The Better Half
אי אחידות היא אנדרסטייטמנט, אם מנסים להגדיר את קצב התקדמות העונה הזו מפרק לפרק. העובדה שלא פחות משישה קווי עלילה נעו במקביל (בטי ודון, מייגן וארלין, ג'ואן רוג'ר ובוב, פגי ואייב, פיט ודאק, וכמובן המשולש דון-טד-פגי) גרמה לי לרגע להרגיש כאילו אני צופה ב"משחקי הכס", (רק בלי לשאול כל שניה, אז מי זה בפריים ועל איזו ממלכה הוא שולט?). אבל הפרק המצוין הזה הוכחה שכשהעלילה נעה קדימה, מד מן חוזרת לעצמה.
שתי תמות מלוות את הפרק, ושתיהן קשורות לשמו. הראשונה היא כפילויות, והיא מתקשרת לפירוש המילולי של שם הפרק – "החצי הטוב יותר". משפט המפתח הוא מה שאומרת מייגן, כשהיא צריכה לשחק שתי אחיות תאומות: "הן שני חצאים של אותו אדם. הן רוצות אותו דבר, אבל מנסות להשיג זאת בדרכים שונות". הציטוט הזה רלוונטי כמובן לטד ולדון, שני חצאי החברה (ועוד נחזור לזה בסוף), אבל הכפילויות הן לכל אורך הפרק: שתי הדמויות של מייגן, טד ודון, גרג ורוג'ר האבות של בנה של ג'ואן, רוג'ר ובוב שני מאהביה של ג'ואן, סאלי שדומה גם לבטי וגם לדון, אייב וטד כבני זוג פוטנציאלים של פגי, אייב שנדקר פעמיים ו"בובי 5", שמעיד שזהות יכולה להיות לא כפולה, אלא מחומשת.
התמה השניה היא משפחה. כאן, שם הפרק נקשר לפירוש המוכר – בן הזוג, אבל הכוונה איננה רק לבן הזוג אלא לתא המשפחתי (כפי שאומר ויינר בעצמו בראיון הקבוע לאחר הפרק). משפט המפתח כאן הוא של דאק (מאיפה הוא צץ?) לפיט: "הבנתי שהמשפחה היא מקור הביטחון העצמי שלי. כדאי שתנהל את המשבר המשפחתי, או שלא תנהל שום דבר". המשפחה היא, אם כן, מקור הכוח, ואנו רואים בבירור בפרק שמי שאין לו משפחה – פיט, רוג'ר, ובסופו של דבר פגי – פחות מאושר ופחות מצליח. דון ומייגן בצומת משמעותי בעניין הזה.
עוד נקודה מעניינת היא סגנון הפרק, ששואב לא מעט מאופרות סבון. בקווי העלילה יש אלמנטים גסים ולא מציאותיים – פגי דוקרת את אייב, הדרך שבה דון ובטי שוכבים, ההופעה של רוג'ר אצל ג'ואן אאוט אוף דה בלו – כל אלו קרובים יותר לאופרות סבון, כמו זו שבה משחקת מייגן. זוהי השתעשעות נוספת של ויינר עם ז'אנרים טלוויזיוניים וקולנועיים שונים.
נלך, כרגיל, מהקל אל הכבד, אבל למרות זאת, אי אפשר שלא להתחיל בבטי
בטי
בטי. שלום לחליפת ההשמנה
אין דרך אחר להגדיר זאת מלבד "בטי מכה שנית". אחרי כל כך הרבה פרקים עם נוכחות מינימלית, שמטרתה רק להשליך על דמויות אחרות, נראה ששמירתה בחליפת השמנה גם בעונה הזו נועדה כל כולה כדי לפעור את פינו רחב ככל שניתן בפרק הזה. בטי חוזרת להיות מגנט לגברים – מדון, דרך עמיתים של בעלה, ועד הנער בתחנת הדלק, אחד מני רבים של רגעים קומיים מענגים בפרק הזה.
וכמו שאנחנו התגעגענו לכך, כך גם בטי. היא נהנית מכל רגע מחזרתה להיות מושכת. היא לא דוחה את עמיתו של הנרי, אלא מפלרטטת איתו ("אני אם לשלושה. היית מאמין עלי עם גזרה כזו?"). היא גם לא דוחה את דון. בסופו של יום, הביטחון העצמי שלה תלוי במראה שלה, כיאה לאשה מהדור הישן.
בטי גם מסייעת לנו להבין טוב יותר את דון. הסצינות עם בובי מייצרות אווירה של משפחתיות חמה. זו כמובן אשליה. בטי מבינה זאת. למרות שהיא שוכבת איתו, היא שמה את הדברים בפרופורציה – מדובר בסטוץ, היא מאושרת בחייה. דון נראה קרוב הרבה יותר לניסיון להשיג משהו רציני יותר. הוא הרבה פחות מרוצה, ומקור הכוח שלה הוא הבעיה שלו – המשפחה. אפשר לומר שבגידה היא בגידה היא בגידה. אבל בעולם המיושן, שדון ובטי שייכים אליו, בגידה היא חלק מהסיפור, כל עוד שומרים על התא המשפחתי. בטי עושה זאת, דון לא.
הדבר השני שאנו לומדים הוא על יחסו של דון לסקס. עבור בטי זה תנאי לאינטימיות. עבור דון, לטענתו "אין לזה משמעות גדולה". ובכן, כדאי להטיל ספק בטענה הזו של דון. המשפט החשוב ביותר בקו העלילה הזה הוא מה שאמרה בטי על מייגן: "היא לא יודעת שלאהוב אותך זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליך". על הקשר של דון לסקס ואהבה, ובהתאם למייגן, נחזור אוטוטו.
רוג'ר
כמו תמיד, רוג'ר הוא מרור האזהרה של דון, העתיד שלו לו לא ישתנה. רוג'ר מוצג כאן שאיש נטול משפחה. הניסיון הכושל, גם אם המשעשע, שלו לבלות עם נכדו, מסתיים בסיוטים של הקטן ובפיטוריו של רוג'ר מתפקיד שאי אפשר להיות מפוטר ממנו – סבא.
