התרסקות
דון. זה מה שקורה כשהסטלה נגמרת.
הדבר שעובר בראש אחרי שמסיימים לצפות בפרק הזה הוא: מה זה היה? מאיפה זה בא? לאן זה הולך? האם חלוקת סמי מרץ – ספיד – ועוד בזריקה, היא פרקטיקה מקובלת במקומות עבודה? האם זה נחשב כאש"ל? האם הסעיף הזה יופיע ברשימת הדרישות הבאה של ועד עובדי נמל אשדוד? האם צפיתי במד מן??
זהו פרק שנוי במחלוקת, והשניות הזו נובעת מהמבנה שלו אינהרנטית. מצד אחד, זהו אחד הפרקים המורכבים של הסדרה כולה. עמוס בסמליות, ריפרורים פנימיים והקשרים תרבותיים. משמעויות פרוידיאניות נחבאות בכל פינה. הוא מחייב צפיה שניה כדי להבחין בפרטים נוספים. מצד שני, בדיוק העומס הזה גם פוגע בו. מרוב סמליות, העלילה נשברת. איפה הפרק הזה ואיפה הריאליזם הקיצוני של מד מן, מקור אמינותה. איפה הוא ואיפה העידון והסבטקסט, מקור משיכתה? כאילו, כשוונדי אומרת לדון "הוא שבור", הוא עונה "הלב?", והיא אומרת "לא, הסטטוסקופ", זה מתיו ויינר כתב?
אותו ויינר אמר לא מזמן שלמד מן אין סגנון קולנועי/טלוויזיוני אחד, ולכן הוא יכול להשתמש בסגנונות שונים. הפרק הזה מושפע מסרטי תודעה, בהם לגיבור יש קריאה שגויה או דואלית של המציאות. הצופים חווים את המציאות מנקודת מבטו של הגיבור, ולא יודעים בעצמם האם מה שהם רואים הוא הזיה או מציאות.
סרט כזה הוא "תינוקה של רוזמרי". והפלא ופלא – זה בדיוק הספר שקוראת סאלי, ותאריך היציאה לאקרנים של הסרט הוא 12 ביוני 1968, בערך הזמן הנוכחי בסדרה. הגיבורה הראשית ב,תינוקה של רוזמרי" בהריון, והיא חושדת שבעלה מכר את נשמת בנם לשטן, תמורת הצלחה מקצועית. לכל אורך הסרט הקהל לא מצליח לקבוע האם זו הזיה או מציאות. כך גם אנו חווים את הפרק מנקודת מבטו של דו המסומם, ולא מצליחים לפעמים להבין האם מה שאנו רואים באמת מתרחש. למשל – וונדי. האם היא באמת היתה בחדרו של דון? למשל – סבתא אידה. האם היא חלום רע? שני האירועים אכן התרחשו, אבל ליותר מרגע היה לנו ספק בכך.
שם הפרק הוא The Crash, התרסקות. הוא מתחיל בהתרסקות של המכונית של קן. מכונית נוספת – שברולט – נראית כמתרסקת לתוך החברה ומאיימת לרסק גם את האיחוד הטרי. אבל ההתרסקות הגדולה מכולם היא כמובן של דון, שמתרסק בשלוש חזיתות: בבית, בעבודה, ועם המאהבת. התרסקות היא גם מה שקורה לך אחרי שהסטלה נגמרת. וזה בדיוק מה שקורה לדון על פרקט הדירה שלו.
זהו, כמו כמעט כל העונה הזו, פרק על דון, אך ורק על דון. ג'ואן בכלל לא היתה בו, פיט עבר למספר חד ספרתי של שניות. רוג'ר קצת יותר מזה. וגם הדמויות שמופיעות בפרק, כמו סאלי ופגי, יותר מאירות על דון מאשר עומדות בזכות עצמן.
יש רק דבר אחד שנוכח יותר מדון: זנות. היא מלווה אותנו לכל אורך העונה. על הפרק הזה היא מרוחה כמו ליפסטיק אדום וזול.
פגי
פגי. אומרת לא בנחישות וברגישות.
פיט משמש פעמים רבות בתור האנטי כרייסט של דון. רוג'ר הוא תמרור אזהרה עבורו. עכשיו מצטרפת גם פגי, בתור האלטר אגו של דון. פגי היא איך שדון היה מתנהג לו לא היה נכנע ליצר ומובס על ידי השבר הפנימי שלו. פגי היא דון דרייפר בלי טיפה של דיק ויטמן. ודון דרייפר הוא מה שדיק ויטמן שואף להיות.
