זמן מד מן

מייגן

הפרק הזה, ״ליידי לזרוס״, הפך את מייגן לדמות הנשית המתקדמת ביותר בסדרה. בואו נבחן איך הדמות שלה הצטיירה בעינינו לאורך הסדרה: בהתחלה היא היתה המזכירה הכוסית של הבוס. אחר כך היא הפכה למזכירה שמתחתנת עם הבוס, לגמרי בתוך השטנץ של האשה הישנה. בעונה הזו גילינו שהיא קופירייטרית. זה נראה היה כנפוטיזם חסר בושה, אבל מייגן התגלתה כאשת מקצוע טובה. עכשיו היא מגלה שהפאשן שלה נמצא במקום אחר, ומוכנה לעזוב את אחת העבודות השוות אם לא ה-, אליבא דה פגי.

פאשן? ללכת אחרי הלב? ב-1966? מייגן רודפת אחרי החלום שלה. כמו לזרוס בברית החדשה, היא רוצה לקום לתחיה, לברוא את עצמה מחדש. הנינוחות נראית לה כגיהנום. הצורך שלה מהפכני: היא רוצה הגשמה עצמית. אלוהים, באיזו נונשלנטיות נאמר לנו שהיא לא רוצה ילדים. לכן היא מתקדמת יותר לא רק מג׳ואן ובטח מבטי, אלא גם מפגי. היא לא היתה צריכה לוותר על גרם מהנשיות שלה בשביל זה.

הסצינות שבהן הדבר הזה בולט הן אלו שלאחר ההתפטרות שלה. דון מגיע הביתה, והיא מבשלת יחפה כמו סטודנטית למשחק אצל יורם לוינשטיין. דון חוזר מהעבודה, והיא בדיוק הולכת לשיעור. אלה סצינות מהניינטיז. יותר קל לראות אותן משתלבות ב״חברים״ מאשר ב״מד מן״.

מייגן, אם כן, היא האשה החדשה שלמה. זו פרשנות אחת. אבל אפשר גם לראות את כל השתלשלות העניינים אחרת. רוג׳ר חושב שזה סתם שלב בדרך להריון. ג׳ואן אומרת שמה שייצא ממייגן בסוף זו שחקנית כושלת שנשואה לגבר עשיר. זו בהחלט אפשרות. דמותה של מייגן יכולה ללכת לכאן או לכאן. הכל תלוי במתיו ויינר.

דון

כשם שההתעוררות של מייגן מלמדת אותנו עליה, כך היא מלמדת אותנו על דון. ההתמודדות שלו עם העניין מאירה לנו שני צדדים באישיותו.

קודם כל אנו מגלים את הצד המתחשב והמכיל שלו. למרות שהוא לא מעוניין שמייגן תתפטר, ועל אף שכנראה הוא חושב שהיא עושה טעות, הוא תומך בה מהרגע הראשון. לתת לאשתך לעשות מה שהיא רוצה, זה לא עניין של מה בכך עבור גבר שגדל בשנות ה-30, כמו שדון מכנה את עצמו.

מצד שני, אי אפשר שלא להבחין בעצב, באבל האישי, שלא לומר חרדה, שדון חש בעקבות עזיבתה של מייגן. הוא חש זאת הן ברמה האישית והן ברמה המקצועית. אישית, הוא פונה לאלכוהול במשרד מייד כשמייגן עוזבת (מהלך דרמטי בנאלי, יש לציין). חשש מתגנב ללבנו, וגם ללבו: יכול להיות שדון יחזור לחייו הכפולים? דוקטור דרייפר ומיסטר ויטמן? איש המשפחה והנואף הסדרתי? היתכן שנוכחותה של מייגן במשרד היא שמנעה ממנו לחזור להרגליו, ועכשיו הפיתוי יהיה גדול מדי?

ומקצועית, בינינו, מה עשה דון השנה? מייגן היא שהצילה את הקמפיין של היינץ, היא זו שזוהרת בדיאלוג ביניהם על המוצר ״קול ויפ״ (״פשוט תטעם את זה״). היא גם זו שמשאירה אותו רלוונטי. הוא אפילו לא מזהה את הביטלס, והיא קונה לו את ״ריבולבר״, האלבום האחרון שהוציאו.

שתי סצינות מעבירות את התחושה הזו מצוין: הראשונה היא סצינת המעלית. מייגן יורדת, דון מזמין את המעלית הנוספת, וכשהדלת נפתחת מתגלה פיר ריק, ללא מעלית. כשצופים בכך קשה שלא לחוש חרדה: האם דון יפול פנימה? האם מייגן נפלה? לא משנה אם זו סצינה אמיתית או הזיה, אנחנו מבינים דבר אחד: את החרדה שאנו חשים, חש דון כשמייגן עוזבת.

הסצינה השניה היא אצל הלקוח ״קול ויפ״ כשפגי מחליפה את מייגן בדיאלוג עם דון. הקסם שהיה בין מייגן לדון נעלם עם פגי. הלקוח אבוד, אבל לא בגלל זה דון מאבד את העשתונות, אלא בגלל שהוא חש בחסרונה של מייגן. בלעדיה הוא מאבד את המוג׳ו. הי איז אאוט אוף היז אלמנט. ואם כבר הזכרנו את הסצינה, אי אפשר שלא להתמוגג מהדרך שבה פגי העמידה אותו במקומו.

פיט

פיט ממשיך להיות מוצג כאנטי-כרייסט של מייגן ודון, ההיפוך הגמור מהם. אין ספק שיש בפרק הקבלה בין מייגן לפיט. הפרק מתחיל כששניהם מסתירים דבר מה, ושניהם מדברים מאותו טלפון ציבורי. שניהם, כמו לזרוס, מנסים לקום לתחיה. בעוד שלמייגן יש עוד סיכוי, ניסיון החילוץ של פיט נכשל. אצל מייגן מדובר בהגשמה עצמית. אצל פיט בבגידה כפולה – גם בטרודי וגם בהאוורד.

אבל פיט מוצג בהשוואה גם לדון. הוא מתנהג כמו דון הישן, אבל נכשל גם כאן. אפילו בתור נואף הוא לא יוצלח (הנה, האוורד, הבוק מהרכבת שפיט מתנשא מעליו, מתגלה כמי שמחזיק גם באשה יפה וגם בפילגש בת 24). בעוד דון עצוב מהתרחקותה של אשתו, ועדיין תומך בה, פיט עושה הכל כדי להתרחק מאשתו. היחס לנשים נאמר גם במפורש. ה״היא צריכה לעשות מה שהיא רוצה״ של דון, מהדהד בדבריו של פיט על בת׳ שנאמרים להארי: ״למה הן תמיד קובעות מה שיהיה״.

פיט מתנהג כסטוקר לכל דבר. ממהלכיו נעדר באופן מוחלט כל שיקול מוסרי. הצורך העמוק של פיט בהכרה הוא הדבר היחיד שגורם לצופים לחוש אמפתיה כלפיו. אבל הצורך הזה נובע מחוסר ביטחון עצמי וחוסר שביעות רצון כרונית. בת׳ אומרת לו שעיניו מזכירות לה את תמונות כדור הארץ מהחלל. הארי, כשפיט שואל אותו, אומר על התמונות שהן ״מדהימות״, אבל פיט מאמץ את הפרשנות של בת׳: כדור הארץ נראה כל כך בודד ושברירי. כך גם עיניו של פיט. היו לא מעט רמזים להתאבדות בפרק הזה. זו הופכת להיות אופציה ריאלית לגבי פיט.

קטנות

* השיר של הביטלס שמושמע בסוף הוא Tomorrow Never Knows, השיר שחותם את האלבום "Revolver" שמוזכר בפרק, ואלבום מפתח בתחייה של הביטלס עצמם, אחרי הבום הראשון של הביטלמניה. הוא מתלבש על הפרק בול: הוא כולל את השורה ״הקשב לצבע של חלומותיך״, שמתאימה לעלילה. גם השם עצמו מייצג נאמנה את התחושה של פיט, מייגן ודון. אבל בעיקר זהו אחד השירים האקספרימנטלים והאוונגרדים של הביטלס, רחוק מאוד מ״פליז פליז מי״. השיר הזה שופך אור חדש על מייגן. דון, לעומת זאת, מפסיק אותו באמצע. הוא לא מתחבר. זו הנקודה שבה הוא ומייגן אינם בני אותו דור. ויינר מאוד רצה להשתמש בשיר הזה. הביטלס, אלו שחיים או יורשי המתים, כמעט ולא מאשרים שימוש בשירי הלהקה בטלוויזיה. זהו חריג שבחריג, ומתיו ויינר שילם על כך 250 אלף דולר.

*ספר שקורא פיט ברכבת הוא "The Crying of Lot 49", של תומס פינצ׳ן. אחד מגיבורי הספר מת עוד לפני שמתחילה העלילה. הרמז לפיט ברור. מעבר לכך, הוא נחשב לספר פוסט-מודרני. יחד עם "Tomorrow Never Knows" ומסע האל.אס.די של רוג׳ר, מתיו ויינר צובע את הסדרה בצבעי העולם החדש.