רוג'ר מנסה לכפר על כך עם הילד הנוסף שיש לו, ושעד כה הוא כמעט בתעלם מקיומו. אבל כמו מרגרט בתו, גם ג'ואן מפטרת אותו מתפקיד האבא, ומאותה סיבה – היא לא יכולה לסמוך עליו. "אני רק רוצה להיות בסביבה", אומר רוג'ר ומבהיר בעצמו, גם אם אינו מודע לכך, שאין לו כוונה לקחת אחריות, אלא רק להשתעשע. על רק זה בא המשפט של מרגרט לאביה: "נתתי לילד בן 4 לשמור על ילד בן 4". והנה לכם גם עוד כפילות בפרק.
פיט
פיט, האנטי כרייסט של דון, משמש גם הוא כמו רוג'ר כתמרור אזהרה, רק בלי החלק המשעשע. כל סצינה עם פיט היא כדור נגד מצב רוח טוב. אם רוג'ר נמצא בסיומו של תהליך אובדן המשפחה, ואם דון בתחילתו, פיט נמצא באמצעו. יחסיו של פיט עם אשתו ולכן גם בתו בלתי ניתנים לאיחוי. הוא נשאר עם אמא משוגעת, ועם הכרה, לראשונה, שהבעיות האלו משליכות על תפקודו באופן כללי. זו הסיבה שפיט מסכים לקבל עזרה מבוב בנסון.
ג'ואן
ג'ואן לא ממש נמצאת בפרק בזכות עצמה, אלא יותר כריפרור לדמויות האחרות, כמו למשל פיט ורוג'ר (שמשליכים בתורם על דון). ההקבלה בין רוג'ר לפיט מודגמת גם בכך ששניהם פונים לג'ואן לסיוע, ושניהם מושלכים אחר כבוד, מי מהמשרד ומי מהבית. ג'ואן אומרת לפיט: "אני לא יכולה לפתור את הבעיות האלה" ומציירת קו ברור בין המקצועי לאישי, כאילו אומרת לדמויות – הבית הוא הממלכה שלכם. טפלו בה. זו, למעשה, חזרה על המסר שהועבר קודם על ידי דאק.
אבל אי אפשר לדבר על ג'ואן בלי לדבר על הדמות הכי מסתורית בסדרה: קבלו שוב את בוב בנסון! צפינו את הרומן הזה, אבל אלוהים, לא צפינו שנצטרך לראות את בוב בשורטס כל כך צמודים, שאפילו מייגן לא מעזה ללבוש. יחד עם הסיוע לפיט, המשפט המתאים לכל סיטואציה והתספורת, אין מנוס מלהכריז על תפקידו האמיתי של בי.בי: גם בסיקסטיז היו סחים!
מייגן
מייגן ושרון טייט. דימיון מדאיג.
ההקבלה בין מייגן לדון ברורה ומובנת: בעוד הוא שוכב עם בטי, מייגן מסרבת לחיזור של ארלין (מילא מסרבת, אבל כמה סתומה את יכול להיות? שלוש פעמים?) זה כמובן מסייע לנו להבין טוב יותר את דון, אבל יש לכך עוד תפקיד: כשדון חוזר הביתה, מייגן מחכה לו במרפסת לבושה חולצת טריקו עם כוכב אדום.
ההנחה המקורית שלי היתה שהכוכב הזה הוא סמל הסוציאליזם, ומתקשר לשתי "המהפכות" עליהן מדבר אייב: מרד הסטודנטים בפריס והאביב של פראג. אייב אומר שהצעירים מזעזעים את העולם, והדבר צריך לקרות גם בארה"ב. מייגן, בעזרת הכוכב, היא נציגת הדור הצעיר, החדש, ויש קו ברור המבדל בין נציגי הדור הישן לחדש: בעוד דון, בטי, פיט ורוג'ר עסוקים בבגידות, הצעירים מתמודדים אחרת עם הבעיות בתא המשפחתי. מייגן מסרבת לבגוד, וגם פגי ואייב לא נגררים לכך. עבור הדור הישן, בגידה היא חלק מהחבילה אם שני הצדדים יודעים להכיל אותה.
אבל אז החלה לרוץ ברשת תאוריית הקונספירציה: החולצה הזו זהה לחולצה שלבשה שרון טייט, אשתו של הבמאי רומן פולנסקי שנרצחה ב-1969. טייט היתה שחקנית של סדרות טלוויזיה, ונשואה לגבר מפורסם. את מי זה מזכיר? אם ניקח בחשבון את כל מקרי ההתפרעויות והפרות הסדר בעונה הזו, אי אפשר להתעלם מהדימיון בין שני המקרים. ואם זה לא מספיק – בתו של הצלם שצילם את שרון טייט שאלה את ג'ני בריאנט, שאחראית על התלבושות בסדרה, האם יש קשר בין שתי החולצות, ובריאנט השיבה לה: "לא מדובר בצירוף מקרים".
מצד שני אותה בריאנט הבהירה לדיילי ביסט, שהחולצה הוכנסה בגלל המסר הפוליטי שבה, מה שקצת מחזיר אותנו לתאוריית הצעירים שהעלתי קודם.
ותודה לבירנית גורן שהסבה את תשומת לבי לכך בתגובות.
ועוד נקודה אחת לסיום: מייגן משחקת שתי דמויות, אחת שחורת שיער, ואחת עם פאה בלונדינית. הקשר לבטי ברור.
פגי
לבי לבי אל פגי, ללא הספק הדמות מעוררת הסימפטיה ביותר בפרק הזה ובסדרה כולה. שם הפרק על שתי משמעויותיו הכי רלוונטי לגביה, והיא עומדת פעמיים בין שני גברים – בין אייב לטד, ובין טד לדון.
