומסום כאשר רואים את אריק מאריק ובנץ (ארני וברני נראה לי קוראים לזה).
חוץ מזה אשמח אם תשתף את הטור בידיעות אחרונות אם זה אפשרי.
אחלה רפרנסים כמו תמיד.
תודה!
ייאמר לזכותה של מד מן שהיא לא פספסה שום אלמנט סיקסטיזי או תחילת סבנטיז- החל מהביטלס, רולינג סטונס, בוב דילן ובסוף הדורז
זו תמיד היתה דרכך להחזיר לי על כל הפעמים שהתעללתי בך. 🙂
אגב, איך אואזיס קשורה לפרסומת של קוקה קולה?
לקוראים שעשויים להניח שביני ובין גדי שררו יחסים מתעללים – אתם צודקים 🙂
אואזיס הואשמו בגניבת השיר וחלק מהטקסט שמוביל את הפרסומת. קוראים לו "I'd Like to teach the world to sing" של הרכב בשם הניו-אייג'י ההולם The New Seekers: הוא למעשה התפרסם קודם כל בפרסומת ואז הוקלט מחדש כסינגל. זו גרסת הניו-סיקרז:
כמו כן, לפרסומת המדוברת יצאו שתי פרסומות המשך המבוססות על אותו השיר:
גרסת כריסטמס מ-1977:
גרסת האיחוד מ-1991, בכיכובם של הזמרים המקוריים וילדיהם:
בית המשפט כמובן פסק שהייתה כאן גניבה. תגובתו של נואל גאלאגר הגאון: "כולנו שותים פפסי עכשיו".
גדי, תודה על שבע השנים הטובות.
כל אחד והמסע שלו.. העיקר שיהיה הפי אנד (אפילו קני קוסגרוב קיבל את שלו!)
תודה דנה. זה נכון שהיא לא פספסה אלמנטים מרכזיים, אבל מנגד – היא לא התייחסה אליהם כמרכזיים. להיפך. רובם היו בשולי הסדרה, לטעמי. אם יש לסדרה גדולה – מלבד אסתטיקה יוצאת דופן – היא נמצאת בהיבט הזה.
זה מה שפורסם בידיעות אחרונות, להוציא אזהרת ספוילר שאינה רלוונטית בבלוג הזה:
"מד מן" עישנה אמש את הסיגריה האחרונה, בפרק שניסה לסגור כמה שיותר קצוות ולכן נראה קצת כמו טלנובלה יקרה במיוחד ובעלת ניואנסים עדינים כאריאנה מלמד. ובכל זאת, תמונת הסיום שלה הייתה מקורית ומעניינת. רואים בה את דון דרייפר מתרגל מדיטציה, שלו ורגוע. כמה דקות קודם, נדמה שהוא היה בדרך להתרסק סופית, כמו הדמות שצונחת בפתיחת כל פרק של הסדרה. אבל הוא ניצל – בזכות מונולוג נרגש של אדם זר לחלוטין – ועתה הוא מברך את "אמא שמש" ומהמהם. ואז, במקום שיר סיום כמקובל, מופיעה על המסך פרסומת אייקונית של חברת קוקה קולה, ובה אנשים מכל המינים והצבעים שרים שיר אהבה ניו-אייג'י למשקה הפופולרי. האם זה אומר שדון דרייפר לא השתנה וכמו כל דבר אחר בחייו, מסחר גם את ההארה שחווה? או שאולי המסר הוא שבסופו של דבר, כולנו חומר גלם לקידום מוצרים? זה סוף שמח או עצוב? השאלות רלוונטיות גם ל"מד מן" עצמה: גם עתה, לא ברור אם היא באמת יצירת מופת או פרסומת נוצצת וריקה לטלוויזיה איכותית.
יצירת מופת או לא (לטעמי בהחלט)
בוא נסכים שמה שמד מן עשתה זה להעשיר את חשבון הבנק של המעורבים בדבר.
והפך שחקנים שהיו אלמוניים לחלוטין לכוכבים די גדולים.
ומרצ'נדייס כמו בגדים ומוצרים ואפילו ברביות.
אמריקה זו עדיין אמריקה
זה נראה שכל פעם שיש לדון מסע פרסום מאתגר הוא מתפרק. כאילו ייסורי היצירה מכבידים עליו. וזו פעם אחת נוספת כזאת. איך פרסומת יצירתית נולדת ?
גדי, תודה רבה על הטור/בלוג המעניין והמעשיר. חוויית הצפייה בפרקי הסדרה לא הייתה שלמה אילמלא ההערות, התובנות והרפרנסים שקראתי פה, בדברים שכתבת וכמובן בתגובות.
אני לא מהמגיבים בדרך כלל, אך מרגישה חייבת לומר לגבי הפרק של אתמול –
בכללי אני סיימתי את הסדרה עם חיוך.
לדעתי הריגת אחת הדמויות הייתה סתמית ולא משרתת שום תמה, כך שעם כל הסכרין – הרעיון של המצאה מחדש דווקא מתאים לי.
בשיחה בין דון לפגי, היא אומרת לו: "אתה יכול לחזור הביתה", והוא שואל: "איפה?" (where?)
היא לא אומרת לו שהוא יכול לחזור או לבוא, היא אומרת לו שהוא יכול לחזור הביתה. ואחכ מפצירה בו: "בוא הביתה", ואז הוא פוצח בווידוי מולה.
בסצנת הסיום, בה דון יושב במדיטציה, לי הצ'אנטינג של ה-אום (OM) נשמע יותר מדי כמו HOME
וכשהוא אומר OM/HOME הוא מחייך, כאילו זו חוויית ההארה שלו.
תודה לך! שמח שהחלטת להגיב
הסיום של דון היה מצחיק ביותר – "דון הרוחני" – הדבר הכי רחוק מדון דרייפר. מכיוון שזה בא מיד אחרי הקתרזיס בסדנא מול איש המקרר, זה היה די פתטי. אבל אם רואים את זה, כמו שגדי כותב, כאילו הוא הוגה את הפרסומת של קוקה קולה אז זה נותן לזה פרספקטיבה אחרת וזה די מבריק (הפער הזה) . אני גם חושבת שדון חוזר לניו יורק לעולם הפרסום – אולי יצטרף כשותף לג'ואן (לא חושבת שיחזור למקאן כי הוא עצמאי מדי). כמו שדון אומר "אנשים לא משתנים".
לגבי סטן – נראה לי שוויינר רואה בו את עצמו (הוא גם נתן לו את הסוף הכי טוב – עבודה יצירתית ואהבה). מלבד משפחה, הוא ופגי בטח יקימו איזה מיזם משותף בעתיד (שנות ה-80' ?) מבחינת קריירה. מה זה יהיה?
שאלה לעינב – הזכרת את הפוסטר בחדרה של פגי. מה זה החתול השחור המודבק על התמנון המענג ? מצחיק …
אתגעגע למד מן ולבלוג. תודה
נ.ב. – מעניין איך זה יהיה לראות הכל מהתחלה?
לאחרונה צפיתי באמת בסדרה מתחילתה, וזה היה מענג. אחד הדברים המיוחדים שאני אוהבת במד מן, זה כל הרגעים השקטים בהם ראיתי מול עיני אנשים חושבים, ויכולתי לחשוב בעצמי מהן המחשבות שעוברות להן עכשיו בראש…
לא פלא שגם הסוף נתן לנו אפשרות לחשוב בעצמנו מה היה הסוף.
סליחה זה לא פתטי. עבודה נפשית כזאת עוצמתית פלוס מדיטציה בהחלט עושים את זה. הארה זו מילה גדולה, אבל רגע יקר של התעוררות עם אפטר אפקט של כמה שבועות (וידיעה שזה זמין שם ושאפשר לגעת במקומות כאלה) זה אפשרי וקורה לא מעט בסדנאות כאלה. והתעוררות מביאה מגע עם יצירתיות וגאונות שבהחלט יכולים להוביל גם לפרסומת כזאת.
טוב, אני לא מסכימה שמדובר בסוף טוב של התחלה חדשה ושינוי. התחושה שלי היא שויינר "הקריב" את הפרק, את העלילה ואת התפתחות הדמויות לטובת מסר ששמט את לסתי מרוב ציניות. הדקה האחרונה של הפרסומת פשוט לוקחת את כל הפרק ואת כל מה שנאמר בו וזורקת לפח. הכל חרטה. וזה לא משנה אם זה אומר ש"בעלילה" דון כתב אותה או לא (אם כי הפרשנות שקראתי כאן באחת התגובות – שהוא מחבק את האיש בסדנה בגלל שבאותו רגע עלה לו הרעיון לפרסומת – הצחיקה אותי וביעתה אותי כאחד).
הפרק כולו מתקתק באופן שהוא פשוט תת-רמה. לכל אורך הצפיה מצאתי את עצמי עושה דברים אחרים מרוב שעמום. ובדיוק כשעמדתי להכריז ביני לבין עצמי שמדובר בפרק הסיום הכי גרוע אי פעם – הגיעה הפרסומת.
הפרסומת עצמה היא מפגן מדהים של ציניות. היא לוקחת את כל הרגשות הכנים שלנו ומשחקת בהם ג'אגלינג לתועלת מסחרית. הדבר הכי מפחיד בה הוא שהיא עשויה באופן כל-כך טוב, שאי אפשר שלא להתרגש ממנה. היא רתימה של כישרון אנושי ורגשות כנים לאמירה המופרכת: אני אוהב את העולם ולכן אני רוצה לקנות לו קוקה-קולה.
הדקה בסיום אמרה לי: כל מה שראית עד עכשיו – האיחוד המטומטם של סטן ופגי, המשפחה המאושרת בדרכה למטוס הפרטי של פיט, האהבה של רוג'ר, החזרה למוטב וההארה של דון, אפילו הסרטן של בטי – הכל חרטה. אם האמנת בזה, הבדיחה היא על חשבונך.
לכן, למרות ש-49 דקות מהפרק הזה היו מהנוראות בתולדות הטלויזיה, הדקה האחרונה הפכה אותו לאחד הסיומים המדהימים בתולדות הטלויזיה. לא פחות.