היא היחידה שעובדת ומנהלת את סוף השבוע ההזוי הזה. היא וגינזבורג היחידים שאינם מסטולים, מה שהופך אותה לשפויה היחידה בבניין. ובוודאי האחראית ביותר. אפשר לתמצת זאת במשפט שהיא אומרת לסטן כשהוא מגלה לה שבן דודו נהרג בוויאטנם: "גם אני חוויתי אובדן. אתה חייב לתת לעצמך להרגיש את זה. סקס וסמים לא יעזרו כאן". סטן וונדי מטביעים את יגונם על מות יקיריהם (אם תהיתם, וונדי היא בתו של פרנק גליסון ז"ל) בזיון משרדי. כל שאר הגברים במשרד על סמים. כולם משליכים על דון. ולעומתם, פגי. השפויה היחידה.
כדאי להתעכב עוד קצת על הדרך המרשימה שבה פגי מתמודדת עם סצינת הפיתוי של סטן. היא עומדת על שלה, אבל היא נוהגת בסטן בטקט ובעדינות. היא מודעת למצב הנפשי המעורער שלו. ויותר מכך – כשהוא מתחיל איתה, לרגע אחד היא מנשקת אותו, כאילו היא באמת מנסה, ואז מחליטה שלא. מגיע לה שאפו גם על האומץ לקפוץ למים, לבדוק, ואז להחליט.
פגי היא גם מי שאומרת את המשפט: "הילד הוא אביו של האדם", The child is father of the man. זהו ציטוט מהפואמה "הקשת" של ויליאם וורדסוורת. פרשנות מקובלת לשורה היא שהחוויות החיוביות והשליליות שלנו נקבעות עוד בילדות. עוד נחזור לזה.
סאלי
סאלי. אר וי ניגרוז?
כמו פגי, גם סאלי נמצאת בפרק בעיקר כדי לגלות עוד פרטים ולהאיר עוד צדדים בדון. ראשית, היא דוגמא לחוסר האחריות שלו כאב. הוא פשוט שוכח את ילדיו. הוא הופך את סאלי בעל כורחה למבוגרת. דון הוא ילד שגדל ללא הורים ונאלץ להתבגר מוקדם. אבל כאבא, הוא לא מתקן את החוויה הזו, אלא משכפל אותה לילדיו. מייגן אומרת בסוף: "סאלי נראית גדולה, אבל היא בעצם עדיין ילדה".
אי אפשר לדבר על סאלי בלי לדבר על סבתא אידה. סבתא אידה היא דמות מסדרת טלוויזיה בשם Malcolm in the Middle. ההגדרה שלה ב-IMDB ממצה: "סבתא ואמא מהגיהנום". אבל זה נראה לי ריפרור לא רציני לדמות המטורפת, המפחידה והמרשימה כאחד, שהופיעה בפרק. בין השאר כיוון שהסדרה המדוברת הוקרנה החל משנת 2000.
יותר מעניין לראות את סבתא אידה כסמל לאיד, היצר הפרוידיאני. סבתא איד(ה) פולשת לביתם של הדרייפרים דרך הדלת האחורית. בסוף הפרק אומר דון לסאלי שהוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה. זה הגיוני, כיוון שיום קודם הוא נרדם על הדלת האחורית של סילביה. וגם אם לא – הקשר לדלת האחורית ולסילביה, ומכאן לאיד של דון, ברור. אבל עוד לא סיימנו עם איד ודלתות. מייד נחזור לכך.
ודבר אחרון – מתיו ויינר אמר בעצמו לאחר הפרק שאחת הסיבות להופעתה של סבתא אידה היא כדי להראות כמה סאלי לא מכירה את אבא שלה. למעשה, אף אחד לא מכיר את דון, כי דון עושה הכל כדי להסתיר את דיק ויטמן, הילד מבית הזונות. הילד הזה, הגיע הזמן שנחזור אליו.
דון
דיק מאבד את בתוליו. הקשר זונה-אמא מעולם לא היה ברור יותר.
תקציר: דון מסומם. הוא הוזה, מעלה באוב זיכרונות המודחקים בנפשו השסועה: דיק ויטמן הוא ילד בן 12 בבית הזונות. הוא חולה. אמו החורגת זורקת אותו למרתף, שלא ידביק את הזונות. האשה היחידה שמעניקה לו חום היא איימי, זונה, שמאכילה אותו במרק ומטפלת בו. מייד לאחר מכן היא מזיינת אותו. והנה הקשר הגורדי של דון/דיק בין זונה לבין אמא. בין סקס מטונף לבין חום ואהבה. הילד הוא אביו של האדם.
כדי שלא נפספס זאת, הקשר הזה מופיע כמה פעמים בפרק. למשל, כשקן רוקד את הריקוד המטורף, דון שואל אותו: "מי לימד אותך את זה?", וקן עונה: "אמא שלי. לא, חברתי הראשונה". אכן, קל להתבלבל בין השתיים.
המאורע הדרמטי הזה מסתיים, מבחינת דיק הקטן, בכי רע: הזונה הנחמדה נזרקת לרחוב, לא לפני שהיא מבהירה שדיק היה בעצם סתם כמו עוד לקוח. דיק עצמו, ממש כמו סינדרלה, חוטף מכות מאמו החורגת.