*זה היה, חייבים לומר, פרק עם כמה בעיות מבחינת איכותו. הסצינה בה בת׳ ופיט מתחילים להתנשק היתה כתובה רע ומשוחקת גרוע. הלב שציירה בת׳, ואז הורידה את החלון ומחקה אותו, הוא דימוי שבלוני. והכי חשוב: המהפך שחוותה מייגן לא נתמך בדמותה כפי שהצטיירה מתחילת העונה, למעט אולי הפרק הקודם. מ"מד מן" אנחנו מצפים ליותר.

*שם הפרק, ״ליידי לזרוס״, הוא שמה של פואמה של המשוררת סילביה פלאת׳. הפואמה עוסקת, בהכללה שטחית, בכמיהה להתאבדות. אמנם היו התייחסויות להתאבדות ולמוות בפרק (פיר המעלית, בת׳ כשנכנסה לביתה, פיט במלון, ומייגן שוכבת כגופה בשיעור המשחק), אבל לטעמי התאבדות לא היתה מרכיב משמעותי בפרק הזה. לזרוס, הדמות הקמה לתחיה בברית החדשה, מתקשר לפרק באופן טבעי. אם יש לכם רעיונות מדוע נקרא כך הפרק, אתם מוזמנים לכתוב על כל בתגובות.

אוכל של אמא

אם רוצים לספר במה עוסק הפרק "הנשף" בשני משפטים, צריך רק להפנות את הצופים לשתי נקודות מפתח: הראשונה היא קמפיין השעועית של היינץ שפיתחה מייגן. אותה שעועית, אותה ארוחה, עוברת מאם לבנה לאורך כל הדורות. השעועית הזו איננה רק "אוכל על השולחן", אלא ניסיון הנחלה. ההורים מנחילים לילדיהם משהו. הם מצפים מדור ההמשך להיות שלוחה, Extention, של עצמם, ולהגשים את מה שהם עצמם לא הצליחו. אבל כל דור שונה קצת מקודמו, ומשנות ה-60, קצת הרבה מקודמו. הפער הזה, בין ציפיות ההורים למעשי ילדיהם, הוא מקור לאכזבה.

הנקודה השניה היא המשפט שאומר אמיל, אביה של מייגן, לדון על סאלי: "דון, זה בלתי נמנע. לא משנה מה תעשה, יום אחד הילדה הקטנה שלך תפתח רגליים ותעוף". הפרק הזה הוא על הורים וילדיהם, אבל בעיקר על אבות ובנותיהם. אמיל התבלבל בין כנפיים לרגליים, אבל בכך חשף את המנגנון: מה שיגרום לילדות להיפרד מאביהן ולפתוח את הפער בין ציפיות למעשים, הוא גבר נוסף. זה שיפתח את רגליהן, ויהפוך אותן מילדה של, לאשה של. במרכז הפרק עומדות שלוש ילדות שמתמודדות עם הוריהן, כשגבר נוסף ברקע.

פגי

בתחילת הפרק נדמה כי הדבר המרכזי לגבי פגי בפרק הזה הוא הצעת הנישואים האפשרית מאייב. מהרגע שג'ואן שותלת את האפשרות הזו במוחה, אי אפשר שלא לשים לב לשינוי שחל בפגי: בעבודה היא לובשת שמלה משובצת עם צווארון כחול. לארוחה עם אייב היא מגיעה בתוך אריזת מתנה ורודה. מהרגע שפגי שמעה את מילת הקסם "טבעת", היא חוזרת להיות הנערה הקתולית הטובה שממתינה לפרינס צ'ארמינג.

אייב מציע לה לגור יחד, הצעה מודרנית, כיאה לסגנון חייהם. פגי מסכימה, אבל הילדה הקתולית עדיין פועמת בה. הילדה הזו היא שגורמת לה להתקשר לאמא, ולספר לה אובר דינר, על הגוד ניוז. פגי גאה בחייה, ורוצה שאמה תהיה שותפה להרגשה הזו. אבל לאמא קתרין יש ציפיות אחרות – עד כדי כך שהיא לוקחת בחזרה את העוגה, השעועית של האולסונים, שהביאה. לא זו השעועית שהיא הנחילה לבתה.

אין ספק, קתרין מאוכזבת בגלל יחסיה של פגי עם יהודי, הוא זה שפותח את רגליה וגורם לה לעוף, ובשל החיים בחטא ללא נישואים. אפשר להניח שהיא רוצה להציל את בתה מטעות, כיוון שהיא חושבת שחיים ללא נישואים הם משהו כל כך לא מקובל חברתית, שיפגע בבתה. אבל האמת היא שקתרין מצליפה בבתה בעיקר מתוך מרמור על חייה שלה. היא זו שחיה ללא גבר, שבתה ילדה מחוץ לנישואים וחיה עם יהודי. היא עצמה אינה עומדת בציפיותיה, ולכן היא לא יכולה לשאת בבתה גם פועלת בניגוד לציפיותיה, וגם מאושרת מכך. "את לבד? אז קחי חתול", היא אומרת לפגי בגלוי. ואפשר להשלים: "כמוני". זו מנת השעועית שלה.

כמו פגי, גם למייגן הולך קלף משוגע. היא הוגה את הקמפיין של היינץ ומשאירה את הלקוח. היא זוכה לא רק להכרה מקצועית מחבריה לעבודה, אלא גם מבעלה. וכמו פגי, גם היא רוצה להציג את חייה להוריה ולזכות בהכרה. גם היא תיפול על האף.

אמיל ומארי פולשים לביתם של דון ומייגן. הזוגיות הבעייתית שלהם נחשפת בפנינו. מייגן מכירה אותה שנים. מודל הזוגיות של הוריה הוא תמרור אזהרה עבור מייגן, ממש כמו שרוג'ר הוא תמרור אזהרה עבור דון. ואמיל ומארי הם חתיכת שלט של מע"צ.

השיחה בין מייגן לאביה:

אמיל נוזף במייגן בסוף הנשף, על העושר המיידי, על כך שזנחה את חלומותיה. אפשר להניח שהוא חושב שבתו עושה טעות, ורק רוצה לעזור לה. אפשר להניח שהכסף הקל מנוגד לערכיו הסוציאליסטים, השעועית שניסה להנחיל לבתו. אבל מה שבאמת מפריע לאמיל הוא דון דרייפר. האיש שפתח את רגליה של בתו וגרם לה לעוף.

כמו קתרין, מה שבאמת מפריע לאמיל שהוא לא עומד בציפיות של עצמו. הנישואים שלו הם בדיחה, את הספר שלו לא רוצים לפרסם, ובתו עובדת במדיסון אבניו, מוכרת אופיום להמונים. או במלים אחרות, הוא לא יכול לראות את מייגן פועלת בניגוד לציפיותיו, ועוד מאושרת מכך. אם לא קומוניסטית, לפחות שתהיה נשואה שלא באושר לגבר בוגדני. כמוהו. זו מנת השעועית שלו.

סאלי מקבילה בפרק לפגי ומייגן, אבל עדיין המצב שלה שונה: בעוד הן רוצות להציג את חייהן הפרטיים בפני ההורים ולקבל את הכרתן, סאלי מעוניינת להצטרף לאביה בעולם שלו – עולם המבוגרים. ההבדל הוא גם בנקודת ההתייחסות שלנו, הצופים: העצמאות של פגי ומייגן לגיטימית בעינינו, העצמאות המרומזת של סאלי, עדיין לא. סאלי תפגוש בנשף את עולם המבוגרים, והתוצאה תהיה דומה לאלו של מייגן ופגי: אכזבה.

סאלי

כבר כשהיא מגיעה, סאלי מאוכזבת: אין שום גרם מדרגות בנשף. זה לא מה שהיא תיארה לעצמה. אבל האכזבה הגדולה ביותר היא כמובן ההצצה למציצה של רוג'ר ומארי. סאלי, כמו רבים מאיתנו, גדלה על ברכי הטלוויזיה האמריקאית, המקום בו, לפחות בסיקסטיז, אקט מיני הוא ליטופים, נשיקות עדינות, והחשכת מסך. כל ילד שפוגש בראשונה אקט מיני, עם הוולגריות והפלסטיקה הבוטה שלו, חוטף שוק. תוסיפו לזה את שתי העובדות הבאות: האשה בסיטואציה היא סבתה החורגת, והגבר הוא מי שהבטיח להיות הדייט שלה במהלך הנשף. הנה עוד שני שיעורים של החיים: גם סבתא לא זכה וטהורה, וכל הגברים בוגדניים.

רגע לפני שהם יוצאים לנשף, סאלי יוצאת מאופרת עם מגפיים מחדרה. דון מביט בה, ומבטו אומר רק דבר אחד: כך נראה איש שראה אשה יפה, ואז גילה בה את בתו בת ה-12. דון רוצה להגן על סאלי מפני עולם המבוגרים. לכן הוא אומר לה להוריד את המגפיים והאיפור. אבל האירוני הוא שדון הוא זה שמכניס אותה לעולם שמפניו הוא מגונן עליה. היא באה איתו לנשף. עם איפור או בלי איפור, היא בעולם המבוגרים והוא זה שהכניס אותה לשם. סצינת ההצצה תהיה חקוקה במוחה של סאלי עוד שנים רבות. זה לא קרה במסיבה בבית הספר. זה לא קרה בקולג'. זה קרה במקום שאליו לקח אותה אבא שלה.

