פרולוג
פרדי. האם אתם מוכנים לשפר את חייכם?
פרק הפתיחה של העונה הזו איננו מהטובים שבפרקי הפתיחה, אבל סצינת הפתיחה של העונה הזו ללא ספק נכנסת לפנתיאון, לצד סצינת הפתיחה של העונה הרביעית (דון בראיון לעיתונאי ששואל אותו: מיהו דון דרייפר?) וזו של העונה השישית, בה דון יושב בחוף הים בהוואי וקורא בקומדיה האלוהית של דנטה.
פרדי ראמסן מביט במצלמה ואומר: "אתם מוכנים? אני מבקש שתשימו לב. זו ההתחלה של משהו. האם אתם מוכנים לשפר את חייכם?". יש בסצינה הזו הונאה – העמדת פנים – בארבעה מובנים. ברגע הראשון אנו חושבים שפרדי פונה אלינו, הצופים, כאילו היה פרנק אנדרווד מבית הקלפים, או טיילר דירדן ממועדון קרב. האם זהו מסר ממתיו ויינר? זו ההתחלה של הסוף? ההתחלה של מסע ההצלה של דון? אין ספק, אנחנו מוכנים. אנחנו שמים לב.
אבל מהר מאוד מתברר לנו שפרדי נותן פיץ' למישהו. אנחנו חושבים שהמישהו הזה הוא דון, כי כך תמיד היה, ובסוף הנאמבר המצויין של פרדי, מתגלה הונאה מספר 2: המישהו הזה היא פגי. אה, פגי מחליפה את דון, תפסה את מקומה. עוד קצת לתוך הפרק אנו מגלים שגם זו העמדת פנים, מספר 3: פגי, במקרה הטוב, היא קופירייטרית בכירה עכשיו, מושא להתעללות של מי שבאמת מחליף את דון, לו. בסוף הפרק אנו מגלים את הפסאדה הרביעית: הידיים ידי פרדי, אבל הקול – קולו של דון.
זו התמה הראשונה והברורה של הפרק הזה: העמדת פנים. כולם מעמידים פנים כדי להסתיר את חולשתם ומצוקתם. הרעיון הזה עובר כחוט השני בכל קווי העלילה ונכון לכל הדמויות המרכזיות.
התמה השניה קשורה לשמו של הפרק. Time Zones מתייחס כמובן להפרש השעות בין ניו יורק ללוס אנג'לס, אבל מתיו ויינר אמר כי בחר בשם הזה כיוון שהוא מתייחס גם למה שעושה הזמן למעשיהם של הגיבורים. או במלים אחרות: למה שעשית יש השלכות – תמה שהוזכרה כמרכזית בעונה הזו עוד בראיונות טרום העונה. מה בר תיקון? מה נזק בלתי הפיך? אקיוטרון, השעון שפגי עובדת על מודעה עבורו, הוא מטאפורה לזמן. והפרסומת היא, כמו כל פרסום, ניסיון לייצר לו תדמית – העמדת פנים.
את ההשלכות של הזמן על המעשים אפשר לבחון בפרק הזה בשתי דרכים: ראשית, מה קרה מאז אירועי העונה השישית, שהסתיימו לפני 8 שבועות בזמן הסדרה, פרק הזמן הקצר ביותר בין שתי עונות. ושנית, מה קרה מאז הפרק הראשון של העונה הראשונה, אי שם בתחילת 1960.
אתם מוכנים? אני רוצה את תשומת הלב שלכם. זו ההתחלה של משהו. זה לא ישפר את חייכם, אבל אולי ישפר את ההנאה שלכם מהסדרה.
רוג'ר
רוג'ר וידידות
לקו העלילה ש רוג'ר יש משמעות, אבל גם אם הוא היה חסר חשיבות לחלוטין, הייתי חייב לאזכר אותו רק בשביל התמונה הזו. אני ספרתי 7 בחורות בחדר, אבל מי יודע, אולי יש עוד אחת בשירותים. ההגזמה הפרועה של ויינר גורמת לכך שהקלישאה "סקס וסמים" מעולם לא נראתה כה בלתי נחשקת.
רוג'ר הופך לקריקטורה של עצמו. שבוי, כלוא, אבוד בעולם של ניסויי מעבדה על המוח ועל הביצים, כשמדי פעם עליו לשים אזושהי פסאדה של אדם נורמלי, ולפגוש נניח את בתו, אלא שגם אז ריח הקטורת מסגיר אותו. העמדת הפנים של רוג'ר לא עובדת, והאמת היא שהוא גם לא מתאמץ שהיא תעבוד.