פרויד למתחילים: חוויית ילדות מודחקת שמעצבת את האישיות ואת מסלול החיים. מאבק תמידי בין הרצון להיות מצליח ונורמטיבי, דון דרייפר, אלטר אגו, לבין המשיכה הקמאית, המכושפת, לזונה המחבקת, איד. דיק ויטמן כזיכרון שחייבים למחוק. כזיכרון שפורץ החוצה כשאתה על ספיד. הילד הוא אביו של האדם.
לקראת סוף הפרק דון מוצא בארכיון מודעה ישנה שעיצב ובה אמא מאכילה ילד במרק. זה כמובן מבוסס על הזיכרון שלו מאיימי. אנחנו בטוחים שהוא מצא פתרון לקמפיין של שברולט – אבל אז אנו מגלים שהוא למעשה עבד על משפט מחץ לסילביה. הקשר בין סילביה לאיימי, בין סילביה לדיק ויטמן, בין סילביה לשורש יצרו של דיק, לא יכול להיות ברור יותר.
כשמבינים שדון בעצם מדבר כל הפרק על סילביה, חלק מהדברים שהוא אומר נשמעים לפתע אחרת. למשל, כשוונדי נמצאת אצלו במשרד היא אומרת: "'האם מישהו אוהב אותי', זו היתה השאלה שלך". אנו חושבים שהיא מפתה אותו, אבל בהחלט יתכן שדון שאל את השאלה בקול. או קחו לדוגמא את נאום המוטיבציה שהוא דופק באמצע הפרק מול כל צוות הקריאייטיב. אנו חושבים שהוא על שברולט, אבל הוא למעשה על סילביה: "אני יודע שאנחנו באפילה, אבל אין סיבה להיכנע.. אני יודע בלבי שלא נובס, כי יש תשובה שתגרום לדלת להיפתח".
וכך חזרנו לדלתות. דון אובססיבי לגבי דלתות בפרק. מלבד בנאום הזה, הוא מזכיר את הדלת גם בסוף הפרק, כשהוא מציג את "הרעיון" שלו לשברולט בפני מייקל ופגי. גם כשהוא חוזר הביתה, רגע לפני שהוא מגלה את השוטרים, הוא תוהה – איך לגרום לדלת של סילביה להיפתח? הדלת הזו, הדלת האחורית, היא הדלת שאיימי פתחה לו. הדלת אליה הוא נמשך ודרכה נכנס דיק ויטמן, מאחור, מהעבר המודחק, לחייו של דון דרייפר, ומאיים על שלמותם. סבתא אידה היא מניפסטציה גשמית של הרעיון הזה.
בסוף הפרק נראה שדון התגבר על המשיכה הזו. במעלית, בבוקר, הוא מצוחצח. הוא תיכנן כל הפרק מה יאמר לסילביה כשייפגשו, אבל כשהיא נכנסת למעלית, הוא מתעלם ממנה. בעבודה הוא מודיע שהוא עוזב את שברולט לנפשה, כי כל פעם שנכנסת מכונית לפייפ ליין, הוא חוזר לבית הזונות שלו. הוא גם מתקשר לסאלי ולוקח אחריות – אני אשם. הדלת האחורית, זה אני.
הילד דיק ויטמן פרץ אמנם החוצה בחסות הסם, אבל גם בלעדיו הוא שוכן עמוק בתוך מוחו של דון דרייפר, מאיים להתפרץ. מייגן אומרת בסוף, "סאלי נראית מבוגרת, אבל בעצם היא עדיין ילדה". כל הזמן הזה דון מביט במבט מוטרף במצלמה. המשפט הזה נכון גם לגביו.
קטנות
- תנו שוב כבוד לריקוד של קן:
- ד"ר הכט, מיסטר ספיד בשבילכם, מבוסס על דמות אמיתית: מקס ג'ייקובסון, שכונה גם ד"ר פילגוד. הוא המציא זריקה המבוססת על "ויטמינים", אם כי למעשה התבססה על מתאמפטמין, קריסטל מת' בעגת רחוב עדכנית, והעניק אותה לאנשים במדיסון אבניו, בהוליווד, ואפילו, כך נטען, לנשיא ג'ון אף קנדי.
- רובי, בן דודו של סטן שנהרג בוויאטנם,, כבר הופיע בסדרה – הוא הגיע למסיבת יום ההולדת ה-40 של דון, בפרק הפותח של העונה החמישית (פרק הזו-ביזו-ביזו). במהלך הפרק הוא אומר שהוא נוסע לוויאטנם. אייב, חברה של פגי, אומר לו: "אתה תחזור הביתה בארון".