אפילוג

סצינת הסיום של הפרק היא סגירת כל הקצוות (היא מזכירה מעט את סצינת הסיום של "נשים יפות" בעונה שעברה, בה פיי, פגי וג'ואן יורדות יחד במעלית): אמיל, מארי, דון, מייגן וסאלי יושבים סביב השולחן בנשף. מארי סיימה למצוץ לרוג'ר, אמיל הרגע ירד על בתו. מייגן הרגע חטפה מאביה. דון הרגע הבין ששום לקוח לא ייצא לו מכאן. וסאלי ממש בשניה זו פגשה את עובדות החיים. אלה לא רק חמש דמויות מאוכזבות. אלו שלושה דורות של אכזבה. אכזבה היא מנת השעועית שעוברת מדור לדור.

קטנות

• שם הפרק הוא The Codfish Ball – בתרגום חופשי, נשף זאב הים (דג הידוע יותר בשמו "בקלה"). זהו שיר ששרה שירלי טמפל ב-1936 במהלך סרט בשם "קפטן ינואר". השיר מספר על נשף שעורך דג הבקלה לכל דגי הים. כשהוא מוצג על המסך, שירלי טמפל בת ה-8 רוקדת בליווי של מבוגרים בלבד. סאלי, מוקפת מבוגרים בנשף האגודה למלחמה בסרטן, היא שירלי טמפל, הילדה שצועדת בעולם המבוגרים. הדגים גם הם מסמנים את המעבר הזה. דג הוא מזון למבוגרים, שילדים לא אוהבים בדרך כלל. בתחילת הפרק, כשכל המבוגרים אוכלים דג, סאלי מעדיפה שמייגן תיתן לה ספגטי. בנשף היא כבר טועמת את הדג, אבל לא ממש מתה על הטעם שלו. האנלוגיה ברורה.

• אז גלן חזר. כלומר, הוא עדיין כאן. כלומר, יבוא יום והרומן בינו לבין סאלי יתפרץ. אבל לאזכורו של גלן בפרק הזה יש עוד מטרה: גלן משוחק על ידי מרטן, בנו של יוצר הסדרה מתיו ויינר. אם כבר מדברים על כניסה לעולם המבוגרים ומנת השעועית שהוא מקבל מאביו.

ההערות של מתיו ויינר על הפרק:

ארץ רחוקה רחוקה

אי אפשר שלא להבחין שהנושא המרכזי של הפרק הזה הוא יחסים זוגיים, שנבחנים באמצעות שלושה זוגות: פגי ואייב, רוג'ר וג'יין ודון ומייגן. ההקבלות ביניהם, כמו למשל סצינות השכיבה על הרצפה של רוג'ר וג'יין ושל דון ומייגן, בולטות לעין.

אבל יש עוד נושא משמעותי לפרק הזה: אמת. או יותר נכון, יחסותה של האמת, בייחוד כשמדובר ב"מה אנו מרגישים כלפי מישהו אחר", הדבר שמתחולל בנו כשאנו פוגשים אמת חדשה או מתבהרת לנו אחת כזו. רגע מפתח בעניין הזה בפרק היא השיחה שמתנהלת בארוחה של רוג'ר וג'יין רגע לפני מסע האל.אס.די שלהם. אחד המשתתפים אומר לאחר: "הטעות שלך הוא שאתה מזהה את האמת עם הטוב". הפסיכיאטרית שבחבורה אומרת: "יש לי מטופלים שבילו שנים בלהבין את המוטיבציות שגרמו להם לטעות. הם הגיעו לאיזו אמת – ואז חזרו שוב ושוב על אותה טעות". כך גם חלק מהדמויות ב"מד מן".

ההערות של מת'יו ויינר על הפרק:

שם הפרק הוא Far Away Places, במובן של "ארץ רחוקה רחוקה": כל דמות הגיעה בפרק למקום רחוק, בעיצומו של יום עבודה. פגי ברחה לקולנוע (וראתה סרט על אפריקה), דון נסע למלון מחוץ לעיר, ורוג'ר פשוט לקח אל.אס.די. "כל אחד הולך לאנשהו היום", מפטיר קופר. כל דמות, במקום הרחוק שלה, גילתה אמת כלשהי על רגשותיה, שהשפיעה על מערכת היחסים שלה.

הפרק אינו מופיע בצורה כרונולוגית, עם עריכה צולבת בין הסיפורים. במקום זאת, כל סיפור מופיע במלואו, ורק במהלך הצפייה אנחנו מבינים שהם מתרחשים במקביל. בהתאם, כל סיפור קודם משפיע על הבא אחריו.

פגי

פגי רבה עם אייב, שמתלונן שהיא אובססיבית כלפי העבודה שלה. היא מגיעה למשרד וכושלת במצגת ל"היינץ" כישלון חרוץ. משם היא הולכת לקולנוע, מאוננת למישהו זר, חוזרת לעבוד עד מאוחר ושיחה קצרה ומשמעותית עם גינסברג גורמת לה לחזור לחיקו של אייב.

לכאורה, בהקבלה שבין הזוגות, את פגי יש לאמוד מול מייגן וג'יין. כמוהן, היא מחכה לרגע שבן זוגה ישים לב אליה או יכיר ביכולותיה. היא המתקדמת שבהן. ג'יין מחכה בצורה פסיבית עד שרוג'ר עוזב אותה. מייגן מתמרדת, כדי שדון יפייס אותה, ואילו פגי היא זו שבאופן אקטיבי מחזירה את אייב אליה.

אבל חייבים לשים לב שלכל אורך הפרק פגי מוצגת כגבר: אייב כועס עליה כי היא וורקוהולית, התגובה שלה לחוסר שביעות רצונו של הלקוח היא התקפה חזיתית. ההתמודדות שלה עם הכישלון היא לשתות במשרד ולברוח – לקולנוע – שם היא נוהגת בחוסר נאמנות מינית. בסוף היא גם נרדמת על הספה במשרד. לכן, פגי לא רק מוקבלת לנשים, אלא גם לגברים – רוג'ר ודון.

כמו רוג'ר ודון, גם היא הלכה למקום רחוק וגילתה מה היא מרגישה. הכישלון במצגת הוא שגרם לה ללכת לקולנוע. הכישלון הזה נבע מכך שהיא אשה. היא התנהגה כגבר, אבל הלקוח לא מקבל ממנה מה שהוא היה מקבל לו נאמר על ידי דון. פגי מכירה בכך. שטיפת הידיים והמבט הנוקב בבואתה במראה אחרי הביקור בקולנוע, מייצגים את תחושת ההלקאה העצמית שלה על התנהגותה. והפוש האחרון הוא הסיפור של גינסברג שנולד במחנה ריכוז. התגובה הרגשית, כמו גם התירוץ להתקשר לאייב היהודי, הם שגורמים לה לעשות את המהלך המתבקש והכה-לא-אלפא-מייל: להתקשר ולהגיד "אני צריכה אותך".

ועוד משהו קטן: ההקבלה של פגי לגבר היא גם הקבלתה לדון. כל דבר שעשתה בפרק הזה, עשה גם דון לאורך הסדרה. מי שמעירה אותה היא המזכירה שלו. בתחילת הפרק היא מחפשת את קופסת הסוכריות שנתן לה כקמע. דון הוא דמות האב של פגי. וחסרונו, בפרק הזה ובעונה כולה, מורגש.

רוג'ר

אל.אס.די, הסם המזוהה ביותר עם הסיקסטיז, מופיע לראשונה בסדרה כאן. ב-1966 אל.אס.די עדיין היה חוקי לחלוטין בארה"ב, ולכן, למי שתוהה, סצנת הטריפ המשותף בחסות פסיכולוג, בהחלט יכולה היתה להתרחש.

אל.אס.די הוא ללא ספק מקום רחוק לצאת אליו, שרוג'ר מגיע אליו לגמרי במקרה. ההזיות שלו מוצגות באופן מופלא ממש בשתי סצנות – זו אצל החברים של ג'יין, וזו של שניהם באמבטיה. שתי הסצנות מציגות את חמקמקותה של האמת – מה אמיתי ומה הזיה? מה מהנאמר נכון ומה קשקושי מסטולים? המטאפורה החזקה ביותר היא מודעת הגבר עם השיער השחור-לבן: האם הגבר זקן או צעיר? האם רוג'ר מדמיין את המודעה או שהיא אכן קיימת? האם זו מודעה אמיתית מהסיקסטיז או המצאה של מת'יו ויינר?

רוג'ר וג'יין מתעוררים מהטריפ עם יחס הפוך לאמת. עבור ג'יין, האמת היא מה שנאמר בחיים האמיתיים. עבור רוג'ר האמת נאמרה יחד עם לוסי בשמי היהלומים. וכשהוא מגלה את האמת במקום הרחוק, הוא פועל הפוך מפגי: הוא עוזב. הוא האלפא-מייל הקלאסי, מול הגבר הנשי שמייצגת פגי. "זה הולך להיות יום נהדר" של רוג'ר בסוף הפרק הוא ההיפך הגמור מ"שיהיה לך יום מחורבן" של אייב בתחילתו. רוג'ר מעולם לא ראה את ג'יין. מעולם לא התחשב בצרכיה כשיקול.