נתחיל באייב. הדקירה, בסצינה הזויה ומענגת, אולי היתה בטעות, אבל היא ביטוי פיזי למה שפגי הרגישה. ומי לא היה רוצה לדקור את אייב? האיש מוציא שם רע לצדקנות העיתונאית, וא זה אני אומר בתור עיתונאי. ואם יש סצינה אחת שעולה על סצינת הדקירה, היא כמובן הפרידה באמבולנס, אולי סצינת הפרידה המצחיקה והמפחידה בתולדות הטלוויזיה. אהבתי במיוחד את תגובתו של הפרמדיק.
מהצד השני – דון. מי שהיה המנטור שלה הופך יותר ויותר למי שמשתמש בה. כלי במשחק השחמט המיותר שלו מול החצי השני שלו, טד. פגי כמובן מודעת לכך. לכן היא מתחמקת באלגנטיות מבחירת צד בסצינת הפתיחה עם המרגרינה, ולכן היא אומרת לו: "הוא (טד) אף פעם לא מציב אותי בסיטואציות האלה".
טד, אם כן, הוא הפתרון לשתי בעיותיה. החצי הטוב יותר בשני המובנים – הן החצי המקצועי והן כבן הזוג. אבל ברגע האמת טד לא שם. אין לדעת מה עבר עליו עד ששינה את דעתו. אין ספק שרומן במקום העבודה הוא דבר שאפשר להיות הפכפכים לגביו, אבל בשורה התחתונה, טד גורם למשפט המודגש מהפסקה הקודמת להיראות מופרך: הוא הוביל אותה למחשבה שיש להם עתיד אישי משותף. בסופו של דבר, הוא פחות הגון אפילו מדון.
בסצינת החיזור של טד, פגי מאופרת, לבושה באדום. בסצינה האחרונה היא לובשת ירוק ונטולת איפור. כאילו לומר לנו – כל עוד יש לך תא משפחתי, את נחשקת. ברגע שאת לבד – את הרבה פחות אטרקטיבית. סצינת הסיום מבהירה זאת היטב – פגי לבד, בין לבין שני החצאים של החברה, שהגיע באמת הזמן לטפל בהם
דון
בטי ודון. כמו שהם עשו את סאלי.
בסופו של דבר, כמו שאתם יודעים, הכל משליך על דון. הבילוי של דון במחנה של בובי, והקטע עם בטי, צבועים כולם בצבעי משפחתיות. הוא רואה את בטי מאושרת, והוא מבין, סוף סוף, שהבעיה שלו בבית עם מייגן דורשת טיפול. היחס שלו לסקס הוא התירוץ שלו לבגידות. אם ניקח אותו כפשוטו, הרי שדון יכול לנהל חיי משפחה במקביל לבגידות, הוא רק צריך לתת תשומת לב למייגן.
אבל מהפרק הקודם עוד מהדהדת החוויה שלו עם איימי, הזונה האמהית שביתקה את בתוליו. הקשר בין מאהבת ואמא שב ועולה במשפט שאומרת ארלין למייגן: "לא יכולית להיות האמא והמאהבת שלו יחד". מלבד כפילות נוספת בפרק, המשפט הזה מערער על הטענה של דון על הפרדה בין סקס לאינטימיות. דון מנסה כל הזמן לשחזר את אותו רגע עם איימי. סקס הוא אינטמיות עבורו, גם אם מעוותת וכזו שלא מחזיקה לאורך זמן. בסצינת הסיום הוא מתנצל בפני מייגן ומבטי להיות נוכח יותר. אין ספק שהוא אכן מתכוון לכך. השאלה היא אם הוא אכן יצליח לעמוד בכך – להיות ה-Better half באמת. אם נזכור את המשפט המדוייק של בטי, שלאהוב אותו זו הדרך הגרועה ביותר להגיע אליו, אפשר להיות יותר פסימיים מאופטימיים.
גם בפן המקצועי דון בפרשת דרכים. החברה נקרעת תחת המאבק הסמוי בינו לבין טד, מי הוא ה-Better half? הטענה ששניהם שני צדדים של אותו אדם, ברמה המקצועית, מקבלת משנה תוקף בסצינת הסיום – שניהם רוצים את המרגרינה, שניהם מרוצים מהתוצאה, רק הדרך של כל אחד מהם שונה. בינתיים החברה נקרעת. המוניטין שלה נפגע, אין לה אפילו שם, ולפחות שני אנשים שוקלים לעזוב אותה. יש לנו עוד ארבה פרקים להבין לאן הולך המאבק הדו קוטבי הזה – איזה חצי טוב יותר, ואיזה חצי ינצח.
קטנות
- בטי ודון יושבים בחוץ, בטי נכנסת פנימה, ומשאירה את הדלת פתוחה. שוב הדלת כמוטיב מרכזי בשניות של דון.
- לא רק זוגות, גם שלישיות לרוב יש בפרק: דון-בטי-מייגן, דון-טד-פגי, פגי-טד-אייב, בוב-ג'ואן-רוג'ר. אבל השלישיות הכי מצחיקות הן בתחנת הדלק, ובאמבולנס.
- במהלך הפרק אומר הארי לפיט: "אנחנו כמו היאנקיז ב-1927". ניו יורק יאנקיז היא קבוצת הבייסבול של העיר, ועונת 1927 נחשבת לאחת העונות הטובות בתולדותיה, אם לא הטובה שבהן. לאור מצב החברה, הארי אומר זאת בסרקסטיות.
- במהלך הפרק מוזכרות יריות בסנטרל פארק. לא היה באותו זמן, ככל הנראה יולי 1968, אירוע יוצא דופן, אבל כנראה שוויינר מתכוון לרצח הזה.