גדי יקר, חבריי היקרים לבלוג היקר הזה, אני נרגשת מידיי כדי לקרוא קודם את התגובות ( אחזור לכל אחת ואחת מהן כמובן). איזה סיום מופלא לסדרה!!! איזה פוסט מופלא לסיום!!! תודה תודה תודה ווינר, תודה תודה תודה גדי. עכשיו אני מבינה, בעזרתך גדי. מד מן הוא הבית.הוא נכתב בשבילי. ווינר כתב אותו לי אישית. כתב את עצמו, אותי ומסתבר שעוד הרבה שדומים לי. מקצטנו חולקים פה קהילה לרגע. בן עשר שנים. וכמה זה נעים. רובנו גם כמו דון מרגישים שאנחנו די לבד בעולם, ווינר קיבץ אותנו למשך 10 שנים יחד. ואפילו זכינו באמי!! ופתחו לכבודנו תערוכה במוזיאון!!. מסכימה לחלוטין גדי עם כל מה שכתבת והתרגשתי שאתה מתרגם לי את תחושותיי בכזו רמה! אכן בהפוך על הפוך! אכן זה מה שמד מן מציע ומתאים לזמן הזה, לפוסט סופי סופרנוס וכל מי שמנית. אישית הסוף הזה הוא כל מה שאפילו לא ידעתי עד כמה ייחלתי לו. סיימתי עם דון עם האוםם על הברכיים וכולי דומעת מהתרגשות. שיתוף אישי (כאמור ווינר כתב את כל התכנית ובמיוחד את הסוף בשבילי ;-))- לבני הצעיר קוראים אומי. זה מ- אום. ולשני הגדול – אדם. במרווח הזה ווינר נתן לי את כל המתנות שאפשר לקבל. על ילדותי, על חיי, על מי שאני. תודה אישית לווינר עד שטיפל כל כך שלם בנושא הפמיניסטי. בלי זה לא יכולתי להגיד ככה. ואם יורשה לי להמשיך בהשתפכות, אז אמריקה של הסיקסטיז היא הדבר שהציל את נפשי הכלואה כאן כילדה בשנות ה 70. בוודאי עיצב את מי שאני היום. חשבתי שגיליתי אותם במפגש המכונן שלי עם הסרט שיער, אבל מסתבר בדיעבד שגם לפני התחפשתי כבר להיפית. כל מסעה של אמריקה והדמויות לאורך כל הסדרה העשירה את המגע שלי עם שנות ילדותי ובגרותי ברמה שלא דמיינתי. כמובן בסיפורים אבל גם בקפדנות על הדברים של התקופה. תודה תודה מודה מודה. יהיה מאד מאד קשה להפרד ממן מד וקהילת חובביה, קשה להאמין שנקבל משהו שככה תפור על רבים מאתנו (כמובן לא בהכרח באותם המובנים).
ותודה גדולה על הקישור לקלף הטארוט. ווינר תותח!!
ומזל שיהיה עוד פוסט אז זו לא פרידה סופית.
חיבוק גדול לכולכם, ואוםםםםםםםם
תודה רבה
זו תגובה בעיקר כדי לקבל עדכונים על תגובות נוספות.
אבל יותר מזה – כדי להודות לך גדי על הליווי הצמוד, ההבהרות והפרשנויות המלומדות.
תודה רבה. אתה מוזמן להירשם לבלוג ולהמשיך לעקוב אחרי דברים שאכתוב
מה שיפה בסוף הפתוח, הוא שכל אחד יכול לראות את דון ממשיך באיזו דרך שהוא ייבחר.
והאמת, אני הייתי בטוח מיד בסיום הצפייה בפרק, שהוא חזר לעולם הפרסום והגה את הפרסומת של קוקה-קולה.
אבל זה קצת פחות נתפס לי עכשיו.. מכיוון שדון כמו דון, כל פעם מחדש בורח/נעלם וחוזר בכוחות מחודשים,
מה שאני רוצה לומר זה שגם אם הוא חזר, אין סיכוי מבחינתי שזה הפעם האחרונה שהוא עושה מעשה שכזה (בריחה – חזרה). ולכן הסיום הזה פחות מתיישב לי בראש..
בגלל זה אני חושב שעדיף לחשוב שהוא קם מחדש כדיק (האמת שרב הפרק פנו אליו כדיק..)
והפרסומת היא רפרנס לסדרה כולה ולא לדון.
דוקא כאן בזכות התמונה של גדי לעיל שוכנעתי שוינר נותן כאן אמירה די סגורה. מבחינתי אמירה חשובה, אופטימית ושלמה.
תודה על הבלוג המעולה
חצי העונה האחרונה היתה חלשה בעיני, ופרק הסיום היה מוזר בתפרים המאוד גסים שלו. אני סאקרית של סופים טובים, אז לא אתלונן על זה, אבל זה עמד בניגוד מאוד חד למועקה העצובה של כל הסידרה.
הכל מוביל בסוף לדון? אוקיי. אבל לכל השאר, לכולם, יש חיים. הסוף הטוב שלהם הוא במימד האישי, ולא רק המקצועי. דון נשאר חלול. אני לא רואה שום דבר פתוח, חוץ מזה שהוא עדיין לא התאבד. בסוף, גם בקטע הכי רוחני עאלק, חוץ מלעשות פרסומות הוא לא יודע לעשות כלום. אין לו תיקון. ככה זה.
חלול? אולי, אבל לפחות הוא מבין ומרגיש ומודע. ואולי (אחרי הסדרה) יידע לעשות עם זה משהו. ופרסום זה מה שהוא יודע לעשות והוא בטופ של הטופ של התחום שלו, וזה הרבה יותר ממה שיש להרבה אחרים.
גדי ועינב,
אני בעיקר קוראת, אבל הפעם היה לי חשוב לכתוב לשניכם תודה רבה על הבלוג המרתק והמעמיק.
הלוואי שתהיה עוד סדרה ששווה התייחסות כזו…
כבר מתגעגעת
וואי וואי, שמת אותי בכותרת ליד גדי. מילא ההשקעה העצומה שלו, עוד יחשבו שאני פנאט כמוהו 🙂
אה נכון, שכחתי שמשלמים לך… 🙂
מצטטת את דבריו של דון לפגי בפרק המזוודה: "That's what the money is for"
אני אודה לך, אבל קצת פחות, כי שמת את עינב בכותרת לידי. 🙂
אגב התפרסם היום ראיון עם ג'ון האם שבו הוא מאשר (להבנתו) שזה אכן מה שקורה, דון חוזר לפרסום ואחראי לקמפיין שראינו. הוא נותן לזה פרשנות חיובית (דון מבין שזו הזהות שלו) ומסתייג מהפרשנות הצינית.
לינק בבקשה
זהירות – תגובה ארוכה 🙂
עכשיו עם קצת יותר זמן לכתוב את המחשבות שלי לגבי הפרק, או יותר נכון – לכתוב "איך הרגיש לי" הפרק הזה.
האמת שהופתעתי מהסוף, ועוד יותר מזה הופתעתי מכך שהופתעתי. מעבר לכך שקראתי את התחזית שהתממשה מהשבוע שעבר בבלוג של טוד ואן-דר-וורף (איזה שם!), בעבודה שלי אני נכנס באופן יותר מיומיומי לאתר Rotten Tomatoes, ושם היתה כל השבוע שעבר הפניה לראיון עם מת'יו וויינר שהכותרת שלה (לא נכנסתי לכל הראיון) היא "אנשים לא משתנים", וזו באמת היתה השורה העליונה, האמצעית והתחתונה של הפרק ושל העונה – אנשים לא משתנים, הנסיבות לעתים כן. אך למרות שכל זה היה לי מול העיניים, עדיין לא ראיתי את הפרסומת של קוקה קולה באה.
נתחיל בפרידה מג'ואן – לאורך כל הסדרה היא ניסתה והצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית של הנשים בפרסום (ובפיתוח קריירה בכלל), אבל בדרך שלה, והיתה מוכנה לעשות קורבנות קשים בעבור זה. בדיעבד ריצ'רד הופיע בחייה מלכתחילה רק כדי שתוכל לוותר עליו למען ההגשמה העצמית שלה. עכשיו, יותר מעשור לאחר שפגשנו אותה כמנהלת המשרד ב-S&C, היא יוצאת לדרך העסקית שלה בעזרת הנסיון והשם שצברה מול עינינו (צריך שני שמות כדי שהעסק יראה רציני? יש לה שני שמות משל עצמה, היא לא צריכה טובות מאף אחד גם בעניין הזה). אגב, כשקן פנה אליה ושאל אם היא בקשר עם הבמאי של הפרסומת המדוברת, קיוויתי שסאל יפציע לרגע.
פיט – לא היה הרבה עליו בפרק הזה, חוץ מהגשמת הפנטזיה של ההתחלה מחדש. אבל בהערת אגב, שתי דמויות שניתן לומר שכן השתנו במהלך העשור הזה הם פיט, שהתבגר, והפך ממניאק שאפתן שלא רואה כלום מעבר לעצמו בעונה הראשונה, לטיפוס מפויס, ידידותי ואוהב בסוף הסדרה (לדעתי זה הרבה בזכות וינסנט קרתייזר,מקווה שכך מבטאים את שמו, שלפי כל מה שאומרים, הוא אחד הטיפוסים החביבים על הסט של הסדרה) וכמוהו רוג'ר, שנתפס גם כסוג של מניאק יהיר בתחילת הסדרה והפך, גם בזכות התפרקות יחסית מנכסיו (איבד את החברה שלו, את נשותיו הקודמות, וחלק גדול מהונו – לפי מה שאמר על הגירושים שלו), למנטור חביב, שעוזר לא רק לדון, אלא גם לפגי ואחרים. האקט המסיים של רוג'ר בסדרה, הורשת חצי מהונו לקווין – הממזר העשיר שלו ושל גו'אן, נגעה בדיוק בזה. הערת שוליים בקשר לרוג'ר – מארי קלייר באמת נראית משוגעת, שיהיה להם הרבה בהצלחה!