אבל למעשים של רוג'ר יש משמעות. הריב עם בתו מהעונה הקודמת מתגלה כמשהו בלתי ניתן לאיחוי. כלומר, היא חוזרת להיות איתו בקשר, אבל בשום צורה לא רואה בו דמות אב. למעשה, היפוך התפקידים בסצינות שלהם מושלם. ככל שרוג'ר מזדקן, כך הוא נוהג יותר כנער מתבגר, ובתו היא המבוגר האחראי. השיא הוא כשהיא אומרת ל שהיא סולחת לו, והוא מחזיר "גם אני סולח לך". אין דרך טובה יותר להפגין כמה הוא אינו מודע למעשיו ולהשלכותיהם, ואי המודעות היא סימפטום של משהו אחר: חוסר אכפתיות. מישהו לא מוכן, מישהו לא שם לב.
אם נסתכל על רוג'ר מתחילת הסדרה, הרי שלפי הסצינה הזו, שום התפתחות חיובית לא חלה בו. בעונה הראשונה של מד מן הוא אירגן אורגיות במשרד. פה אפילו למשרד הוא כבר לא הולך. ורוג'ר, יש לזכור, הוא תמיד תמיד תמיד תמרור אזהרה לדון. הוא האיש שלא מעמיד כבר פנים, ושמעשיו כל כך לא ניתנים לתיקון שמשפחתו למעשה ויתרה עליו. ככל שהסדרה מתקדמת, התמרור הזה הופך להיות יותר ויותר אדום.
הסיפור של רוג'ר קשור לעוד תמה שהוזכרה כדומיננטית בעונה הזו: גשמי מול רוחני. הגשמיות של רוג'ר מופיעה כאן כקונטרס לרוחניות הניו אייג'ית של מרגרט. כשרוג'ר שואל אותה אם היא הולכת לכנסיה, היא אומרת לו "לא במובן שאתה תבין". הגשמיות שלו, הרוחניות שלה – שתיהן ריקות באותה מידה.
ג'ואן
ג'ואן וברנס. אני אקח ארוחת ילדים
ג'ואן היא הדמות היחידה שמשהו חיובי קורה לה בפרק הזה. היא היחידה שמפיקה משהו לטובתה מהבלגאן והאנדרלמוסיה שבה נמצאת SC&P, סוכנות ששותף אחד שלה מושעה, שותף אחר בלוס אנג'לס, שותף שלישי זקן מכדי למשול והרביעי עסוק בחיפוש קונדומים יותר מכל דבר אחר. בכלל, בפרק הזה הנשים – פגי, ג'ואן – מתפקדות, וכל הגברים – דון, רוג'ר, קני, פיט – אימפוטנטים (טוב, חוץ מרוג'ר). הרעיון הזה תואם את השיפט שהתרחש בארה"ב בעשור ושללא ספק בא לידי ביטוי במד מן: עליית כוחן – לא בקלות, לא בלי מאבק – של נשים, ודעיכתו – לא בלי כאבים, לא בלי קורבנות – של האלפא מייל המצוי.
גם אצל ג'ואן יש העמדת פנים, אבל לא שלה, אלא של ברנס, ההד אוף פאקינג מרקטינג החדש של פאקינג "באטלר פוטוור". MBA, "אינטגרציה פנימית", "ארבעת המ"מים", הם כולם ניסיון נואש להסתיר את חוסר הניסיון של הילד שמזמין קולה בפגישה עסקית. הידע התיאורטי שלו עומד כאן בקונטרס לידע המעשי של ג'ואן, ששוב מתגלה כשועלה לא קטנה, שיודעת לכסות על חולשותיה ולאתר את חולשות היריב. שיחת טלפון אחת גורמת לו לאבד את ביטחונו ולהשאיר את תקציב הפרסום אצל SC&P.
אבל גם למעשים של ג'ואן יש השלכות, גם אם לא בלתי הפיכות. בשיחה עם הפרופסור שמסייע לה, כשהוא שואל אם יש לה "משהו להחליף", היא מייד חושבת שהוא מתכוון לסקס. זו התוצאה של מי שנכוותה פעם אחת ועשתה מעשה שלא ייעשה.
ג'ואן רצה קדימה כאן, אבל עדיין יש לזכור: ילד בן 27 עם MBA יותר בכיר ממנה, לא בגלל התואר שלו, אלא פשוט בגלל שהוא גבר. אין ספק, הנשים בסדרה רצות קדימה, אבל הן נזכרות בתקרת הזכוכית בכל פעם שחוטמן נתקע בה. מה שמביא אותנו לדיון בדמות הבאה.
פגי
פגי. בדד, במשעול אל האין
אם יש מי שחוטמה התעקם, שמצחה נשרט, ששיערה הסתבך מרוב מפגשים עם תקרת הזכוכית, הרי זו פגי. פגי היא כעת באופן רשמי האבטיפוס של סטריאוטיפ "אשת העסקים המצליחה שאין לה חיים". בלי בן זוג, בדירתה העלובה עם השכנים שמורידים דברים מוזרים בשירותים, בלי ביטחון כלכלי מי-יודע-כמה, בלי שלוות נפש וכעת גם בלי מעמד בעבודה. פגי, תקרה – תכירו. אה, אתן כבר מכירות.