- שני שירים של המאמאס את פאפאס מופיעים בפרק. שיר הסיום, Words of Love, וגם השיר Dream a Little Dream if Me, שמושמע כשדיק ואיימי נמצאים בבית הזונות. זה אמנם לא שיר שלהם, אבל המאמאס אנד פאפאס חידשו אותו ב-1968:
- ונקודה אחת אישית: הבלדה אנאבל לי מוזכרת על ידי סטן בפרק. את הבלדה הזו למדתי בעל פה בכיתה ז' בשיעור אנגלית. אני יכול לשכוח את השם שלי מי שהרגע דיברתי איתו. אינני זוכר תאריכים של אירועים משמעותיים בחיי, אבל החשש מהמורה אראלה בן יהודה הוא הסיבה לכך שעד היום אני יכול לדקלם את הבלדה הזו בעל פה בכל רגע נתון. הנה היא בשלמותה.
It was many and many a year ago,
In a kingdom by the sea,
That a maiden there lived whom you may know
By the name of ANNABEL LEE;
And this maiden she lived with no other thought
Than to love and be loved by me.
I was a child and she was a child,
In this kingdom by the sea;
But we loved with a love that was more than love-
I and my Annabel Lee;
With a love that the winged seraphs of heaven
Coveted her and me.
And this was the reason that, long ago,
In this kingdom by the sea,
A wind blew out of a cloud, chilling
My beautiful Annabel Lee;
So that her highborn kinsman came
And bore her away from me,
To shut her up in a sepulchre
In this kingdom by the sea.
The angels, not half so happy in heaven,
Went envying her and me-
Yes!- that was the reason (as all men know,
In this kingdom by the sea)
That the wind came out of the cloud by night,
Chilling and killing my Annabel Lee.
But our love it was stronger by far than the love
Of those who were older than we-
Of many far wiser than we-
And neither the angels in heaven above,
Nor the demons down under the sea,
Can ever dissever my soul from the soul
Of the beautiful Annabel Lee.
For the moon never beams without bringing me dreams
Of the beautiful Annabel Lee;
And the stars never rise but I feel the bright eyes
Of the beautiful Annabel Lee;
And so, all the night-tide, I lie down by the side
Of my darling- my darling- my life and my bride,
In the sepulchre there by the sea,
In her tomb by the sounding sea.
זמן מד מן 
נהדר. פשוט נגמרו כבר המילים. גם מד מן כמובן, אבל הבלוג במיוחד – שמתעלה לרמתה של הסדרה בכל שבוע ושבוע.
ואם כבר אנאבל לי – הביצוע של יוסי בנאי (לתרגומו הנהדר של זאב ז'בוטינסקי) – הוא הביצוע הטוב ביותר בעולם לשיר הזה. לא פחות. הנה – http://www.youtube.com/watch?v=_iPbThQI67o
חזק ואמץ גדי.
זמיר
ישנו עוד נושא שמכתיב את מהלך העלילה והוא קומות/מפלסים, אסביר
איפה דון מקבל את הזריקה – בקומה השניה של משרד
איפה המשרד של דון בקומה הראשונה
איפה דון/דיק אמור להחלים ממחלת הילדות במרתף
איפה הוא באמת מחלים בקומה השניה
הדירה של סילביה נמצאת קומה אחת מתחת לזו של דון
וכמובן ״הקומות האנטומיות״ של הגבר – יצר מול היגיון
בהקשר זה מכונית היא תא מישורי ללא כל הפרדה מפלסית ועל כן דמותו של דון מאבדת את ההתמצאות המרחבית שלה
מעניין. אז ככל שהמפלס יותר נמוך, כך הוא קרוב יותר ליצר, לאיד?
יש לי כל כך הרבה תהיות ושאלות לגבי הפרק. כבר מתחילת העונה נרמז שסילביה מזכירה לדון את הזונה מהבורדל. האם הוא משווה אותה לזונת המרק? מה כל כך מזכיר לו בה את הזונה? והאם זה סימן שנפטרנו מסילביה, או שימשיך הרומן ההזוי הזה?
לא נראה לי שסבתא אידה קשורה לדמות ממלקולם באמצע, אלא פשוט אידה=איד
ואגב, מה שאמרת על כך שדלתות=איד וכשדון משאיר אותם פתוחים חודרת פנימה אשת-סיוט שמאיימת על שלום ביתו ומשפחתו, ממש הוסיף לי טאץ' מכשף לכל הפרק הזה. מזכיר לי את כל ההאנושות של האיד באמנות פלסטית, שזה תמיד יצור חייתי שמגיח בלילה, ומפר את הסדר הבטוח של הדברים
זו אכן כנראה כוונת המשורר
וואוו, סוף סוף מצאתי את הניתוחים שלך. התגעגעתי. אכן היה שווה לחזור. לגבי סילביה ואיימי הזונה והאשה מהפוסטר (שמזכירה לדעתי גם את המזכירה של טד צ'או, ולכן הוא שואל אותה מאיפה הם מכירים), לשלושתן יש את הנקודה בלחי. דבר נוסף מעניין הוא שכשדיק היה חולה היא קראה לעצמה אימיי (אמא?) וכשהוא החלים היא אמרה לו איימי
השם המקורי שלה הוא איימי, ו"שם הבמה" הוא וריאציה על המילה אהבה בצרפתית
וונדי משתמשת בספר ה-I CHING ("תורת השינויים" הסינית – זמנים שונים מביאים שינויים שונים) ממנו הושפעו שני שירים שיצאו באותה תקופה: chapter 24 של פינק פלויד (1967) וWhile My Guitar Gently Weeps של הביטלס (1968).לטענת האריסון: "השיר מבוסס על התפיסה המזרחית כי כל דבר מתקשר לכל דבר אחר, בניגוד לגישה המערבית שדברים הם פשוט מקריים". נשמע די סמלי, לא?