פגי – לדעתי פגי השלימה את חלקה במסע כבר בפרק שעבר, אני מאמין שבאמת עד 1980 היא תהיה מנהלת קריאייטיב, והייתי מוכן להשקיע בספין-אוף בכיכובה – אבל רק בתנאי שהיא וסטן חוזרים להיות חברים טובים ולא זוג אוהבים מהסצנה הכי לא קשורה לכלום בפרק. אני מקווה שזו באמת פארודיה של וויינר ולא כניעה לתקוות המעריצים. באופן אישי, כדמות שהכי הזדהיתי איתה לאורך הסדרה, אני שמח בשבילה מאוד, אבל הסצנה הזו היתה קצת מביכה.
ודון – אחרי שנפטר מ(כמעט)כל נכסיו הארציים בפרק הקודם, בקליפורניה הוא נפטר גם מהמעצור האחרון בדרך לנירוונה/ – המודעות העצמית. שיחת הטלפון עם פגי, שהגיעה כמובן אחרי שגם עול המשפחה נפל ממנו – כי בעצם מעולם לא היה עליו – עזרה לו להגיע לשתי מסקנות – 1. יש לו רק ייעוד אחד בחיים, להיות קופירייטר מבריק (עוד ייקח לו עד סוף הפרק להבין את זה). 2. יש אנשים שאכפת להם ממנו, אפילו אם הם עמיתים לעבודה, ולא יותר (ויש יותר, אבל לצורך הרגע הזה, זה הספיק). הווידוי של לאונרד, איש המקרר, הגיע בתזמון מושלם מבחינת דון, כשהוא כלי ריק ומוכן לקבל את מה שיגיע אליו, ולאונרד הפיל את האסימון סופית. הנאום של לאונרד אישר לדון שהוא באמת "מבין איך אנשים חושבים" כמו שאמר לסטפני, לאונרד דיבר כמו דמות באחד מהפי'צים הגדולים של דון – ודון הבין אותו וקיבל ממנו אישוש חיוני בו זמנית. ומכאן הדרך חזרה לקוקה קולה, מלווה בכל התובנות שקיבל, כבר קצרה.
ברשתות הבחרתיות שלי השוויתי בין הסוף של מד מן לסוף של הסופרנוס, וכאן אני יכול להרחיב: אם תשילו מטוני סופרנו את מלחמת המאפיה, תעבירו אותו תהליך ארוך של קבלה והשלמה עם עצמו וסביבתו, תעזרו לו להיפטר מגורמים מעכבים (כריסטופר) ותתנו לו לאכול ארוחת ערב מושלמת עם המשפחה במסעדה איטלקית ביתית אך משובחת – תישארו עם מסך שחור – אין יותר מה לספר – הרגו אותו, לא הרגו אותו, זה לא מוסיף לסדרה. אותו דבר עם דון – תורידו ממנו את כל השכבות, מה נשאר בסוף? מה הדבר האחרון שיש לו? הארה (דינג!) ופרסומת גאונית ופורצת דרך. גם אם זה בכוונה עמום מבחינת היוצרים, ואפשר לקחת את הסוף לכל כיוון שהוא – לי ברור שהוא חזר למקאן, הגה את הפרסומת הזו, או מקבילה פיקטיבית אליה (למרות שבכל הסדרה הפרסומות שנהגו בה ריפררו לקמפיינים אמיתיים, אז רק טבעי שבסופה יראו לנו קמפיין אמיתי באמת), והמשיך לטפח את פגי עד שהיא תחליף אותו כשהוא באמת יפרוש. והקשר עם הילדים? יישאר בדיוק כמו שהיה עד עכשיו, כי כזה הוא דון – קופירייטר מבריק, ואיש משפחה די מחורבן, לפחות עכשיו כולנו שלמים עם זה.
לכל אורך הסדרה דון מתמודד עם זיוף. דון דרייפר הוא דמות מזוייפת, לכן כולנו ציפינו שהוא ישלים מעגל ויחזור ל"דבר האמיתי" שהוא דיק ויטמן. אבל הסוף אומר לנו: ה"דבר האמיתי" זה רק קוקה קולה. וחברים יש רק באגד.
נראה כי השורה התחתונה היתה – אדם יכול להמשיך ולהסתובב סביב עצמו, לחפש את עצמו לא הרף ולעבור טלטולים נפשיים בדרך, אבל בסופו של דבר אתה מי שאתה ומאוד קשה להשתחרר ממי שאתה ולהשתנות באמת (כי שינוי אמיתי דורש טיפול נפשי אמיתי, ולא רק מסע).
מבחינתי אין לי ספק שהפרסומת לקולה נעשתה על ידי דון (פגי מזכירה לו שהקמפיין של קוקה קולה מחכה לו), שבסופו של דבר לקח את האירועים האחרונים כחוויה מעוררת השראה לעבודה (לא בכוונה כמובן, אבל ככה יצא, כי אדם לא יכול להשתנות כל כך מהר). ואולי החיוך בסוף זה ההשלמה עם מי שהוא ומה שהוא. הוא גם חוזר לחולצה הלבנה המחויטת.
מצד אחד, הסוף הזה קצת ביאס כי באיזשהו מקום הוא גרם לכל הפרק להיות קצת חסר ערך. מצד שני, אנשים לא משתנים כל כך מהר ומשהו בסוף הזה דווקא לא כל כך דביק ומופרך וגם יוצא נגד כל סרטי המסע שבסיומם כולם משתנים והופכים לטובים יותר ממה שהיו בהתחלה. זה לא אמיתי. זה לא החיים עצמם.
ותודה על הבלוג.
תודה גדי, על שנים של פרשנות וכתיבה. לא יכולה לדמיין את חווית הצפייה במד מן בלי הבלוג הזה, על הפוסטים המרתקים והתגובות שהעשירו את הצפייה.
גם אותי הסיום של הפרק עם הפרסומת הדהים, ואני לא חושבת שחייבים לפרש אותו בתוך העלילה של דון. יש כאן משהו נוסף. נכון שבשניה הראשונה כמו שכתבה לילי מעלי יש הרגשה של ציניות קרה. ובאמת יכול להיות שווינר מסיים את פרויקט החיים הזה באמירה שמושכת את השטיח מתחת לפרק.
לדעתי הבחירה בפרסומת שולחת בחזרה ליסודות. יחסים בין טלויזיה לחיים, בין כסף לאמנות ויצירה, בין תקופה לייצוגים ולדימויים שמסמלים אותה. האפשרות של פרסומות להיות קפסולות של זמן ותרבות, לזקק תקופה והלך רוח. עם כל המוטיבציה הקפיטליסטית והשיווקית ווינר מזכיר לנו אמת מסוימת על פרסומות כמייצגות של תקשורת (תועלתנית אמנם) בין בני אדם- כיוון שצופים הם אנשים ומן הקצה השני בימאים הם אנשים, המסר בתווך חייב לגעת בקצוות החשופים של מה זה להיות אנושי כדי לעבוד. חייב לעסוק במהות חיונית לכולם- אהבה, שייכות, בית, זהות. כמו שהרוחניקים שואלים כל הזמן מה זה גורם לך להרגיש, גם פרסומאים אוספים ונשענים על המידע הרגשי הזה לגבי קהל היעד שלהם ומה גורם להם להרגיש. וגם בימאים וכותבים.
הטקסט הרוחני והטקסט השיווקי נמצאים בו זמנית בפרסומת ושני הקולות ביחד, התמים והסרקסטי, מחזיקים מורכבות שהיא מעניינת כמו שהיא בלי לאלץ אותה לענות על השאלה מה היה ה"סוף האמיתי" של מדמן מבחינת העלילה של דון. לכן גדי אני מודה שלא בדיוק הבנתי את ההשוואה בין שתי התמונות של אשת הצמות ההיפית ולמה זה אישור ניצח בעיניך לזה שדון חזר והגה את הפרסומת. כלומר, כמובן שזה סוף נרמז ואפשרי. אבל אחרי חולצת הכוכב של מייגן אנחנו יודעים עד כמה רפרנסים אופנתיים מחייבים את העלילה.
זה לא רפרנס. זה העתק כמעט מדוייק
ברור, אחד לאחד. גם החולצה של מייגן ועוד פריטים רבים בעיצוב הארט התקופתי הכל כך משובח ומדוייק של הסדרה. לאורך כל הסדרה זה קיים ולא דווקא מחייב את העלילה של הדמויות, זה נגע בהן לפעמים יותר לפעמים פחות. לכן חושבת שזה סוף נרמז ואפשרי, בפרק עם סופים מאוד מאוד מפורשים קו העלילה הזה לא נסגר הרמטית.
תמונת הסיום של הפרק הקודם הזכירה מדי את פורסט גאמפ, ואני חושבת שזו קריצה מאוד אירונית על טשטוש גבולות בין בדיוני להיסטורי (גאמפ שמושתל בצורה מלאכותית בתוך תצלומים וחומרי גלם היסטוריים).
יש הבדל בין החולצה של מייגן ושרון טייט לבין הבחורה שמופיעה בפרק הזה.
שרון טייט לא מופיעה בפרק. פה שתי הבחורות מופיעות בסמיכות זו לזו.
לא היתה להציג את הבחורה בדלפק למעט הדימיון לבחורה בפרסומת.
מצטער, אבל זה רמז ברור שמשם הגיעה ההשראה. מי שראה זאת זה דון ולא מישהו אחר ולכן רק הוא יכול להמציא את הפרסומת הזו.
נכון, ברור מאוד ומכוון מאוד הקישור המודגש בינה לבין הפרסומת. רואה את זה מאוד. אני רק חושבת שהמוטיבציה לא היתה רק כדי לתסרט את הסוף מבחינת דון, חושבת שיש בבחירה לסיים בפרסומת הזאת דיבור על עוד דברים ובכך התמקדתי בתגובה. בכל אופן האם אתם רואים בסיום הפרסומת עוד משהו מלבד פתרון תסריטי לסיפור של דון?