על העמדת הפנים אין מה להרחיב. או אולי , בעצם כן כדאי לציין שמדובר בהתרסקות כואבת לכל אורך הפרק: אנו מתחילים בסצינה עם פרדי במשרד, בה נראה לרגע שהיא מחליפה את דון. ומכאן, סצינה אחר סצינה, הפסאדה מקולפת לה לאטה, עד לסצינה האחרונה: כשהיא לבד, בדירתה הריקה, כשאין אף אחד מסביב שמולו צריך להעמיד פנים, היא קורסת, בסצינה שאי אפשר להגדירה אחרת משוברת לב. האורגן ברקע והמבט שלה אל השמיים לא יכולים שלא להזכיר את הכנסיה הקתולית. אלה ההשלכות של מעשיה מתחילת הסדרה, כשהחליטה לעזוב את ביתה, כולל להפקיר תינוק. זה הצליח לה לא מעט פעמים, אבל יש גם רגעים כאלה, הרגעים בהם את נחבטת בתקרת הזכוכית.
אבל פגי אינה רק תוצאה של המעשים שלה. כמו כל אשה בסדרה, היא משלמת את ההשלכות של מעשיהם של אחרים. טד, בהופעת אורח שכל מטרתה להקרין על פגי, ודון – שני המנטורים שלה שאחד מהם היה גם מאהבה, אינם. וכשהם אינם, פגי מופקרת ללו, שקשה לדעת מה הוא יותר: אידיוט או גס רוח. טיריון לניסטר אמר על המלך ג'ופרי, זכר צדיק וקדוש לברכה: "היה לנו מלך אכזר, היה לנו מלך אידיוט, אבל עוד לא היה לנו מלך אכזר ואידיוט". משפט דומה אפשר לומר על לו. ובכל מקרה, פגי היא שק החבטות החביב עליו, מאותה סיבה אכזרית: כי היא אשה.
התקף החרדה היה הופך את פגי לדמות הטרגית של הפרק הזה, לולא היינו חווים התקף חרדה נוסף, מייד אחריו.
דון
דון. בדד, בנתיב אל הכלום
בפרק הפתיחה של העונה האחרונה, כרגיל, הכל מוביל לדון. אתם מוכנים? אתם שמים לב? האם זו התחלה של משהו? האם מישהו פה רוצה לשפר את חייו? האם זה אפשרי? כל התמות המרכזיות שזורות בקו העלילה של דון, וכל הדמויות משליכות עליו, מאירות נקודות אפלות באישיותו: רוג'ר, ופרדי ופגי.
העמדת הפנים הגדולה מכולן היא של דון, אדם שכל חייו היו העמדת פנים. הסצינה הראשונה שלו – ההגעה לשדה התעופה בלוס אנג'לס – היא הרגע הוויזואלי הכי מענג בפרק. ג'יימס בונד פוגש את ג'יימס דין. מאסטרפיס של סטייל: המכונית הפתוחה, השמלה הקצרה של מייגן, הכובע, משקפי השמש, הסלואו מושן כשברקע I’m a Man של The Spencer David Group. אבל ככל שהפרק מתקדם אנו מגלים שהכל פסאדה. סרט הוליוודי בתחת שלי. לדון אין עבודה. למייגן אין קריירה (שימו לב: הם חוגגים את העובדה שהיא קיבלה שיחה חזרה מההפקה, לא מעבר). והזוגיות שלהם, ובכן, היינו צריכים להבין מהרגע שהסוכן של מייגן אמר "אתם הזוג החביב עלי".
לוקח לנו כמה סצינות, עד הפגישה עם פיט, כדי להבין שלדון אין עדיין עבודה. אבל חמור מכך – גם מייגן לא יודעת. תוסיפו לכך את פרדי, בובת הפיתום של דון, והרי לנו אמן העמדת הפנים בגלגולו החדש. כדאי להתעכב על פרדי, תמרור אזהרה עם וינקרים מהבהבים, מחסום, צפצוף, התראת סמס ותזכורת במייל: פרדי, השיכור, האיש שהשתין על עצמו, המובטל, אומר לדון: "תיזהר שלא תהיה סחורה פגומה". לא פלא שזה מסתיים בהתקף חרדה.
החריקות עם מייגן מתגלות בכל סצינה: מההתמוטטות שלה בערב הראשון, "כואב לי הראש" בגרסת 1969, דרך פליטת הפה שלה "הבית הבא שלי יהיה עם גינה. הבית הבא שלנו", ועד הרגע בו הם שוכבים ושם המתח, אי הנוחות, אובדן האינטימיות נאמר בפה מלא. דון פוגשת את ההשלכות של מעשיו מהעונה הקודמת. וזה בלי להזכיר את סאלי, שהעובדה שלא הופיעה בפרק הפתיחה אומרת מספיק.