- כשבובי מציג את "בובי 2" לדון ובטי, דון שואל אותו אם הוא בובי 1, ובובי עונה: "אני בובי 5. אין יותר בובי 1. הוא נסע הביתה". בפרק שעבר ראתה סאלי בטלוויזיה את הסדרה המעניינת ויוצא הדופן "האסיר", שבמרכזה סוכן חשאי שמגיע לאי אידילי, שמתגלה ככלא. האסיר מכונה "מספר 6" כשמספר 1 לעולם לא נראה בסדרה. כשהאסיר שואל "מי הוא מספר 1", הוא נענה בתשובה "אתה מספר 6". אולי יש קשר בין הדברים, ואולי לא.
- ולסיום, בפעם השניה, נימה אישית: בפרק מוזכר האביב של פראג, רפורמות שהנהיג נשיא צ'כוסלובקיה, אלכסנדר דובצ'ק, בחירויות האישיות ובחופש הביטוי. האביב הזה הסתיים ב-21 באוגוסט בפלישה של אלפי חיילים וטנקים סובייטים לצ'כוסלובקיה, אבל החל חודשים קודם. אבי, יהודה להב ז"ל, היה יליד צ'כוסלובקיה וקומוניסט מוצהר באותה תקופה, חבר במק"י. הוא תמך באביב של פראג, ופירסם מאמרים בעיתונים שתמכו בקו הליברלי. בעקבות מלחמת ששת הימים נאסרה כניסתו למולדתו (כמו לכל ישראלי), אבל הוא הצליח להיכנס עוד פעם אחת – בפברואר 1968, בעיצומו של האביב של פראג – כעיתונאי המסקר את משחקה של מכבי תל אביב בגביע האלופות. 22 שנה לאחר מכן גילה אבי שהיה מושא למעקב של המשטרה החשאית, שחשדה שהוא מרגל ציוני. בדיווח מצויין שאבי "התקשר מהמלון למספר ישראלי ומסר מספרים שאין קשר ביניהם, כנראה קוד". אלה היו כמובן תוצאות המשחק ומספר הנקודות שקלעו השחקנים. אבי חזר לארץ, אבל המעקב אחריו המשיך עד 1980. הם כללו, למשל, אישור לחברים שלו לבקר בארץ, בתמורה לכך שידווחו על חייו ועיסוקו. כל הפרטים האלו התגלו ב-1990, לאחר מהפכת הקטיפה, כשנחשפו תיקי המשטרה החשאית.
זמן מד מן 
– קראתי איפשהו ש"בובי 5" זו בדיחה פנימית של הסדרה: הילד הנוכחי שמשחק את בובי דרייפר, הוא השחקן החמישי מאז שהחלה הסדרה.
- לגבי בוב בנסון (בונסון, כמו שקורא לו רוג'ר – לול): נדמה לי שאתה קופץ מהר מדי למסקנה שיש לו רומן עם ג'ואן. אני כלל לא בטוחה שזה המצב. למעשה, אני די משוכנעת שאין שם רומן.
– בדיאלוג בין פגי לדון, המשפט שהיא אומרת באנגלית הרבה יותר חשוב מהתרגום הלא-מדויק שלו לעברית. היא אומרת: “He never makes me feel this way” – הוא לא גורם לי להרגיש ככה. ככה – קטנה, מפשלת, לא חשובה. והתשובה של דון מרושעת, קשה לעיכול: That's because he doesn't know you. דון בעונה הזו הוא ללא ספק שמוק בלתי נסבל.
– הסצינה בין בטי לדון אחרי הסקס היא אחת היפות שאני זוכרת בסדרה מזה זמן רב. שווה להתעכב על מה שבטי אומרת לדון: “I love the way that you look at me when you’re like this. But then I watch it decay. I can only hold your attention for so long.” — דון כבר שמע משהו דומה מפיי בעונה 4: אתה אוהב רק את ההתחלות.
אגב, הפרק הזה יכל בקלות להיקרא "הדלתות": אלו שנסגרות (שלא לומר נטרקות) שוב ושוב בפני פגי, וזו שנשארה פתוחה עבור דון…
ומבזק חדשות שהגיע זה עתה: הנה תיאורית קונספירציה מאד משכנעת לפיה מייגן עומדת להירצח א-לה שרון טייט: http://tvline.com/2013/05/29/mad-men-season-6-megan-dies-sharon-tate/
השמועה עברה מהר
http://www.mako.co.il/culture-tv/world/Article-664f9b73344fe31006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=1814210856
הכי אני אוהב שהתגובות יותר טובות מהטור.
מאוד מטריד הסיפור עם מייגן, בייחוד כשג'ני בריאנט, המלבישה של הסדרה, אמרה שהשימוש באותה חולצה "אינו צירוף מקרים"
אז ג'ניפר גטצינגר, במאית קבועה בסדרה שמבקרת בארץ, אמרה לי היום שאכן בובי 5 זו בדיחה פנימית, כי היו חמישה שחקנים לבובי.
אני הייתי בטוחה שבובי 1 הוא בובי קנדי…
אה, ונזכרתי בעוד פרט מאד מאד משמעותי בעניין בוב בנסון: הוא נותן לפיט המלצה על אח רפואי שהביא את אביו להחלמה מהירה. בפרק הפתיחה הכפול של העונה, הוא שולח לרוג'ר קייטרינג ואומר שם שהוא יודע איך זה, כי אבא שלו מת. אני לא חושבת שמדובר ב-blooper של התסריטאים. נדמה לי שלראשונה אנחנו מקבלים סימן ברור שבוב הוא נוכל או סמוי מסוג כלשהו.