אם המטרה היתה לסיים בסוף סגור הרמטית היינו רואים (סתם, כן?) את דון על אוטובוס בחזרה ואז את הפרסומת, או את פגי מחכה לו בחוץ ואז את הפרסומת. מבחינת ווינר זה עניין של עוד שוט אחד. כמו שהוא העלה את פיט על מטוס וכמו ששם את ג'ואן במשרד. עם דון הוא בחר לסיים רגע לפני הסוף, ונכון שעם רמז גס. בעיני זה סוף קצת פתוח.
בהקשר של הילד הנעדר של פיט ופגי: נראה שהוא מופיע בדמות הארי, שלא יכול להתאפק עד ארוחת הצהריים ולכן צריך לקבל עוגיה ולחכות בשקט שהמבוגרים יסיימו לדבר. ״למה הוא עושה מזה עניין?״ שואלת פגי, ״זה לא כאילו אי פעם אכלנו צהריים שלושתנו״. המשפחה שלא קיימת.
וואלה
הסימן שיותר מהכול לדעתי מסמן את דון האמיתי שחוזר למקאן ויוצא את פרסומת הקולה,
העובדה כי בסצנה האחרונה כשכולם מהמהמים את האום, כל המתרגלים יוצרים את הטבעות עם אצבעות הידיים המונחות על ברכיהם, ולאילו דון יושב בתנוחה של שם ולא שם, כפי שהטרים לכך יהודה "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב"
בניגוד לכל השבועות הקודמים.. קצת קשה הפעם לכתוב תגובה מסודרת. כי אי אפשר לכתוב רק על הפרק הזה.. כל כך הרבה דברים צפים ועולים. שמונה שנים של שהסתיימו. בשבילי לפני חצי שעה בערך.. השתדלתי להימנע מלהיחשף לספוילרים.. נרשמה הצלחה חלקית.. זה לא ממש שינה בסוף כי אפקט הסיום עבד עליי לגמרי. לא בטוח שבצורה חיובית אבל אני מקדים את המאוחר 🙂
אבל יש דבר אחד שכן קל ופשוט לעשות אותו בהקשר הזה של פרק הסיום — תודה גדי!!!!!!!! (וגם עינב!).
כולן וכולם כבר כתבו את זה כאן לפני אבל מבחינתי לפחות, ראיתי ואהבתי את מד-מן מיומה הראשון. מהשניה הראשונה. מבחינתי זו הסדרה המשמעותית ביותר שאי פעם ראיתי וחוויתי. בכוונה אני לא אומר "הכי טובה" או סופרלטיב דומה אחר. היא היתה משמעותית בשבילי מהמון סיבות. רובן אישיות לגמרי כנראה. גם בזכות הרבדים הרבים שלה והרפרנסים שזרקו אותנו לכל מיני מקומות, העובדה שעל הדרך אפשר היה ללמוד המון.. המוסיקה! פס הקול המופלא ובחירת השירים, התסריטים המופלאים ממש לפעמים. משפטים מסויימים שיילכו איתי תמיד הלאה. ועוד. אבל מאז שגיליתי את הבלוג (אולי עוד בעכבר העיר) הוא היה גם בשבילי עוד צוהר לפרקים עצמם וסיפק עוד מימד שקודם לא היה שם. זה כולל גם את התגובות של כולם שתמיד העשירו (ולפעמים.. מה לעשות שגם האשירו. אם כבר אנחנו באווירת הפרק האחרון). וכן.. יש מיליוני בלוגים באינטרנט, שניים-שלושה גם טובים מאוד. אבל אף אחד לא היה כזה. ולא כזה טוב. פשוט ככה. אז גדי, שוב תודה ומקווה שיהיו עוד סדרות שיזרקו אותנו לכל מיני מקומות שלא חשבנו בכלל שנגיע אליהם ושהבלוג שלך ילווה גם אותן. הלוואי.
אז עד כאן החלק הפשוט.. החלק המסובך — זה היה פרק מהנה מבחינתי. למרות דביקות היתר ופגי-סטן. אבל בשבילי הפרק והסדרה נגמרו ב-אום.
הפרסומת עיצבנה אותי פעמיים.. גם כי אני לא אוהב ציניות, וגם בגלל ה"ספוילר" מן השבוע שעבר. זה לא ממש משנה לי אם דון חזר או לא חזר למקאן. כנראה באמת שכן. אבל אפשר לחשוב גם שלא. זה סוף (קצת) פתוח ואולי טוב שכך. אם כי לצערי קשה לראות איך ואיפה הוא נשאר בקליפורניה. אין לו באמת מה לחפש שם. ובגלל שאני אוהב את קרואק אני יודע היטב שככל שהוא אהב את המסעות בדרכים וככל שהוא אהב את המערב הוא לא באמת נשאר הרבה זמן בסן-פרנסיסקו אהובתו או בכל מקום אחר אליו נסע. הוא תמיד חזר בסוף לניו-יורק. הביתה. ודון אמר הרי לדיאנה כמה הוא אוהב את ניו-יורק. זו היתה האמת. קליפורניה אכן היתה מקום מיוחד בשבילו. משאת נפש. אבל המסע תם ונשלם לחוף האוקיאנוס (לפני כמה חודשים נסעתי לאורך החוף הזה.. טיול עם הבת שלי.. אמנם קצת יותר צפונה, מסן-פרנסיסקו לסיאטל.. אבל אלו אותם הנופים בדיוק. והחופים המשוננים וסחופי הרוחות האלו ונהמת האוקיאנוס עושים משהו לנפש. אין מה לעשות). ומכיוון שכך, אפשר לחזור הביתה. למוכר ולידוע ולדברים שאנחנו עושים הכי טוב (כמו המשפט שסטן אמר לפגי לפני שהעניינים עברו למימד אחר). כאמור, מבחינתי סוף מעצבן אבל אולי באמת גם סוף כפול ואמביוולנטי. קצת כמו ב-Wheel אולי.. גם שם היו שני סופים – אחד שמח והפי אנדי.. ומייד אחריו התברר שזה היה חלום והמציאות היתה בודדה וקודרת הרבה יותר.
ובכל זאת עוד דבר אחד מהזווית של דון (שגם הוא מה לעשות אמביוולנטי ולא ברור..) – אחת המשמעויות של האוםםם היא "הנני". אז אפשר לקחת את זה לכיוון של הנני אדם חדש.. בכל המובנים. אבל אפשר לקחת את זה גם לפירוש של הנני. זה מה ומי שאני, ועכשיו אפשר לחזור ולהמשיך מהתחלה.
ומשהו קטן לסיום.. לפני כמה ימים ראיתי ראיון משותף עם ויינר, ג'ון, ג'ון, ג'נוארי, כריסטינה ואליזבת. השאלה האחרונה שהם נשאלו היא אם יש סיכוי שיהיה אי פעם סרט.. הם היו קצת נבוכים. "לא" חד משמעי לא היה שם…
יש לי הרגשה שוויינר לא יתאפק. תהיה קשה לו עד מאד הפרידה וקשה להאמין שיצליח שוב להגיע לכאלה גבהים
תודה זמיר על התגובות לאורך העונות
גדי, תודה ענקית על הבלוג (והטורים בהארץ וואלה) המופתי שהעצים את חווית הצפייה בסדרה המשובחת הזאת שכ"כ נהנתי לצפות בה. היה תענוג לקרוא אותך לאורך כל העונות.
תודה על ההשקעה! תודה שנתת מקום להגיע אליו בסוף כל פרק.
ותודה לכם מגיבים יקרים – היה נהדר לפגוש בכם פה
גדי, תודה על הכל!!! הייתי אמנם הקורא הפאסיבי (זו תגובתי הראשונה) אבל האתר שלך על גלגוליו היה המקום הראשון אליו הגעתי על מנת באמת להבין את הפרק והמשמעויות הקטנות שמסביבו.
לגבי מדמן היה חסר לי הקליימקס שאליו ציפיתי במשך מספר עונות והוא העימות המתבקש בין סאלי לדון ובין סאלי ולבטי שהיה אמור גם לבטא את המעבר הבין דורי בין האמריקה המדמנית (שמרנית, לבנה ורפובליקנית) לאמריקה המתחדשת של סאלי ושל גלן (ליברלית יותר, לבנה ודמוקרטית). העימות הזה בא בקטנות במיוחד ששיאו היה בתחנת האוטובוס מתי שדון אמר לסאלי שהיא יפה ובדיוק כמוהם לאחר שהטיחה בו שהוא ובטי רק מחפשים תשומת לב. כמובן שלא היה סיכוי לעימות לאחר שווינר שלף את קלף מחלתה של בטי.
קראתי שג׳ון האם אמר ספק בצחוק ספק ברצינות שיש מקום לספין אוף על חייה של סאלי בשנות השבעים. אולי יש איזה שהיא תקווה…
שוב תודה על ההתמדה והרצינות. מקווה לראות ולקרוא עוד על פוליטיקה בריטית או פוליטיקה ווסטרוסית או כל מה שתמצא לנכון.
צחי (מהכיתה של אורי)/אילנוער
תודה לך צחי
קודם כל המון תודה על הבלוג, הוא היה בשבילי חוויה משלימה לצפייה בכל פרק ומאוד הוסיף להנאה מהסדרה המופלאה הזו.
מעניין מה דעתך על תמה מרכזית שפתאום היתה לי מאוד בולטת בפרק הסיום. נושא נטישת הילדים. כל הדמויות מתייחסות לנושא באופן זה או אחר, גם הדמויות המשניות לחלוטין . במפגש המחודש עם סטפני אנחנו מגלים שהיא נטשה את התינוק שלה, זה עולה גם בשיחה בסדנה, כשהאישה הזרה אומרת לה שהיא גם ננטשה על ידי אמא ולא התגברה אף פעם . דון מנסה לנחם את סטפני באותה צורה ועצה שנתן לפגי בזמנו… ואולי גם נותן לעצמו בהיותו הורה נוטש למעשה. תמשיכי הלאה. אבל אנחנו רואים שזה לא כל כך פשוט . באותו אופן גם מושא האהבה האחרון של דון, דיאנה, היא למעשה אם נוטשת , והיא זו שהחיפוש אחריה הוציא את דון למסע האחרון שלו. בפרקים האחרונים מזכירים כמה פעמים את התינוק שפגי נטשה, ואולי זה גם סימלי שהיא בסופו של דבר מוצאת אהבה עם האדם שבו בטחה וסיפרה לו על כך. ודון, הכל חוזר אליו, הוא למעשה ננטש על ידי הוריו ותמיד היה הורה נפקד נעלם לילדיו. אפילו עכשיו, לאור הנטישה המתקרבת של בטי , הוא לא מסוגל לקבל עליו את התפקיד .