אבל דון גם מביט בהשלכות של מעשיו מתחילת הסדרה. הרמז לפרספקטיבה הזו נעשה דרך ניקסון. בפרק הראשון של הסדרה דון דוחה הצעה לקחת את הקמפיין של ניקסון לנשיאות. בפרק הזה הוא צופה בנאום ההכתרה של ניקסון. באתו פרק, לוקח לנו פרק שלם להבין שדון נשוי ולמעשה הנשים שראינו עד כה הן מאהבות שלו. העמדת הפנים ונישואים בעייתיים היו שם מהתחלה, אבל עכשיו – בלי עבודה ועם יחסים לא ידועים עם סאלי – המצב יותר גרוע. דון הזדקן בעשר שנים, העולם נע עשר שנים קדימה. המועמד ניקסון הוא עכשיו נשיא. מה שעבד טוב לפני עשור לא יכול לעבוד כעת. והתוצאה היא התקף חרדה.
שתי נשים מופיעות בפרק הזה, ויש לציין שבצד החיובי של העניין, דון לא התפתה לאף אחת מהן. סצינת המטוס עם נב קמפבל, על אף שהיא כתובה רע לטעמי, שווה התייחסות נוספת. אין שם סקס, אבל יש את כל מה שמסביב. שני אנשים בודדים מוצאים זה את זו. ראשית, זוהי הזדמנות נוספת לרטרוספקטיבה לדון, בה אנו מגלים שהוא מודע למצבו. "אני חושש שטרפתי את הספינה", הוא משפט שאין לזלזל בו. שנית, נב קמפבל היא תמרור אזהרה נוסף: בעלה "מת מצמא" או במלים אחרות – מאלכוהול. אי אפשר שלא לחשוב על דון בהקשר הזה.
וכשהוא יושב שם במרפסת בסצינה האחרונה, עם בקבוק, עם המבט המפוחד הזה, עם You keep me hanging on ברקע, מתגנבת האופציה הזו לסיום הסדרה: האם דון ימות?
קטנות
- כשדון רואה טלוויזיה אצל מייגן, מופיע טקסט על המסך. זהו טקסט מהסרט Lost Horizon. עכשיו קחו את הטקסט הזה ואת הטקסט של נאום ההכתרה של ניקסון ושימו לב לקווים המשותפים. שניהם, אגב, מופיעים כאילו הם נאמרים לדון עצמו
Lost Horizon:
In these days of wars and rumors of wars – – haven’t you ever dreamed of a place where there was peace and security, where living was not a struggle but a lasting delight?
Of course you have.
So has every man since Time began. Always the same dream. Sometimes he calls it Utopia – – Sometimes the Fountain of Youth – – Sometimes merely “that little chicken farm”.
Nixon:
We find ourselves rich in goods, but ragged in spirit; reaching with magnificent precision for the moon, but failing into raucous discord on earth.
We are caught in war, wanting peace. We are torn by division, wanting unity. We see around us empty lives, wanting fulfillment. We see tasks that need doing, waiting for hands to do them.
-
התכנית שמייגן אמורה להיבחן אליה היא Bracken’s World
-
- נב קמפבל, הבחורה מהמטוס, זכורה לכם משולחם לחמישה, הצעקה, ועוד
- הנה פרסומות אמיתיות של אקיוטרון מ-1969. נראה לי שפגי הפסידה
- האם המראה של פיט הוא לא הלוק הקז'ואל הכי מתאמץ שראיתם בחייכם?
זמן מד מן 
כל כך חיכיתי לטור שלך – ולא אכזבת 🙂 טור נפלא גם הפעם, חובה לכל חובב מד מן. בהחלט הארת את עיני. תודה גדי 🙂
הכתיבה והניתוח פשוט מעולים. תודה
זה משמח בשבילך ועצוב עבורי ששוב, בהמשך לעונה הקודמת, הפוסט שלך מעניין יותר ממרבית הפרק עצמו… בכל אופן, שווה לציין שזה הפרק עם הרייטינג הנמוך ביותר בתולדות הסדרה (מאז פרק הפיילוט)… עכשיו צריך רק לראות מי יפול קודם: דון דרייפר, או יוצרו מתיו ויינר.
האמת אני חייבת לומר שפגי מעצבנת, וכשהבוס שלה כביכול מתעלל בה הייתה לי מן הרגשה שזה מוצדק. היא לועגת לכפופים לה, מתנהגת כאילו היא יודעת הכי טוב והכל על הכתפיים שלה, ניהלה רומן עם גבר נשוי ומגעילה לילד של השכנים. מה יש לרחם עליה??