דון

גם דון נוסע למקום רחוק, מלון האוורד ג'ונסון (אגב, במלון מאותה רשת בקליפורניה התרחשה בפרק האחרון של העונה הקודמת הסצנה בה ילדיו של דון שופכים את הגלידה, ומייגן מטפלת בסיטואציה בקור רוח. זו הסצנה שגרמה לו להציע לה נישואים). שם הוא רב עם מייגן, עוזב אותה לנפשה, וחוזר לגלות שהיא איננה. גם הוא מגלה את "האמת", כמה היא חשובה לו. הוא שב הביתה ושם הם מתפייסים אחרי ריב על סף האלימות.

בפרקים רבים ב"מד מן" הדמויות האחרות משליכות על דון. כך גם פה – ההתנהלות של פגי ורוג'ר מסייעת לנו להבין את דמותו של דון. דון לוקח את מייגן כמובנת מאליה. הוא מתעלם משאיפותיה המקצועיות. במקביל הוא מזלזל בעבודתו. בשני הצירים שבהם הוא נבחן – האישי והמקצועי – הוא נע בין פגי לרוג'ר.

מבחינה אישית, הוא עשוי לעזוב כמו רוג'ר, או להיות מפייס כמו פגי. לכאורה, הוא קרוב יותר לפגי, כשהוא יורד על ברכיו ומחבק את מייגן. אבל לכעוס, לשבור את הכלים, ולהתחנן חזרה – זה דפוס התנהגות שמתאים לגבר הקלאסי, ל"דון הישן". לכן גם אם הוא קרוב לפגי, הוא עדיין נע בין שניהם. מבחינה מקצועית, דון פשוט לא עובד. כאן הוא הרבה יותר קרוב לרוג'ר, בטלן באופן רשמי, מאשר לפגי, הרוח החיה האמיתית במשרד.

רוג'ר מוצג במקרים רבים כ"עתידו של דון", או יותר נכון העתיד שהוא מנסה להימנע ממנו. במובן הזה, יש יותר מרמז אחד דון צועד בכיוון הזה. לכן ההופעה של קופר בסוף הפרק משמעותית. "אתה בחופשת אהבה", מצלצל קופר בכל הפעמונים. בסצנת הסיום מביט דון מבעד לחלון איך כולם עוברים מולו, כאילו הוא צופה מהצד. אם דון הוא דמות אב לפגי, קופר הוא דמות האב שלו. הגיע הזמן להתעורר.

קטנות

• אי אפשר שלא לומר כמה מלים על גינסברג, שדמותו האניגמתית נחשפת לנו טיפין טיפין. עכשיו מסתבר לנו שהוא מאומץ וכנראה נולד במחנה ריכוז. כל אלו נראים כהכנה לעתיד לפרק שהוא יהיה במרכזו. בינתיים, הוא אולי לא חלק אינטגרלי מבירור היחסים הזוגיים בפרק, אבל כן יש לו נגיעה לתמות האחרות: העובדה שנולד במחנה ריכוז, וששהה בבית יתומים היא ללא ספק המקום הכי רחוק שמופיע בפרק. והטענה שלו שהוא ממאדים היא הניסיון שלו להתמודד עם האמת הזו.

• הסרט שאותו רואה פגי בקולנוע הוא "Born Free", שמספר על זוג שמציל לביאה יתומה, מגדל אותה בשבי ונאבק על מנת לשחררה שוב בטבע. כמו תמיד אצל מתיו ויינר, זה לא במקרה: הסרט מתרחש בספארי בקניה, ללא ספק מקום רחוק. במרכזו לביאה שנאבקת על חירותה, כמו מייגן, פגי וג'יין, והלביאה גם יתומה – כמו דון, גינסברג ופגי.

• בתחרות "המשפט המכוער של הפרק" זוכה רוג'ר. "אתה לא מחבב אותי", אומרת ג'יין והוא עונה לה: "חיבבתי". הוא מנצח בקושי את המשפט שאמרה מייגן לדון: "למה שלא תתקשר לאמא שלך?".

• כן, המודעה של האיש עם התסרוקת השחורה-לבנה אמיתית בכל מובן: רוג'ר לא דימיין אותה ווויינר לא המציא אותה. היא אכן פורסמה ב-1966, הנה היא לפניכם:

כמו בכל פרק של "מד מן", גם בפרק הזה יש נושאים מרכזיים שמופיעים לכל אורכו. התמה הראשונה ב"סיגנל 30", הפרק החמישי לעונה היא חברות, או יותר במדויק – נקודת המגע שבין חברות לעבודה, בין חיים פרטיים לחיים מקצועיים. התמה השניה היא הפנטזיה שיש לכל אחד לגבי עצמו, והפער בינה לבין הדימוי העצמי של כל אחד, פער שנחשף כאן במלוא עליבותו. שלוש הדמויות במרכז הפרק, כולם גברים בפרק גברי במיוחד, הן כולן מהשורה השניה של הסדרה: פיט, ליין וקן.

חברות

חברות היא לא רק אלמנט מרכזי בשלושת קווי העלילה המרכזיים (פיט, ליין וקן), היא גם נוכחת מילולית באופן בולט בפרק. אשתו של ליין מאיצה בו לראות עם חברים את גמר הגביע העולמי, מייגן תוהה, לפני הארוחה אצל פיט, אם דון לא יכול להנות משיחה עם חברים, פיט אומר לליין שיחסיו עם הבכיר מג'גואר "צריכים להישאר חבריים", והשיא הוא כמובן המשפט של פיט במעלית לאחר הקרב עם ליין: "זה מקום עבודה. אנחנו אמורים להיות חברים".

הערבוב הזה, בין חברות לעבודה, בא לידי ביטוי במיוחד בסצינת הארוחה בביתו של פיט וסצינת הפגישה בין ליין לאדווין בייקר מ"ג'גואר", שמופיעות זו לצד זו על המסך כמקבילות. אצל פיט אלו עמיתים עסקיים בסיטואציה חברתית, ואילו אצל ליין אלו חברים בסיטואציה עסקית. מתיו ויינר וג'ון סלאטרי (רוג'ר בסדרה), שביים את הפרק הזה, מקפידים להבהיר את הניגוד בעזרת הבגדים: חליפות משובצות וצבעוניות אצל פיט, לעומת שחור רשמי אצל ליין.

הערבוב בין חברות לעבודה הוא מצב נתון. אי אפשר להימנע ממנו, אבל עדיין יש גבול דק שכדאי לשמור עליו. בכל פעם בפרק שהגבול הזה נחצה בגסות, התוצאות הרסניות לאחת הדמויות: סודו של קן מתגלה והוא מאבד נקודות אצל רוג'ר. ליין לא רק מפסיד בסופו של דבר את הלקוח, אלא כנראה גם את החברות, כיוון שהביקור המביך בבית הזונות ידוע לאשתו ולאשתו של בייקר. ופיט חוטף אגרוף לפנים.

פיט

פיט הוא ללא ספק המושפל הגדול של הפרק הזה. מתיו ויינר לא רק דואג להציג אותו שוב ושוב במלוא עליבותו, אלא גם מונע ממנו אפילו גרם של אמפתיה מצד הצופים. בין גיבורי הפרק, אצל פיט הפער בין הפנטזיה שלו לבין הדימוי העצמי שלו הוא הגדול ביותר. הוא גר בפרברים וכמה לעיר. הוא הולך לישון עם טרודי והרולים שלה, ומפנטז על ילדה בת 17. הוא רוצה שכולם במשרד יעריכו אותו, והם מתעבים לו את הצורה. הוא אפילו לא מסוגל לתקן את הברז במטבח.

וכל נקודה ונקודה שהוזכרה למעלה מסתיימת עבור פיט במפח נפש ועלבון צורב. על הנסיעה במונית לקוז-קוב הוא צריך לשלם כפול. הפנטזיה המינית שלו מסתיימת בזונה, והדבר היחיד שמדליק אותו הוא כשהיא אומרת לו "אתה מלך". יום העבודה מסתיים כשליין, לא בדיוק דמות שהוא מעריך, מביס אותו בנוק אאוט בקרב אגרוף, והברז מתפוצץ בדיוק כשיש אצלו אורחים בבית. הפער הזה, בין הרצוי למצוי, מבוטא בדבריו של פיט עצמו: "יש לי הכל", שהוא אומר לדון במונית, ו"אין לי כלום" שהוא אומר לדון במעלית (לא בדיוק רגע של כתיבה שיש להתפאר בו, חייבים לציין).

כל ההשפלה הזו אינה מספיקה. ברוב הפרקים הדמויות האחרות משליכות על דון. מת'יו ויינר בחר הפעם להשתמש בדון רק כדי להשליך על דמות אחרת – פיט. פיט הוא האנטי-כרייסט של דון. בכל מקום שבו ייכשל – דון יצליח. דון מתמזמז עם מייגן במכונית, הפנטזיה הפרברית האולטימטיבית. הוא היחיד שלא נכנע ליצר בבית הבושת, וכמובן – הוא מתקן את הברז עם הזרת. "אתה סופרמן", אומרת לו אחת הנשים. אם דון סופרמן, פיט הוא בולבול הכבולבול.

ומילה אחת נוספת על הברז המטפטף. הטפטוף הוא תזכורת לפיט. הוא מופיע בתחילת הפרק, הוא מחולל הדרמה בזמן הארוחה, והוא מופיע שוב בסוף הפרק. רעש רקע מונוטוני, יבש, ללא הפתעות שמזכיר לפיט: החיים שלך מסריחים. טיק, טוק. טיק, טוק.