לעומתם יש את הדמויות שאינן נוטשות… פיט שמחליט לחזור לתפקיד הבעל וההורה ומוותר על ניו יורק ומקאן לטובת חיי משפחה. ג'ואן שמסרבת לנטוש את בנה בשביל המאהב העשיר . ואפילו רוג'ר, פתאום מתגלה כדמות אחראית שיש לו קשר עם בנו מג'ואן ורוצה לדאוג לו ולנכד שלו שננטש על ידי אימו.
זה מוטיב חוזר כל כך שאני באמת סקרנית למה ווינר מדגיש את הנושא עד כדי כך. אולי להזכיר לנו מה חשוב באמת …
גם אני מהקוראים הפסיביים, אבל החלטתי לחרוג ממנהגי, כי בכל זאת…
התחלתי לראות את מד מן בהיותי חיילת חיפאית די תמימה בת 20. אני מסיימת לראות אותה בתור תל אביבית דעתנית בת 28. אני עובדת בתחום האסטרטגיה העסקית, אמנם לא עולם הפרסום, בטח ובטח פחות יצירתי ממנו, אבל בסופו של יום עולם די דומה. המיצג הראשי של הקפיטליזם, עולם שעד היום הוא מאוד גברי. לא אחת אני הבחורה היחידה בחדר. היו גם היו הערות שובינסטיות סטייל "חמודה, אולי תביאי לי קפה" או מנכ"ל של חברה גדולה במשק שבחן לי את המחשוף בלי להתבלבל. במובנים רבים חשתי פעמים רבות כמו פגי (עם כל ההסתייגויות הנדרשות).
ולכן, דווקא ככל שהמבקרים טענו שאיכות הסדרה מידרדרת, אני מצאתי עצמי נשאבת אליה יותר ויותר. מזדהה. מזהה סיטואציות בחיי האישיים משתקפות בסדרה. אני חושבת שבעונות הראשונות, בגיל 20, עדיין לא היה לי את העומק הרגשי הדרוש כדי להבין את הסדרה לעומקה. את משבר הזהות, את הבריחה, את קונפליקט העבודה-משפחה, את החיפוש.
אני ילידת סוף שנות ה-80 – אני קהל הטארגט של הופעת הבקסטריט בויז מאמש, קצת פחות של מד מן. עד מד מן, הסיקסטיז היו בשבילי בעיקר ביטלס, ג'ניס ג'ופלין, פיס אנד לאב. זכרתי את גריז שמתרחש ב-58' כמדומני כמייצג את הפיפטיז. וזהו בערך. כל השאר ואקום. שאלתי כמה פעמים את ההורים שלי (בייבי בומרס בעצמם) – "אבל כמה ההיפים היו תופעה דומיננטית?" והתשובה המגומגמת הייתה "פה בישראל היינו בששת הימים, סיני, התשה… ההיפים לא היו פה. לא יודעים מה היה באמריקה". נשאתי את המחשבה הזו הרבה זמן – הרי לא באמת יתכן ש"תרבות הנגד" הייתה המיינסטרים. אז איך זה שזוכרים רק אותה? מד מן שברה את המיתוס, הציגה את הדברים כהוויתם. גם בוודסטוק אנשים שתו קוקה קולה. חמור מכך, כל מי שהיה בוודסטוק אחרי שנה-שנתיים שלח קורות חיים לקוקה קולה. העולם אחרי וודסטוק הרבה יותר ציני מאשר לפניו. אופורית השלום והאהבה לא החזיקה מים, היא רק הצטלמה יפה. לפרסומת של קוקה קולה.
ואם הגענו לגביע הקדוש – ארשום שתי התייחסויות לפרק עצמו:
1. אני מאוהבת בסיום הציני של הסדרה. למרות שבפרק עצמו היו הרבה פגמים (אמרו את זה קודם לפניי – פגי וסטאן. תוך כדי צפייה אמרתי לעצמי WTF). ובלי קשר, אני חושבת שהפרסומת המקורית נפלאה.
2. סאלי. כנראה הדמות הטראגית ביותר בסדרה. לפני כמה פרקים דון אמר לה שהיא יכולה להיות כל מה שרק תרצה, זה רק תלוי בה. אבל המציאות חשבה אחרת, וחישבה מסלול מחדש. איך סאלי תיסע לקולג' יוקרתי ותכבוש את העולם עם אח יתום קטן בבית? מדהים שהבת בת ה-16 בוגרת יותר מהוריה האגוצנטריים (שמייצגים את הדור האחראי, דור המלחמה, בעוד היא כביכול משתייכת לדור קל הדעת של הבייבי בומרס). היא מבינה במהירות שיא את הדברים לאשורם, ואת ההשלכות שלהם. היא כבר לא תיסע למדריד.
ולסיום, כמה מילים לגדי – גיליתי את הבלוג בוואלה בעונה ה-5. הבלוג הזה הפך את החוויה לשלמה. חיכיתי בקוצר רוח לכל טור. תודה תודה תודה. על ההשקעה, על ההעמקה, על חוסר הפשרות, על ההתמדה (גם מלונדון הקרה), על התובנות, על ההקשרים. על הכול.
תודה לך, מקווה שתמשיכי לעקוב אחר הקשקושים שלי על סדרות אחרות
בעיניי הוחמצה הנקודה הכי חשובה בפרק: הכל מתחיל ונגמר באמא. חידת דון דרייפר נפתרה. לנארד איש המקרר גרם לנו להבין איך דון מרגיש, שלא רואים אותו באמת, שלא אוהבים אותו באמת (ואיך יאהבו כשלא ברור מי הוא ומה הוא) אבל יותר מכך – אולי אוהבים אותו אבל הוא פשוט לא מצליח לתפוס את זה. הוא לא מצליח לחוש נאהב באמת. אבל קצת לפני כן נאמר המשפט שלדעתי הוא-הוא המפתח: ילד שאמו נטשה – לעולם לא יחדל להביט על הדלת ולתהות מתי היא תחזור (כמו שאמרה האישה בקבוצה לסטפני). באותו רגע ראיתי את חייו של דון נפרשים לנגד עיניי (כי איך אומר איש חכם, הכל מתנקז לדון), כל הנשים, בכל אחת הוא הרי חיפש את אמא שלו ולכן לא ידע שובע. ואז בנאום של לנארד שלא מצליח לחוש נאהב היה לי ברור שדון לא יכול לחוש נאהב כי מעולם לא חווה אהבת אם (ולא סתם פרויד צץ לנו בפרקים האחרונים).
תמיד תהיתי את מי דיאנה הזכירה לדון כל כך. העובדה שהייתה בעצמה אם נוטשת אולי יכולה לרמז שהוא ראה בה את אמא שלו (למרות שמעולם לא הכיר את אמו האמיתית). סטפני היא אמא נוטשת, הבת של רוג'ר נטשה את בנה, אפילו ג'ואן הרהרה באפשרות לא מזמן. בטי עומדת לנטוש את ילדיה (נכון שלא מרצון, אך הבחירה שלה לא לשתף אותם בעתיד הצפוי לה תגרום לה להיעלם מחייהם בפתאומיות – מחייו של ג'ין לפחות, שצעיר מדי להבין מה קורה). עם זאת, חשוב לה שהבנים ילכו לאחיה, היכן שיגדלו עם אם (שיעורי הפסיכולוגיה השתלמו). והאמא של האמהות הנוטשות – פגי.
עכשיו אנחנו מבינים כמה דון טעה כשאמר לה "תופתעי כמה זה מעולם לא קרה". רפרור יפה לזה היה בשיחה שלו עם סטפני, אבל היא העמידה אותו על טעותו, קצת לפני שנטשה אותו שם, נטישה שערערה אותו מהיסוד. אבל אז הגיעה השיחה עם פגי. "תחזור הביתה", היא אומרת לו. דון הוא הבן האבוד שלה. פגי היא האמא האבודה שלו. למרות כל הטלטלות הקשר שלהם תמיד יהיה שם, תמיד יהיה ביניהם חיבור שאי אפשר להתיר. ובסוף הוא גם חוזר אליה (אני לא רואה שום אפשרות של סוף פתוח – הפרסומת היא של דון, ללא ספק, והוא חזר למקאן – איפה שקוקה קולה. קיבלנו את הכאפה, והכאב היה מתוק).
(אגב, עוד אזכור לאמא בפרק, רוג'ר קורא למארי אמא שלו. ואנחנו נזכרים שדון התאהב במייגן כשראה את החוש האמהי שלה בפעולה. אוקיי, הבנו)
לא יודעת אם זה היה קשור להאלווין (מישהו אמר שהפרק מתרחש באוקטובר אם אינני טועה), וכאילו האלווין, להתחפש, דון – הקשר ברור, אבל גם במשרד של פגי היו תלויים שני ציורים של חתולים שחורים (על הציור של התמנון) וגם על המקרר של ג'ואן היו שני חתולים שחורים. זה בלט מאוד, והייתה תחושה שהן קושרות את גורלן יחד. בסוף ג'ואן הלכה על הסוף הטוב שלה, להיות הבוסית של עצמה, ופגי הלכה על הסוף הטוב שלה, בשיחת הטלפון המביכה עם סטן (מ"אני לא חושבת עליך" ל"אני מאוהבת בך" ב-20 שניות. פליז). בהתחלה חשבתי שג'ואן זכתה בסוף הפמיניסטי ושזה נשלל מפגי, אבל זו טעות. הרי מהות הפמיניזם היא היות האישה האחראית לגורלה. פגי בחרה להישאר בתחום הפרסום ועל הדרך גם זכתה באהבה. אם ניתן לקריירה להגדיר את מהות הפמיניזם, פחות או יותר אכלנו אותה.