ראוי לציין שהילד של השכנים היה מגעיל אליה קודם. הוא התחיל. 🙂
נהדר
הסצנה של נחיתת דון בשדה התעופה של LA היא מהיפות שהיו בסדרה היפהפיה הזו. כל כולה אלגוריה, בעיניי, לתקופה שהעולם המערבי זוכר כמסמלת חופש ושחרור נשי, לשחרור האמריקאי, ממש כמו שהסתיימה כהונתו של ניקסון כמה שנים מאוחר יותר – שיקרית ומשקרת.
את הניתוח של הסצנה של ג'ואן והפרופסור אני הבנתי דווקא אחרת – לנשים כבר ניתנת האפשרות להגיד 'לא' להצעות אמורפיות שמשתמעות לכמה פנים. ג'ואן חזקה מספיק כדי לשים את מחסום הסרוב האישי שלה והיא כבר לא נופלת אליה פעם נוספת. לא מעשה של זהירות זה היה אלא מעשה של אסרטיביות נשית חכמה
גם אני הבנתי כך.
קודם כל טור מעולה….כיף לחכות ולצפות….
מספר הערות: לא ניב קמפבל אלא נב קמפבל שממשיכה את קו אורחי סדרות העבר כמו לינדה קרדנלי מ"פריקס אנג גיקס" והארי המלין מ"פרקליטי ל.א" ….
אני מאמינה שגם אחד הדברים שווינר ניסה להעביר זה שנרחם קצת על דון…לפחות עלי זה עבד…הוא לבד והוא מתכחש למציאות, אפילו אשתו לא מתלהבת מסקס איתו…בקיצור פחות אטרקטיבי מבעבר אם כי חתיך ולבוש היטב כרגיל.
השיר בסצנת הסיום שמזוהה יותר עם הסופרימס היה פשוט כ"כ במקום.
נ.ב: לו הוא כמו הרבה בוסים אחרים שמעדיפים כמות מאשר איכות- ככה העולם נוהג ואין מה להתמרמר
לגבי במפבל – תוקן. תודה.
לגבי לו – ובכן, בוס ליים שאתה לא מעריך זה תסכול לא קטן. כך העולם נוהג, ועדיין זה בסדר להתמרמר. ובלי קשר – פגי חווה כאן דאונגרייד רציני. ו היתה גבר היה מקבלת את התפקיד בלי למצמץ.
ראשית, תודה על הפרשנות.
עכשיו כשאני רואה את התמונה של "רוג'ר וידידות", כפי שאתה מכנה אותה, זה נראה כמו ציור מהמיתולוגיה. משהו שמזכיר אולי את ציוריו של רובנס, מבחינת הפאתוס…
אהבתי גם את הסצינה הצנועה יותר, לפני "הסצינה" הג'יימס-בונדית, בה דון על המסוע בשדה התעופה שמסמל את הזמן שחלף (נראה לי שמסוע מדגם מהיר כזה פותח בראשית שנות ה-60 ואח"כ שוכלל בראשית שנות ה-70'. אולי אני טועה) וגם את הפאסיביות שדון נמצא בה. השילוב של הפאסיביות הזו עם המבט קדימה והמבע המהורהר…
פגי, כ"כ התגעגעתי אליך…אוף, כמה השפלות היא עוברת. ממש התעללות!!!
את תפקיד המעליות אנחנו כבר מבינים היטב. ״מעלית״ שהולכת בקו ישר זה מזכיר לי דבר אחד- מוניטור בבית חולים. מוות
איזה כיף שחזרת! הניתוח האהוב עליי 🙂
משובח כתמיד. תודה!
יותר מהכל, הזכיר לי הפיץ' של פרדי את אחד מרגעי השיא של דון, וגם את אחד הקטעים המרגשים ביותר (במובן הטוב של המילה) בעונות הראשונות של הסדרה – פיץ' ה-Carousel לקודאק. שבדיעבד התברר כשקרי כולו. או כמעט כולו. שם אמר דון "This device isn't a spaceship, it's a time machine"; הפעם הוא אמר (בקולו של פרדי, וגם ההבדל הזה אומר המון כמובן): ""It's not a time piece, it's a conversation piece". אז זה היה בפרק האחרון של העונה הראשונה. עכשיו זה בפרק הראשון של העונה האחרונה. בין לבין הוא אמר פעם לפגי: "if you don't like what people are saying, change the conversation". הכל כאן. כביכול הכל כאן. אבל זה כבר לא עובד. כי הזמנים השתנו. ולא לטובה. מהזמנים שפגי הלכה להופעה של דילן הצעיר, נשארנו עם ניקסון/לו.
אז ה-Time Zones יכולים להיות גם אלו. הזמנים המשתנים. מכונת הזמן. הקרוסלה שמסתובבת – ומחזירה לא רק את הזמנים הטובים ואת הנוסטלגיה למה שהיה או לא היה – אלא גם זמנים שמרניים ושוביניסטיים. זמנים בהם כל אחד – ובעיקר אחת – צריכות לדעת את מקומן. וה-Time Zones בעיני הם גם המקומות השונים כל כך בהם נמצאים כולם עכשיו. כל אחד במקום שלו – רחוק מאוד מכל השאר. וכל אחד אומלל בדרכו (חוץ מפיט אולי, ואולי גם ג'ואן). רק לראות מה נהיה מקן.