השיר שבוקע מהרדיו : "Goin' Out of My Head" הוא משנת 64', אך נראה שמאז ועד היום, הכי הרבה קאברים נעשו לשיר בשנת 68' – 13 גרסאות!
הסצנה שפותחת את הפרק כמו לקוחה מסרט או חלום רע של דון : התאונה במכונית שנראת/נשמעת כמו בית זונות :
– בדיעבד, קן נראה שם כמו דיק ויטמן הילד
– קן אומר: "I'm going back" – חוזר לעבר
– האקדח המאיים וכיסוי העיניים שגורמים לתאונה – הולך אל הלא נודע ואל ההתרסקות
וסגירת המעגל במשפט הסיום של דון: Every time we get a car, this place turns into a whorehouse
Call me around 1970 – מעניין איזה שינוי יעבור אז?
כמו שאתה אומר, יש הרבה סמליo/שחזורים בפרק: הריב בין ארני לסילביה בפרק הקודם שהוא בעצם הטריגר משוחזר בריב בין איימי הזונה לבין בעל הבית. בראשית המפגש של דון עם סילביה הוא משחזר את הטראומה שלו באמצעותה כשהיא בתפקיד הזונה (משלם לה כסף, חדר 503, וכו'…). אבל בחדר 503 הוא מנסה לתקן את הטראומה כשהוא כביכול השולט וסילביה הנשלטת. וונדי בודקת אותו עם הסטטוסקופ כמו שהזונה עשתה כשהיה חולה. רק שבניגוד לדיק הילד, דון יכול לשלוט בחייו (הוא בעצמו נראה מופתע). סילביה היא שילוב של הזונה והאמא (נק' החן והמטפחת על הראש) – she knows what he needs ולכן היא משמשת לו כניסה לדלת האחורית – לעבר האפל.
בסופו של דבר מסצנת המעלית שחוזרת על עצמה מהפרק הקודם אפשר להבין שסילביה סיימה את תפקידה בחייו של דון. כאילו לא הכירו מעולם.
כשדון אומר לסאלי: "אני השארתי את הדלת פתוחה. זו הייתה אשמתי". כמו שאתה כותב, הוא לוקח אחריות. אני מבינה את זה כך שמאשים את עצמו על כך שלא גונן על סאלי ואיפשר לעבר המודחק והכואב לחדור אל חייו, כביכול בדמות המאיימת של אידה. כלומר, הוא לוקח אחריות על כך ש"נרדם בשמירה" ואיפשר את חדירת העבר אל חייו .
אבל הוא לא משאיר לסאלי אופציה להכיר את דיק ואת העבר אלא מתנצל (בפני עצמו?) על כך שהשאיר דלת פתוחה לשם.
סאלי: "הייתה לה (לאידה) תשובה לכל דבר והבנתי שאני בעצם לא יודעת עליך דבר". כמו תמיד, סאלי נשארת ללא תשובות.
לגבי קן המסכן (חרוז חמוד) – אף אחד לא התייחס לתאונה שקרתה לו. כאילו לא הייתה באמת. מה שמחזק את התחושה שהכל מתחולל כביכול בראש של דון.
איזה כיף שרואים יותר ויותר את פגי …חולה עליה!
גדי תודה, ממש מעניין ומחכים. באמת היה לי פרק הזוי. מלבד ההקבלות הברורות והשלכות הילדות על עולמו הבוגר של דון היה לי בלגן בראש…המון פרטים. לגבי הסגנון של הפרק והקשר לסרטי תודעה, יש באמת תחושה שווינר מתאים את הסגנון לרוח הקולנוע התקופתי וזה מעניין. זה יגיע גם שנות השמונים בעונה הבאה?
קטנות ממש קטנות: נראה לי שבטי חזרה לממדים שלה, הדמות של סאלי מדהימה, מעניין למה ג'ואן בכלל לא בסביבה…
תמיד אמרתי שסאלי זו הדמות הנשית הכי טובה בסדרה!!!(אף יותר מפגי וגואן)
העונה הבאה היא האחרונה, ולדעתי היא תתקיים ב-1969. זו סדרה על הסיקסטיז ולא נראה לי שויינר יחרוג מהעשור הזה
בתחילת הפרק, בסצנה שרואים את דון מעשן במסדרון, ליד הדלת האחורית, שומעים כביכול את סילביה קוראת לארני לאכול.אבל זו שחקנית אחרת,נכון?