ליין

גם אצל ליין קיים פער בין הפנטזיה למציאות. הוא איש כספים, שרוצה להיות מנהל לקוחות. או יותר במדויק – הוא רוצה שתהיה לו השפעה ב-SCDP. זה כל כך חשוב לו, שהוא מוכן לשם כך לנצל את קשרי החברות שלו עם אדווין בייקר, בכיר בחברת "ג'גואר".

אבל כדאי לשים לב לעוד עניין אצל ליין, שמודגש מאוד בפרק הזה: ליין הוא בריטי באמריקה. הוא מהגר שמנסה להתערות בחברה חדשה. זה הקשר רחב יותר של ניסיונותיו לצמצם את הפער בין מציאות לפנטזיה. לשם כך הוא מוכן לנצל את קשרי המוצא שלו עם בייקר הבריטי.

שתי הנקודות האלו בדיוק הן הגורמות לכישלונו. אדווין בסך הכל רצה ללכת לבית זונות. ועם מי הוא ירגיש יותר נוח – עם שלושה אמריקאים זרים, או עם מישהו שיושב מול אשתו במסעדות, ומדבר במבטא שמזכיר לו את הבית?

קרב האגרוף עם פיט מציל לכאורה משהו מכבודו של ליין, אבל ויינר לא באמת מתכוון לזה. עובדה, מיד לאחר מכן ליין מנסה לנשק את ג'ואן, רגע אחרי שאמרה לו "אתה שונה מהם". וכאן המקום שוב להלל את ג'ואן, פרק שני ברציפות, על התמודדותה עם גברים. בדרך האצילית, הבטוחה בעצמה, שבה היא קמה, פותחת את הדלת וחוזרת להתיישב לצד ליין, יש גם אסרטיביות בלתי מתפשרת, וגם אמפתיה כלפי מצבו הנפשי העלוב של מי שעומד מולה.

קן

זו הפעם הראשונה שקן זוכה לזמן מסך משמעותי בעונה הזו, וכמו שני הגיבורים האחרים בפרק, גם אצלו יש פער בין הפנטזיה למציאות. קן חולם להיות סופר בזמן שהוא עובד במשרד פרסום. גם אצלו, הערבוב בין חיים פרטיים לעסקיים היא הגורם לקונפליקט, כשאשתו מספרת בארוחת הערב אצל פיט שהוא כותב סיפורים קצרים.

אבל בניגוד לליין ולפיט, קן לא מעוניין לערבב בין שני העולמות. פליטת הפה של אשתו תוקעות אותו בסיטואציה. קן הוא כמו הרובוט בסיפור שלו על הגשר שבין שני כוכבי הלכת: הוא רוצה להוציא את הבורג ולפרק את הקשר בין שני העולמות. זו גם הסיבה שהוא היחיד מבין השלושה שלא מתייאש ולא מוצג בצורה מעליבה. בן הרגרוב מת, אבל דייב אלגונקווין נולד. ובמקום להביא את הפנטזיה למציאות, הוא מביא את המציאות לפנטזיה. הוא מכניס את פיט לתוך הסיפור. "אלגונקווין" היא מילה שאמר פיט בארוחת הערב, ואילו שם הסיפור, "האיש עם התזמורת הזעירה", מתייחס למה שאמר פיט על מערכת הסטריאו שלו.

בקטנה

• "סיגנל 30", שם הפרק, לקוח מהסרט אותו רואה פיט בשיעורי הנהיגה שבהם הוא משתתף. זהו סרט משנת 1959 שמתעד תאונות אמיתיות ומציג קול-אפים קשים לצפיה של פצועים והרוגים בתאונות. גם בפרק אנחנו נחשפים לקלוז-אפים מזעזעים וקשים לצפיה של הדמויות. הבומבה המרכזית בפרק – הביקור בבית הזונות שגורם להפסד הלקוח ולקרב בין פיט וליין – מתרחשת בגלל מכונית: ג'גואר.

• הפרק מסתיים בסימפוניה התשיעית של בטהובן. מילות הלחן המפורסם הן שירו של פרידריך שילר, "האודה לשמחה". השיבוץ של השיר הזה הוא סיבוב סכין אחרון בגבו של פיט.

• הרגע המשעשע בפרק: דון משלים את שם משפחתו של הרוצח באוניברסיטת טקסס – צ'ארלס ויטמן. ויטמן, אגב, יצא ב-1966 למסע רצח, שהחל באמו ואשתו והסתיים בעוד 16 הרוגים בשטח האוניברסיטה.

מתיו ויינר והשחקנים מדברם על הפרק:

רצח הסטודנטיות בשיקגו

בסצנה השניה בפרק של "מד מן" השבוע מתנהל דיון משרדי על רצח של שמונה סטודנטיות ללימודי אחיות בשיקגו. פרטי הרצח לא מופיעים בפרק, אבל הם קריטיים להבנתו. ב-14 ביולי 1966 הגיע ריצ'רד ספק, צעיר בן 24, למגוריהן של אחיות מתלמדות וכלא את כל הנוכחות באיומי סכין. מבין תשע הנשים שהיו באותו זמן בבית, הוא אנס אחת ורצח שמונה מהן, חלקן נתגלו קשורות. התהליך כולו נמשך שעות ארוכות. היחידה שנותרה בחיים, קורה אמוראו, ניצלה לאחר שהתחבאה מתחת למיטה, וככל הנראה כיוון שספק לא זכר כמה נשים היו בבית וכמה הוא רצח.

"מד מן" נאמנה לכלל לפיו היא לא עוסקת באירועים ציבוריים, אלא רק בדרך שבה הם השפיעו על הדמויות. הרצח הזה היה שיחת היום בארה"ב במשך שלושה ימים – מגילויו ועד תפיסתו של ספק (שאגב, מת בכלא ב-1991). אולם מעבר לכך, הרצח הוא מפתח מרכזי בהבנת הפרק, שעוסק בסקס, אלימות, והקשר ביניהם במיוחד ביחס של גברים לנשים. אלמנטים רבים מהסיפור – העובדה שהניצולה התחבאה מתחת למיטה, העובדה שספק עקב אחר הנשים וזיהה אחת מהן כ"זו שלבשה שמלה צהובה", והעובדה שהוא הודה במעשה כשהיה תחת השפעת כדור השינה סקונאל – כל אלו יצוצו בפרק וישליכו על הדמויות.

עוד נקודה ראויה לציון היא הדיון עצמו במשרד. כולם רוצים להביט בתמונות מהרצח, אלו שלא יפורסמו בעיתון, עד שמייקל, הקופירייטר החדש, צועק: זה מזעזע כמה כולכם כל כך מתרגשים מזה. כולם מתרגשים לראות גופות, כי היחס שלנו לטאבואים כמו סקס ומוות הוא דו משמעי: משיכה ודחיה כאחד.

דון

על אף שדון נמצא במרכז הפרק הזה, העלילה סביבו מאכזבת מעט בבנאליות שלה. אנדריאה, שנכנסת למעלית בתחילת הפרק ומיד מתחילה איתו, כשהיא מתעלמת ממייגן, היא כמובן מניפסטציה של דון הישן, הארכי-שגל. הזוגיות של דון עם מייגן מבוססת על נאמנות. היצר מאיים עליה, וכמו שמייגן אומרת לו בעצמה: לא בכל הרומנים שלו הוא יכול להאשים את בטי. לכניעה שלו ליצר יש חלק גדול בכך.

לכן החלום של דון, בו הוא בוגד במייגן עם אנדריאה (השחקנית מדשן איימיק, ששיחקה גם ב"טווין פיקס", עוד רמז ליצרים אפלים) ואז רוצח אותה, הוא אלגוריה למאבק הפנימי של דון ביצר שלו עצמו. בסופו של דבר, כשהוא רוצח את אנדריאה, הוא רוצה גם את היצר שלו. וזה אכן בנאלי ושבלוני. מ"מד מן" היינו מצפים ליותר.

סצנת החלום של דון:

ובכל זאת כדאי לשים לב לכמה דברים: "האשמה" בבגידה בחלום מוטלת על אנדריאה. היא המפתה. זהו מסר מיזוגני מובהק: לא הגבר אשם בכניעה ליצר שלו, אלא האשה, והיא גם זו שמשלמת את המחיר, בחייה. לאורך כל הסצנה יש לא מעט רמזים לרצח של ספק בשיקגו: דון מחביא את הגופה מתחת למיטה, ואנדריאה לובשת שמלה צהובה. הסצנה הזו, מלבד מה שהיא מלמדת אותנו על דון, מנסה גם לבאר את מה שקורה בראשו של הרוצח משיקגו. את הכניעה שלו ליצר הוא משליך על הנשים, ולכן רוצח אותן. העובדה שדון מגלם אותו בסצנת החלום גורמת לנו, למרבה הזוועה, לחוש טיפה של אמפתיה והבנה כלפיו. משיכה ודחיה כאחד, כמו התבוננות בתמונות של גופות.

סאלי

סאלי, עושה רושם, אובססיבית לגבי הרצח בשיקגו. היא שואלת את אביה עליו, מתחקרת את סבתה החורגת, וקוראת על כך בעיתונים מתחת לשמיכה. אבל יש מישהי שיותר אובססיבית מסאלי, וזו כמובן פאולין. בכל סצינה בה מופיעה פאולין, היא מדברת על הרצח.