ודלתות – כמובן. דלת המרפסת של דון שלא נסגרת, והדלת בדירה של פגי. אבל פגי נועלת את הדלת על כל שלושת מנעוליה – ומתמוטטת; דון מקבל את הגזרה, ובמקום להישאר בתוך הבית ובקור – הוא בוחר לצאת החוצה אל הקור. להתמודד. בכל זאת אולי לא לוותר.
ו-ויינר כנראה נהנה מהמשחק אז משפט אחד של מייגן – על נפלאות הסאונד בקניון – ליבה שוב את מדורת הקונספירציה של שרון טייט. כל כך לא חשוב.
ואחרון – הבחירות המוסיקליות כמו תמיד כל כך מדוייקות. הביצוע הזה של Vanilla Fudge – פסיכדלי, אבל ההיפך הגמור מהפסיכדליה של סן-פרנסיסקו משנתיים-שלוש קודם לכן – פסיכדליה קודרת. כמעט אולי מובסת. וכמובן הפוך לחלוטין מן הביצוע המקורי. מכל בחינה אפשרית שהיא.
תוספות מעולות. אחלה תגובה!
תודה בירנית 🙂
לא יודעת לגביכם אבל אני יצאתי קצת אופטימית מהפרק הזה.
דון נראה הרבה יותר מפוכך ומודע למצבו מאז הקטרזיס שהיה לו בישיבה ההיא והמכה בפרצוף שהוא חטף משותפיו.
העובדה שהוא לא פוצץ את נישואיו למרות שדווקא היתה לו תחנת יציאה נוחה כשמייגן עזבה ל-L.A וזה למרות שהיא אף פעם לא ממש התאימה לו, ושהוא גם לא מתפתה לבגוד בה – מראה הרבה מאוד לטעמי. הוא שואף עכשיו ליציבות ולא תזזיתי ואימפולסיבי כמו שהיה בדרך כלל בעבר.
הישיבה בחוץ בקור היא לא סוג של מאזוכיזם אלא יותר מין זיכוך עצמי שאדם יכול להביא על עצמו דרך סבל מודע ומכוון.
יכול להיות שווינר מתכנן טוויסט חיובי והחליט להפתיע ולא לזרוק את דרייפר ממגדל כמו שהנבואה חזתה תמיד (או להביא למותו בכל דרך אחרת) אלא שומר לו גאולה אחרת מהסוג ההפוך של לחזור להיות אדם פשוט ואפור – חיים משעממים ומרובעים בבית עם גינה מחוץ לעיר הגדולה שזה כמובן יהיה העונש האולטיבטיבי לאדם עם דרייב שאפתני בלתי נדלה כמו דון…
המצגת של פרדי שפתחה את הפרק מראה שהכישרון הפרסומאי עדיין טמון חזק בדון ויש סיכוי לעוד הרבה הפתעות מצדו
כרגיל אני דווקא מעדיף למצוא את התקווה לדון שבאמת משתדל כאן. הוא מלא תמיכה והתחשבות במייגן, גם במיטה וגם מחוץ לה. הוא נמנע מלהחליד מקצועית בכך שהוא ממשיך לעבוד דרך פרדי תוך שהוא מוותר על כבוד או קרדיט. הוא מודע לאשמתו בהרס נישואיו והוא מוותר באבירות על הפיתוי המושלם בדמותה של נב קמפבל. לא ראינו את יחסו לילדיו בפרק הזה אבל שם הוא הרי עשה את הצעד הכי משמעותי, עוד בעונה שעברה. אפילו לפיט שנוא נפשו הוותיק הוא מתייחס כאן בידידות. בקיצור להבדיל מהצניחה החופשית של רוג'ר, דון עושה מאמץ אמיתי לטפס חזרה מהבור שאליו נפל. האם זה יספיק? בוא נראה
ההגעה המרשימה של דון לשדה התעופה LAX היא רפרנס יפה לסצנת הפתיחה של ג'קי בראון (טרנטינו) https://www.youtube.com/watch?v=KtzRJgZG98I&list=PL08FF40DB338C0FBD
שמתי לב שאף אחד לא נתן כאן הערה אופנתית אז אני חייבת לציין מספר דברים:
א. פיט וחולצת הלקוסט התכלת. לדעתי בפעם הראשונה אנו רואים מותג ביגוד בצורה כזו ברורה ועוד מותג לא אמריקני
ב. מייגן ושמלת התכלת הקצרצרה ומשקפי השמש הבהירות. מייגן שוב מוכיחה שהיא מובילה אופנתית.