למה את חושבת?
מרתק.
קצת לגבי אנאבל לי – מדובר בשיר שאדגר אלן פו כתב על אשתו שנפטרה בשחפת בגיל 13. דון דרייפר משתעל קשות לאורך כל הפרק, גם כמבוגר וגם כילד.
אנאבל לי מצוטט גם בפתיחה של "לוליטה" של נבוקוב, ויש הקבלה ברורה בסיפור בין אנאבל לי ובין לוליטה, ובין הדובר בשיר ובין הומברט-הומברט. דון דרייפר בפרק הזה הוא לא רק אנאבל לי, אלא גם סוג של לוליטה.
נקודה יפה. אנאבל לי מדבר על אהבת ילדות, וזה מקביל ליחסים של דון עם איימי הזונה.
אפרופו השיעול, הוא מתחיל לפני הזריקות והזיות. מה שברור הוא ההשלכה והקשר שדון-דיק יוצר בין מחלה והתרופה- חום ואהבה בצורת סקס. אני חולה, אני מרגיש רע- ההחלמה נמצאת שם בסקס עם נשים= זונות.
כאב + סקס = החלמה.
התרופה אינה נמצאת בקרב אלה ש"מגינים" עליו כביכול, הקרובים אליו – "המשפחה". זה תמיד אי שם בחוץ.
אחרי שינוי זהות הוא מנסה להקים משפחה פעמיים ולא מצליח לנטרל את המשוואה הזו או ליצור משוואה אחרת.
ספק אם הוא מרגיש תחושה של בית, של תא משפחתי, גם לא בתוך זהות חדשה.
הוא לא רוצה לאהוב את ילדיו , לא רוצה לקחת עליהם אחריות והעובדה שהאהבה הזו פתאום מכה בו היא בלתי נסבלת עבורו (פרק 6 כמדומני).
סילביה אומרת לו "גם את מייגן אהבת פעם" ובפרק הקודם היא אומרת לו שהגיע הזמן לחזור הביתה והרי לדון אין בית פנימי, הוא לא שייך לשום מקום ובגלל זה הוא מרגיש כל כך נטוש וכואב. האם הלב שלו שבור מאהבה אליה?
בבת אחת סילביה הפכה את עורה מהזונה המרפאת לאימו החורגת שהכתה אותו אחרי שחיפש ומצא מזור לכאביו- משהו במשוואה לא מסתדר בכל זאת…
סילביה יכלה לשתף איתו פעולה עד לשלב הזה של הרפתקאות הסקס שמהווים עבורה מפלט לריבים, לשגרה ולשיעמום עם ארני- nothing else will do – המשפט שעושה את זה לדון ומעורר בו תחושות של שליטה, האמנם?
בעוד דון יכול להמשיך ואף מותח את הגבולות ל- BDSM, הגבולות שלה ברורים: "אסור לנו להתאהב".
סילביה יודעת שהוא לא יוכל להעניק לה בית ואחרי הכל היא אישה נורמטיבית שהשגרה מהווה עבורה עוגן, מסתבר! כולל להכין ארוחת בוקר לבעלה.
דברייה של פגי לסטן מכוונים כמובן לדון- הוא מעולם לא ירד לשורש הכאב ונתן לעצמו להיות שם. התרופה שלו היא סקס כפי שסטן ניסה לעשות עם פגי ע"מ להשכיח את הכאב.
כשדון אמר פעם לסילביה אחרי סקס "אני רוצה שזה יפסיק" כנראה התכוון למשוואה הזו של כאב, תרופה, סקס.
בהמשך לניתוחים של כולם כאן, אין ספק שהפרק (וגם הסדרה…) כולו הוא על עולמות של מטה ועולמות של מעלה, מפלסים, מה שמתחת לפני השטח ומה שמעליו, דלתות נפתחות ונסגרות.
המעליות מקשרות בין העולמות- בפעם הבאה אנסה לשים לב יותר האם סצנות המעליות מתווכות בין סצנות של מעלה וכאלו של מטה- זה יכול להיות מעניין.
לגבי סיום הפרק, אני שואלת את עצמי האם דון התפכח באמת, האם יש פה נקודת מפנה? האם נכנס עמוק מספיק לתוך הכאב כדי להיחלץ מהמשוואה? אחרי הכל הוא משחרר שליטה ומוותר על שברולט כי הוא לא רוצה יותר לסרסר, והוא לוקח אחריות על ילדיו- השיחה עם סאלי.
נשארתי סקרנית 🙂
כתבת: "בבת אחת סילביה הפכה את עורה מהזונה המרפאת לאימו החורגת שהכתה אותו אחרי שחיפש ומצא מזור לכאביו- משהו במשוואה לא מסתדר בכל זאת…"
יחד עם זאת, סילביה חוששת שדון יגלה לבני הזוג על הבגידה, בעוד שבעברו הייתה זו הזונה-האם שגילתה. אז אין קורלציה אחד לאחד, גם הוא קצת זונה. אבל בפרק הזה אנחנו מגלים שהוא באמת אהב אותה, הוא שבור-לב. פתאום אני חשה אמפתיה כלפיו
אני לא בטוחה אם חייבת להיות קורלציה מובהקת אחת לאחת.
בסופו של דבר זה באמת פרויידיאני. אהבת אם, אהבת אישה, הצורך בחום ואהבה מזו או מזו.
דון גדל בסביבה מעוותת מבחינה זו ומערבב בין כל הדברים, לא נראה שהיו לו אי פעם גבולות ברורים: האם החורגת עוסקת בזנות, קוראת לו חרא קטן שלא שווה כלום וכולאת אותו במרתף, הזונה מטפלת בו כמו אמא ומעניקה לו מעבר לכך ואימו הביולוגית..עוד זונה שמתה בלידה.
הלב שלו לא שבור מסילביה באופן ספציפי. סילביה באה במקום ובנקודת זמן מאוד ספציפיים שהחריפו את טראומות הילדות שלו כפי הנראה. מדוע רק עכשיו עולים לו הפלשבקים מהעבר?
בסוף הפרק כאשר מייגן מנסה לנחם אותו יש קלוז-אפ שבו נדמה שאולי הוא מחבר את הקצוות ומתחיל "להיות בתוך הכאב"
מסקרן אם באמת אכן כך
מישהו כתב על ההיעדרות של ג'ואן בפרק הזה, לא מדוייק. היא נוכחת בענק כשדון אומר שכל פעם שמתעסקים עם פרסום מכונית נהיה בית זונות במשרד…
נכון, ישר חשבתי על זה כשצפיתי בפרק
במיוחד כשזכור לי שבמקרה של יגואר, דון ניסה להניא את ג'ואן מלשכב עם ההוא מיגואר, אולי זה העיק עליו ומכאן התגובה בפרק הנוכחי לגבי שברולט
שימו לב שהקטע שדון בהשפעת הסם מגיע לאזור הקריאטיב ומתחיל נאום מול פגי סטן ושאר הקריאטיב זה נראה כמו פארודיה על הקלישאות שדון נוהג לומר. ופגי גם זורקת לו משפט כמו "מזה הרעיון הזה" שממש נועד לצחוק עליו….זה היה פשוט קטע חזק
קודם כל-איזה כיף שמצאתי אותך שוב, שום בלוג אחר שניסיתי לא משתווה- "you simply te best…"
אוקיי אז כמה דברים-
*השיר ברדיו הקטן כשדון האזין מחוץ לדלת אצל סילביה- האם היא השאירה אותו בכוונה?
מה גם שזו פעם שניה שאנחנו רואים אותו מאזין ככה מחוץ לדלת העונה, בפעם השניה זה היה כשפגי וטד היו בפנים במלון שהוא הזמין על חשבונו.
*כשסילביה והוא מדברים היא אומרת לו שיפסיק לעשן ליד הדלת, אחרת ארנולד יחשוב שחזרה לעשן.
העישון זה הקבלה לבגידה פה. וכשדון שואל אם היא מפחדת מארנולד היא אומרת שהיא מפחדת מדון.
*מבלי שראו את ג'ואני היא הייתה מורגשת בפרק, כמו שתיקה רועמת כזו.
*בטי צבעה שוב לבלונד!
*לאף אחד לא אכפת מקן וזה היה לי מאוד עצוב, אני מאוד אוהבת את קן ולא נתנו פרטים בכלל על התאונה.הוא בעצמו אומר שלאף אחד לא אכפת שכמעט מת. אבל מישהו אחר בחברה מת בפרק הזה.
*רק אני מרגישה שקאטלר הוא הרוג'ר החדש? הוא אף פעם לא יהיה רוג'ר, כי אין לו תחליף, לא אצלי ולא בחברה אבל עדיין.
*ובלי קשר-לגביי 'אנאבל-לי' גם ליוני בלוך יש קאבר מאוד יפה.
ועוד לא אמרנו מילה אחת על בטי דרייפר, שחוזר באחת להיות בלונדינית וכמעט רזה לגמרי. האם זה מבשר משהו לקראת החזרה שלה לתפקיד קצת יותר רציני?
מאז הטור של השבוע שעבר אני מרגישה שסילביה מקבלת יחס לא הוגן, ושאני היחידה שאוהבת אותה. להבדיל מרוב, אם לא מכל, הפלגשים של דון, היא לא מתאמצת כל הזמן להחזיק אותו על החכה שלה (לשווא, כך תמיד מתברר). היא לא נזרקת לרגליו כמו רוב הנשים שהוא בגד איתן (גם החזקות, החוצפניות והפלפליות מביניהן נעשו סוג של טינאייג'ריות מריירות לידו), היא לא יוצאת מדרכה לפתות אותו והיא לא מתאמצת להחזיק בו. הוא שם, היא יודעת את זה והיא לא מתאמצת יותר מדי, ואני אוהבת את זה. וזה לא שהוא לא עושה לה פיק ברכיים, היא מזכירה לו (ולעצמה) לא פעם לא להתאהב. וזה לא בגלל שהיא נשואה או שהרומן שלה רק נועד להפיג שיעמום או להעניש את בעלה שנמצא בבית החולים כל הזמן. היא פשוט מחזיקה את עצמה מולו בשליטה מוחלטת ולא כמשחק, כפי שהוא מנסה בחדר המלון, אלא בטבעיות. היא אישה בשלה, מגובשת, לחלוטין גדולה על דון (וכאן רלוונטית ביתר שאת ההקבלה לזונה איימי, עם כל הכבוד לנקודות חן). איך אפשר לא לאהוב אותה?
את צודקת, אבל חוסר החיבה אליה נובע מכך שהיא קצת דודתית, גם במראה. אנחנו מצפים כביכול מדון שיהיו לו מאהבות אחרות. ובכל מקרה, לא בטוח שאיזושהי מאהבת שלו הפכה להיות אהודה. למעשה, חוץ ממייגן, איזו בת זוג שלו – רשמית או בלתי רשמית – הפכה לאהודה?
מה עם המורה? היא לא אהודה?
ומידג'?
גם רייצ'ל מנקן היתה אישה בוגרת ומרשימה והוותה בת שוות יכולת מעמד וחשיבות לדון ולכן אני אוהבת אותה כל כך.
אני מסכימה עם שניכם לגבי סילביה, אבל האמת היא שהיא פשוט חסרת חן. ומה לעשות, חיבתינו נתונה למי שנעים לנו, לא למי שמגיע לו
עוד משהו ממש בולט בפרק הזה….שימו לב מתי לדון יש פלאשבקים ….כאשר הוא תחת סמים…..מה שהולך אחורה לעונה 1 לפרק עם הנווד , בו הוא מעשן סמים עם חבורת הביטניקים של מידג' ונזכר בחווית הילדות שלו עם הנווד שגילה לו את האמת על אבא שלו.
האובססיה של דון עם סילביה כנראה גם נובעת מעצם העבודה שהיא אמא (כל הזמן מזכירים את הבן שלה ואת הדאגה שלה אליו. הוא לא חשוב בפני עצמו אלא רק בהקשר של המשיכה של דון לסילביה, למה שהיא מייצגת עבורו).
השאלה שאני שואלת את עצמי למה טראומות העבר מתפרצות אצלו בנקודת זמן זו של חייו. מה הטריגר? סילביה? היה בה משהו שעורר את זה? זה שילדיו גדלים ונהיים תקשורתיים יותר ומתחילים לנסות להבין מיהו אביהם? נישואים כושלים נוספים? המיזוג ?
קטנה נוספת: בסצנה עם הזונה מתעכבים על תמונת ילד/ה . הזונה עונה לו שזו לא היא בתמונה. אולי ילד שמסרה לאימוץ? שמת? שוב השלכה לאמא – זונה. כמו זו הביולוגית של דון שמתה בלידתו. נוסף לכל הילדות המחורבנת שלו נראה לי שכל ילד שאימו מתה בלידתו חי בתחושות מורכבות עם עובדה זו.
גדי יקר תודה על ניתוח משובח ומדוייק. תענוג לקרוא אותך!
פינגבאק: אופנה במד מן, פרק 8: פוסט בתמונות | זמן מד מן
אליס בארץ הפלאות. או מבעד למראה. כל הפרק הוא באווירת הספרים והסרט. באווירת ההזייה/מציאות שבו. ויש גם התייחסות ישירה אחת כמובן – בשיחה בין פגי לגינסברג. שעליה הכל סובב. לאן הולכים מכאן. והאם זה משנה בכלל – http://www.youtube.com/watch?v=yvbsJ8brtN4&feature=player_embedded. ודלתות, כמובן.. המון דלתות – http://www.youtube.com/watch?v=di7dZwidXZU. ועוד מחשבה – הטרנספורמציה הבלתי אפשרית כמעט של בטי (ובזמן קצר מאוד) – אולי היא בכלל אליס? וסבתא אידה, האם היא המלכה האדומה מלכת הלבבות (היא אפילו דומה לה)? – http://www.youtube.com/watch?v=Ylq159D_gzk – או שסאלי היא אליס? או שתיהן.. וקני הוא הכובען המטורף (The Mad Hatter).. איזה יופי.