מסכימה…ושימו לב אאיך מגבירים את המתח לפני מה שבוב אומר לפיט לגבי האחות….הוא נותן פתיח כזה שלא ברור לאיזה כיוון זה ייקח האם לסחיטה או לעזרה
אין ספק שהתגעגענו ל"בטי המקורית" מהעונות הראשונות כדמות חזקה ומשמעותית, עוצרת נשימה ומסובבת ראשים (לי הפרק הזה הזכיר יותר מכל את החופשה ברומא). היא איבדה את כל זה כשבחרה בהנרי ואולי עכשיו היא חותרת לאיזשהו איזון. בכל מקרה מקווה שלוויינר יש תכניות עבורה להמשך הדרך. ולגבי דון, הוא-הוא הסדרה לטוב ולרע, בפרקים שבו הוא מוצג אך ורק כמניאק חסר רגשות ואכול תסביכים הסדרה שוקעת (כבר יש לנו פיט אחד, תודה). הפרקים שבהם הוא מראה ולו שמץ מהכריזמה האמיתית שלו, הסיבה שבגללה נשים לא עומדות בפניו וגברים הולכים אחריו, הם הפרקים הנפלאים שבהם הסדרה זוהרת ושאותם אנחנו זוכרים. ברומן עם בטי לא רק בטי נראית במיטבה, גם דון זוכה לתזכורת של מי הוא יכול היה ומסוגל להיות. אני שייך לאלה שמקווים שבסופו של דבר הסדרה תהיה סיפור גאולתו של דון ולא רק סיפור שקיעתו ונפילתו.
אני רוצה להאיר את תשומת הלב למשהו שלא התייחסו אליו.
בטי פתאום הופכת לאמהית כאשר היא משתפת פעולה עם בובי בשיר המטומטם במסעדה.
כזכור דון התאהב במייגן בדיוק כאשר קלט איך היא מתנהגת עם הילדים….במסעדה במלון בקליפורניה…
ממש היה לי דג'ה וו בסצינה עם בטי לסצינה ההיא עם מייגן.
בוב בנסון- כוס הקפה מנייר הודבקה לו ליד?
כוחן העולה של מועדון האקסיות- נראה שהגברים בסדרה מנוהלים ע"י נשותיהם לשעבר. את רוג'ר מנהלת גו'אן וביתו מנישואיו הראשונים, הוא יוכל לראות את נכדו רק בנוכחות מונה. לגבי פיט מיותר לדבר ודאק שם לו את זה ברור על השולחן. דון פוגש פגי ישנה חדשה, מרוצה מחייה שמנהלת איתו רומן במודע למצב בעוד הוא נראה כמעט מאוהב. כולן נשים שחיו בצל הגבר החזק, הבוגד ופתאום הן חזקות, קצת קשה להפעיל עליהן את אותם שטיקים ישנים ומוכרים, הן יודעים שהם יודעות, כבר ראו ושמעו הכל ואולי זה מה שמעביר את הכח לידים שלהן.
פגי- נהייתה אייקון אופנה :-), דוקא היא כאשת קריירה מצליחה עדיין לא מצליחה לנהל את הגברים בחייה. בסצנת הסיום הכל כך חזקה, על רקע חדר הישיבות בו התנהל הויכוח האסטרטגי בין דון וטד בתחילת הפרק, היא נותרת המומה שהיא מרגישה כמו כלי משחק בינהם כאילו דבר לא השתנה…
אחד הפרקים הטובים והניתוחים תמיד עוזרים ומשפרים את ההנאה כמובן.
ההשוואה של מייגן לשרון טייט אכן מטרידה מאוד, ולא רק בגלל החולצה והתמונה. בפרק 8 לא היה הסבר לעובדה שסאלי קראה את תינוקה של רוזמרי (ועוד לפני השינה! – הסרט הוא אחד הסרטים המפחידים ביותר שאי פעם נוצרו. סביר להניח שכך גם הספר). עכשיו אולי יש. כולל הקישור הבלתי נמנע בין התינוק של מיה פארו בסרט לבין העובדה ששרון טייט היתה בשבוע 38 פחות או יותר כאשר נרצחה, הקשר של משפחת מנסון לכת השטן וכו'. עדיף לעצור כאן. וגם אולי – הקיץ של האהבה כבר מאחורינו. זה היה ב-1967 – שנה שמד-מן דילגה עליה. 1968 היא (היתה) אחת השנים האלימות ביותר בהיסטוריה האמריקאית של המאה ה-20. את הרציחות של מרטין לותר קינג ובובי קנדי כבר עברנו; ה-Riots בערים הגדולות (שאת חלקן ראינו ברקע בפרק שבו נרצח לותר קינג) נמשכו לאורך כל השנה, הפנתרים השחורים תפסו תאוצה, השקיעה בבוץ הווייטנאמי העמיקה וההפגנות נגד המלחמה התרחבו. כמו גם השקרים וההסתרה של הממשל על הנעשה שם ועל ההפצצות המטורפות בלאוס. ככה שבנקודת הזמן הנוכחית בסדרה, גם אם כל האירועים האלו נשארים בדרך כלל ברקע, הרי שהם נוכחים וקיימים. והוועידה הדמוקרטית בשיקאגו וההתנגשויות עם המשטרה עוד לפנינו, כמו גם בחירתו של ניקסון לנשיא. אותו ניקסון שהתבוסה שלו לקנדי ב-1960 סימלה – גם בסידרה – את תחילתן של שנות ה-60 ו"שנות ה-60" (עם החופש המדומה או הלא מדומה והכל). ככה שהאלימות מבעבעת. ויש למה לצפות. סביר להניח שהקצב וההתפתחויות בפרקים האחרונים קשורים לכל זה.
הכל נכון. לא ציינת שתינוקה של רוזמרי עובד לסרט בביומויו של רומן פולנסקי, בן זוגה של שרון טייט
בהחלט. בעלה ואביו של התינוק שעמד להיוולד מספר ימים לאחר הרצח.
העלילה היא אופרת סבון מאוסה שלא הייתה מתקבלת מאף סדרה אחרת. "את נראית יפה כמו ביום שהכרנו"? באמת, זו הסדרה הטובה בעולם? כל התקפי החרמנות האלה על בטי נראים כמו פיצוי לסוכן של ג'נוארי ג'ונס.
אבל, כרגיל, התחקיר ההיסטורי והרפרנסים התרבותיים הם מה שמעניין באמת.