כל שאר הדמויות כהרגלם פחות או יותר
בקרוב יעלה פוסט בעניין
שכחתי להוסיף: (נהנית מאוד מהבלוג שלך גדי*)
יש עוד הקבלה בין דון לפגי. קליפ "בפרקים הקודמים" של הפרק הראשון מסתיים בצללית של פגי על כסא משרדי, מסתובבת. מיד אחרי זה עובדים לפתיח של הסדרה שמתחיל באנימציה עם צללית דומה של דון, על כסא משרדי.
עוד אסוציאציה חופשית – הקשר הקצר והאינטימי שנרקם בין דור דרייפר לאלמנה מזכיר את הקשר הקרוב שלו עם אלמנות של דון דרייפר האמיתי, החייל שנפל. אינטימיות נטולת סקס, שבה נראה כאילו דון דרייפר-דיק וויטמן מרשה לעצמו להוריד את המסכות.
"אתם מוכנים? אני מבקש שתשימו לב. זו ההתחלה של משהו. התחלה של משהו שראיתם כבר מאתיים פעם קודם". וברצינות: מה בעצם תרמו חילופי המבטים של דון עם סאלי בסוף העונה הקודמת, אם הוא שוב שקרן, שוב נפתח רק מול אישה זרה, שוב מבלבל בין משיכה מינית לאינטימיות? למה כל מה שמשתנה אצל רוג'ר אלו מספר הפרטנרים במיטה שלו?איפה סאלי?
היתר מפורט בביקורת טלוויזיה שפורסמה, אם יהיה עניין – אעלה לכאן. כרגיל, אני כאן בשביל הרפרנסים. גדי פירט כמעט את כולם, אתן עוד כמה:
1. קונספירציית שרון טייט: בביקור האפור של דון אצל מייגן הוא חושש לביטחונה ומשווה את הדירה ל"אחוזת דרקולה". הנורות האדומות נדלקו. הסרט היחיד בו טייט ורומן פולנסקי שיתפו פעולה הוא "סלח לי, אתה נושך את צווארי" שעסק – כמה מפתיע – בערפדים. קראתי פרשנויות שטענו כי מדובר בהסתלבטות של ויינר על קונספירציית טייט. בכל מקרה, האחרונה נרצחה באוגוסט 69'. אנחנו בינואר. יש זמן.
2. מייגן מבקשת מדון לא לתלוש פרסומות מהמגזין שלה – "פלייבוי", עם השפנפנה שאכן עיטרה את גיליון פברואר 69' (הגיליון שיוצא בינואר נקרא "גיליון פברואר") – http://www.pb-antiquariat.de/images/product_images/thumbnail_images/pb69_02.jpg
3. הסרט "האופק האבוד" של פרנק קפרה, שדון ומייגן מנקרים מולו, מבוסס על ספר של ג'יימס הילטון, ועוסק במטוס שמתרסק בטיבט ונוסעיו ניצלים בזכות תושבי גן עדן בשם "שנגרי-לה". הנמשל, וזו עוד בעיה של הפרק הזה ב"מד מן" ושל הסדרה בכלל, גס מאי פעם.
ג'ון האם אמר ש"יהיו דמעות" בסוף של מד מן. אז הקונספירציה יכולה להמשיך ולהשתולל!
שכחתי לציין גם ששיר הסיום הוא קאבר של להקת ונילה פאדג'. הביצוע המקורי הוא של הסופרימס. בערך הוויקיפדיה של השיר מצוטט ראיון של מתופף ונילה פאדג' שמסביר את הבחירה בשיר: "היינו מאטים שירים כדי להקשיב למילים כדי להבין מה הן אומרות…הביצוע של הסופרימס נשמע שמח מאוד, אבל המילים לא שמחות. אם חיית דרך המצב (שמתואר בשיר), זה בכלל לא שיר שמח".
הביצוע המקורי: https://www.youtube.com/watch?v=t3bjMtqpGBw
הביצוע הארוך של ונילה פאדג': https://www.youtube.com/watch?v=vwfW9WwIXLk
ההתייחסות די ישירה לקונספירציית שרון טייט היא כשדון מוטרד מיללות הקויוטים שנשמעות היטב בבית של מייגן. היא מנסה להרגיע אותו ואומרת לו שלמעשה הם רחוקים – ורק נשמעים קרוב בגלל שזה מה תופעת סאונד שמתרחשת בקניון.
זה כמעט ציטוט ישיר מ-Helter Skelter (הספר) – הסיפור האמיתי על הרציחות שבוצעו ע"י משפחת מנסון, שנכתב ע"י התובע במשפט.
ויש עוד כמה קישורים או רמזים לקישורים שמוסיפים עוד קיסמים למדורה.
בקיצור – ויינר מלבה את התיאוריה בוודאות – עם או בלי קשר לאפסיות סיכוייה להתרחש.
למשל – שם המסעדה החביבה על שרון טייט, שבה היא גם היתה בליל הרצח לפני שחזרה הביתה – El Coyote…
וזה שג'ון האם אמר שיהיו דמעות לא אומר בהכרח שאלו יהיו דמעות של עצב.
אני מכיר אישית כאלו שהיו להם דמעות גם בסוף העונה שעברה (בעיקר אבות לבנות, בערך בגיל של סאלי).
תענוג לחזור גם לבלוג!. בקשר למוות מצמא, עוד הקשר הוא הצמא הבודהיסטי, הטנהא, שהוא לפי האמת השניה בבודהיזם מקור הסבל; הצמא שהוא בעצם ההשתוקקות. אולי גם ההגעה לשנגרילה שהוזכרה כאן רומזת על זה. תמיד מותר להיות אופטימיים… . ומשהו בחלון הלא נסגר של דון מתקשר לי לסירוב לסקס עם נב קמפבל. משהו שם כבר לא יכול להיות מוגן על ידי סקס, זהו, הקפאון במערומיו, בלי תקוה לסקס משכיח וגם לא להמשך אינטימיות זמני עם איזו מאהבת שגם זה כבר ברור כזמני ולא מחמם או מחלץ באמת מהכפור.
כתוב נפלא כרגיל, אני אהבתי את השימוש בחלון שלא נסגר, גם בשיחה עם פרדי ששואל אותו למה הוא השאיר את החלון פתוח, גם בתגובתו של דון שלא ממש מנסה לפתור את הבעיה (לתקן את החלון) אלא לעקוף אותה (שואל את פרדי אם הוא רוצה סוודר), זה היה ביטוי ויזואלי יפה לכל הסאבטקסט בסצנה ביניהם. מה שכן, העובדה שבסוף הפרק דון עובר דרך החלון, יוצא למרפסת, מתמודד עם הקור – לתחושתי אפשר לפרש את זה בכמה כיוונים. אבל אני בטח טועה.
ניתוח מעולה גדי! תודה לך..
ד"א.. שום מילה על הבחורה של פיט?!? 🙂 אני בטוח שאני לא היחיד שראה את בטי במבט ראשון..
אני עוד לא בטוח שהיא של פיט
היא לא של פיט, זה בטוח..
אבל אני די בטוח שניסו להעביר פה משהו.. לא סתם לקחו שחקנית עם דמיון כה רב לבטי..
משהו בין בתי לבת'ני ואן דייס…
:0
איך לא הכרתי את זה הבלוג הזה עד עכשיו?!
ברוכה הבאה. את מוזמנת להירשם לעדכונים במייל
כרגיל רואה באיחור, אבל תודה על הפוסט, מאיר עיניים ומרתק.
אחרי שהפרק הסתיים חשבתי שיש בו מעין כהנגדה לפרק הראשון בעונה הקודמת. גם בגודל וביומרות שלו – הוא באורך רגיל (לא גרנדיוזי וכפול כמו הראשון), בלי אירועים יוצאי דופן, בלי זובי זו.
זיהיתי את זה גם בסצנת הסקס המגושמת, הסטנדרטית כל כך של דון ומייגן (אך גם מעוררת קצת אמפתיה) לעומת המייק אפ סקס המטריף על רצפת הדירה המושלמת בניו יורק שמלוכלכת משאריות המסיבה.
ואז נזכרתי שדון יצא במיוחד מהעבודה בשביל מייגן – כי בפרק הראשון בעונה שעברה הייתה לו עבודה והוא לא ממש עבד, כל הזמן ברח למייגן (חופשת אהבה). היה יהיר, זלזל בפרנסה שלו. עכשיו לדון אין עבודה אבל הוא בורח ממייגן בחזרה "לעבודה" שלו עם פרדי. זה גם בגלל שאין לו כבר מה לעשות עם מייגן, אבל גם ניסיון צנוע לתקן.
ודבר נוסף – זה לא היה בפרק הראשון לדעתי, אבל בסוף הפרק הוא משוחח בטיסה עם נב קמפבל, שלפחות לי מאד הזכירה (בתסרוקת, ובזה שהיא קצת מעצבנת) את המאהבת של דון מהעונה הקודמת (ששיחקה לינדה קרדליני). הכל נראה מוכר, כבר ברור לנו איך זה ייגמר בין שניהם, אבל אז דון פותח את החלון ומתנגד לכיוון הברור הזה.
כך שאם בפרק הראשון בעונה הקודמת היה נראה שדון לגמרי על המסלול – סיפור דיק וויטמן מאחוריו כי למייגן לא אכפת מזה, החברה במצב טוב וכו' – ואנחנו יודעים איך זה נגמר, הפעם, כשהוא לגמרי בביבים (סוף הפרק לא יכול להיות יותר ברור), זה מעורר תקווה שתתחיל מכאן גאולה. ואם לא לדון, אז לפגי… שוויינר יפרגן לנו לפחות את זה…
פינגבאק: מד מן, עונה 7 פרק 12: אבודים בחלל | זמן מד מן