כמו העובדים במשרד סביב התמונות, פאולין לא יכולה להפסיק להתעסק ברצח. משיכה ודחיה כאחד. אבל כדאי להבחין: יש מספיק רמזים שהמשיכה של פאולין לסיפור היא אירוטית. למשל, הסכין שהיא מחזיקה ביד, ובמיוחד: הדרך שבה היא מספרת לסאלי על מה שקרה שם. בואו נגיד, זו לא הדרך להרגיע ילדה בת 12. זה יותר נשמע כמו עלילה של סרט פורנו.

לכן, כמו דון ואנדריאה, הדיאלוג של פאולין עם סאלי הוא למעשה דיאלוג שלה עם עצמה. הניסיון שלה לגרום לסאלי להפסיק לחפור באירוע, הוא ניסיון למנוע מעצמה להפסיק לקרקר סביב העניין. זהו מאבק בין איך שראוי לנהוג לבין איך שהיא משתוקקת לנהוג. יש לא מעט אלמנטים המרמזים לרצח עצמו, ויש להם גם תפקיד: פאולין היא אשה שמרנית ופער הדורות בינה לבין סאלי בולט לעין. הדור שלה מדחיק יצרים, שסאלי עוד תיתן להם דרור. לכן, אחרי שהיא נותנת לסאלי ולעצמה כדור שינה (סקונאל, כמו שלקח ריצ'רד ספק) היא נמצאת חסרת הכרה על המיטה, כמו הקורבנות, ואילו סאלי נמצאת מתחת לספה – כמו הניצולה היחידה.

פגי

לכאורה, הסיפור של פגי בפרק הזה נע סביב גזענות וזכויות אזרח. פגי, אולי הדמות המתקדמת ביותר בסדרה, מוצאת את דאון (זו דרכנו להבדיל בין שמה של המזכירה של דון לשמו שלו) במשרד כיוון שהיא חוששת להגיע לביתה בלילה, ומציעה לה לבוא לישון אצלה. כשהן שותות בביתה, פגי שואלת את דאון: "את רוצה להיות קופירייטרית?". דאון משיבה בשלילה. פגי חושבת על שחרור האשה, אבל דאון עדיין עסוקה בשחרור השחורה שבה. בהקשר הזה, גם מזכירה זו עבודה שמכבדת אותה.

אבל גם פגי נופלת. כשהיא קמה לישון היא מסתכלת על הארנק שלה שעל השולחן, ושוקלת אם לקחת אותו. האינסטינקט הראשוני שלה הוא לא להשאיר ארנק ליד אשה שחורה. היא עוצרת את עצמה, אבל דאון מבינה מה התרוצץ לפגי בראש. פגי, כזכור, היתה בדיוק באותו מצב כמו דאון: אשה צעירה, מבית מסורתי ושמרני, שבאה לבדה לעיר הגדולה והופכת למזכירתו של דון דרייפר. ההבדל היחיד ביניהן הוא צבע העור. ואם זה קורה לפגי, זה יכול לקרות לכל אחד.

בכל מקרה, ברגע של שכרות פגי שואלת את דאון, "האם אני גברית מדי?". השאלה מהי גבריות, ומה הסימפטומים שלה קשורה בטבורה לתמה המרכזית של הפרק – סקס ואלימות, מה שמוביל אותנו ישירות לדיון הבא.

ג'ואן

ג'ואני היא הגיבורה האמיתית של הפרק הזה. סוף סוף היא נפטרת מגרג, דמות שמתיו ויינר עשה הכל כדי להשניא אותה על הצופים. באופן אישי, הימרתי שג'ואן תיפטר מגרג לאחר שימות בוויאטנם, מה שיהפוך אותה לאלמנת מלחמה. אבל הפתרון למצב עוד יותר טוב מבחינתה: ג'ואן לא נפרדה מגרג בעל כורחה. היא בחרה לשלוח אותו לדרכו, ובכך היא לא משתחררת, אלא משחררת את עצמה.

לכן, בסופו של דבר, ג'ואן היא האשה היחידה שמשתחררת מהשליטה הגברית האירוטית בה. גרג מרגיש גבר בצבא, אולם כולנו יודעים איזה גבר הוא היה לג'ואן, או יותר נכון לא היה. וכשהיא משלחת אותי לחופשי היא רומזת בצורה ברורה ליום בו אנס אותה במשרד של דון. קורבנותיו של ריצ'רד ספק איבדו את חייהן. כך גם אנדריאה בחלום של דון. אפילו דאון, המזכירה, מצייתת להוראותיו של אחיה הקטן, כי הוא הגבר בבית. רק ג'ואן לקחה את האנס שלה וזרקה אותו לכל הרוחות.

סצינת הסיום מראה את המשפחה החדשה, נטולת הגבר: אם, בת ובנה התינוק. שתי נשים מטפלות בדור הצעיר. וכדי שלא נתבלבל מתנגן ברקע השיר "He hit me, and it felt like a kiss".

קטנות

• הסצינה בה פגי פושטת את עורו של רוג'ר וזוכה ב-400 דולר תמורת עבודה בסוף השבוע היתה מענגת במיוחד

• כדאי לשים לב גם למייקל גינסברג הצעיר. הדרך שבה הוא מתנהג מול דון היא אולי חוצפה יהודית, אבל היא ללא ספק חוצפה. נראה לאן זה יתגלגל.

• שם הפרק, מיסטרי דייט, הוא משחק לוח שהיה פופולרי בקרב ילדות באותה תקופה. מטרת המשחק היא להשיג בגדים באמצעות קלפים, ואז להגיע ל"דלת" שמאחוריה מסתתר הדייט. חמש דמויות של גברים שונים נמצאים מאחורי הדלת, ואחד מהם הוא ה"דוד" – הדמות המלוכלכת והמוזנחת שממנה צריך להתחמק. סאלי צופה בפרסומת למשחק בזמן שפאולין קוראת על הרצח בעיתון.

הערותיו של מת'יו ויינר על כל הפרק:

• בסצינת הרצח, דון מתעורר וניגש לדלת, ואז חוזר לישון. הקטע בו הוא חוזר לישון הוא הרצה אחורנית של הקטע בו הוא מתעורר. זהו רמז של במאי הפרק, מט שקמן וויקטור לוין, לכך שכל הסצינה מתרחשת בחלום. צפו בעצמכם:

Time is on My Side

הנושא המרכזי בפרק השלישי לעונה של "מד מן" הוא הזדקנות. הזמן שחולף לבלי שוב והופך את מי שהיה בריא לחולה, את מי שמרכזי לשולי. פועל יוצא של התהליך הזה הוא ההתמודדות עם הדור החדש: לפעמים מאבק איתו, לפעמים דאגה לו. אם מיק ג'אגר, בן 23 ב-1966, שר "הזמן לצדי", זה אומר שהוא לא לצידו של מי שמעל גיל 35. הנושא הזה מאפיין את קו העלילה הראשי בפרק – המחלה הפוטנציאלית של בטי – אבל גם את העלילות המשניות, כמו הקרב בין רוג'ר לפיט. הפרק גם שופע התייחסויות ליחסי הורים וילדיהם. בטי ודון דואגים, כל אחד בנפרד, לילדיהם בעקבות המחלה. מייגן משוחחת בטלפון עם אמה, ואפילו הקופירייטר החדש, מייקל גינסברג, מופיע בסוף הפרק יחד עם אביו היהודי המהגר.

נושא שני בפרק, הקשור בטבורו לראשון, הוא אי הוודאות ביחס לעתיד. שם הפרק, "עלי תה", מתייחס לסצנה בה קוראת בעלי תה שרלטנית מנסה לקרוא את עתידה של בטי. הנושא הזה גם בא לידי ביטוי בשני משפטים משמעותיים שנאמרים בפרק: הראשון הוא כשבטי מתקשרת לדון ומספרת לו על מחלתה. "תגיד מה שאתה תמיד אומר", היא אומרת, והוא משיב: "הכל יהיה בסדר". המשפט השני הוא של רוג'ר: "מתי הכל יחזור להיות נורמלי?". אלו שתי כמיהות עמוקות לנוסטלגיה, תגובת נגד אופיינית להתמודדות עם עתיד עמוס באי ודאות.

ובכל מקרה, שני הנושאים האלה הם פועל יוצא של השינוי שעוברת אמריקה ועמה כל הדמויות בסדרה – מה שמתחזק כנושא העל של העונה החמישית כולה.

בטי

ואז הופיעה בטי. אם בטי בלטה בחסרונה בפרק הפתיחה, בפרק הזה היא היתה נוכחת ביג טיים, תרתי משמע. מתיו ויינר, יוצר הסדרה, לא מנסה להסתיר את ההריון של ג'נוארי ג'ונס. נהפוך הוא. האיפור והצילום נועדו להשמין עוד יותר את בטי, כך גם סצנת היציאה מהאמבטיה, בה ללא ספק השתמשו בכפילה. יש טענות שהוא גם הורה לג'ונס להעלות במשקל.