1. גדי, עוד משהו על הערת היאנקיז: הכינוי המקובל לקבוצה זו היה "Murdurs Row", הם נצחו 110 פעמים באותה עונה וכיכבו בה שניים מגדולי המשחק בכל הזמנים: בייב רות' ולו גריג, בעצם דון וטד דאז.
2. השיר המסיים, "Always Something There to Remind Me" התפרסם דווקא בשנות ה-80 בגרסה של Naked Eye. ב"מד מן" משתמשים בגרסה המקורית והפחות מוכרת של לו ג'ונסון משנת 1964. יוצרי השיר הם הצמד האגדי ברט ובכרך, שהאחרון אגב מגיע לישראל ביולי. יש לו סיפור חיים מופלא, קריירה יוצאת דופן וראיון מאוד מעניין ב-7 לילות של מחר.
3. בנוגע לקונספירציית שרון טייט: חשוב לציין שהמלבישה של הסדרה אישרה בטוויטר שאכן, שרון טייט הייתה המוזה לחולצה של מייגן.
4. השיר "Father Abraham" ששרים ביחד בובי, דון ובטי הוא שירו של מוזיקאי הולנדי בשם פייר קרטנר, שכתב את השיר לכבוד הקרנבל בהולנד. השיר הפך להצלחה מסחררת, קרטנר קרא לעצמו Father Abraham וכתב כ-1,600 מאז, כולל השיר של הולנד לאירוויזיון ב-2010. בגיל 78, הוא זוכה לעדנה אצל מאזינים אחרים לגמרי.
5. במהלך הפרק שומעים סירנות גם בדירתו של דרייפר. לפי אחד הניתוחים, אותן "יריות בפארק" שפגי ואייב הבן אלף זונה דיברו עליהן, התרחשו בצד הסמוך לדירתה של ז'קלין קנדי בשדרה החמישית, ולכן הסירנות נוכחות גם שם. לדעתי זה ניתוח מוגזם – לדעתי זו סתם הדגשה של המתח בעיר באותם ימים.
תגובה מופלאה, חוץ מכמובן ההקדמה שלה. הפרק היה בסגנון אופרת סבון, אז אי אפשר להתלונן שזה הסגנון שלו. והעלילה נעה קדימה.
בקיצור, כשהפרק לא טוב, צריך לומר זאצ, וכשהוא טוב – גם צריך לומר זאת
אופרת הסבון נמשכת כבר עונה וחצי למעשה, בתהליך וולגרזיציה של סדרה שמה שהיה נחמד בה הוא העדינות והריאליזם שלה. כן מחווה, לא מחווה – זו לא צורה להגיש סיפור, לטעמי.
הערות נוספות:
1. קיץ האהבה היה כבר, ב-1967. קיץ 1968 התאפיין בפתיחת הקמפיין הנשיאותי, המהומות בשיקגו ובאוקטובר – אולימפיאדת מקסיקו ואירועי הנפת האגרוף השחור.
2. בהקשר הזה, מעניין איך צד שלם של ניו יורק באותם שנים: וולווט אנדרגראונד, אנדי וורהול וכו' – לא בא לידי ביטוי בסדרה, בטח באווירה הדקדנטית שבה היא מתנהלת כיום.
3. אפרופו המתח הגזעי, שהוא הנוכח-נפקד בפרק, זה השער של האסקווייר ביולי 1968, החודש המדובר:
http://www.esquire.com/cover-detail?year=1968&month=7#img
על השער: הסופר והתיאורטיקן החשוב מאוד ג'יימס בולדווין שמסביר "איך לצנן את הקיץ", שכמובן היה חם ורווי במתח הבין-גזעי.
אכן טעות שלי עם סאר אוף לאב, התבלבלתי בשנים עם וודסטוק
יש אזכורים לסצינת האנדרגראונד של ניו יורק בעונה הרביעית בפרקים המעולים בהם פגי ואייב מכירים….דרך החברה הלסבית של פגי (שושנה מגירלז)
וודסטוק היה בקיץ 1969 🙂
ואותו בילבלתי עם קיץ של אהבה
וגם קיץ 67 לא היה כזה קיץ של אהבה בארה"ב. בעיקר בסן-פרנסיסקו זה היה כנראה.
לגבי הוולווט אנדרגראונד – די בטוח ששני האלבומים הראשונים זכו לתהודה קטנה מאוד. גם בניו-יורק. ושהתייחסו אליהם יותר כפרוייקט צד של אנדי וורהול. זה השתנה רק ב-69 כשיצא האלבום השלישי. ובכל זאת, ניתן היה באמת לצפות שמשהו מן האווירה הזו ייכנס פנימה אל הסידרה. כמו שסצינת הפולק בווילאג' של תחילת שנות ה-60 נכנסה קצת לעונה הראשונה דרך מידג' והחבר'ה שלה.
פגי שבין דון לטד אינה פגי שנחלצה מהשפעתו ההרסנית של דון ועברה למשרדו של טד. בפרק הזה היא הבינה שאין דרך להיחלץ מההשפעה ההרסנית – ושהיא גם אינה רוצה באמת באלטרנטיבה ה"חדשה" (בדמותו של אייב). פגי נותרת לא עם גבר שתלטן אחד אלא עם שניים. פגי היא האשה המגשרת בין הדור הנשי הישן של ג'ואן ובטי ובין הדור החדש, הלוא היא מייגן.
מייגן היא – באופן מפתיע – הדמות השלמה ביותר והמאושרת ביותר בסדרה כולה. אפילו דון הנעדר אינו פוגע באושרה התמים והבריא כל כך.
פרק נפלא ומאד נשי לטעמי
מייגן נראית אבודה לחלוטין בפרק הזה. בעל מנוכר, צרות בעבודה, סימני שאלה לגבי ה"כשרון" שלה, ו"חברה" שרק רוצה ממנה סקס. עדיין בבסיס היא דמות חיובית ואולי-אולי-אולי יש סיכוי לה ולדון, למרות כל הסימנים בכוון ההפוך
מייגן מאושרת ושלמה? "אפילו דון הנעדר אינו פוגע וכו'"? איך שהוא חוזר היא מתייפחת על כך ש"המצב לא יכול להימשך ככה". מאושרת כמו השיניים שלה בערך
היא חייבת לעשות אישור שיניים
כן. בעיניי היא נראית מאושרת בבורותה התמימה. איכשהו חייה מתפתחים בנפרד מאלה של בעלה. אין בה את הצל האפור שנמצא בתוך כל הדמויות האחרות. היא נראית כמו מי שאינה נושאת סודות אפלים ואושר, למדתי מהחיים, הוא פעמים רבות הקיום הבסיסי של איזון פנימי ולא קשור למה שקורה סביבה.
דוגמה: בטי חוותה את בגידותיו של דון, בזמנו, באופן טראגי ממש. למייגן יש חיים, איתם היא מתמודדת באופן ישיר ומיידי. היא לא נושאת את הטראגיות של דון בתוכה. כן, למייגן יש ישועה. היא יכולה לצאת מהשלור הזה. השאר לא (אלא אם הקונספירציה שגדי הציע תתממש).
בואנה , את וואחאד אגרסיבית עם תגובות חסרות פרופורציה ( זה לא להאמין שאת מתלוננת על וולגריזציה של מד מן ) …
את הורסת את הבלוג ורמת האינטלקטואל שאני מאמינה שכולנו מחפשים וצמאים לו כאן .
חלילה לא מבקשת ממך לסתום את הפה , אבל באמא שלך דברי חלש .
עוד נקודה מעניינת שקראתי בבלוג של Seth Stevenson ב-Slate : הוא טוען שאם הפרק הקודם היה פרודיאני, הפרק הזה מתכתב עם עבודתו של תלמידו ,קארל יונג, שעסק, בין היתר, בדואליות של האדם.
סטיבנסון מציין את הכפילות הפנימית באותו אדם ומזכיר לנו את הפוסטר של העונה ה-6 בו רואים את הכפילות של דון (מוטיב מרכזי במד-מן)
מוקסמת
אופס נשלח לי בטרם עת…
אז כן, אני מוקסמת מהבלוג וגיליתי אותו מאוחר מדיי (קראתי אותך בעכבר העיר, בעונה 4, בימים שהתנסתי בעצמי בכתיבת בלוג על מד מן). גם התגובות מאלפות, ובעיקר אני מחכה ליום חמישי, לכיתת האומן של ג'ניפר גטצינגר שאתה מנחה. מקווה מאד להיות שם, אני מבינה שהיא ביימה את "המזוודה", בין היתר, אחד הפרקים האהובים עליי אם לא האהוב מכל.
ולגבי שרון טייט – מפחיד מאד, מה עוד שהחולצה עצמה "מסמנת" את הלובשת אותה, עם הכוכב האדום, כמו איקס שמסמן מטרה.
הסיפור על אביך מרגש ביותר.
אוי, שירי, "המזוודה" זה גם הפרק האהוב עליי מכל הסדרה! ובעיני, הזו אחת הדרמות הטלוויזיוניות הטובות ביותר בכל הזמנים. אני מתרגשת רק כשאני נזכרת בפרק…
כתבת על דון: "בסצינת הסיום הוא מתנצל בפני מייגן ומבטיח להיות נוכח יותר". לא מדויק. הוא אומר "באמת לא הייתי כאן" ואז מנשק אותה. לי צרם שהוא *לא* הבטיח להיות נוכח יותר. אולי זה אומר ששום דבר לא ישתנה (אגב, שאלתי את בן זוגי – עוד לפני שקראתי את הפוסט הנוכחי – אם הוא שם לב לכך, והוא לא. כנראה עניין גברי).
בוב בנסון קצת פריקינג מי אאוט. וכשרוג'ר קרא לו "בוב באנסן" – אני מניחה שזה בכוונה, להראות שהוא לא שם עליו או ללגלג עליו, אבל לרגע חשבתי שיש לו שבץ. בפרק הקודם היו כ"כ הרבה סימנים לקראת מותו, שאני כבר קופצת מעל הפופיק.
לגבי מייגן – קודם הבהרונת: אני צופה בפרקים בשידור בהוט 3 בשבת, ומכיוון שאני רשומה לפוסט אני מקבלת מיילים ולא פותחת, אבל אני רואה את נושא המייל. והפעם ראיתי "תיאוריות על הרצח של מייגן" והתחלחלתי. בסצינה שלה עם דון במרפסת הייתי בטוחה שהוא הולך להעיף אותה למטה. גם המראה שלה בתחתונים שם היה מטריד. לא נרגעתי עד סוף הסצינה. האם ראיתי את הנולד? כנראה שלא, אבל הזמן יאמר
אני ממשיכה את התגובה שלי 🙂
אני דווקא ראיתי את הכפילות לא בזוגות (דון-טד, פגי-אייב וכו') אלא יותר בדואליות של כל דמות. טד אולי היה הכי בולט, ביחס כלפי פגי. רוג'ר גם סבא וגם נכד. בטי, שמזגזגת משמנה לרזה, היא אשת המשפחה וגם פתאום נואפת. לגבי פגי, חשבתי על זה שהיא חצי טד וחצי דון (לפחות איך שהתנהגה בסי-ג'י-סי לפני המיזוג). לגבי דון, כאילו דה.
מחשבה על בוב בנסון. אם בשרון טייט עסקינן, בנסון דומה נורא למנסון, לא? בוב וצ'רלי שניהם שמות מקוצרים. מה שמביא אותי להרהור נוסף: אולי באיחור-מה קלטתי שבוב זה רוברט – ושם חיבה נוסף לרוברט הוא דיק! רק שהוא הכול חוץ מדון. מעניין
רק שדיק זה כינוי לריצ'רד ולא לרוברט… אבל השם של בוב בנסון מזכיר את דון דרייפר בצליל, BB כמו DD. והוא גם דומה לדון במראה, וגם מזכיר אותו כשהיה צעיר יותר, כפי שהיה בפלאשבקים של ימי הגעתו לסדרה כשהוא פגש את רוג'ר בסוכנות המכוניות שעבד בה.
אוי שיט נכון
באמת לא הבנתי איך אף אחד לא עלה על זה עד עכשיו
יצאתי טוּנה
בצפייה שניה בפרק אני רוצה לחזק את גדי לגבי דמותו של אייב.
כזכור אייב מראש הייתה דמות צדקנית, הרי שבפגישה הראשונה הוא הטיף לפגי מוסר על כך שהיא עובדת עם לקוח גזעני(בצדק מסויים), ותשובתה של פגי הייתה טובה יותר (לגבי אפליה נשית לעומת אפליה גזענית)
בפרק הזה זה עבר את גבול הטעם הטוב….
דבר המזכיר לי אנשים מאוד צדקנים בארץ בנושאי פוליטיקה למשל….
ווינר הוא יהודי בעצמו, ואין פלא שאת דמות המתחסד הוא בחר לעשות יהודי….כי הוא יודע בדיוק שהמתחסדים הכי גדולים הם יהודים…
רחלי
הבלוג נהדר, אני רצה לקרוא אותו אחרי כל פרק,
רציתי להוסיף פך קטן – כאשר דון מתקרב לחלון המרפסת לפגוש את מייגן (עם חולצת הכוכב) – רואים קודם כל את ההשתקפות שלו בחלון מתבונן בה, זה היה די מבהיל, מזכיר התקרבות של רוצח, מה שמתאים לתאוריית הרצח.
מעניין, אם כי אני עדיין חושב שהיא לא תירצח.
שתי הערות: השותף של טד צ'או- זה שבחיים…מה שמו? כאשר פגש את מייגן בטקס חלוקת הפרסים, מי ששם לב, אז הוא נתן בה במט מאוד מאוד מאוד מתעניין. באותו רגע חשבתי שהולך אולי להתפתח שם סיפור. דבר שני, היות וזו שניסתה לנשק את מייגן…מה שמה? עוברת דרך הפארק איפה שמסוכן ולא ממש איכפת לה…..אולי היא הקורבן???
פינגבאק: אופנה במד מן, פרק 9: למה מייגן נראית פתטית | זמן מד מן
מצפייה שניה –
1. תמה מרכזית מאוד ומטרידה למדי שהולכת לכל אורך הפרק, וקשורה כמובן מאוד לתמת המשפחה ושלמעשה עומדת בבסיסה – היא שמרנות. שמרנות איומה וריאקציונית מאוד: הנאום של דאג, מה שמוצג שכצדקנות של אייב (רוב הדברים שהוא אומר אינם צדקנות. רק שהדמות שלו מוצגת כל כך רע, שזה נשמע ככה. אם דמות אהודה יותר היתה אומרת אותם דברים בדיוק, זה היה נתפס אחרת), הפריחה של בטי שבהפוך על הפוך היא פורחת ומשוחררת מתמיד דווקא בגלל שהיא דבקה בחזות החיצונית של אשת הפוליטיקאי האמריקאי שחשוב לו להציג את ערכי המשפחה והמשפחה המאושרת, הסצינה היפה של בטי ודון עם בובי (שברור שהיא חד פעמית וגם בובי יודע את זה, ובכל זאת שלושתם חוגגים אותה). קצת מוזר ודי מטריד, אבל הסדרה בסופו של דבר היא שמרנית מאוד. המהפכות של שנות ה-60 עברו ברקע ועכשיו כבר חוזרים לשמרנות הכי ריאקציונית שיש – שאין כמעט דבר באמריקה שמייצג אותה יותר מ"ערכי המשפחה" (כולל המרכאות) – לקראת עידן החושך של ניקסון.
2. מייגן – דווקא בסצינת הכוכב האדום היא בכלל לא מזכירה את שרון טייט. היא נראית כמו טינאייג'רית אבודה שאבא שלה הזניח אותה ולא חזר בזמן הביתה. ונכון העירה כאן טל שדון לא התנצל אלא רק ציין שהוא לא היה. את החצי השני והמתבקש הוא לא אמר. ולא במקרה כמובן. השיחה הזו אולי קצת מזכירה את שיחת הטלפון עם סאלי מסוף הפרק הקודם. אפשר להמשיך עם זה הלאה..
3. הסצנה של בטי ודון נהדרת. הדמות של בטי מעולם לא היתה משוחררת כל כך.
4. ובוב בנסון – המבט המחפש שלו בחצי השניה אחרי שג'ואן הלכה To freshen up היה הקטע המפחיד המצמרר ביותר בפרק. בחצי השניה הזו גם בי עלתה האסוציאציה ל-Evil Bob מטווין פיקס.
צופה בעונה 6 באיחור רב, והבלוג וגם התגובות ממש מעשירים את הצפיה. כשראיתי את הפרק חשבתי על הפיצול הסטריאוטיפי של דמויות נשיות ל"אמהיות" ו"זונות" (אצל דון, מטבע הדברים, הן מתמזגות אחת בשניה), ושבפרק הזה עשו את אותו הדבר לגברים. יש חלוקה סטריאוטיפית בין הגברים "הטובים", התומכים, אנשי המשפחה (הנרי, דאק, בוב בנסון שהיטבת להגדיר כסאחי-על), שספציפית בפרק הם גם דמויות משמימות ומבאסות, אבל זוכים בנשים הנחשקות (בטי, ג'ואני). לעומתם הגברים "הרעים" וההוללים, שהם גם הכריזמטים, המעניינים והסוחפים (רוג'ר, דון), אבל אף בטי או ג'ואני לא תיתן להם לגדל איתה ילדים, רק לעשות אותם. טד הולך על התפר ובסוף נשאר נאמן למשפחה.
ראית כבר את כל העונה, או שאת בפרק 9?