עוד משהו קטן, נאום המקרר גרם לי לתהות: למה דווקא מקרר? ואז נזכרתי במקרר שדון כביכול בא להעניק לדיאנה לפני שני פרקים. הוא יכול היה להיות אחד הפריטים במקרר שדיאנה אולי תוציא ואולי לא. אולי תביט אליו ישירות ואולי לא. עם וויינר אני מניחה שאין סתם מקריות.
נו, ובסוף, אז אנשים משתנים או לא? זה שדון חזר לפרסום ממש לא אומר שאנשים לא משתנים. אני רוצה להאמין שפיטר השתנה ושהחיים שלו יהיו טובים ושלמים עכשיו, לא נראה לי שצריך להכליל הכללה גורפת. חלק משתנים וחלק לא. אני חושבת שדון כן הגיע לאיזו הארה, זה לא בהכרח אומר שהוא צריך להישאר היפי בהרים, אבל אולי יגרום לו להבין שהחיים שלו הם לא טעות ושקר, שהוא לא "גנב את השם והפך אותו לכלום"; הוא מוכשר ומצליח, הוא שם דבר בתחומו, ובזה הוא צריך למצוא את האושר שלו.
בברכת אוםםםםםםםםםםם
אהבתי את שזירת הקשרים למוטיב האם בפרק (ובסדרה..) שאפו על המחשבה! 🙂
אכן נטישת האם היא מוטיב משמעותי בפרק ובסדרה.
אבחנה יפה לגבי המקרר.
אני לא חושב שהפרק אומר בהכרח שאנשים יכולים להשתנות, אבל שהאופציה להתחיל מחדש ולהתגבר על טראומת עבר אפשרית. כאמור – מסר אופטימי ולא דטרמיניסטי, בניגוד לסדרה כולה
יפה! אהבתי את נקודת המוצא לפענוח הפרק, נותנת לעוד מחשבות לשקוע. תודה
גדי, תודה על הבלוג שלך שליווה את הסדרה והעשיר את הצפייה בה. עד עכשיו הייתי לא הגבתי רק קראתי, אבל הרגשתי צורך להגיד תודה, כי בהחלט הצפייה בסדרה לא הייתה אותו דבר בלי ההארות שלך.
תודה רבה
עוד שתי נקודות קטנות –
1. המשפט הראשון בפרסומת – "I want to buy the world a home and furnish it with love" – מחזיר אותנו לדירה הריקה של דון, זאת שרוקנה מאהבה ומרהיטים. כמה פרקים בחצי עונה הזאת מרדית התעסקה בריהוט של הדירה החדשה שלו. עוד קישור שתומך בכך שהפרסומת הזאת היא של דון, ואליה הוא ניקז את כל מה שעבר עליו בתקופה האחרונה.
2. יש שני קוי עלילה שנגמרים בצורה מתקתקה עד כדי רצון להקיא – פגי וסטן, ופיט והמשפחה שלו. היה משהו ממש מוזר בסצינות האלה, הן היו מוגזמות עד כדי פרודיה. לדעתי יש כאן קריצה לשני סיפורי האהבה של דון: אם אני זוכרת נכון, גם דון ובטי חזרו בעבר להיות ביחד "בשביל המשפחה" (כשבטי הייתה בהריון), וזה לא הוביל לשום דבר. והזוגיות בין מייגן לדון הייתה כמו הזוגיות שמציירים לנו בין פגי לסטן – סוף סוף בן(בת) זוג שמבינים את האהבה הגדולה של דון (ופגי) לעבודה שלהם, שהם בתחום. הרי על זה החזיקה הזוגיות של דון ומייגן במשך עונה שלמה, עד שמייגן החליטה שהיא בעצם לא רוצה להיות בתחום הפרסום, ומשם הכל הדרדר. (וגם המהירות שבה קורית ההתאהבות, במקרה של פגי וסטן מזכירה את הסיפור של דון ומייגן). קשה לי להאמין שמתיו ויינר באמת אופטימי לגבי שתי מערכות היחסים האלה..
זה נראה שהדעה הרווחת היא שהסוף הוא מן סוף ציני, שאחרי כל הסנטמנט לכל אורך הפרק והרוחניות ברגע לפני הסוף, מביאים לנו כאפה , כאילו צוחקים על חשבוננו שנפלנו בפח ואומרים לנו- לא, דון מעבר לכל הוא איש הפרסום השטחי שתמיד ינסה לכבוש עוד יעד בתחום ושום דבר אחר לא חשוב לו, לא משפחה, ובטח שלא רוחניות. אני לא מרגישה כך ולא נראה לי שמד מן כזו צינית והרי היא רחוקה מלהיות חסרת רגש, למה שזה יהיה שונה בפרק האחרון? גם אם היא משקפת את האמת הקשה לעיתים של העולם, אני מאמינה שזה לא סותר סיום אופטימי. אני דווקא רואה את ההשראה של דון מהחוויות בסדנה הרוחנית כדבר תמים ושאחרי המסע לגילוי עצמי זה בדיוק מה שהוא הצליח לעשות- לגלות את עצמו. זה לא שהוא חזר למקאן עם הזנב בין הרגליים, אם הוא הלוויתן הלבן שנתפס, הרי שעכשיו הוא השתחרר וידו על העליונה, הוא חזר עם כוח אדיר שבזכותו אף משרד לא יכול לכלוא אותו, כי מה שהוא גילה מחדש זה את הכישרון המולד שלו. אחרי שהתפזר הערפל הוא ראה בבהירות ובאה עליו ההשראה ,הוא יצר פרסומת גאונית, אייקונית לתקופה ההיא. בעונות הראשונות דון הצטייר כאדם כזה, שכולם רוצים לעבוד איתו, שכולם מעריכים ומכבדים את מה שיש לו להציע, אבל אז הוא גם התכחש והסתיר אפילו בפני עצמו את הזיוף שבו הוא חי, כשהוא לא יכל יותר להתעלם מאותו זיוף ודברים התחילו לצוף מעל פני השטח נראה שהוא איבד גם את הכישרון שלו , ואז לא היה לו כלום, הרי אם נשאלה השאלה הקיומית מי הוא בעצם דון דרייפר, נענתה התשובה בסיום- ולא בכדי אחרי שחשף את עצמו האמיתי- הוא איש מבריק. לבן אדם יכולה להיות משפחה, והגשמה עצמית לא מתנגשת עם זה. אנשים אולי מוצאים סיבה להמשיך לחיות בשביל הילדים שלהם, אבל זה לא הדבר היחיד שנותן סיפוק או הגדרה עצמית. אם חושבים למשל על בטי שהייתה דוגמה מובהקת לנשים באותה תקופה, אלה שמאסו בחיי הבית והרגישו כמעט לא קיימות, בצדק, כי הן לגמרי התעלמו מעצמן. אז אולי מה שהגדיר את דון היה מעבר לכל היכולת הזאת להגות רעיונות גדולים. לדעתי הרגעים הכי יפים שמבחינים בזה, כאשר בעונה הראשונה הוא כותב לעצמו שירבוטים קטנים על פתקים, ובאותם שרבוטים שנראו חסרי ערך הסתתרה הגאונות שלו. היכולת שלו ליצור ודווקא תמיד מתוך התבהרות פנימית כלשהי, כשהחיים האישיים שלו קשורים איכשהו ונוגעים לאותו נושא. לכן החיוך לפני הקולה בעייני הוא חיוך של- קיבלתי את עצמי חזרה, אבל עצמי המשופר והמחוזק, זה חיוך של בן אדם שכמו מנצח במלחמה. חשבתם שהרגתם אותי- !I'm back חיוך הניצחון הזה הוא הדבר הכי מרגש בסיום לדעתי והדבר שרציתי בשביל הדמות הזאת.
כתבת יפה ונכון.
הסוף אולי סגור מבחינת העלילה (הוא חוזר ועושה את הפרסומת) אבל פתוח לפרשנות, כך שהדעה הרווחת לא פוסלת אופציות אחרות.
תודה רבה גדי על הבלוג האדיר. לפעמים הצפייה בפרק הייתה רק תירוץ כדי לקרוא…
לגביי הסיום, אני לא חושב שזה משנה אם דון הגה את הפרסומת או לא. המסר, כמו במקרים אחרים בסדרה, גדול יותר מהדמות של דון ומקו העלילה שלה. בסופו של דבר התרבות הקפטילסטית ההיפר צרכנית גברה על תרבות הנגד (עלק) של הסיקסטיז ואף נקמה בה באמצעות פירוק ורדוקציה ציניים שהפכו חלקים ממנה (בגדים, סגנון שיער, מסרים על אהבה) לחומר גלם לשיווק המוני של מוצרי צריכה מזיקים ומיותרים.
בהקשר הזה כדאי לקרוא את דיויד פוסר וואלאס ובמיוחד את המאמר E UNIBUS PLURAM על השימוש הקטלני באירוניה בספרות ובטלוויזיה האמריקאית. לדעתי אין מצב שווינר לא הושפע ממנו, במיוחד בעונות האחרונות.
מכיוון אחר, מישל וולבק (החלקיקים האלמנטריים, הרחבת תחום המאבק) רואה במהפיכת ילדי הפרחים סוס טרויאני של האידיאולוגיה הקפיטליסטית שרצתה בנקודה היסטורית זו להתרחב מתחום הכלכלה לתחום המיניות.
עד שנות השישים המיניות נסחרה במסגרת שוק מוגבל ומוסדר היטב (כדי לקבל, היה צריך להתחתן*). משנות השישים ואילך, המיניות נסחרת בשוק חופשי. המסרים של דור הפרחים: להתשחרר מהכבלים ולתת ולקבל אהבה חופשית, פתחו אפיק חדש בחברה, במסגרתו כל אחד\אחת יכול\ה לסחור במיוניות שלו\ה עם כל אחד\ת כפול כמה שרוצים. בדיוק כמו בכלכלה קפיטליסטית, גם במיניות, נוצר מצב של מליונרים מיניים (גברים עשירים ו\או מפורסמים ו\או מושכים במיוחד, ונשים יפות בעיקר) לעומת עניים מרודים (מכוערים\מכוערות, חסרי און). פיס אנד לאב על פני השטח, גיהנום מתחתיו.
*למעט יוצאי דופן. מי שיכול היה להרשות לעצמו כלכלית או מבחינת סקס אפיל, נאף ו"הרוויח" יותר מיניות, ואלו שסבלו מלקות קיצונית, פיזית או נפשית, לא זכו להשתתף).
תודה רבה. כפי שרואים בסדרות אחרות, המיניות בעבר היתה המשך ליחסי השליטה (ממשחקי הכס ועד אימפריית הפשע והסופרנוס), אז אני דווקא בעד הפיכתה למוצר נוסף.
לינקים למקורות שציינת יתקבלו בברכה!
בבקשה:
אריק גלסנר על מישל וולבק: https://arikglasner.wordpress.com/2010/02/04/%D7%9E%D7%99%D7%A9%D7%9C-%D7%95%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A7-%D7%95%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%A0%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A1%D7%94/
המאמר של וואלאס (באנגלית):
יש ללחוץ כדי לגשת אל DFW_TV.pdf
בקטנה: ההקאה של דון בפרק שעבר אחרי שהרביצו לו, הייתה נקמה קטנה ומתוקה על מה שהוא עולל לרוג'ר עם המעלית (והצדפות והמרטיני) באחת העונות הראשונות. קטע קורע
צפיתי בראיון השלם עם וויינר, באמת מזכיר את החלקיקים האלמנטריים כמשהו שהשפיע עליו (העיף לו את המוח), וסיפר שקרא אותו לפני שכתב את העונה השניה (בתשובה לשאלה על מאיזה יצירות/ספרים הוא ניזון בזמן כתיבת הסדרה).
לינק לראיון השלם (מופיע ב40:55 בחלק 2): http://livestream.com/theNYPL/Weiner
ותודה על הקישור למאמר של וואלאס.
זה לא מד מן. דיכוטומיה ושחור-לבן אף פעם לא היו מאפיינים של 7 העונות שהסתיימו בשבוע שעבר. ממש כמו שסיום הפרק עצמו נתון לפרשנות. וגם לא "מסר" אחד שגדול יותר מן הדמויות. זו היתה קודם כל דרמה אנושית מאוד שעשור שנות הששים שימש לה כרקע. ומסר אחד בוודאי שלא היה לה. היו תמות רבות, שגם אותן כל אחד יכולה היה לפרש בצורה אחרת, שבדרך כלל מגיעה מקומות אישיים. ובכלל כמובן – מסר אחד שגדול מן הדמויות.. מן האנשים – זה במקומות אחרים, ובזמנים אחרים (או שבעצם..)
ככה שגם במקרה הזה, לדעתי החברה הקפיטליסטית לא חיסלה את תרבות הנגד ונקמה בה עד כדי השמדה מוחלטת. זו כאמור ראיה דיכוטומית ופשטנית בעיני. מהפכות כמעט לא קורות בימינו, אבל כן יש הטמעה. תרבות הנגד התמוססה אבל חלקים ממנה נטמעו בזרם המרכזי וחולל שינויים גדולים (גם אם לא נטולי קורבנות. במד מן הנפגעת העיקרית היתה פגי, שנקלעה אל תחילתה בלי להבין את ההשלכות וללא הגנות. לכן אני לא שותף לכעס עליה בגלל מה שקרה אז. לא היתה לה ברירה אחרת. ואי אפשר ולא הוגן לשפוט. גם ג'וני מיטשל למשל היתה שם. ועוד רבות נוספות. זה היה עולם אחר ומציאות אחרת. והלוואי שהאהבה עם סטן – דביקה ככל שהיתה הסצנה – תגאל אותה מן הייסורים האלו), וחלקים נוספים המשיכו ולהתקיים בשוליים. בוודאי שהיתה לה השפעה. אני חושב שדי מוסכם שציניות לא היתה מעולם מוטיב מרכזי בסדרה. כן היתה ציניות כלפי תרבות הנגד. לזה אני בוודאי מסכים. יש לא מעט דוגמאות, כבר החל מן העונה הראשונה. אבל עם זאת, ווינר לא הלך לקיצוניות. הוא תמיד ניסה לשלב. כמובן בעיקר דרך הדמות של דון. ובסוף הוא גם הגיע לשם. דון הגיע לקבלה עצמית בעזרת תרבות הנגד. שתמיד נמשך אליה ותמיד רצה להבין אותה ולהיות בדרכו חלק ממנה. החל מהחיבור דרך מידג', השירה של פרנק או'הרה, קליפורניה על כל משמעויותיה עבורו ובכלל ועד הריטריט בביג-סר. לא להיות רק "חליפה". for the catastrophe of (his) personality to seem beautiful again, and intersting, and modern. כי גם אם ויינר קרא את וולבק לפני העונה השניה הרי שהיצירה שליוותה את העונה השניה מן הפרק הראשון בו הוקרא השיר ע"י דון/דיק בזמן ששלח את הספר אל אנה, דרך הפרק בו הוא מבקר אצל אנה (הפרק בו היא קוראת לו בקלפים) ומוצא את הספר על המדף אצלה בסלון ועד לפרק האחרון שנקרא כשם הספר של או'הרה – היא Meditation in an Emergency.
ופתאום אולי השם עצמו, שאז לא נראה ממש קשור, נראה מאוד קשור לפרק האחרון ולסצינת הסיום במיוחד.
מבחינתי אין שום ספק שוויינר לא קיבל את התחזית הקודרת שהיא הפתרון של וולבק לעניים במיניות אלא העדיף את הדרך האנושית והאופטימית. אדם לאדם ולא ביטול הצורך באדם לאדם באמצעות ה"מדע". להיות אדם שלם ונאהב ולא להסתפק ולהיות לבד.
ההוויה קובעת את ההכרה. מרקס כמובן צדק. גם בכך שזהו תהליך דו-כיווני.
זה נכון כנראה לגבי וולבק וזה היה נכון לגבי DFW מכיוון אחד, וזה נכון בכיוון שונה לחלוטין לגבי דון/דיק.
ולכן כשראיתי שוב את הפרק האחרון בחג, סיימתי אותו עם חיוך גדול.
אז בבוקר שאחרי בכל זאת אולי קצת אופטימיות. איך שלא הופכים את זה, מתאים שהסדרה תסתיים בפרסומת אמיתית, לא כל שכן פרסומת כזו. במבט ראשון הניצול הציני של ילדי הפרחים התמימים והטהורים (נגיד) למכירה של מים עם צבע וסוכר והשילוב של הפרסומת כאקורד הסיום של הסדרה כולה באמת נראית כמו אמירה שיכולה להפוך הכל. אבל.. כמו שגדי כתב בכל פרק כמעט – הכל באמת מתנקז לדון, והוא הפנים של הסדרה והוא למעשה הסדרה. כל השאר – ובלי לפגוע באף אחד/ת – שחקניות ושחקני משנה.
ולכן צריך תמיד להסתכל על הכל מן הפרספקטיבה של דון. ואז להסתכל על הפרסומת הזו של קוקה-קולה (שעכשיו ברור כבר מעל לכל ספק שהיא של דון) ולהשוות אותה לפרסומות אחרות שלו, בעיקר דרך הגישה וה-Pitches שלו שמכרו אותם ללקוחות. כל ה-Pitches הגדולים שלו כוונו אל העבר. היתה בהם נוסטלגיה (כן, The pain from an old wound), מלנכוליה ולפעמים כמובן גם צביעה של העבר בצבעים וורודים. היתה גם את ההתמוטטות ההיא. טובים ככל שהיו רובם – הם הסתכלו כאמור לאחור. לא היתה בהם תקווה. בפרסומת של קוקה-קולה יש ויש. בעיקר תקווה ואושר. אותו אושר שדון דיבר עליו בפיץ' ההוא בפרק הראשון ללאקי סטרייק. אז הוא רק אמר את זה. הוא מעולם לא מכר אושר. עכשיו כן. פשוט כי ככה הוא מרגיש. אז החיוך הוא לא רק על הרעיון לפרסומת. אולי גם. אבל הוא בא באמת מכך שהוא הגיע להשלמה עם עצמו. המסע שהוא עבר כן עשה לו משהו. ומסכים לגמרי עם לינור כאן למעלה בכך שציניות לא היתה חלק מן הסדרה אף פעם ולכן לא סביר שזו היתה הכוונה דווקא בפרק האחרון. כי דון כן השתנה במהלך העונה האחרונה. אולי, רק אולי, הוא נהיה לשלם שהוא גם דון וגם דיק. הוא יכול להרגיש את עצמו ואת אחרים, והוא יכול סוף סוף להיות מאושר.
הילדים זו אכן נקודה כאובה. אבל אני רוצה להאמין שהם יהיו איתו. חוקית הם כמובן שלו, ולבקשה של בטי אין שום תוקף חוקי. כך שכשהיא תמות הוא יהיה האפוטרופוס היחידי שלהם. מה הוא יבחר לעשות עם זה, לעולם לא נדע. אבל ברוח האופטימית של הסיום, והשינוי שחל בו, אני רוצה מאוד להאמין שהוא יעשה את הדבר הנכון. הלוואי.
אתך לגמרי בעניין הילדים. ומה שיפה זה שוויינר משאיר את זה פתוח, אבל טיפל מזה מכל הכיוונים. כי מהו הדבר הנכון זו שאלה שעולה : פגי אומרת לסטן, אולי היית עושה את מה שחשבת שהכי נכון, והיא כידוע בחרה לא לגדל אותם, בטי עונה – לא אתה, ונוכחות נשית, סטפני עונה- לא כל אחת (ואחד -דון) מתאים לתפקיד. דון מאמין לכולם. והוא לא מאמין בעצמו. אבל גם אני רוצה להאמין שההארונת והסשנים הפסיכולוגיים המאס יביים שעבר עזרו לו בזה, והוא בכל זאת יאמין בעצמו, ימצא אישה שתהיה להם אמא (מייגן?) ויצליח לגדל אותם ולהיות נוכח יותר בתפקידו האבהי
מסכימה עם שניכם בעניין הציניות, ומאמינה שעם הילדים הוא לא יחנוק את החלק האבהי שבו ובטח שלא יוותר על הקשר היפה והמתפתח עם סאלי, וגם היא לא תוותר עליו.
תודה על הליווי, עזרת להנות (ולהבין).
אשמח להמלצות לתחליפים לדרייפר.
תודה רבה. אתה מוזמן להירשם לבלוג ולקבל עדכונים כשאכתוב על סדרות נוספות. על הפרק: משחקי הכס
למרות שקיוויתי שפרק הסיום יקפוץ עשור קדימה, יציג את ג'ואן עם שיער נפוח, את פגי במשקפיים ענקיים וכתפיות רחבות, את פיט בחליפה צבעונית ואת דון כגבר מזדקן בחליפת אדידס כשכולם עובדים על מיתוג שקפקפים, בסופו של דבר בעיני הטוויסט של הפרק האחרון היה מעולה (והבנתי אותו מיד רק בגלל שקראתי את הטיזר משבוע שעבר בבלוג שלך).
אני קוראת אדוקה (ושקטה) של הטורים שלך על התוכנית עוד מימי עיתון הארץ, באופן קבוע אחרי כל פרק.
תודה רבה על שנים של הנאה מחכימה.
לעשור קדימה יש לדעתי סיכוי בעוד כמה שנים כשוויינר יהיה חולה געגועים. מד מן הסרט…
געגוע עז ושברון לב. סוף שלם ממלא ונפלא שמפצה על הכאב.
הסיקסטיז הגיעו אל דון בפרק האחרון!!
א. הזקנה שדחפה את דון בפראות- רק אני חשבתי על ארצ'יוולד והסוס הבועט? עם כל הכבוד לתמת האם הנוטשת: הגיע פרידה מאבא. וגם דון בועט את עצמו החוצה מהמקצוע שלו, שוב ושוב.
ב. כמה אימהות נוטשות היו ב'מד מן'? מטפורית וליטרלית: אמא, אביגייל, פגי, מרגרט בתו של רוג'ר, דיאן המלצרית, מייגן שמטשה את ילדיו של דון, אמא של מייגן, ועכשיו נוספה סטפני. ובטי, בדרך אכזרית ומכאיבה ג. מכל השצף הצרפתי של מארי רוג'ר מבין רר את המילה 'מזוודה'.
ד דון והזנות: הבחורה בהתחלה- . זה לא שדון נגד זנות. הוא פשוט בעד לדבר עליה בגלוי ולא בגניבה. להודות בה 'יכולת פשוט לבקש ממני'. השקר כבר איננו חלק מעולמו של דון, הזנות- כן. וכך אולי ייפתרו יחסיו הקשים עם המקצוע שלו, ועם בית הזונות של ילדותו.
ה. מי זה אדי שקני אומר עליו 'אני חושב שהוא לא בסדר'?
.
חייבת לומר שמבחינתי היה מוטב לו סיימו את הסדרה בפרק הקודם. מלבד הסצינה הנהדרת של שיחת הטלפון בין דון לבטי, והסצנה של בטי מעשנת כשסאלי שוטפת כלים ברקע, הפרק הזה הרגיש מלאכותי ותפור בתפרים גסים מדיי. אחד הדברים העיקריים שגרמו לי להתאהב בסדרה זו העדינות, הסאב טקסט החבוי שבפרק הזה מבחינתי הלכו לאיבוד יותר מידי פעמים. פגי וסטן, באמת?
ובנימה אחרת. מד מן, ללא ספק, היא אחת הסדרות האהובות עלי. יש לכך הרבה סיבות ולא האחרונה שבהן היא הביקורת הזאת שלך (וגם האורחים הקבועים תרמו לא מעט). מבחינתי פרק של מד מן לא הסתיים לפני קריאה בבלוג הזה. ויעידו על כך הפעמים הרבות שנכנסתי אליו מרגע סיום התכנית עד לרגע פרסום הביקורת.
תודה גדולה וענקית.
בלינק שבשם שלי, מתיו וויינר מסביר את הפרק האחרון, ואומר, כפי שזכרתי שאמר בעבר, שידע איך דון יסיים את הסדרה כבר בסוף עונה 4
אמ;לק: הפרסומת לקולה היא של דון. חבל לווינר שאנשים חוו את הסיום כציני.
טוב וואו, תקראו את זה. הקטע שהוא מדבר על החיבוק של דון כחיבוק לצופים, ההתייחסות לשיחות הטלפון בפרק האחרון, והתשובה שלו לגבי צפיית בינג'ינג שנראה לי שרוב הקוראים פה יזדהו אתה 🙂
ולגבי הסיום, לא הבנתי עדיין למה מאלצים את זה. גם הכותרות בכתבה. הוא בפרוש אומר לגבי זה: "I have never been clear, and I have always been able to live with ambiguities," קיצר צריך לשחרר מזה. אם הוא היה רוצה להבהיר אי בהירויות לא היו כאלה. הוא עונה שבכוונההשאיר את זה כך ושהעמימות מכוונת. ככה הוא לדבריו "אוכל את העוגה ומשאיר אותה שלמה". כלומר טוען את הסוף בעוד משמעויות.
היי גדי,
תמיד קראתי את הפוסט שלך וציפיתי לו בשקיקה כמו שהציפיתי לכל אחד מפרקי הסדרה.
הרשה לי בבקשה להוסיף את פרשנותי החובבנית שתמיד התביישתי לכתוב פה בבלוג אבל זה פרק הפינאלה וכעת אני מרגישה שאני חייבת:
הפרק האחרון של הסדרה מיד זרק אותי לפילוסופיה של ניטשה ולהצהרתו הבלתי נשכחת: "אלוהים מת".
דון דרייפר היה אלוהי החברה, הסדרה, ואלוהי הסיקסטיז.
הוא מעולם לא חש צורך להזכיר לכל המי ומי שסבבו אותו שהשם שלו כתוב על הדלת (בניגוד לשאר שותפי החברה) העולם היה שם בידיו וחיכה לגאולתו מכל לקוח או תקציב, מכל סיטואציה וממקאן אריקסון.
וכעת בפרק האחרון האלוהים הזה באמת מת. והחברה לא בתוהו ווובואו, ומפחיד אפילו לכתוב, אף אחד לא מתרגש אפילו לא מרידית' (אולי רק פגי). אז אלוהים לא באמת מת, הוא רק התפטר יום יבוא והוא יתחלף באחר.
האמת שכבר התענתי לצפות בו נגעל מהזיוף שהוא עצמו יצר ובאמת רציתי סוף כזה אני מרוצה 🙂
לגביי ג'ואן- בפרק שבו יצאה בבושת פנים ממקאן היא מזכירה את בטי פרידן שהיא תקרא לה לבוא להגנתה, כעת היא כבר לא צריכה אותה היא עצמה הפכה להיות סוג של סימון דה בובאר- וגם הסוף שלה גרם לי לחוש מסופקת ושמחה.
לגביי בטי- היה ברור ומרומז לאורך כל הסדרה שאחת הדמויות תמות בסופה, אחרי אינספור קונספירציות לגביי זהותה של אותה דמות, מעולם לא תיארתי לעצמי שזו תהיה בטי. היא די נדחקה לפינה לאחר הגירושין מדון. האמת הזלתי דמעה כשגילנו כולנו את דבר מחלתה, ואני שמחה שלא עשו לה לוויה קודרת שהיתה מאפילה על שאר דמויות הסדרה. אחרי הכל ידענו שדמותה של סאלי תעבור חתיכת שינוי בעונה האחרונה וציפינו לזה, חבל לי שבטי משלמת את המחיר לשם כך. רציתי באמת שבטי תהיה סופסוף מאושרת. לא יודעת למה היה לי מאוד קשה לשנוא אותה, והיו לי את כל הסיבות לכך החל מפרק 9 בעונה הראשונה (אם אני לא טועה) שבה היא מתחרפנת ויורה בציפורים וההתנהגות הקרה ובלתי נסבלת שלה לבתה לאורך כל הסדרה (אפילו בפרק שלפני האחרון!). אבל עדיין היה לי קשה לחוש אליה רגשות שליליים באמת אהבתי אותה ותמיד ניסיתי להבין לליבה ועכשיו היא גוססת באמת היה לי עצוב על סופה של הדמות המרגשת הזאת.
לגביי פגי- האם יש סיכוי שהיא תהיה ה"אלוהים" הבאה? לא כ"כ נראה לי, נראה שהיא הולכת בדרך הזו אבל אני ריאליסטית.. המתח בין סטן לפגי סופסוף נשבר האמת הייתי בטוחה שהיא תסיים את הסדרה לבד, אני שמחה שבווינר יש גם צד קטן ורומנטי. ואני חייבת לציין שהסצינה של עם סטן היתה כ"כ לא קשורה לכל הסדרה נראה כאילו היא לקוחה מאיזה סרט של דיסני, הנסיכה שנישקה כ"כ הרבה צפרדעים מצאה סוספסוף את הנסיך עם הזקן המוזנח שלה. אבל העיקר שהיא מאושרת. האמת, מגיע לה.
לגביי שאר הדמוית- הכל היה צפוי וידוע מראש.
תודה למתיו על סדרה סוחפת ומרתקת ותודה ענקית לך גדי שליוות אותנו בנאמנות. שמחתי להיות צופה נלהבת לסדרה בלתי נשכחת ולהיות קוראת מעריצה של הבלוג שלך.
ועוד דבר- לפי מה שכתבת על הפרסומת של קוקה קולה בסוף שדון הוא זה האחראי לה, אני בוחרת להתעלם מהעובדה הזו כי אחרת לא הייתי מרגישה סיפוק מסוף הסדרה. 🙂
תגידו, סטן לא נשוי?
דנידין – הייתה לו בת זוג (לא אמרו אם הם נשואים או לא, לי נראתה כמו חברה), והוא ציין מתישהו שהם נפרדו
תודה ❤️