להשמנה של בטי יש שתי השלכות: ראשית, ההתמודדות של בטי, דוגמא קלאסית לאשה מהסוג הישן, עם מוטיב הגוף. כעקרת בית, כל מה שיש לבטי בחייה הוא המראה החיצוני שלה. וכשזה נפגע, היא הופכת לאדם אחר לחלוטין. שנית, ההשמנה מספקת הזדמנות לדמות הכי מושמצת ב"מד מן" לזכות במעט אמפתיה מהצופים. בטי של הפרק הזה נחמדה לילדיה, והיא רחוקה מהדימוי הקר שלה. העניין בא לידי ביטוי בדרך הטובה ביותר בשני אלמנטים ויזואליים: העובדה שמצלמים את בטי אוכלת (ועוד גלידה!) והעובדה שהיא לא מדליקה ולו סיגריה אחת בפרק.

בטי השמנה סוחבת עליה את שתי התמות המרכזיות של הפרק: הזדקנות ואי ודאות ביחס לעתיד. בטי מתבגרת. הרופא מכנה אותה "אשה בגיל המעבר". וההקבלה בינה לבין מייגן – בעוד היא מתקשה להיכנס לשמלה, מייגן משתחלת בקלות לשמלה שלה – מרמזת שהדור הבא כבר כאן כדי לרשת אותה. בעיניה של בטי, מייגן היא בת 20, כלומר מדור אחר לגמרי.

החשש מהעתיד מופיע, כאמור, בסצנת עלי התה. אבל יותר משזה חשש לדורות הבאים, זהו חשש על גורלה שלה. בריכוז עצמי שמאפיין גם דמויות אחרות, היא אומרת לחברתה שאשתו החדשה של דון צעירה. "הם לא ישמעו שום דבר טוב עלי". החשש הזה הוא שגורם לה לצלצל לדון, לשמוע ממנו את כינויי החיבה שלה ולבקש שיגיד "את מה שהוא תמיד אמר". דון הוא העבר, וכשהעתיד לוט בערפל, העבר הוא סלע איתן.

סצנת הסיום מרמזת על הכיוון של בטי: היא משחררת את סאלי לראות טלוויזיה, אוכלת סאנדיי, כשברקע השיר "16 going on 17" מ"צלילי המוזיקה", שיר שמדבר על התבגרותה של ליזל, אחת מגיבורות הסרט. זה יכול להיות רמז להתבגרותה של סאלי, אבל עוד יותר להתבגרותה של בטי. בעונה הקודמת היא הוצגה כילדה. עכשיו היא מתבגרת.

פגי ומייקל

פגי ניצבת בפרק על קו התפר שבין המבוגרים לצעירים. מצד אחד, היא לא מקבלת את הקמפיין של "מוהוק איירליינס" כי צריך שם "מישהו עם זין", ללא ספק טענה שנעוצה עמוק בדור הישן. מצד שני, היא זו שתראיין את המועמדים לעבודה.

שם, פגי עשויה להתמודד עם תחרות מבית. "אל תכניסי לחברה את הבוס הבא שלך", אומר לה סטן. "תבחרי את הבינוניים, ככה תשני טוב יותר". אבל פגי לא נכנעת לפחדים האלו ומזמנת את מי שנראה לה כמועמד הטוב ביותר – מייקל גינסברג. גם בראיון העבודה איתו היא ניצבת בפני אתגר כשהוא עולב בה וחושב שהיא המזכירה. למרות זאת, היא מעבירה אותו לראיון עם דון, ומוכיחה ללא ספק: פגי עוברת תהליך של התבגרות. היא לא חוששת מהדור הצעיר או מהעתיד. בניגוד לבטי, היא כמו מיק ג'אגר: הזמן לצידה.

ומילה אחת על מייקל גינסברג, מי שנראה כדמות חדשה שתתפוס נוכחות עם הזמן. בסצנה הלפני אחרונה הוא מגיע הביתה, ואנו מגלים שהצעיר המשוגע הוא ילד טוב של אבא, בן מהגרים עני. אביו היגר מאירופה, יש לשער, בנסיבות שאנחנו יכולים להבין היטב. גם הוא התמודד עם חוסר ודאות לגבי העתיד. הבן שלו הוא הדור החדש.

רוג'ר ופיט

פיט ורוג'ר ממשיכים לנוע במסלול התנגשות, אבל בפרק הזה הם לא שני כוחות שקולים. יש צד מרוויח וצד מפסיד. פיט הופך דומיננטי יותר. הוא לוקח את הקרדיט על החתמת "מוהוק" ומשפיל את רוג'ר, שיעבוד בפועל מולם. "כל מה שהוא יידע, אני אדע", הוא אומר בנוכחות עובדי החברה כולם.

רוג'ר מתמודד עם ההזדקנות שלו, עם היחלשותו ועם מעבר הכוח לדור הצעיר. "פעם חיבבתי את הילד הזה", הוא מקונן. "עזרתי לו לעלות על הנדנדה". וגם הוא, כמו בטי, עומד מול עתיד חסר ודאות ובורח לנוסטלגיה. "מתי הכל יחזור להיות נורמלי?", הוא שואל. זהו משפט שויינר ציין בראיון לניו יורק טיימס כאחד המשמעותיים בעונה כולה. ובכן, התשובה היא: לעולם לא. מה שהיה הוא לא שיהיה. השאלה עכשיו היא רק איך כל אחד יתמודד עם זה.

דון

מההערה של מייגן "אתה כל כך מרובע", דרך המפגש ההזוי עם הנערות בהופעה, ועד הגילוי המביך שהארי לא זיהה את הסטונז וסיכם על הקמפיין להיינץ עם להקה אחרת – דון הוא לגמרי הדור הישן.

כשדון מתחקר כמו סוקר דעת קהל את אחת הנערות, פער הדורות זועק לשמיים: "מה את מרגישה כשאת שומעת רולינג סטונז?". הטרמינולוגיה הזו זרה לילדה שמולו. אבל גם דון עצמו מכיר בפער: "אנחנו דואגים לכם", הוא אומר לה, כשברקע הוא מתכוון לילדים שלו עצמו, כלומר לדור שאיננו הדור שלו עוד.

דווקא בפרק אותו ביים ג'ון האם, זה נראה כאילו דון לא יהיה רלוונטי בקרוב. מצד שני, יש לו סקרנות שגורמת לו לחקור. שום דבר לא יהיה כמו בעבר. השאלה שעדיין פתוחה היא איך דון יתמודד עם זה.

קטנות

• לחובבי הטריוויה: הרולינג סטונס אכן היו במסע הופעות ביוני-יולי 1966. הטרייד וינדס, הלהקה שאיתה דיבר הארי כשהתבלבל וחשב שהם הסטונז, אכן היו בליינ-אפ של הלהקות בהופעות בהן הופיעו הסטונז. ומיק ג'אגר ולהקתו אכן עשו פרסומת לדגני בוקר ב-1963.

• עוד משמעות לשיבוץ השיר מ"צלילי המוזיקה": הילדים בסרט יתומים מאם. כך גם בפרק הזה של מד מן: דון יתום מאם, הוא חושש שילדיו יתייתמו מאם, וגם למייקל יש אב בלבד.

• "רומני הוא ליצן", צועק הנרי פרנסיס לטלפון. הוא מתכוון לג'ורג' רומני, מושל מישיגן באותם ימים. אבל זו כמובן גם עקיצה לבנו של ג'ורג', מיט רומני, שצפוי להיות המועמד הרפובליקניל נשיאות מול הנשיא אובמה בבחירות הקרובות. ההערה הזו הציתה סערה בתפר שבין העולם הפוליטי לתעשיית הטלוויזיה: נכדו של ג'ורג' רומני, בנו של מיט, תקף את הסדרה בטוויטר וטען כי סבו היה אדם לא פחות מגדול, ואילו מגזינים שונים החלו לחפור בעבר כדי לראות אם לאותה הערה היה ביסוס כלשהו במציאות ושוב, כמו מקרה ה"זו ביזו ביזו", תקרית רומני היא עדות לכוחה התרבותי הרב של "מד מן".

1966

אפילו הבגדים שמחים יותר. "מד מן" (צילום מסך)

1966 היא השנה בה בחר מתיו ווינר לפתוח את העונה החמישית. שבעה חודשים אחרי תום העונה הקודמת, פרק זמן סביר כדי לייצר תחושת המשכיות, למרות שבזמן הקצר הזה קרו לפחות שני אירועים משמעותיים שיש לנו עליהם מעט מאוד מידע: מייגן ודון התחתנו, והחברה התאוששה מהמשבר הקיומי.

1966 היא גם השנה הראשונה במחצית השניה של שנות ה-60', המחצית היותר מזוהה עם המושג "סיקסטיז". רוקנרול, קיץ של אהבה, וודסטוק, מלחמת וייטנאם, מרטין לותר קינג – כולם התרחשו יותר במחצית הזו מאשר בקודמת. "מד מן" עסקה רבות במעבר מהפיפטיז לסיקסטיז. הפרק הזה מרמז שאנחנו אחרי שלב המעבר. זה ניכר בתסרוקות, בבגדים, בעיצוב, או בבקשה של פיט לא לעשן במשרדו.

אבל לא מדובר רק באסתטיקה. גם האווירה הפוליטית שונה. "מד מן", כרגיל, לא עוסקת באווירה הפוליטית הציבורית עצמה, אלא רק בדרך בה היא משפיעה על הדמויות. ובפרק הזה הדבר ניכר בשלושה צירים: זכויות אזרח, פער הדורות והכוח הנשי.

מייגן מדגימה כוח נשי מהו:

הפרק מתחיל בהפגנה של שחורים למען זכויות אזרח, ומסתיים בחבורה של שחורים המציעים את עצמם כמועמדים לעבודה בסטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס, ואין שום סיבה להניח שזה במקרה. הסצנה הראשונה היא תצוגת גזענות לשמה: עובדים בסוכנות Y&R זורקים פצצות מים על המפגינים. התגובה של SCDP לא יותר טובה: פרסום מודעה לפיה החברה דוגלת בשוויון הזדמנויות רק כדי להיכנס במתחרים.

אבל השינוי כבר כאן, והוא חוזר כמו בומרנג לסוכנות בסצנה האחרונה בה מגיעים המועמדים השחורים למשרד. היא גם חושפת את הגזענות הגלויה והסמויה של הגיבורים שלנו: רוג'ר תוהה למה יש "חבורה של כושים" בלובי. ליין סתם מועד בלשונו כשהוא אומר להם "אתם חופשיים ללכת", ומיד מתקן ל"אתם מוזמנים ללכת". עניין של סמנטיקה.

אבל, כאמור, זוהי 1966. השינוי כבר כאן. כל אחת מהדמויות בסדרה תצטרך להתרגל אליו. גם במסיבה של דון יש נגנים שחורים. השינוי כל כך כאן, שהוא נכנס אליך הביתה.

מייגן

השינוי מתחיל בתוכה. מייגן עם דון (צילום מסך)

מייגן של העונה החמישית, כך מסתמן, היא דמות משמעותית בהרבה. היא אשתו של דון. היא עובדת בסוכנות, ויש לה נוכחות, חתיכת נוכחות, כזו שמספיקה כדי שבטי לא תופיע כלל בפרק הפתיחה. הכניסה שלה משמעותית כיוון שכדמות חדשה, היא תאיר לנו פנים וצדדים חדשים בדמותו המורכבת של דון. העובדה שהיא יודעת על דיק ויטמן רק מבהירה: היא מחוללת דרמה חדשה.

מייגן היא גם נציגת הדור החדש, ודרכה אפשר לראות את פער הדורות. על המנעד שבין הפיפטיז לסיקסטיז, היא סמן שמאלי. זה ניכר בכל דבר בה: בלבוש, בהתנהלות, בחבריה הנגנים במסיבה, ובמיניות המתפרצת שלה. פער הדורות בולט ביחס לכמעט כל שאר העובדים בסוכנות. "אתם כולכם כל כך ציניים", היא אומרת לפגי.

כל הדברים האלה באים לידי ביטוי באופן מושלם בסצינת "Zou Bisou Bisou", הסצינה הכי זכורה והכי מענגת בפרק הזה. משמעות שם השיר היא "נשיקה קטנה", שמו של הפרק, וזה כבר מעיד על החשיבות של הסצינה. ובאמת, מנוגנת בה המוזיקה המתאימה, ומייגן מלאה שם ביטחון עצמי. הדרך שבה היא מביכה את כולם רק חושפת באופן בולט את פער הדורות. השינוי כבר כאן, ובמקרה של דון הוא לא רק נכנס אליו הביתה, הוא גם שוכב איתו.

סצנת הזובי זו:

אבל כדאי לשים לב לעוד עניין אחד לגבי מייגן: יחסיה עם סאלי. כשסאלי מתעוררת ודופקת על דלת חדרו של דון, היא מביטה בקנאה בגב החשוף של מייגן ששוכבת במיטה של אבא שלה. סאלי היא ללא ספק הדור הבא. בזה היא הכי קרובה למייגן. אם סאלי בת 12 ודון בן 40, סיכוי סביר שמייגן קרובה יותר בגיל לסאלי. אבל מייגן היא גם האמא החורגת של סאלי, ששוכבת עם אביה, עסק לא פשוט לילדה עם תסביך אלקטרה. הנה הימור: הפער הזה, בין הקרבה והמרחק שביניהן, עוד יופיע בפנינו.

ג'ואן

אדום, לוהט ופמיניסטי. ג'ואן ב"מד מן" (צילום: יח"צ)

את ג'ואן אנחנו פוגשים בסיטואציה חדשה. פצצת המין, מושא תאוותם של כמעט כל הגברים בסדרה, היא פתאום אמא. בסצינות הראשונות שלה היא מופיעה עם אמה, ואי אפשר שלא לחוש בפער הדורות. "את לא צריכה לעבוד יותר", אומרת האם לג'ואן. "גרג לא ירשה לך". "לא ירשה לי??", מרימה ג'ואן גבה.

ג'ואן לא מסתפקת בלהיות אמא בלבד. היא מרגישה לא מסופקת בלי עבודה. המודעה של SCDP על שיוויון הזדמנויות מלחיצה אותה, עד שהיא באה למשרד לוודא שיש לה לאן לחזור. אם זכויות אזרח, אז לא רק לשחורים. גם לאמהות חד הוריות.

אבל מלבד שיוויון הזדמנויות ופער דורות, ג'ואן בפרק הזה היא גם דוגמא לכוח הנשי העולה. ג'ואן היא מצד אחד האשה הקלאסית, שעוזרת לגברים אך לא שווה להם. אבל, אל תטעו, היא גם האשה החדשה. היא חד הורית באופן זמני, היא לא רוצה לוותר על הקריירה, ויש סיכוי סביר שהיא תסיים כאלמנת המלחמה. לא דברים שהיו פופולריים במיוחד בפיפטיז.

ג'ואן מוצגת בפרק במקביל לשתי נשים אחרות: פגי ומייגן. את פגי היא פוגשת במשרד, כשהיא באה עם הילד. הדרך השלומיאלית שבה פגי ניגשת לילד שלה חושפת: מצד אחד האם החד הורית שתנסה להמשיך בקריירה. מצד שני הקרייריסטית שמוותרת כרגע על חיי משפחה. וכשג'ואן נכנסת, מייגן רואה אותה, וקשה שלא לראות את הלחץ במבט. הייתכן שבין ג'ואן, מלכת הסוכנות, למייגן, אשתו של האיש החזק, יתחולל מאבק שליטה במשרד?

ובכל מקרה, שלוש הנשים האלה – ג'ואן, פגי, מייגן – הן שלוש פנים של הכוח הנשי העולה.

דון

גם אם אתה מאושר, מתי זה ייגמר? דון דרייפר, "מד מן" (צילום: יח"צ)

הדמות שהסדרה חגה סביבה נראה בפתח העונה החמישית במצב הטוב ביותר כביכול שבו ראינו אותו. הוא שלו ורגוע. זה ניכר בטון הדיבור שלו, באיחורים שלו למשרד, בצבעים ובעיצוב של דירתו החדשה והשיקית, בכך שסיפר למייגן על עברו, או בעובדה שהוא מכין לילדים ארוחת בוקר. הוא אפילו אומר זאת לרוג'ר: " אני באמת מאושר".

אבל מסביב יש מספיק מפרי דממה פוטנציאליים. למשל, גיל 40. וגיל 40 ב-1966 הוא ממש לא ה-30 החדש. אפילו לא ה-38 החדש. למשל, העובדה שהוא הכניס את השינוי, כלומר את מייגן, עמוק לחייו. היחסים של דון ומייגן מוצגים בפרק בהשוואה ליחסים של רוג'ר וג'יין. הנה מבוגר וילדונת, שנתיים אחרי. האם רוג'ר וג'יין הם פאסט פורוורד של דון ומייגן? מתי הוא יתהפך? מתי הוא יחזור למחילה? האם הוא לא יעמוד בפיתוי ויבגוד בה? או שמא באמת מדובר בדון חדש, שלו ורגוע? יש מספיק יסוד להניח שהפרק הזה הוא אקספוזיציה. זה השקט שלפני הבלגאן.

בקטנה

• הצפייה בגאוותנות של פיט ובשיעמום של רוג'ר דומה לצפייה בתאונת רכבת בהילוך איטי. נחכה לבום.

• כל הפרק התאפיין במבט בוחן של יחסים זוגיים: ג'ון ומייגן, רוג'ר וג'יין, אבל גם פיט וטרודי (האמא של הסחיות), פגי ובן זוגה, וליין ואשתו. ההתעסקות האובססיבית של ליין בארנק של דלורס היא דרך מקורית להציג את היצר המודחק עמוק בתוך הבריטיות שלו, וגם לייצר כלפיו אמפתיה.

• אם 1 ביוני הוא יום ההולדת של דון דרייפר, מתי יום ההולדת של דיק ויטמן? דון אומר למייגן "אני כבר חצי שנה בן 40", כשהוא רומז ליום ההולדת של דיק. נבירה אחורה בסדרה מגלה שבפרק הראשון של העונה השלישית, אמר דון למישהי שהיום הוא יום ההולדת שלו, בניגוד למה שמצויין ברישיון הנהיגה שלו. הפרק הזה מתרחש באזור מרץ-אפריל. רוצה לומר: דיק ויטמן נולד בין דצמבר לאפריל.

"מד מן" משודרת ב-HOT3 מדי שבת

לסיום, משחק "מד מן". זה לא דרו סאמת'ינג, אבל עושה את העבודה: